"חרבו דרבו" בביצוע נס וסטילה: יצירה מוזיקלית כאקט אקטיביסטי המייצג רגע מכונן בזמן בעל איכויות כמו-דוקומנטריסטיות

אין ספק.

"חרבו דרבו", היצירה השנויה במחלוקת של צמד ההיפ-הופ "נס וסטילה", אותו שיר קליט-להיטי – יש שיאמרו מדי – מזקק את הרגע ההיסטורי המכונן של השביעי באוקטובר הארור לשנת 2023.

כאשר יצירה בכלל – ויצירה מוזיקלית בפרט – מצליחה לעורר רגשות עזים – ומנוגדים לחלוטין אלה מאלה – משמע שכוחה – כך ברוב המקרים – איננו מוטל בספק.

"נס וסטילה" עושים ב"חרבו דרבו" בדיוק את מה שההיפ-הופ נועד מעצם קיומו לעשות: לעורר, לזעזע, להכעיס, לגרום למאזין להרגיש.

לדידי, זהו איננו עוד שיר, עוד יצירה מוזיקלית אחת מיני רבות בעת הזו ותו לא, כי אם מניפסט של ממש: הבעת עמדה אישית, אמיצה ונחרצת, אקטיביסטית ובה בעת, כמו-דוקומנטריסטית, המעמידה את הצמד במקום מרכזי: כזה המבדל אותם מצמדים, יוצרים ויוצרות ישראלים אחרים, אשר לא יעזו לעולם לעשות את הדבר ש"חרבו דרבו" עושה: לבעוט בכללים, להגיד בכל הכוח, בנחישות ובכעס אותנטיים את הדבר שלהם – בדרכם להפוך ל"קולו של דור" – ואם לא של דור, אזי לכל הפחות של "רגע בזמן": לתעד אותו – בדרכם הבועטת, הדו-לשונית, הייחודית – למען הדורות הבאים.

אור רייכרט: "אני מודר כי אני איש ימין. עולם התרבות והתקשורת נשלט על ידי חונטה שמאלנית."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמן-מאייר-מעצב מעורר ההשראה, אור רייכרט (יליד 1983), על אודות יצירתו האמיצה, והתשובות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אור?

אור רייכרט: עיצוב תודעה גרפי. 

בראונשטיין: ספר לי על הנרטיב, הרעיון והמטרה של האיור שלך שהתפרסם בינואר 2024, המראה את שופטת בית המשפט העליון בדימוס, אסתר חיות, תוקעת דגל בגבו של חייל.

רייכרט: בזמן מלחמת חרבות ברזל, בעוד חיילינו נלחמים בעזה, החליט בג"צ לפסול חוק יסוד, ובכך להפוך לרשות העליונה של מדינת ישראל. 

מכאן קיבלתי את הרעיון, ההשראה והביצוע.  

בראונשטיין: האם ציפית לרעש התקשורתי שהאיור הזה יצר? האם זו הייתה למעשה מטרתו?

רייכרט: קריקטורה היא טור דעה ויזואלי, עם יכולת לגעת בגבולות חופש הביטוי. לכן כל קריקטוריסט מקווה שכל קריקטורה שלו תעשה רעש. זו לא הייתה שונה מכל הקריקטורות הקודמות שאיירתי. התגובה החריפה לא הייתה למהות הקריקטורה, אלא לניסיון ההשתקה שמערכת המשפט ניסתה לכפות על עיתון בישראל.  

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

רייכרט: כי אני לא יכול שלא.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

רייכרט: אקטואליה, פוליטיקה, מדינת ישראל, היסטוריה, תנ"ך, יהדות, אגדות וסיפורי עמים, עברית וקפה טוב. 

בראונשטיין: האם העובדה שאתה אדם דתי משפיעה על האמנות שלך? האם ישנם נושאים שלעולם לא תעסוק בהם רק בשל היותך דתי?

