בימים טרופים אלו של אוגוסט 2024 המהביל והמערער, מציגה ג'סיקה שרון – כמו קרן אור זוהרת בתוך מערבולת הצייטגייסט הנוכחי – את תערוכת היחיד המצוינת שלה, "דופלגנגר", בגלריה "גרוסו מודו" (אלפסי 31, תל אביב).
במגוון מדיות נרחב (בין היתר, ציורים, פסלים, אינסטליישן, וידיאו, הצגה) מנגישה שרון לקהלה עבודות עוצמתיות, דקלרטיביות, חורכות-לב, הן במושאיהן, הן בנושאיהן.
ישנו משהו חשוף מאין כמוהו עד כדי מכאיב ביצירתה, משהו חתרני מאוד, ובה-בעת, כזה השואף לנורמליות ואף להכרה.
משהו מואר, מופז, אפל ורגיש עד כדי שברירי, אשר מתוך יופיו צומחת שאלה אחת עיקרית, על-זמנית ומחוללת: "למה?".
לאחרונה זכיתי לראיין את שרון (ילידת 1981, בוגרת בצלאל) ולשאול אותה את השאלה הזו, באופנים שונים, והנה הדברים.
דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב לתערוכה החשובה הזאת, ג'סיקה?
ג'סיקה שרון: אני חושבת שהדבר הראשון הוא שיש משהו מאחורי הדבר שאנחנו רואים ואנחנו לא מצליחים לראות אותו. הוא מוסתר. אני נולדתי בארגנטינה בתקופה של הדיקטטורה, זה הזיכרונות הראשונים מהחיים שלי, אבל החיפוש שלי כאמנית הוא לא רק בארגנטינה, כי בתערוכה הזאת עבדתי גם עם מדינות כמו רואנדה, עברתי על כל מיני תקופות בהיסטוריה ובמקומות שבהם קרו באמת הדברים מהסוג הזה: איפה שחלק אחד מהחברה השתלט על החלק השני. ככה דיקטטורה נולדת במדינה. זה לא משנה איפה זה קורה ובאיזה זמנים. זה תמיד אותו דבר. וזה מה שניסיתי לחקור בעבודות שלי. אני עוסקת גם בשואה ובמקומות ובתקופות שבהם היו כוחות פשיסטיים. שבהם השתלטו על חברות ועל פרופגנדה – אני עוסקת הרבה בזה. זה מאוד מעניין אותי, השימוש הזה במדיה כדי לשטוף את המוח של האנשים.
בראונשטיין: מהן ההשראות העיקריות שלך כאמנית לתערוכה הזאת?
שרון: החדשות. דברים שהופיעו בחדשות, בעיתונים ובטלוויזיה.
בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?
שרון: אמנות זה אחריות. אחריות להביא לעולם את מה שאתה רואה ואת איך שאתה רואה את הדברים. אני תמיד אומרת שמהרגע שבחרתי להיות אמנית זה לא היה במקרה. נזכרתי בכל האמנים שבילדות שלי ושל עוד הרבה מאוד ילדים ארגנטינאיים נתנו לנו אופציה לראות את המציאות: אם זה היה שחקנים, אם זה היה אמנים פלסטיים, אם זה היה מוזיקאים.
זה מה שזה בשבילי אמנות: אחריות להביא לחברה את מה שאולי לא מצליחים לראות, ואת הראייה האחרת שיש לכל אחד. כי לכל אחד מאיתנו יש ראייה אחרת וזה כל כך חשוב לראות את שני הצדדים.
בראונשטיין: האם היית מגדירה את האמנות שלך כאמנות נשית?
שרון: לא. כי אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בא-בינאריות. אני לא מאמינה לא בדגלים, לא במדינות, לא בשום דבר שמבדיל בין בני אדם, אלא רק במה שמחבר.
בראונשטיין: את אמא לבן, יאן, שמו. האם האמהות משפיעה על האמנות שלך באיזשהו אופן?
