"חוות החיות" בביצוע ניר מנקי: מהפנט, מבריק, וירטואוזי, או: לי שטרסברג מביט מן העולם הבא וקובע: לשם כך נברא השחקן

לי שטרסברג.

את דמותו גדולת המימדים – אולי הגדולה ביותר, לצידה של סטלה אדלר – דימיתי בעיני רוחי יושב לצידי, בכיסא הצמוד אליי – אחד מ-24 ברי המזל שצפו יחד איתי בערב ה-13.8.23 ב"קפה הקאמרי" האינטימי של תיאטרון הקאמרי, בהצגת היחיד המצוינת – מצוינת כאנדרסטייטמנט – של ניר מנקי.

מנקי לקח לידיו ספר לא קל לעיכול, מתריס מאוד על גבול החתרני: את "חוות החיות" המכונן של ג'ורג' אורוול (מי שהקדים את זמנו וחזה את תופעת "האח הגדול" על שלל פירושיה בספרו "1984") והפך אותו לאקטואלי מאין כמוהו ולווירטואוזי-על-גבול-המהפנט, ובה-בעת, לכר נרחב של פרשנויות מרתקות.

הוא מגלם את מבחר התפקידים הקשים, המורכבים כל כך לביצוע של הדמויות השונות: מגוון בעלי החיים – על אישיותם רבת הפנים – באופן מבריק, נקי ומדויק.

אין ספק שהבמאי רן ליאל שחף זיקק את הספר – על עיבודו – והוציא ממנו את המיטב, אם תרצו, את "המיץ העסיסי" לעיבוד הבימתי, ומעל הכל ראוי שחף לתשבחות על הסיום הנכון – כזה הדורש פיענוח משל עצמו, זה שהוא למעשה איננו סיום כי אם דווקא אפריטיף להמשך – זה שעוד עתיד לבוא.

לסיום, זוהי עבודה יוצאת מן הכלל, מעוררת מחשבה, ריתמית מאוד, שבה האקספרסיביות והחוכמה האמנותית של מנקי – יחד עם הסינתזה המקאברית שבין המוטיבים המנוגדים של הדמויות השונות הנבראות לחיים בידיו האמונות – יוצרות מארג ריאליסטי – אם תרצו, על-זמני ואף על-מקומי, בדיוק כפי שג'ורג' אורוול היה רוצה לראות את ספרו קם לחיים, בדיוק כפי שלי שטרסברג ידע: לשם כך – הלכה למעשה – נברא השחקן.

"תמהוני #01" מאת חגי גילר: פאנזין-קומיקס על-זמני פורץ דרך, השואל את הקורא שאלות אקזיסטנציאליסטיות

סמלים, דימויים ומטפורות רבים צצים ועולים מן הפאנזין האיכותי "תמהוני #01" שיצר חגי גילר.

גילר, בכישרון ובהומור הייחודיים לו, רקם יצירה על-זמנית – לדידי, שאפתנית ופורצת דרך – באיכויות המגדירות הן את זהותו כאמן-יוצר, הן את התקופה הנוכחית.

הפאנזין יוצר מעין דיאלוג אודות הזמן הזה – והמקום הזה – עם הקורא באופן בלתי-אמצעי, ובכך מעורר מנעד רגשי רחב המוביל לקתרזיס בסיום קריאתו.

"ביוטופ" מאת אורלי קסטל-בלום: אירוני, דקדנטי, איקוני

ההוויה הספרותית האורלי קסטל-בלומית מתגבשת לכדי שלמות ברומן המצוין שלה "ביוטופ" שראה אור ב-2022 ב"הספריה החדשה".

ישנו משהו כמו-מטאפיזי, כזה שמרחף במציאות האורבנית, בעלילה שרוקמת הסופרת אודות גיבורה – ליתר דיוק, אנטי-גיבורה – ג'וזף שימל.

משעשע מאוד, בודד מאוד, מכמיר לב מאוד – ובעיקר תל אביבי מאוד – הוא אנטי-גיבורה זה, אך דווקא "דמויות המשנה" – כביכול – הסובבות אותו, אותם נוודים-הומלסים הממלאים את הספר – ואת המרחב הציבורי – מדגישים את רעיונותיה אודות "בית", את מושאיה (ג'וזף, סופי, דביר) ואת הנרטיב הסיפורי שלה ככלל והופכים אותם, ובכן, למדויקים, ובה בעת, לגדולים מהחיים.