רייכרט: ודאי. אני אדם מאמין, ומסגרות הדת הן נוקשות. מאז המלחמה הוספתי לעצמי שלא ל"לרדת" על השמאל. הקריקטורה על חיות הייתה הדבר הכי מרחיק לכת שעשיתי מאז הטבח. רק מכיוון שאסתר חיות עשתה הפיכה שלטונית באמצע המלחמה, הרשיתי לעצמי להפסיק לשתוק. 

בראונשטיין: האם לדעתך אתה מודר, ולו במידה מסוימת, מהמילייה האמנותי קובע הטון בישראל, בשל היותך דתי?

רייכרט: לא. אני מודר כי אני איש ימין. עולם התרבות והתקשורת נשלט על ידי חונטה שמאלנית. כל יצירת אלמנט תודעתי צריך לעבור דרך המסננים הליברלים-פרוגרסיבים של החונטה.  

בראונשטיין: מהו כוחה של קריקטורה טובה לדעתך?

רייכרט: לשנות מדינה. 

מהו הפירוש שלך ל'אמנות'?

רייכרט: מסגור והפשטת כאוס רגשי. 

בראונשטיין: ולסיום, היכן נראה את אור רייכרט בעוד 20 שנה מהיום, בשנת 2044?

רייכרט: ממשיך לעשות קריקטורות שמאתגרות ומבקרות את הפוליטיקה, האקטואליה והשלטון בישראל, ומן הסתם הרבה קריאייטיב למפלגות ימין. 

"את אשר כתבו עיניי – שירים וצילומים" מאת זהרה אהרוני: רגישות ויזואלית לשפה העברית

בספר שיריה וצילומיה החדש, "את אשר כתבו עיניי", רוקמת המשוררת זהרה אהרוני יופי עז-מבע בעל רגישות כמו-ויזואלית לשפה העברית וזאת הן בכתיבתה, הן בתפישת עולמה בכללותה – כפי שזו באה לידי ביטוי בצילומיה היפים.

הספר – המכיל, כאמור, שירים ותצלומים שלה – מעורר השראה, הן היות והוא נוגע ורגיש, הן בזכות גילה של אהרוני (כדבריה בפגישתנו האישית, היא בת 93 כיום, בינואר 2024, עת דברים אלו נכתבים), עובדה המוסיפה, לדידי, נדבך של הערכה והתפעלות – הן לפועלה, הן ליצירתיותה.

מריק לכנר: "אי אפשר לעשות אמנות בלי למסור את נפשך לדבר הזה."

לאחרונה זכיתי לראיין את הצייר המצוין – והמורה לציור – מריק לכנר (יליד 1967), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, מריק, ברשותך, מה פירוש שמך?

מריק לכנר: מריק זה פשוט שם פולני שההורים שלי בחרו.

בראונשטיין: האם המקום שבו נולדת, אוקראינה, משפיע באיזשהו אופן על היצירה שלך?

לכנר: נולדתי בצ'רנוביץ, וההשפעה של המקום עליי מעטה ביותר, אם בכלל. הגעתי לארץ בשנת 1973, כשהייתי בן שש.

בהמשך, כשהבנתי שצ'רנוביץ זה מקום שיש בו תרבות לא מעטה והרבה יהודים – וכשהבנתי שהאנשים האלה באים משם – אז אולי נוצר איזה חיבור סנטימנטלי רטרואקטיבית למקום, אבל לא ברמה של דימוי או ציור.

בכלל, יש משהו באמנים היהודים מהמזרח – כמו שאגאל, למשל – שיש בו חוט מקשר לעבודה שלי.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

לכנר: קשה לי להגדיר אותה כי זה חלק מההווייה שלי. לי זה פחות משנה איך האמנות שלי תוגדר מילולית, תיאורטית או ספרותית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך? מיהם האמנים האהובים עליך?

