ביום האחרון לקיומו של יריד צבע טרי 2024 זכיתי לפגוש את ירדן אמיר.
המפגש המקרי בינינו ("והאם משהו הינו מקרי בעולמנו?" תהה לודוויג ויטגנשטיין באחד מספריו המונומנטליים) הוליד מעין ידידות והבנה עמוקה מצדי בכישרון האדיר – הגולמי, יש לציין – של אמיר.
אם זה ב"עבודות הנעצים" (כך במקור) הייחודיות והמרובדות שלה, אם זה בשיתוף הפעולה שלה עם חברת העיצוב "טולמנ'ס", מתגלה אמיר כאמנית מחוללת. קרי, כזו העומדת בראש המחנה האמנותי, עושה את הדבר שלה – בעוז, בנחישות ובמעין תחושה פנימית, כמו-אינטואיטיבית, המייצרת בתוכה את הכוח האדיר הדרוש כדי ליצור אמנות – גם אם זו מקדימה את זמנה או איננה מובנת לאשורה בעת שנעשית.
לאחרונה זכיתי לראיין את אמיר (ילידת 1991, בוגרת שנקר) בעת ששהתה בבאלי ("הוי, דורון," נאנחתי ביני לביני בעת שאכלתי פלאפל ב-20 שקל בפלאפליה האהובה עליי ברחוב חפץ חיים פינת רחוב ההסתדרות במכורתי פתח תקווה, "אל תקנא, יקירי. איפה מידות הבודהיזם שלך?") והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ספרי לי, ירדן, על העבודות שהצגת בצבע טרי השנה.
ירדן אמיר: ביריד צבע טרי 2024 הוצגה יצירה במסגרת שיתוף הפעולה עם בית העיצוב טולמנ'ס. שיתוף הפעולה הושק לפני חצי שנה ובמסגרתו נבחרו מבין אמני החממה לדורותיה, להציג יצירות בסניפי חנויות המותג ברחבי הארץ ובמהדורת אונליין קבועה.
ביריד האחרון, בביתן האמנות בחלל טולמנ'ס דוט, הוצגה היצירה "Dots" שהורכבה משני עיגולי עץ ושעם בגדלים שונים, נעוצים נעצים בשחור-מט.
בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?
אמיר: האמנות שלי מביעה רעיון של מיקרו מול מקרו. תהליך היצירה הוא מדיטטיבי ותרפויטי, של נעיצת נעץ אחר נעץ, ללא רישום מקדים. השימוש בנעצי ברזל, ננעצים על שעם המודבק לעץ, משקפים את ההתרסה שלי על העולם המערבי המתקדם בהאצה רדיקלית, שלא משאירה כמעט מקום למהויות, ולפעימה הטבעית של הדברים כולם.
בתום התהליך מתקבלת יצירה שאין לה סוף או התחלה, והיא שזורה חלקיקים חלקיקים, כמונו בתוך העולם.
אני מזמינה את הצופים לשהות בתוך יופי פשוט ולא מתחכם, ממש כמו הטבע.
הדימויים שאני יוצרת הם מופשטים ומציעים התבוננות כמו דרך מיקרוסקופ, ובד בבד מתוך מעוף הציפור. היצירה מעניקה נוכחות של שריון והגנה, לצד רוך, סבלנות ואיפוק.
בראונשטיין: מה זה בדיוק עבודת נעצים, או אם תרצי, מהו אותו "מדיום הנעצים" המכונן שלך?
אמיר: אפשר לומר שמדיום הנעצים בחר בי. בשנתי האחרונה ללימודים בשנקר, אחרי ששבתי מסמסטר חילופי סטודנטים בשוויץ (עד אז ציירתי בשמן), התכוננתי להתחיל בתהליך יצירת תערוכת הגמר. הייתי מאד מבולבלת אחרי חוויה עצומה ועמוקה של תכנית החילופים, והתקשיתי להתחיל לצייר. מתוך הבלבול וחוסר השקט, הבנתי שאני מוכרחה למצוא פעולה מונוטונית יצירתית שתשחרר אותי מטרדות המחשבה. אני אספנית כפייתית של עצים (מהטבע/מעובדים/ משומשים), כך יצא שמצאתי פלטת עץ גדולה חצי מגולפת ליד הפחים של שנקר, מיהרתי להעלות אותה לסטודיו שלי, קניתי חבילת נעצי משרד כסופים בקרביץ, ובעזרת פלייר שפיץ ופטיש התחלתי לנעוץ אותם בה. המחשבה על עץ ופיסות מתכת הקסימה אותי.