קסטל-בלום היא אחת מהסופרות החשובות שלנו – היא לא רק "דולי סיטי" המכונן, היא הרבה מעבר – ו"ביוטופ" הוא דוגמה מרהיבה לכך.

"טבע ועיר" מאת יובל ששון: קולוסוס פיוטי מן המעלה הראשונה המעלה את סוגיית הסוגיות – אקולוגיה – לראש סדר היום

בשיר "עורי אדמה" אשר בעמוד 34 בספר השירה המופתי – לא פחות – "טבע ועיר" של יובל ששון שראה אור בימים אלו – להבנתי, בפורמט פיזי אקולוגי – מביע המשורר את הכל בארבע שורות מזוקקות – אם תרצו, במעין הייקו מודרני.

הבחירה בשיר הזה בהבהרת דעתו של המשורר אודות קרקע – אל מול אדמה – מסבירה, לדידי, את התורה כולו – להלן, תורתו – ומחדדת את עובדת היות ששון משורר נדיר באיכויותיו, ואת הספר כולו להיותו, הלכה למעשה, קולוסוס פיוטי מן המעלה הראשונה המעלה לראש סדר היום את סוגיית הסוגיות – הבוערת מכולן – אקולוגיה.

נופר שדה: "אני מייצרת כל מה שאני רוצה לראות בעצמי, כל מה שחסר לי בעולם, כל מה שמדליק אותי ויפה בעיניי."

בימים אלו (יוני 2023) כחלק מהתערוכה הקבוצתית "קוויר בעיר" המוצגת בגלריה החדשנית ברוחה ובתעוזתה "גלריה קווירית" (לוינסקי 71, תל אביב), מציגה נופר שדה את איוריה החתרניים, הדאדאיסטיים משהו, אשר דרכם היא מביעה באופן מדויק ולדידי אירוני, סצנות אנושיות, כמו-מיניות, המעוררות מניפה של הרגשות ומחשבות אודותיהן.

לאחרונה זכיתי לראיין את שדה (ילידת 1988), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על הנרטיב לעבודות שאת מציגה בימים אלו בתערוכה הקבוצתית בגלריה ק'.

נופר שדה: מאז ומתמיד אהבתי ויצרתי אמנות, עוד מילדות – בעיקר בתחום הכתיבה, הוידיאו והקולנוע. השתתפתי ופירסמתי במספר פרויקטים, תערוכות וספרים.

כמעט בכל מה שאני עושה יש עיסוק בדימויים של מין ומיניות – הם משמשים לתיאור קשת רחבה של רגשות ותשוקות, לרוב לא על מין בכלל – ולעיתים זו הדרך עבורי ומעולמי להעביר חוויות של אכזבה, בדידות וזרות כמו גם שיוך, קרבה ואפילו ילדותיות.

העבודות שאני מציגה בגלריה ק' המרגשת עוסקות בנראות ובמין קווירי, ייצוג ודימוי של גופים קווירים מגוונים מגדרית אך גם בגודל, בצורה ובמנח – שגם אלו יכולים להיתפש כחלק ממגדר – בסיטואציות מיניות גרפיות, אך לא רק.

הדימויים מוחשיים ולא מרומזים או מופשטים והעבודות בגלריה מוצגות כמו שהן, ממחברת האיורים הפרטית שלי, עם סימני קריעת הדף מסלילי המתכת והכל.

אני סקרנית מאוד לראות מה עוד תביא איתה גלריה ק' בעתיד הקרוב והרחוק, ושמחה על כל אמנות קווירית שנוגעת בי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

שדה: אני מנסה לחשוב על משהו ייחודי לומר, אבל כבר אמרו הכל לפני אז אין איך לצאת מזה. אגיד בלי לחשוש -עבורי, אמנות היא משהו שמזיז בי משהו או שמאיר עליו זרקור, משהו קטן, ניואנס שהיה אפשר לפספס אחרת, ומרחיבה אותו. אמנות עזרה ועוזרת לי להבין יותר טוב את עצמי ואת העולם, גורמת לי להרגיש טיפה פחות לבד, היא נותנת לי שקט מעצמי ויכולת התבוננות מיוחדת בשל כיוונון מחדש ושליטה על הווליומים שבתוכי.