לכנר: ההשראה שלי באה מהיסטוריה מיתולוגית, והאמנים האהובים עליי הם פרנסיס בייקון, חיים סוטין, רפי לביא ומשה קופפרמן – שהשפיע עליי ברמת המשמעות שיש לאמנות על החיים. מסירות הנפש היא בהבנה שאי אפשר לעשות אמנות בלי למסור את נפשך לדבר הזה.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

לכנר: כי אני לא יכול אחרת. זה מה שאני יכול לעשות. ניסיתי כמה פעמים בחיים לא לצייר – זה לא עובד.

בראונשטיין: למה ניסית לא לצייר?

לכנר: כי לצייר זה מעייף ותובעני.

בראונשטיין: מה הפירוש שלך למילה 'אמנות'?

לכנר: השקפת עולם. הכל עובר דרך הפריזמה הזו: המבט, ההסתכלות, החוויה, הרגשות.

הכל עובר דרך הפילטר הזה, דרך היופי של הדברים והפרשנות שאתה נותן לה. ככה אני מסתכל על העולם: דרך המשקפיים של האמנות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מריק לכנר בעוד 100 שנים מהיום?

לכנר: כצייר טוב, וכאדם טוב.

חן דרוקמן: סופר מחונן, יצירתי להפליא, בעל קול מובחן, ייחודי

בשני ספריו של חן דרוקמן, "תעתועי נפש הומיה" ו"מסעות במטאוורס", מפליא הסופר לבנות עלילות יצירתיות להפליא, חכמות מאוד, ולהנגיש אותן לקורא באמצעות סגנונו המובחן.

יש לו, לדרוקמן, קול חזק – לעתים אף אמיץ – וכמו דרך משלו להוליך בה את הקורא – אם תרצו, עקב לצד אגודל – אל הנסתר מתוך הגלוי, במשעוליו שלו.

לדידי, מדובר ביוצר מבריק ש"הרומן הגדול" שלו עדיין לפניו וקהל הקוראים שמיועד לו – ואך ורק לו – יגיע במסות כבירות בבוא היום, כמו היה, אם תרצו, מרגרט אטווד הזכרית.

"אחות לפליאדות" מאת אורית אילן: סימון סף הזהב של האבולוציה של הספרות הישראלית

פרס ספיר, בו זכתה אורית אילן ב-2022 בעבור ספרה "אחות לפליאדות", קטן על מידותיה.

"אחות לפליאדות" ראוי לפרס פוליצר. אותו פוליצר שבו זכתה ג'ניפר איגן. אותו פוליצר שבו זכתה טוני מוריסון.

מיהי בעצם אורית אילן? מהיכן הגיעה?

והרי כישרונה – הן הגולמי, הן המעובד, הערוך בידיה האמונות של סלין אסייג החתומה כעורכת הספר – הוא כזה שעצר את נשימתי בפליאה: הידע, העושר, ההבנה, הרבדים, הכישרון הפראי הזה, המשלב את כולם והופך אותם לדבר שהם, ליצירה הזו… פאק! מאיפה כל זה בא?

היצירה הזו כולה, העוסקת בחיים עצמם: על המקריות שבהם, על סיגוף הגוף והנפש שבהם, ואולי מעל הכל, על "המשפחה" שהם, על "היחסים" שבתוכה, הוא כל כך טוב שהוא גרם לי להפסיק לכתוב את הרומן שאני עמל עליו שנים רבות. הוא גרם לי להבין בצלילות איומה, מזוויעה, ברורה כשמש: כל מה שאכתוב – לעולם לא ישתווה לדבר הזה: עסיסי, שלם, שבור לרסיסים מבריקים, קרוע לקרעים מושלמים שנוצרו-הותכו מאחד. כמו נכתב לא פה בכלל, כי אם בארץ אחרת, רחוקה לאין שיעור. אם תרצו, בפלנטה אחרת.

