שני ספריה של תמר עילם גינדין, "המלכה" (אותו כתבה יחד עם מעיין אשכולי) ו"גיבורים, מלכים ודרקונים: מיתולוגיה איראנית לכל גיל" (אותו איירה ענת עילם) הפעימו אותי.

הידע העצום של עילם גינדין והדרך שבה היא מביעה אותו – אם תרצו, שוזרת אותו כבמעשה קסם – בספריה, רצוף בהתפתחות פנימית ובהשתנות אינסופית של תובנות.

הדבר למעשה הזכיר לי משהו מהריתמוס הג'אזי: מעין מניפה רחבה, צבעונית מאין כמוה, אשר מחברת את עולמה הפנימי של הסופרת אלינו, קוראיה.

לסיכום, שני הספרים מלאים ביופי, בסגנון ובתובנות אשר כל הקורא אותם יוכל ללמוד מהם – עד בלי סוף.

ספרו המרהיב של שלום בוגוסלבסקי אשר ראה אור השנה בהוצאת "זרש" האיכותית איננו, אם תרצו, "עוד ספר". נהפוך הוא.

הוא למעשה מרחב ספרותי הבוחן נקודות זהות משמעותיות מאין כמוהן בחיינו: כיהודים – ואף כישראלים.

זהו ספר חשוב ביותר בעל ניואנסים נפלאים, דמויות "חמות" ועגולות – "שטייטעליות" – ובסופו הקורא מגיע למעין קתרזיס: זך, תבוני, ו-ויזואלי מאוד.

עדו גור ריגש אותי בספר הביכורים שלו "רות" שראה אור השנה.

בקולמוס רגיש מתאר הסופר עלילה יוצאת דופן – מקורית מאין כמוה – בראייה אנושית אשר עוררה בי השתאות אינסופית לנוכח הכישרון הפראי והדמיון המשולח שלו.

בתום הקריאה תהיתי איך זה ייתכן שזהו ספרו הראשון – בעת שהן מושאיו, הן סגנונו, כה בשלים.

לסיכום, זהו ספר הראוי לתשומת לב של קוראים באשר הם ואני ממתין בקוצר רוח לספרו הבא של כותב מוכשר זה.

על אף היותו של "כורש הנסיך האחרון" – ספרו המצוין של יונתן ילון שראה אור ב-2019 – רומן בדיוני בבסיסו, הוא מצליח ללכוד את הקורא ומזכיר לו את חשיבות הישרדות הזיכרון ההיסטורי – ככורח למציאות הנוכחית.

ילון גורם לקורא לחשוב מחדש על העובדות, הוא מנער אותן מהאיבוק שדבק בהן ויוצר, הלכה למעשה, יצירה מהדהדת המשמיעה קול חזק – ובה-בעת אינטימי – לעידן הציוויליזציה הנוכחי.