בראונשטיין: מה דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

שדה: פוליטיקה יכולה להיות ממש כל דבר, יש שיגידו שהאיורים שלי, הפורנוגרפיים, גם הם פוליטיים. יש לי קונוטציה של קרירות וריחוק עם המילה פוליטיקה – אבל הרבה פעמים היא הולכת עם תרבות יד ביד – ולכן קשה להפריד. אמנות יכולה להציג רגע או תקופה בזמן, זה גם פוליטי. עבורי, כל עוד האמנות היא אותנטית ורגשית, ועושה עבורי את מה שאני מחפשת או מפתיעה אותי – זה לא משנה לאיזה ז'אנר היא משתייכת או מה היא משלבת בתוכה.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

שדה: חברים וחברות, א.נשים מהקהילה שלי, פורנו, דראג, ספרות והיסטוריה קווירית ובוצ' פמית.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

שדה: קודם כל, כי יש לי המון רעיונות. אני מייצרת כל מה שאני רוצה לראות בעצמי, כל מה שחסר לי בעולם, כל מה שמדליק אותי ויפה בעיניי – זה משחרר המון בושה – אפילו אם רק לרגע. זה גורם לי להתחבר לאיזו ילדה פנימית או בכלל, לאיזו שכבה מאד פנימית ועמוקה שלי, לפעמים אפילו ראשונית – ונראה שזה מרגש גם אנשים אחרים.

בתחילת משבר הקורונה הקדשתי הרבה מזמני ליצירה וניסיתי לעשות זאת גם ללא מסכים וללא מילים שיכולות גם הן, בדרכן, להגביל. התנסיתי במגוון כלים אך נשארתי עם העפרונות והטושים שהרגישו מינימליים ומאפשרים. וכל התהליך, החל מבחירת הדמויות ומה שהן עושות, ועד הפעולה של האיור וסיומו – פותח לי את הלב, נותן לי מרחב להרגיש הכל בלי פילטרים, וגם, בכנות, להתחרמן, להרגיש תשוקה ואש לחיים ולגוף. זה גם עושה טוב.

בראונשטיין: לפי הבנתי, את מגדירה את עצמך כקווירית. האם עובדה זו מגלמת איזה "תפקיד" ביצירתך ומהווה עוגן כלשהו לאמנות שלך?

שדה: העובדה שאני קווירית היא חלק בלתי נפרד ממני ולכן כך גם מהאמנות שלי. מהאיורים כמובן – כי מיניות זה חלק מרכזי בהם וכל הדימויים שם קווירים ולהט"ביים, אבל גם בתפישת עולמי – באיך שאני חווה קשרים וקירבה בין בני אדם ואיך שאני בורחרת לחיות את חיי. יש חייזרות כזאת שאני מרגישה, מאז ומתמיד – ואני מאמינה שהרבה פעמים היא נובעת גם משם וכמעט בלי שליטה, היא מאד נוכחת ויוצאת החוצה בדברים שאני יוצרת ובמה שאני בוחרת להתמקד.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום?

שדה: קודם כל צריכה להאמין רגע שיזכרו כדי להיות מסוגלת לענות על זה.

הייתי רוצה, אולי כמו כולם, להיזכר כבן אדם ייחודי ומיוחד. כמי שהצליחה להביא משהו שונה, אותנטי ויפה לעולם – באמנות שלי ובעצמי. כמי שהלכה אחרי הרצונות והתשוקות שלה ולא נכנעה. במרחב הזמן הארוך של 100 שנים, הייתי רוצה להיזכר כחלק מקול של תקופה או דור של נקודת זמן בהיסטוריה הקווירית, כי מה היא אם לא חוויות אינדיבידואליות של א.נשים שונים. כמי שעושה דברים שנגעו בלבבות של אנשים וגרמו גם להם, כמו שאמנות עושה עבורי – להבין קצת יותר, להרגיש פחות לבד ולחוות קצת שקט ושלווה בתוכן.

מוטי אייזיק: מדריך התיירים האידיאלי לטיול לקרואטיה וסלובניה

במאי 2023 נסעתי עם חברתי האהובה, טובה, לטיול בן שבוע ימים לקרואטיה וסלובניה.

אני מודה: הופתעתי לחיוב.

טובה ואנוכי – יחד עם עוד 31 ברי וברות מזל – זכינו במדריך יוצא דופן באיכויותיו ובידיעותיו הנרחבות אודות מדינות אלו: מוטי אייזיק שמו.

