חודש: אוגוסט 2023

סמדר לומניץ: "היום, כשאני מלאה באהבה לעולם – על אף הכאב בשל הסבל הנורא שקיים בו – אני יודעת שאמנות היא גם נתינה גדולה."

בימים אלה (אוגוסט 2023) מציגה סמדר לומניץ (ילידת 1959) תערוכה יוצאת דופן ביופייה בגלריה ק' (לוינסקי 71, תל אביב) ולאחרונה זכיתי לראיין אותה.

דורון בראונשטיין: ראשית, סמדר, מה פירוש שם משפחתך?

סמדר לומניץ: למקור השם לומניץ נחשפתי רק אחרי מותו של אבי. תולדותיו היו עלומים עבורי. ידעתי רק שהוא בא מבית אלים מאוד, והוא נשבע לא להעביר זאת אל בנותיו. אחרי מותו, הוא התאבד, חיפשתי בגוגל, ולמדתי שלומניץ הוא שם של כמה עיירות ונהרות בפולין על גבול גרמניה. יש גם כנסייה בשם הזה. אין לי מושג מאין בדיוק באה משפחתו. סבי גדל בבית יתומים עם אחיו התאום, בשל מות הוריו הטרגי, אני חוסכת מהקוראים את פרטי האירוע.

בראונשטיין: ספרי לי על הנרטיב לתערוכה הנוכחית?

לומניץ: אני עוסקת הרבה מאוד בנשיות, ילדיות, מיניות, בשאלות אודות מימוש מאוויים ותשוקות גוף, ובעובדה שבחרתי לא להינשא ולא ללדת.
עבודה אחת, בטכניקת תלת-מימד דיגיטלי, עוסקת באבי. הוא עירום, עם בטן ענקית, ואל חזהו מחוברת בסיכת ביטחון תמונה של תינוק צוחק. האם הוא הרה אותו? האם זוהי תמונת עצמו מפעם? אבי השתנה מאוד בסוף ימיו בשל מחלה קשה ומינון מטורף של סטרואידים, והוא נשא עימו את תמונתו, כדי שיזהו אותו.

גם אני השתניתי מאוד חיצונית, אחרי כריתת רחם שעברתי. נוספו לי 60 ק”ג, ולא ניתן להכיר את דמותי מפעם.

בראונשטיין: מה פירוש 'אמנות' עבורך?

לומניץ: בעבר הרחוק התביישתי מאוד ברצוני להיחשב לאמנית. התביישתי גם ברגשות אהבה. מה לבושה ולאלה? אולי הקשר לחוץ, לאחר. אמנות היא ערוץ מדהים ופתוח אל העולם. היא הדרך לדבר, לחקור, להשתבלל כדי להסתבך במבוכי רעיונות, תחושות, רגשות ומחשבות, ולטעון שיש משמעות לקיום. היום, כשאני מלאה באהבה לעולם – על אף הכאב בשל הסבל הנורא שקיים בו – אני יודעת שאמנות היא גם נתינה גדולה.
אמנות היא דרך נפלאה לטפל באופן מוגן ככל הניתן בתכנים אפלים ומאיימים. היא אינה ריפוי עבורי, אלא כורח קיומי.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

לומניץ: אין לי ברירה אחרת. רק כך יודעת. גדלתי בבית ללא אמנות ויזואלית, אבל מוזיקלי. יצרתי מבלי דעת מכל חומר אפשרי, כך אחותי האהובה אומרת. אני לא זוכרת. נחשפתי לאמנות בילדותי המוקדמת באמצעות האנציקלופדיה "עולם התרבות" והוקסמתי מאוד מציירי הרנסנס. האמנות היא ציר חיי. חושבת, רואה, חשה הכל דרך עדשה יוצרת, ומעבדת את התכנים בכל מדיה שנכונה לי בזמן נתון.
אני נמנעת בשל אישיותי מקשרי חברות קרובים. לא יכולה להכיל תכנים קשים של אחרים.
גם ביני לביני נמנעת מלשקוע בקושי, האמנות היא גם הצלה גדולה.
ביתי היה אלים מאוד ומזניח. עוד סיבה טובה ליצירה.