היה משהו מסמא בספר ובה בעת פוקח עיניים. משהו מופלא. דמוי-אהבה. חי מאוד, קורע בבשר, זועק לשינוי אמיתי בחיים.

תודה, אורית אילן, שבראת עבורי את "אחות", והנה, כעת אני מעביר את הידע הזה הלאה: מפתח תקווה, לשער הערבה, דרך בוסטון והמבורג – ובחזרה.

עד שיגיע אלייך, אורית. אל כוכב הלכת הנשגב, הבלתי-מושג, "שלך", שבו כתבת אותו.

עבורך.

עבורנו.

לעולם.

"המערה" מאת ירון רגב: גאונות מילולית ו-ויזואלית יוצאת דופן, אחרת מאוד, סטואית

גאונותם של הסופר-כותב-קומיקסאי ירון רגב והמאייר דייב יוקוביץ' הינה מאותה גאונות אשר מילים המנסות לתארה מגבילות את הווייתה. להלן: יוצאת דופן, אחרת מאוד, סטואית.

בספרם "המערה" שראה אור ב-2021, באים לידי ביטוי שלל הכישורים של השניים – הן בכתיבתו של רגב, הן באיוריו של יוקוביץ' – ומתאחדים-נשזרים לכדי שלמות מזוקקת אחת.

אם תרצו, מהותם של הדברים באה לידי ביטוי בעמודים 114-115, במילותיו של רגב: "אני מפחד לחיות – חיים חסרי משמעות" ובאיוריו המצוינים של יוקוביץ' – המתאימים למילים הללו בדיוק מירבי.

אכן. השניים מביעים את שאלת השאלות – במילים ובוויזואליות – ולמעשה, הוגים הלכה למעשה את הפחד הקמאי ביותר שישנו: הפחד מן החיים עצמם – אלה חסרי המשמעות.

זהו ספר מפליא בחוכמתו וביופיו, מעורר מחשבה עד מאוד, הבנוי בריתמיות נכונה, אשר בסופו הקורא נותר פעור-פה לנוכח המציאות שהספר מביא לידי ביטוי: כאוטית, כנה בישירותה החותכת בבשר, ובעיקר, מעל הכל: נבואית.

סמדר לומניץ: "היום, כשאני מלאה באהבה לעולם – על אף הכאב בשל הסבל הנורא שקיים בו – אני יודעת שאמנות היא גם נתינה גדולה."

בימים אלה (אוגוסט 2023) מציגה סמדר לומניץ (ילידת 1959) תערוכה יוצאת דופן ביופייה בגלריה ק' (לוינסקי 71, תל אביב) ולאחרונה זכיתי לראיין אותה.

דורון בראונשטיין: ראשית, סמדר, מה פירוש שם משפחתך?

סמדר לומניץ: למקור השם לומניץ נחשפתי רק אחרי מותו של אבי. תולדותיו היו עלומים עבורי. ידעתי רק שהוא בא מבית אלים מאוד, והוא נשבע לא להעביר זאת אל בנותיו. אחרי מותו, הוא התאבד, חיפשתי בגוגל, ולמדתי שלומניץ הוא שם של כמה עיירות ונהרות בפולין על גבול גרמניה. יש גם כנסייה בשם הזה. אין לי מושג מאין בדיוק באה משפחתו. סבי גדל בבית יתומים עם אחיו התאום, בשל מות הוריו הטרגי, אני חוסכת מהקוראים את פרטי האירוע.

בראונשטיין: ספרי לי על הנרטיב לתערוכה הנוכחית?

לומניץ: אני עוסקת הרבה מאוד בנשיות, ילדיות, מיניות, בשאלות אודות מימוש מאוויים ותשוקות גוף, ובעובדה שבחרתי לא להינשא ולא ללדת.
עבודה אחת, בטכניקת תלת-מימד דיגיטלי, עוסקת באבי. הוא עירום, עם בטן ענקית, ואל חזהו מחוברת בסיכת ביטחון תמונה של תינוק צוחק. האם הוא הרה אותו? האם זוהי תמונת עצמו מפעם? אבי השתנה מאוד בסוף ימיו בשל מחלה קשה ומינון מטורף של סטרואידים, והוא נשא עימו את תמונתו, כדי שיזהו אותו.