אייזיק הדריך אותנו באופן שכמוהו אינני זוכר מטיוליי בעולם: הן הידע שלו, כאמור, הן גישתו אלינו, מטייליו – אם תרצו, אורחיו – הייתה מעוררת השראה, והבהירה לי את חשיבותו הרבה של המדריך-המורה בטיולים מאורגנים, באשר הם.

ראוי לציין לחיוב אף את חברת "אשת טורס" – אשר דרכם רכשנו את הטיול המדובר – ואת הזכות שניתנה לנו להעשיר את ידיעותינו – ואת רוחנו – בזכותו של אייזיק, אשר חשף אותנו לתרבות, אנושיות ויופי חדשים, עזי-מבע, רבי-פנים.

"עיר בלי יהודים: רומן על היום שאחרי מחר" מאת הוגו בטאואר: ספר המנצח בנוק-אאוט את הזמן: מבריק, אירוני, מצמרר בראיית הנולד שבו

"עיר בלי יהודים: רומן על היום שאחרי מחר", ספרו המצוין של הוגו בטאואר, יצא לאור בשנת 1922, וכעת, 101 (!) שנים אחרי, הוא רואה סוף סוף אור בעברית, בישראל, בהוצאת "אפרסמון", וזאת בצדק רב – אם תרצו, צדק פואטי – היות והוא כל כך רלבנטי לימינו אנו.

הספר – כשמו כן הוא – עוסק בעיר (במקרה זה, וינה), כשהיא נטולת יהודיה אשר גורשו עקב אנטישמיות חסרת תקדים, והוא מצליח לשלב – יש שיאמרו ללהטט – בזכות כישרונו הייחודי, הנשכני, של בטאואר, בין אמת לבידיון, סאטירה-על-גבול-הפארסה, הומור, אירוניה דקה והיסטוריה מדויקת, מצמררת ומפחידה לעתים בכוח הכמו-נבואי שלה.

ראוי מאוד לציון התרגום המעולה מגרמנית לעברית – ואף אחרית הדבר מאירת העיניים – של חנן אלשטיין, שדייק וליטש באופן מרהיב – לא פחות – את התרגום, כך שיתאים לימינו ולסגנון שפתנו כיום, ועם זאת, ניכר כי שימר את הסגנון של "אז", את סגנונו ואת קולו החזקים, הכנים והייחודיים של בטאואר.

לסיום, זהו ספר חשוב מאין כמותו, מן הסוג המנצח, לדידי, את הזמן, הראוי להיקרא ואף, בדרכו, לשפוך אור על חיינו שלנו, בעת הזו, וללמד אותנו רבות הן אודות העבר, הן אודות העתיד.

"מיומנה של אישה מתה" מאת גואל פינטו: פיוטי, רב-שכבתי, סימון דה בובוארי

נפעמתי מקולו הייחודי של גואל פינטו, כפי שהוא בא לידי ביטוי – אם תרצו, לחיים – ברומן המצוין שלו "מיומנה של אישה מתה" שראה אור ב-2022 בהוצאת "כנרת, זמורה, דביר".

הספר הפיוטי כל כך הזה, המגולל – בעיקרו – את קורותיה של אישה מתה הצופה בעולמה בימים הראשונים שלאחר מותה, הוא רב-שכבתי מאין כמוהו, עשוי רבדים-רבדים, קליפות-קליפות, של יופי הטומן בחובו רכות זכה ומזככת, אל מול קושי מקומם ובעיקר מהות מורכבת, מרובדת, השואלת את הקורא שאלות רבות על אודות חייו שלו עצמו – משמעותם וחוסר משמעותם.

זהו ספר אקזיסטנציאליסטי, פילוסופי מאוד, ובדרכו, אף פמיניסטי.

משהו בו הזכיר לי חלקים מסוימים מכתביה של סימון דה בובואר המכוננת.

ולסיום, גילוי נאות: בשנת 2000 פינטו ואנוכי עבדנו כעיתונאים בשבועון "אנשים", ושם זכיתי להכיר אותו.

בסיום קריאת הספר מרומם הרוח הזה – אם תרצו, תרתי-משמע – חשתי גאווה – ממש כך – על הזכות שהייתה לי להכיר סופר מצטיין שכזה, וכעת, אני רב-זכויות על שאני יכול להדהד את ביקורתי על אודות ספר זה, לכם, קוראיי הנאמנים.