בראונשטיין: האם העובדה שאת אישה משפיעה על סוגת היצירה שלך ועל סגנונה?

לומניץ: אני מניחה שכן. לא רק היותי אישה, אלא כל מה שאני נושאת בגופי ובנפשי. ביצירתי המושקעת ועמוקה יותר אני מעמיסה שכבות, מסירה, מדביקה חומרים שונים, חותכת, חורטת ועוד. פעמים רבות רוחצת את העבודה במקלחת, ואוהבת את פעולת המים שמאפשרת איבוד חופשי של חומר, ללא שליטתי המוחלטת. אולי יותר מהיותי אישה, תלאות חיי מכתיבות ומשפיעות על האופן בו אני יוצרת ועל סגנוני.

בראונשטיין: האם יש טאבו שלעולם לא תגעי בו באמנות שלך? אם כן, מדוע לא?

לומניץ: לעולם לא אתעלל, אפצע או אקפח חיים של אף חיה, גם לא החרק הקטן ביותר, למען אמנותי. יש בי אהבה והערכה עמוקה לכל החיות. לצערי נאלצת להדביר פרעושים, כי אין ברירה, הם מסכנים את חתולי ואותי, אבל לא אשתמש בהם לאמנותי. קרקסי הפרעושים הם דוגמה למה שמוקצה בעיני, וכמובן כל קרקס וניצול חיות ואדם. השתמשתי באמנותי בשלד שמצאתי, וזה לגיטימי בעיניי. רציתי לתת משמעות לחיה שמתה. לא סתם לקבור אותה, אלא להנציחה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את סמדר לומניץ בעוד 100 שנים?

לומניץ: שיזכרו אותי לטובה. שיזכרו אותי כמי שנאבקה למרות חולייה ותולדותיה, למרות עונייה, ליצור, להעניק לחיות ולאדם ככל יכולתה. שיסלחו על טעויותיי. שיחשבו שאני ראויה לזיכרון והכרה.

רוני סומק: "אני לא יושב בחדר האטום וכותב שיר ואני חושב שהוא ישנה את העולם. אבל אני חושב שהשירה היא דרך שאני קודם כל מתכתב דרכה עם עצמי, זה מה שהכי חשוב."

ב-10.8.23, בפתיחת תערוכה בגלריה תל אביבית, זכיתי לראיין את המשורר הנפילי רוני סומק, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מה זה אומר להיות משורר בעיניך, רוני, בשנת 2023 ובמאה ה-21 בכלל?

רוני סומק: חשבתי על זה לפני יומיים כששמעתי שיר רוסי. זה שיר שנקרא 'פרשים', שיש בו שתי שורות שבעיניי הן ההגדרה של שירה: "חיל פרשים אנו, אף על פי שאין סוסים לנו". זאת אומרת, אין סוסים, אבל אתה פרש. וזה הקסם. אם תשאל אותי בשעת כתיבה לאן אני הולך, התשובה שלי תהיה שכשאני אחזור אני אדע איפה הייתי.

בראונשטיין: אתה מאמין בשירה?

סומק: אני מאמין בכל דבר שאני עושה. זאת לא אמונה עיוורת. אני לא יושב בחדר האטום וכותב שיר ואני חושב שהוא ישנה את העולם. אבל אני חושב שהשירה היא דרך שאני קודם כל מתכתב דרכה עם עצמי, זה מה שהכי חשוב.

בראונשטיין: מהו השיר האהוב עליך שאתה כתבת?

סומק: השיר הבא שאני אכתוב.

בראונשטיין: מהו השיר האהוב עליך של משורר או משוררת ישראליים?

