וואו.

"שיהיה עם מה לברוח", ספר השירים של נעמה הכט (קתרזיס, 2024), הפעים אותי.

תשכחו ממשוררות המיינסטרים, תשכחו ממשוררות כאילו-וולך, כאילו-משעול, מסובכות-נפש.

למעשה, תשכחו מכל מה שהכרתם לפני נעמה הכט: השירה שלה אותנטית יותר משל כולן גם יחד – בעיקר בעת הזו. השירה שלה היא ישר ללב – ולפנים – ללא ספק אוטוביוגרפית, ברורה, נחרצת, לא מתנצלת בעליל.

השירים "ביטחון", "סבתא מלי" ו"חרדה, אהובתי", הדהימו אותי ביופיים: הן בכנות, הן בהיבטים – המודחקים והגלויים – הן בוויזואליות – ממש כך.

לסיום, מדובר במשוררת גדולה, גדולה מאוד, שלדידי לפניה ואחריה אין כלום.

היא האחת.

היא הנכונה.

היא הטובה מכולן.

כמבקר תרבות התרגשתי לקרוא את הספר הזה והוא נתן לי תקווה לציוויליזציה אמיתית של השירה העברית בת-ימינו.

ואני מדגיש כעת את המילים שלי במרקר צהוב זרחני, למען יראו וייראו.

"בית הלוחם", שירה של אדוה קמחי חן מתוך ספר השירים שלה "כיסי אוויר" (פרדס, 2023), מבליט את חיוניות השירה שלה, את ערכיה כמשוררת ואת נקודת המבט הייחודית שלה.

בתנועות ברורות בונה המשוררת בשיר זה סיטואציה נוגה משהו, רגישה ומרחיבת-לב מאין כמוה המעוררת תחושות שונות בקורא.

הספר, בעריכתה המצטיינת של מיה טבת דיין (מי שהייתה העורכת שלי כשעבדתי כעיתונאי בשבועון "ראש 1" בצעירותי, תחת שם העט שלי דאז, דורון בראון), מייטיב להביע את קמחי חן בצורה הנכונה ביותר לה, הנבונה ביותר לסגנונה ולמושאיה, ולדידי, הוא ראוי למקום של כבוד בין המשוררות החדשות של העת הזו ולשימת לב – לא רק בשל נושאיו כי אם גם בזכות האסתטיקה, הניקיון הצורני והחמלה הצנועה, האינטימית, הזכה להפליא, אשר בו.

קרין קיקנזון בונה עולם ספק דמיוני לחלוטין, ספק מציאותי להחריד, עשיר ומרהיב, ב"בועה במים גועשים", רומן הביכורים הרגיש שלה (קינמון, 2024).

כתיבתה הריתמית, המוזיקלית משהו, מצליחה לעורר בקורא תחושות ורגשות ולהציב בפניו שאלות אותנטיות על אודות מצבו האישי ומצבו כיחיד בתוך חברה.

מצב הביניים שבין דיסטופיה לאוטופיה מתגלה כתמהיל נכון ומדויק לימינו אנו, המעמיד מולנו מראה כמו-דיאלוגית השואלת אותנו עצמנו שאלות על מצבנו שלנו באמצעות דימוי, מטאפורה וסמליות, הן על הבלתי-נראה, הן על הנוכח.

מבטה החשוף והאישי של רות לורנד בספרה "מותו של המחבר" (פרדס, 2023) מעורר מעין דיאלוג – רווי בקונפליקטים פנימיים – על אודות הישרדות הנפש והגוף, אינטימיות ואהבה.

לורנד מצליחה באמצעות מושאיה להעמיד שאלות אוניברסליות על אודות הזמן העומד בפנינו ועל אודות גורלנו.

לדידי, זהו רומן פורץ דרך, שאפתני משהו ומצטיין, המנפץ את גבולות ז'אנר הרומן ומתווה דרך חדשה, ראשונית, לעתיד חדש בהגדרת הסיפור האישי.

"סוף", שירה היפהפה, מכמיר הלב, של שרון רמר ביאל מתוך ספר השירים שלה "הם קוראים לי עובדת זרה" (קתרזיס, 2023), מדייק, לדידי, את הספר כולו.

לרמר ביאל ישנו קול חזק ונחוש, והיא משתמשת בו במלוא גרונה.

שירים רבים בספר הם בעלי קומפוזיציות ייחודיות, וחוכמתה – על האירוניה הדקה שבה – מסגננת אותם על מצע משלה ובכך מעוררת שאלות הרות-גורל על אודות הקיום האנושי, האכזרי משהו, האינטנסיבי, בעת הזו.

יוני רייני הפעים אותי בספרו "שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם" שראה אור השנה.

הידע העצום שלו – לדידי, האנציקלופדי – מרהיב-דעת ומעיד על גאונות של היסטוריון אשר מקדים את זמנו בהבנת העבר כהכנה לעתיד.

הקומפוזיציה של הספר מצוינת ומעבה ומחדדת את דעותיו ואת הוכחותיו של הסופר. בעזרתה, הקונקרטיות של הדברים וסגנון הכתיבה של רייני מותכים לכדי צורניות מסוגננת המעוררת קונפליקט פנימי בקורא על אודות ימינו אנו, חיינו אנו, בעת הזו.

דוקטרינת ה"עשה זאת בעצמך" של רפי פרח (סופר, במאי, מוזיקאי, אמן, מן הבולטים בסצנת האינדי הישראלית בעת הזו) מעוררת בי תמיד השראה לעשייה משל עצמי, אם תרצו, ל"אקטיביזם יצירתי".

פרח מצליח, לדידי, לעשות את הדבר שלו בדרכו, בעשר אצבעותיו, ברגש ובאהבה גדולה לדבר – לעצם העשייה.

בספרו החדש – הרומן השני שלו – "דפוק וזרוק במנאלי ורישיקש: המסע להודו – לא מה שחשבתם" שיצא לאור בימים אלו, הוא מפליא לתאר את העולם שעליו הוא כותב באותה צורה הייחודית לו, בגוונים קורנים – ובה בעת, אפלים – בצורה מסוגננת, בהירה, עשירה ועזת-מבע.

לעתים, ה"הפוך-על-הפוך" מבליט אירוניה דקה אשר כמו מרחפת על קטעים מסוימים וצובעת אותם במלנכוליה נוגה, במעין עצב קיומי, כזה המעורר מחשבה ודורש פיענוח.

אין ספק שגם ספר זה, כמו קודמו, הינו קאלט של ממש, אשר ברבות הזמן יעורר עוד ועוד קהלים שייחשפו ליצירתו הבלתי מתפשרת, האחרת, התמיד אמיצה, של יוצר זה.