"שברי מראות" מאת רון גרא: חכם, רגיש, מעורר מחשבה

רון גרא הוא ללא ספק אחד המשוררים הפוריים היוצרים במקומותינו, ובדרכו, הוא מרבה טוב על עולם השירה המקומי.

גם בספרו החדש, "שברי מראות", מתבלט גרא בחוכמתו וברגישותו מעוררת המחשבה, וכל מי שיקרא את שירו המצוין "עצל חיים" (עמוד 47) אשר בספר, יוכל לרדת ביתר הבנה לעומק דבריי.

אילן מויאל: "מבחינתי הכול שזור יחדיו במארג אנושי עדין של תהליכי היעשות שונים."

זוהי הפעם השלישית שאני זוכה לראיין את אילן מויאל: אמן, אוצר, איש חינוך ואקטיביסט אמנות מן המעלה הראשונה.

כעת מתעתד מויאל לפתוח גלרייה וזוהי בהחלט סיבה למסיבה אמנותית – המחייבת שיחה בנושא.

ולהלן תוצאות שיחתנו.

דורון בראונשטיין: ספר לי על הגלריה החדשה שאתה מתעתד לפתוח. מהיכן הגיע הרעיון ומהו הנרטיב המיועד לה?

אילן מויאל: הרעיון לגלריה החדשה דווקא עכשיו, הוא שילוב של מספר גורמים שחברו להם יחדיו. הגורם הראשון מבחינתי הוא החזון המוביל אותי מלכתחילה לעסוק באוצרות מתוך הצורך בשינוי, או בהצגת נושאים אשר דורשים התייחסות מיוחדת בחברה הישראלית. אלה (הנושאים) יהיו תמיד קשורים באיזשהו נרטיב חברתי/קהילתי ולא בפן הפרטי. זה תחום שהוא כמעט נבדל מהאמנות שאני עושה, ובה אני יוצא ראשית מעצמי אל עבר האחר. אני אוצר תערוכות בעלות מאפיינים אקטיביסטיים חברתיים רלבנטיים. לדוגמה: נגד חוק הנאמנות בתרבות "חומות חימר", 2018. נגד חוק המחזור לבקבוקים גדולים "צוואר הבקבוק", 2022. הגורם השני הוא כהונת הממשלה הנוכחית ואמירות אומללות שנאמרו בחודשים האחרונים בקרב אנשי פוליטיקה האמונים על החלטות הקשורות לגורל העם הישראלי/יהודי בשם הדמוקרטיה. אני נמנע מלהזכיר שמות, אך יש לא מעט שדבריהם ורעיונותיהם מוגשים במינונים משתנים של טירוף הדעת. הגורם השלישי והמחולל הוא פניית אמנים מתוך קהילת הלהט"ב – אתה היית הראשון לפנות אלי בעניין – אשר הביעו פחד ומצוקה לגורל עתידם בהמשך למה שחברי הממשלה הנוכחית מציעים.

בראונשטיין: אתה, למיטב ידיעתי, אינך קוויר. האם לדעתך אין הקמת גלריה מסוג זה מחייבת את בעליה להיות כזה?

מויאל: תרשה לי לחלוק על דעתך. בעיני עצמי תמיד הייתי ואשאר חסר הגדרה בהתאם להגדרות הקיימות וזאת בעיקר משום שלטענתי ההגדרות מלכתחילה מעוותות את תפישת המציאות וגורמות לעוול חברתי ובטח לנזקים נפשיים של ממש במישור האישי.

אני איש חינוך משכיל. למדתי וחקרתי את נושא המגדר מתוך שליחות היסטורית ובשם הישות, המושג קוויר הוא היחיד שנותר חופשי ומשוחרר בהיבטים של התחייבות ודעות קדומות – הוא אינו מחייב את בעליו ללבוש צורה מסוימת המתלבשת בתודעה כמאפיינת. קיימת בורות לא מעטה גם בקרב קהילת הלהט"ב אשר רואים בקוויר אדם מתוך הקהילה שהוא מוחצן במיוחד או מי שסיגל לעצמו מאפיינים יוצאי דופן. קוויר הוא הכל ולא כלום, או אף רק חלק.

בראונשטיין: ובהקשר ישיר לשאלתי הקודמת, מהו הקשר שלך לקהילה הקווירית?