המרצים בשנקר לא הבינו מה פשר המניירה הקישוטית – אחת הביקורות הזכורות לי מאד – ולמען האמת,
גם אני לא ממש הבנתי אבל לא היה לי אכפת. חיפשתי מזור לתודעה התועה, והפעולה המדיטטיבית-סיזיפית-מוטורית עשתה את שלה. כך כל שנה ד', שנת פרויקט הגמר, הפכה ליצירות בנעצים כסף וזהב – מה שניתן לרכוש בארץ. כיום אני מזמינה מעלי-באבא בסיטונאות, בכל צבע וגודל שאבחר.
בתום השנה העמדתי תערוכת גמר שהייתה מורכבת מאותה פלטת עץ ונעצים, גלילי טקסטיל שננעצו גם הם והפכו לאינסטליישן מתוך הרצפה, ופסלי פוליאוריתן שכוסו נעצים, מסמרים וברגים והיוו "Urban Zen Garden". מאז חלפו כ-5 שנים ואני עדיין נועצת. עוד לא שבעתי מהמדיום, וכשאני נשאלת עד מתי נעצים, אני משיבה "גם לפיקאסו הייתה תקופה כחולה".
בראונשטיין: למה את עושה אמנות?
אמיר: אני עושה אמנות כי זה בריא. כשסיימתי את שירותי הצבאי וטסתי לטייל בעולם הייתי בטוחה שאלמד פסיכולוגיה. עשיתי גם פסיכומטרי בעבור זה. אבל בעקבות מערכת יחסים מורכבת וכואבת שחוויתי בתחילת שנות ה-20 שלי, נפלה עליי ההבנה בצפון הודו, שאת הפסיכולוגיה אני משאירה לחיים עצמם וכי אני לא בנויה להפוך אותה לקריירה. לראשונה בחיי, בגיל 23 מול פסגות ההימלאיה, התחלתי לצייר מהתבוננות. שם הבנתי שאלמד אמנות.
אני מאד מתחברת לציטוט של הסופר האמריקני מהמאה ה-20, קורט וונגוט שאמר (בתרגום חופשי) : "לכו אל האמנויות. אני לא צוחק. האמנויות אינן דרך להתפרנס. הן דרך אנושית מאוד להפוך את החיים לנסבלים יותר. עיסוק באמנות, לא משנה כמה טוב או רע, הוא דרך לגרום לנשמה שלך לצמוח, למען השם. לשיר במקלחת. לרקוד לרדיו. לספר סיפורים. כתבו שיר לחבר, אפילו שיר עלוב. עשו זאת הכי טוב שתוכלו. תקבלו פרס עצום – תיצרו משהו." ליצור משהו זה לממש את הפוטנציאל האנושי הבסיסי, הנעלה ביותר…
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
אמיר: ההשראה שלי היא בראש ובראשונה הטבע. הקצב הטבעי של התפתחות, צמיחה, קמילה והתפוררות. הוויזואליות המפוזרת ועם זאת גם המאורגנת בסימטריה מופלאה, שובה אותי. החל מפטרייה שגדלה על סלע, דרך טבעות של עץ, לטביעת אצבע אנושית ותנועת העננים המשתנה בסדר כאוטי מופתי. גם למשני תודעה (טבעיים) השפעה ניכרת על היצירה שלי, שלמעשה גם הם גלומים בטבע, טבע התודעה. רעיון המיקרו-מקרו שאני מייצרת ביצירות הנעצים שלי, הם פסיכדליה אנלוגית. הנעץ הוא הפיקסל האנלוגי שלי והוא מאפשר לי להתחקות אחר "תהליכים" של מדע-טבע-מדיטציה. עשיתי מספר ויפסאנות בחיי (מדיטציות שתיקה של עשרה ימים), בהן חשתי, חוויתי והייתי מדע. גם החוקר, גם מושא המחקר, גם קבוצת הביקורת, גם צלחת הפטרי. מצב הצבירה התודעתי-רגשי-גופני הזה מניע אותי עד היום, ליצור. כל דבר. החיים עצמם הם יצירה מתמשכת.