סומק: השיר הראשון שעולה לי לראש הוא שיר של יונה וולך שנקרא "דובה גריזילית" שהוא שיר גאוני בעיניי.

בראונשטיין: האם אתה מגדיר את עצמך משורר מזרחי?

סומק: אני לא מחפש שורשים מכיוון שאף פעם לא איבדתי אותם.

בראונשטיין: אתה יליד בגדד.

סומק: נכון. ויותר מזה, אני היום מוזמן לכמה פסטיבלים וירידי ספרים בעולם כנציג עיראק.

בראונשטיין: היית רוצה לבקר בעיראק?

סומק: יש לי פספורט עיראקי שלא חודש מ-1953 ואני יכול לחדש אותו בחצי שעה בעמאן, אבל אני רוצה להגיע בתקופות יותר טובות.

בראונשטיין: אתה מתפרנס משירה?

סומק: הספרים שלי, ברוך השם, נמכרים והם מתורגמים ל-44 שפות. זה שכר נפלא שמספיק בשביל הריבה. בשביל הלחם אני צריך לעבוד. ואני עובד. אני מרצה, יש לי כיתת אומן לשירה, הפרנסה שלי היא משירה.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?

סומק: כאבא של שירלי.

רן סלוין: "אמנות זה מרחב פתוח של שינוי, מרחב דמוקרטי, שהוא בעצם המרחב האחרון שאפשר לעשות בו מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה."

ב-10 באוגוסט 2023 זכיתי לראיין את האמן רן סלוין בפתיחת תערוכת היחיד שלו "זוהרים" בגלריה "המעבדה" (הרצל 119, תל אביב), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, רן, מה פירוש שם משפחתך, סלוין?

רן סלוין: המקור מליטא. סבא שלי מליטא.

בראונשטיין: מהו הנרטיב לתערוכה הנוכחית?

סלוין: התערוכה היא בעצם באותו שם של אלבום חדש שהוצאתי לפני שבוע, "זוהרים", והיא עוסקת הרבה בטכנולוגיה חדשה, בתלת-מימד, בטכנולוגיה של משחקי וידיאו. אבל מעבר לפן הטכני, התערוכה עוסקת הרבה במצב התרבות ובמצב העולם היום, ובמקום הזה שהחברה מעוצבת ברובה על ידי טכנולוגיה ועל ידי פיקציות שרבות מהן הן אוטומטיות, זאת אומרת שהרבה מהחברה לא פועלת מתוך חשיבה עצמאית.

בראונשטיין: אני הרגשתי מהתערוכה הזאת שאתה מתנגד, שיש בך הרבה אנטי.

סלוין: כן. אנטי-מציאות, אנטי-אוטומציה. התערוכה הזאת בעצם קוראת לכל אחד לחשוב בעצמו על הנרטיבים שמוצעים לנו ובעצם לפקפק במציאות כפי שהיא מוצגת, כי המציאות היום היא מאוד מאוד רבודה ומאוד ומאוד מבלבלת.

בראונשטיין: אתה בעיקר יוצר וידיאו-ארט. למה דווקא וידיאו-ארט?

סלוין: התחלתי באמנות פלסטית, אבל אז עבדתי בווידיאו כמקצוע, ומהר מאוד וידיאו הגדיר בעיניי יותר את הזמנים, יותר הרגשתי את הקשר לדימויים שהם ברי-חלוף, דימויים שהם בעצם א-חומריים.

בראונשטיין: ככלל, למה אתה יוצר אמנות, רן?

סלוין: מאז ומתמיד אני יוצר אמנות. אני חייב ליצור אמנות. אני חייב אלטרנטיבה למציאות. המציאות לא מספקת אותי כפי שהיא.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בשבילך?

סלוין: אמנות זה מרחב פתוח של שינוי, מרחב דמוקרטי, שהוא בעצם המרחב האחרון שאפשר לעשות בו מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה.

בראונשטיין: אתה מאמין שהאמנות שלך יכולה לשנות דברים?