גם אני השתניתי מאוד חיצונית, אחרי כריתת רחם שעברתי. נוספו לי 60 ק”ג, ולא ניתן להכיר את דמותי מפעם.

בראונשטיין: מה פירוש 'אמנות' עבורך?

לומניץ: בעבר הרחוק התביישתי מאוד ברצוני להיחשב לאמנית. התביישתי גם ברגשות אהבה. מה לבושה ולאלה? אולי הקשר לחוץ, לאחר. אמנות היא ערוץ מדהים ופתוח אל העולם. היא הדרך לדבר, לחקור, להשתבלל כדי להסתבך במבוכי רעיונות, תחושות, רגשות ומחשבות, ולטעון שיש משמעות לקיום. היום, כשאני מלאה באהבה לעולם – על אף הכאב בשל הסבל הנורא שקיים בו – אני יודעת שאמנות היא גם נתינה גדולה.
אמנות היא דרך נפלאה לטפל באופן מוגן ככל הניתן בתכנים אפלים ומאיימים. היא אינה ריפוי עבורי, אלא כורח קיומי.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

לומניץ: אין לי ברירה אחרת. רק כך יודעת. גדלתי בבית ללא אמנות ויזואלית, אבל מוזיקלי. יצרתי מבלי דעת מכל חומר אפשרי, כך אחותי האהובה אומרת. אני לא זוכרת. נחשפתי לאמנות בילדותי המוקדמת באמצעות האנציקלופדיה "עולם התרבות" והוקסמתי מאוד מציירי הרנסנס. האמנות היא ציר חיי. חושבת, רואה, חשה הכל דרך עדשה יוצרת, ומעבדת את התכנים בכל מדיה שנכונה לי בזמן נתון.
אני נמנעת בשל אישיותי מקשרי חברות קרובים. לא יכולה להכיל תכנים קשים של אחרים.
גם ביני לביני נמנעת מלשקוע בקושי, האמנות היא גם הצלה גדולה.
ביתי היה אלים מאוד ומזניח. עוד סיבה טובה ליצירה.

בראונשטיין: האם העובדה שאת אישה משפיעה על סוגת היצירה שלך ועל סגנונה?

לומניץ: אני מניחה שכן. לא רק היותי אישה, אלא כל מה שאני נושאת בגופי ובנפשי. ביצירתי המושקעת ועמוקה יותר אני מעמיסה שכבות, מסירה, מדביקה חומרים שונים, חותכת, חורטת ועוד. פעמים רבות רוחצת את העבודה במקלחת, ואוהבת את פעולת המים שמאפשרת איבוד חופשי של חומר, ללא שליטתי המוחלטת. אולי יותר מהיותי אישה, תלאות חיי מכתיבות ומשפיעות על האופן בו אני יוצרת ועל סגנוני.

בראונשטיין: האם יש טאבו שלעולם לא תגעי בו באמנות שלך? אם כן, מדוע לא?

לומניץ: לעולם לא אתעלל, אפצע או אקפח חיים של אף חיה, גם לא החרק הקטן ביותר, למען אמנותי. יש בי אהבה והערכה עמוקה לכל החיות. לצערי נאלצת להדביר פרעושים, כי אין ברירה, הם מסכנים את חתולי ואותי, אבל לא אשתמש בהם לאמנותי. קרקסי הפרעושים הם דוגמה למה שמוקצה בעיני, וכמובן כל קרקס וניצול חיות ואדם. השתמשתי באמנותי בשלד שמצאתי, וזה לגיטימי בעיניי. רציתי לתת משמעות לחיה שמתה. לא סתם לקבור אותה, אלא להנציחה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את סמדר לומניץ בעוד 100 שנים?