בראונשטיין: את עצמך בוגרת שנקר. האם לדעתך אמנים שלא למדו אמנות, קרי, אוטודידקטים, פחות טובים מאמנים, אם תרצי, "דידקטיים"?
אמיר: נכון. למדתי בשנקר תואר ראשון באמנות רב-תחומית. אני ממש לא חושבת שאמנים שלמדו באקדמיה הם בעלי יתרון כזה או אחר על פני אמנים אוטודידקטיים. אני אדם מאד דידקטי לצד היותי נפש מרחפת. אני אוהבת ללמוד במסגרות, תמיד אהבתי. מכיוון שהמסלול האישי שלי לא היה לגדול על ברכי תרבות ואמנות מבית, הייתה נחוצה לי מנת הידע היבש שהאקדמיה מעניקה (מבחינת היסטוריה, תולדות האמנות וכו'). עם זאת, כמובן שהיום ניתן לרכוש ידע באופן עצמאי בקלות. אני חושבת שזה חשוב, לטפס על כתפי ענקים ולא להיות אמן נאיבי. אבל זו רק האמת הכנה שלי. מצד נוסף, לפעמים כשחפים מידע וממסגרות, פלאים יכולים לקרות, כי לתודעה יש חופש אינסופי. אין דרך אחת.
בראונשטיין: את באה ממשפחת עורכי דין מכובדת מאוד. אביך הוא ציון אמיר, אחד מעורכי הדין הפליליים המוערכים ביותר בארץ. איך זה להיות אמנית במשפחה של עורכי דין?
אמיר: אכן אני מגיעה ממשפחת עורכי דין ואוהבת לכנות את עצמי "הכבשה הסגולה של המשפחה". משפחתי קיבלה את הלימודים שלי בתמיכה רבה, כמו כל צעד שאי פעם עשיתי (אני ואחיי), גם אם הוא לא בתלם ולא בהכרח מובן להם לראשונה.
בראונשטיין: האם את מצליחה להתפרנס מאמנות?
אמיר: כן, אני מצליחה להתפרנס מאמנות. כיום אני עושה עוד דברים פרט לאמנות הפלסטית עצמה, אבל בעידננו אנו, כולם חובשים כל מיני כובעים. אני עובדת עם ילדים מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי נטייה טבעית לטיפול ואני שוקלת ללמוד תחום טיפולי כדי להתרחב בעשייה שלי, ואף לשלב את האמנות ככלי ריפוי, כמו לדוגמא באירוע ההנצחה-התרמה של "שבט הנובה" שהתרחש בפארק הירקון בחודש יוני האחרון. העמדתי עמדת נעצים בכל הצבעים, ופלטת עץ ושעם מוכנה לנעיצה, הזמנתי את כל העוברים לנעוץ את שעל ליבם. בתום שש שעות האירוע נולדה יצירה צבעונית ומרגשת, ששיקפה את כל עשרות האלפים שנכחו בו. קיבלתי פידבקים מרגשים עד דמעות, ואני רוצה להמשיך עם זה ולהגיע לגופי תרבות/ אמנות/ עמותות/ גיל שלישי/ גיל צעיר.
בראונשטיין: מה פירוש 'אמנות' עבורך?
אמיר: פירוש המילה אמנות – הדבר הכי אמורפי שקיים. אבל אם ממש אנסה – אקח את הציטוט הנפלא של אלברט אינשטיין: "יצירתיות היא אינטליגנציה שעושה חיים" / "Creativity is intelligence having fun".
בראונשטיין: ולסיום, היכן נמצא אותך, ירדן, בעוד 20 שנה מהיום, בשנת 2044?
אמיר: בעוד 20 שנה מהיום אני רואה את עצמי מאושרת, חיה באיזור כפרי עם סטודיו גדול ליצירה פרטית/מסחרית, בזוגיות אוהבת, חיה חיים קרובים לאדמה שמשלבים עבודה בידיים, אמנות וטיפול.
חי תרבות 