בימים אלה (אוגוסט 2023) מציגה סמדר לומניץ (ילידת 1959) תערוכה יוצאת דופן ביופייה בגלריה ק' (לוינסקי 71, תל אביב) ולאחרונה זכיתי לראיין אותה.
דורון בראונשטיין: ראשית, סמדר, מה פירוש שם משפחתך?
סמדר לומניץ: למקור השם לומניץ נחשפתי רק אחרי מותו של אבי. תולדותיו היו עלומים עבורי. ידעתי רק שהוא בא מבית אלים מאוד, והוא נשבע לא להעביר זאת אל בנותיו. אחרי מותו, הוא התאבד, חיפשתי בגוגל, ולמדתי שלומניץ הוא שם של כמה עיירות ונהרות בפולין על גבול גרמניה. יש גם כנסייה בשם הזה. אין לי מושג מאין בדיוק באה משפחתו. סבי גדל בבית יתומים עם אחיו התאום, בשל מות הוריו הטרגי, אני חוסכת מהקוראים את פרטי האירוע.
בראונשטיין: ספרי לי על הנרטיב לתערוכה הנוכחית?
לומניץ: אני עוסקת הרבה מאוד בנשיות, ילדיות, מיניות, בשאלות אודות מימוש מאוויים ותשוקות גוף, ובעובדה שבחרתי לא להינשא ולא ללדת.
עבודה אחת, בטכניקת תלת-מימד דיגיטלי, עוסקת באבי. הוא עירום, עם בטן ענקית, ואל חזהו מחוברת בסיכת ביטחון תמונה של תינוק צוחק. האם הוא הרה אותו? האם זוהי תמונת עצמו מפעם? אבי השתנה מאוד בסוף ימיו בשל מחלה קשה ומינון מטורף של סטרואידים, והוא נשא עימו את תמונתו, כדי שיזהו אותו.
גם אני השתניתי מאוד חיצונית, אחרי כריתת רחם שעברתי. נוספו לי 60 ק”ג, ולא ניתן להכיר את דמותי מפעם.
בראונשטיין: מה פירוש 'אמנות' עבורך?
לומניץ: בעבר הרחוק התביישתי מאוד ברצוני להיחשב לאמנית. התביישתי גם ברגשות אהבה. מה לבושה ולאלה? אולי הקשר לחוץ, לאחר. אמנות היא ערוץ מדהים ופתוח אל העולם. היא הדרך לדבר, לחקור, להשתבלל כדי להסתבך במבוכי רעיונות, תחושות, רגשות ומחשבות, ולטעון שיש משמעות לקיום. היום, כשאני מלאה באהבה לעולם – על אף הכאב בשל הסבל הנורא שקיים בו – אני יודעת שאמנות היא גם נתינה גדולה.
אמנות היא דרך נפלאה לטפל באופן מוגן ככל הניתן בתכנים אפלים ומאיימים. היא אינה ריפוי עבורי, אלא כורח קיומי.
בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?
לומניץ: אין לי ברירה אחרת. רק כך יודעת. גדלתי בבית ללא אמנות ויזואלית, אבל מוזיקלי. יצרתי מבלי דעת מכל חומר אפשרי, כך אחותי האהובה אומרת. אני לא זוכרת. נחשפתי לאמנות בילדותי המוקדמת באמצעות האנציקלופדיה "עולם התרבות" והוקסמתי מאוד מציירי הרנסנס. האמנות היא ציר חיי. חושבת, רואה, חשה הכל דרך עדשה יוצרת, ומעבדת את התכנים בכל מדיה שנכונה לי בזמן נתון.
אני נמנעת בשל אישיותי מקשרי חברות קרובים. לא יכולה להכיל תכנים קשים של אחרים.
גם ביני לביני נמנעת מלשקוע בקושי, האמנות היא גם הצלה גדולה.
ביתי היה אלים מאוד ומזניח. עוד סיבה טובה ליצירה.
בראונשטיין: האם העובדה שאת אישה משפיעה על סוגת היצירה שלך ועל סגנונה?
לומניץ: אני מניחה שכן. לא רק היותי אישה, אלא כל מה שאני נושאת בגופי ובנפשי. ביצירתי המושקעת ועמוקה יותר אני מעמיסה שכבות, מסירה, מדביקה חומרים שונים, חותכת, חורטת ועוד. פעמים רבות רוחצת את העבודה במקלחת, ואוהבת את פעולת המים שמאפשרת איבוד חופשי של חומר, ללא שליטתי המוחלטת. אולי יותר מהיותי אישה, תלאות חיי מכתיבות ומשפיעות על האופן בו אני יוצרת ועל סגנוני.
בראונשטיין: האם יש טאבו שלעולם לא תגעי בו באמנות שלך? אם כן, מדוע לא?
לומניץ: לעולם לא אתעלל, אפצע או אקפח חיים של אף חיה, גם לא החרק הקטן ביותר, למען אמנותי. יש בי אהבה והערכה עמוקה לכל החיות. לצערי נאלצת להדביר פרעושים, כי אין ברירה, הם מסכנים את חתולי ואותי, אבל לא אשתמש בהם לאמנותי. קרקסי הפרעושים הם דוגמה למה שמוקצה בעיני, וכמובן כל קרקס וניצול חיות ואדם. השתמשתי באמנותי בשלד שמצאתי, וזה לגיטימי בעיניי. רציתי לתת משמעות לחיה שמתה. לא סתם לקבור אותה, אלא להנציחה.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את סמדר לומניץ בעוד 100 שנים?
לומניץ: שיזכרו אותי לטובה. שיזכרו אותי כמי שנאבקה למרות חולייה ותולדותיה, למרות עונייה, ליצור, להעניק לחיות ולאדם ככל יכולתה. שיסלחו על טעויותיי. שיחשבו שאני ראויה לזיכרון והכרה.
חי תרבות 