ההוויה הספרותית האורלי קסטל-בלומית מתגבשת לכדי שלמות ברומן המצוין שלה "ביוטופ" שראה אור ב-2022 ב"הספריה החדשה".

ישנו משהו כמו-מטאפיזי, כזה שמרחף במציאות האורבנית, בעלילה שרוקמת הסופרת אודות גיבורה – ליתר דיוק, אנטי-גיבורה – ג'וזף שימל.

משעשע מאוד, בודד מאוד, מכמיר לב מאוד – ובעיקר תל אביבי מאוד – הוא אנטי-גיבורה זה, אך דווקא "דמויות המשנה" – כביכול – הסובבות אותו, אותם נוודים-הומלסים הממלאים את הספר – ואת המרחב הציבורי – מדגישים את רעיונותיה אודות "בית", את מושאיה (ג'וזף, סופי, דביר) ואת הנרטיב הסיפורי שלה ככלל והופכים אותם, ובכן, למדויקים, ובה בעת, לגדולים מהחיים.

קסטל-בלום היא אחת מהסופרות החשובות שלנו – היא לא רק "דולי סיטי" המכונן, היא הרבה מעבר – ו"ביוטופ" הוא דוגמה מרהיבה לכך.

בשיר "עורי אדמה" אשר בעמוד 34 בספר השירה המופתי – לא פחות – "טבע ועיר" של יובל ששון שראה אור בימים אלו – להבנתי, בפורמט פיזי אקולוגי – מביע המשורר את הכל בארבע שורות מזוקקות – אם תרצו, במעין הייקו מודרני.

הבחירה בשיר הזה בהבהרת דעתו של המשורר אודות קרקע – אל מול אדמה – מסבירה, לדידי, את התורה כולו – להלן, תורתו – ומחדדת את עובדת היות ששון משורר נדיר באיכויותיו, ואת הספר כולו להיותו, הלכה למעשה, קולוסוס פיוטי מן המעלה הראשונה המעלה לראש סדר היום את סוגיית הסוגיות – הבוערת מכולן – אקולוגיה.