סלוין: זאת תמיד שאלה, אם האמנות יכולה לשנות משהו. הרבה פעמים אני חושב שלא, אבל אני עדיין מנסה.

בראונשטיין: אתה גם יוצר מוזיקה.

סלוין: נכון. הייתי בלהקות "ליפסטיק סינק", "כולרע", "3 ח" ו"ריר". הכל אינדי.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את רן סלוין בעוד 100 שנים מהיום?

סלוין: הוי, איך אני רוצה שיזכרו אותי…? אני לא יודע… איך שהם רוצים.

"חוות החיות" בביצוע ניר מנקי: מהפנט, מבריק, וירטואוזי, או: לי שטרסברג מביט מן העולם הבא וקובע: לשם כך נברא השחקן

לי שטרסברג.

את דמותו גדולת המימדים – אולי הגדולה ביותר, לצידה של סטלה אדלר – דימיתי בעיני רוחי יושב לצידי, בכיסא הצמוד אליי – אחד מ-24 ברי המזל שצפו יחד איתי בערב ה-13.8.23 ב"קפה הקאמרי" האינטימי של תיאטרון הקאמרי, בהצגת היחיד המצוינת – מצוינת כאנדרסטייטמנט – של ניר מנקי.

מנקי לקח לידיו ספר לא קל לעיכול, מתריס מאוד על גבול החתרני: את "חוות החיות" המכונן של ג'ורג' אורוול (מי שהקדים את זמנו וחזה את תופעת "האח הגדול" על שלל פירושיה בספרו "1984") והפך אותו לאקטואלי מאין כמוהו ולווירטואוזי-על-גבול-המהפנט, ובה-בעת, לכר נרחב של פרשנויות מרתקות.

הוא מגלם את מבחר התפקידים הקשים, המורכבים כל כך לביצוע של הדמויות השונות: מגוון בעלי החיים – על אישיותם רבת הפנים – באופן מבריק, נקי ומדויק.

אין ספק שהבמאי רן ליאל שחף זיקק את הספר – על עיבודו – והוציא ממנו את המיטב, אם תרצו, את "המיץ העסיסי" לעיבוד הבימתי, ומעל הכל ראוי שחף לתשבחות על הסיום הנכון – כזה הדורש פיענוח משל עצמו, זה שהוא למעשה איננו סיום כי אם דווקא אפריטיף להמשך – זה שעוד עתיד לבוא.

לסיום, זוהי עבודה יוצאת מן הכלל, מעוררת מחשבה, ריתמית מאוד, שבה האקספרסיביות והחוכמה האמנותית של מנקי – יחד עם הסינתזה המקאברית שבין המוטיבים המנוגדים של הדמויות השונות הנבראות לחיים בידיו האמונות – יוצרות מארג ריאליסטי – אם תרצו, על-זמני ואף על-מקומי, בדיוק כפי שג'ורג' אורוול היה רוצה לראות את ספרו קם לחיים, בדיוק כפי שלי שטרסברג ידע: לשם כך – הלכה למעשה – נברא השחקן.

"תמהוני #01" מאת חגי גילר: פאנזין-קומיקס על-זמני פורץ דרך, השואל את הקורא שאלות אקזיסטנציאליסטיות

סמלים, דימויים ומטפורות רבים צצים ועולים מן הפאנזין האיכותי "תמהוני #01" שיצר חגי גילר.

גילר, בכישרון ובהומור הייחודיים לו, רקם יצירה על-זמנית – לדידי, שאפתנית ופורצת דרך – באיכויות המגדירות הן את זהותו כאמן-יוצר, הן את התקופה הנוכחית.

הפאנזין יוצר מעין דיאלוג אודות הזמן הזה – והמקום הזה – עם הקורא באופן בלתי-אמצעי, ובכך מעורר מנעד רגשי רחב המוביל לקתרזיס בסיום קריאתו.