מויאל: אני סבור שבכל זאת לא פירטתי די הצורך על דבר השתייכותי, ולא מתוך התחמקות, משום שאיני שומר כל סוד – בספרי "רדוף-הזמן" שראה אור בשנת 2019 אני חושף את כל המסע שעברתי, דרך המקומות הפרטיים ביותר. אני קוויר לחלוטין.

בראונשטיין: מה תרצה להציג בגלריה יותר מכל, מבחינת הנושאים?

מויאל: אמנות קווירית וכמובן את מי שעומד.ת מאחוריה במידה והמציגים יבחרו להיחשף. זהו נושא לא פשוט בשום מובן ויש לעסוק בו בדאגה רבה. מדובר בגלריה קטנה באופן מכוון, אשר תכלול פינת הגות עם ספרייה ופינה לקיום שיחות אחד על אחד. על התערוכות ניתן יהיה להתבונן רק מבחוץ. הגלריה תהיה מתוכננת ומעוצבת בפורמט "חלון".

בראונשטיין: במה הגלריה שלך תהיה שונה מאחרות? מה  יהיה – בדמיונך – הדבר שייחד אותה, ואף יגדיר אותה?

מויאל: אני לא מחפש להיות שונה מגלריות אחרות במובן של הגדרת המקום כגלריה, כלומר מקום המציג אמנות. אני מניח שבהיבט של התכווננות לנושא מסוים, ניתן לאפיין גלריות רבות בארץ ובטח שבעולם, כגלריות שבתפישתן מציגות סוג מסוים של אמנות. או כאלה שידוע שמציגות סוג מסוים של אמנים.יות ואמנות. אפילו מדיה מסוימת: צילום, פיסול וכדומה, למרות שכמעט ואין גלריות אשר הוקמו במטרה לייצג קהילה כלשהי. ככל שאני מהרהר בזה יותר, כך אני מבין שאין עוד גלריה ייעודית שהייתי מעוניין לייצג מבלי להחשיב את עצמי כגזען. בהמשך לשאלתך, סבורתני ששם הגלריה עונה על השאלה.

בראונשטיין: מהי הגלריה האהובה עליך בארץ ובעולם?

מויאל: בארץ פיתחתי חיבה לגלריות רבות, אולם הגלריה המרכזית שהייתה בתחנה המרכזית ובה הצגתי את תערוכת היחיד "רדוף-הזמן" בשנת 2017, אותה אצר ברגישות אינסופית שחר סריג, הייתה גלריה מחתרתית וחשובה. אני בעיקר מחבב גלריות שיתופיות המהוות אוונגרד. "אלפרד" עשתה כברת דרך.

בראונשטיין: יש בהקמת גלריה חדשה, לדידי, מעין לידה. האם העובדה שאתה אב טרי לבן קשורה להחלטה לפתוח את הגלריה הזו, אם תרצה, ללדת אותה?

מויאל: שאלה לעניין. מבחינתי הכול שזור יחדיו במארג אנושי עדין של תהליכי היעשות שונים. כולנו נעים בתוך ועל פני מישור האימננטיות הדליזיאני. כלומר: כולנו מונעים מדברים הקשורים אלינו באופן מסוים.

בראונשטיין: אם אבי מעוז, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' יגיעו לגלריה, האם תסכים להכניס אותם?

מויאל: תשובתי מתחכמת: לא ניתן לצפות בתערוכה מבפנים, אלא רק מבחוץ. אבל במידה ואפשרי היה להזמין פנימה: לא הייתי מדיר אף ישות באשר היא.

בראונשטיין: ולסיום, אילן, את מי היית רוצה להציג בגלריה יותר מכל ומדוע?

מויאל: כאמור, בכוונתי להציג בגלריה אמנות קווירית אשר מציגה בני/בנות אדם: מחשבות, רגשות, מאווים, בעיקר קולות המבקשים ובצדק – את הזכות להיות. הגלריה היא תל בתוך תל אביב, על רחוב לוינסקי, ומטרתה הצהרת כוונות של שוויון בעיני כולנו ובעיני האל (חשוב להזכיר: גם המחמירים מאמינים שהכול נהיה בדברו, אולם שוכחים זאת מתוך פחד ובורות), ולהביא לחשיפה את האמנות הייחודית, המוגשת לא אחת – בשפה ייחודית. מסקרן אותי לעשות איזה פרויקט עם דנה אינטרנשיונל ולהציג עבודת וידיאו משותפת. אחרי וככלות הכול – אם לא היא אז מי תייצג את ישראל בעניין זה?!