שרון: הקדשתי את הקטלוג של התערוכה לבן שלי יאן ולכל הילדים בעולם שמגיע להם לחיות בשלום ולא בכל הבלגאנים האלו והגיהינום הזה שלא מגיע להם. אז לשאלתך, כן, אני חושבת שהאמהות שינתה אותי. קודם כל, כי אם לא הייתי אמא, הייתי עושה דברים הרבה יותר מטורפים. זה עוצר אותי. האמהות עוצרת אותי וגורמת לי לחשוב באמת על העתיד, ולבנות אותו.
אם פעם הייתי אקטיביסטית, אז זה גרם לי יותר לרצות שהעולם יהיה יותר טוב, כי העולם באמת כרגע מזעזע לדור המדהים הזה שבא.
בראונשטיין: גם בן הזוג שלך אמן, וגם הוא, כמוך, בוגר בצלאל. איך החיים בצוותא, כששני אמנים חיים ביחד, במשפחה?
שרון: אנחנו הכרנו בדיוק בעשייה. כשהכרתי את בעלי, הייתה לו תערוכת גמר בבצלאל ועזרתי לו. הגלגול שלנו זה בשיתוף הפעולה ולהאמין מאוד אחד בשנייה ולהשפיע ולגרום לשני גם לעשות. זה משלים.
בראונשטיין: את מצליחה להתפרנס מאמנות?
שרון: לא. אני ממש כנה עם זה. יש לי בית ספר לאמנות שיש בו מאה תלמידים, קוראים לו "your art your way". הוא קיים עשר שנים, אני מלמדת בו ואני מתפרנסת מזה. אבל להתפרנס מהאמנות שלי אני יכולה רק בארגנטינה לחלום על זה. זאת הסיבה שאני עוברת לשם. הגעתי לרגע בחיים שיש לי צורך ממש לעשות את זה. מגיע לי להתעסק באמנות שלי בכל הזמן שיש לי, ואני רוצה לממש את זה. לא ממש הצלחתי כאן בארץ, וגם לא ניסיתי. מאז הלימודים שלי בבצלאל בניתי עסק כדי לממן את האמנות שלי. היה לי מאוד חשוב שאני אהיה אמנית עצמאית, שלא המכירות שלי קובעות לי את מה שאני עושה בתור אמנית, אלא שאני קובעת לעצמי את מה שאני עושה.
בראונשטיין: האם לדעתך אמנים שלמדו בבצלאל – או בכל בית ספר לאמנות "ממסדי" אחר, לשם העניין – טובים יותר מאמנים אוטודידקטים?
שרון: לא. לא בהכרח. היום זה בכלל לא ככה. זה לא פרמטר. אני לא פנאטית של אקדמיה. דווקא להיפך. יש לי קבוצה של אמנים חברים בארגנטינה שמי שמנהל אותה הוא אמן רחוב, אמן גרפיטי אדיר.
הגעתי לבצלאל בזכות מורה שהיה לי בקיבוץ, פנחס, שאמר לי שלא בהכרח צריך ללמוד באקדמיה.
אמן זה מה שהוא עושה מעצמו. האקדמיה יכולה לתרום לו, או יכולה לא לתרום לו.
בראונשטיין: מיהו האמן הבינלאומי האהוב עלייך?
שרון: אדוורד מונק. אני אוהבת שבעבודה שלו יש הרבה מאוד רגישות. אני ממש חיה את מה שהוא חי. את החקירה שהוא עשה לאנושות בתקופה הזאת. הוא בן אדם שבאמת הסתכל עם הרגש, ולא עם הכיס, ומבחינתי האמנים האלה, כמוהו, הם האמנים שאני מעריצה.
בראונשטיין: ולסיום, ג'סיקה, איפה נפגוש אותך בעוד 20 שנה מהיום, בשנת 2044?
שרון: אני אשמח שנתראה גם בארגנטינה, וגם בתל אביב. וכאמנית הייתי רוצה להיות בכל מקום. כי כן אני שואפת לזה. זה כמו שהתפרסמתי לפני כמה שנים בהודו ואני מאוד מתלהבת מזה שאנשים כותבים לי. אני רוצה שיכירו את הציורים שלי כי אני מבינה שזה נכנס לתודעה של האנשים, וזה, דרך אגב, הכוח של האמנות: מה שנכנס לאנשים לתודעה, בגרעין הקטן אולי שאתה יכול לשנות בתוך התודעה הזאת שלהם.
חי תרבות 