לומניץ: שיזכרו אותי לטובה. שיזכרו אותי כמי שנאבקה למרות חולייה ותולדותיה, למרות עונייה, ליצור, להעניק לחיות ולאדם ככל יכולתה. שיסלחו על טעויותיי. שיחשבו שאני ראויה לזיכרון והכרה.

רוני סומק: "אני לא יושב בחדר האטום וכותב שיר ואני חושב שהוא ישנה את העולם. אבל אני חושב שהשירה היא דרך שאני קודם כל מתכתב דרכה עם עצמי, זה מה שהכי חשוב."

ב-10.8.23, בפתיחת תערוכה בגלריה תל אביבית, זכיתי לראיין את המשורר הנפילי רוני סומק, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מה זה אומר להיות משורר בעיניך, רוני, בשנת 2023 ובמאה ה-21 בכלל?

רוני סומק: חשבתי על זה לפני יומיים כששמעתי שיר רוסי. זה שיר שנקרא 'פרשים', שיש בו שתי שורות שבעיניי הן ההגדרה של שירה: "חיל פרשים אנו, אף על פי שאין סוסים לנו". זאת אומרת, אין סוסים, אבל אתה פרש. וזה הקסם. אם תשאל אותי בשעת כתיבה לאן אני הולך, התשובה שלי תהיה שכשאני אחזור אני אדע איפה הייתי.

בראונשטיין: אתה מאמין בשירה?

סומק: אני מאמין בכל דבר שאני עושה. זאת לא אמונה עיוורת. אני לא יושב בחדר האטום וכותב שיר ואני חושב שהוא ישנה את העולם. אבל אני חושב שהשירה היא דרך שאני קודם כל מתכתב דרכה עם עצמי, זה מה שהכי חשוב.

בראונשטיין: מהו השיר האהוב עליך שאתה כתבת?

סומק: השיר הבא שאני אכתוב.

בראונשטיין: מהו השיר האהוב עליך של משורר או משוררת ישראליים?

סומק: השיר הראשון שעולה לי לראש הוא שיר של יונה וולך שנקרא "דובה גריזילית" שהוא שיר גאוני בעיניי.

בראונשטיין: האם אתה מגדיר את עצמך משורר מזרחי?

סומק: אני לא מחפש שורשים מכיוון שאף פעם לא איבדתי אותם.

בראונשטיין: אתה יליד בגדד.

סומק: נכון. ויותר מזה, אני היום מוזמן לכמה פסטיבלים וירידי ספרים בעולם כנציג עיראק.

בראונשטיין: היית רוצה לבקר בעיראק?

סומק: יש לי פספורט עיראקי שלא חודש מ-1953 ואני יכול לחדש אותו בחצי שעה בעמאן, אבל אני רוצה להגיע בתקופות יותר טובות.

בראונשטיין: אתה מתפרנס משירה?

סומק: הספרים שלי, ברוך השם, נמכרים והם מתורגמים ל-44 שפות. זה שכר נפלא שמספיק בשביל הריבה. בשביל הלחם אני צריך לעבוד. ואני עובד. אני מרצה, יש לי כיתת אומן לשירה, הפרנסה שלי היא משירה.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?

סומק: כאבא של שירלי.

רן סלוין: "אמנות זה מרחב פתוח של שינוי, מרחב דמוקרטי, שהוא בעצם המרחב האחרון שאפשר לעשות בו מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה."

ב-10 באוגוסט 2023 זכיתי לראיין את האמן רן סלוין בפתיחת תערוכת היחיד שלו "זוהרים" בגלריה "המעבדה" (הרצל 119, תל אביב), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, רן, מה פירוש שם משפחתך, סלוין?

רן סלוין: המקור מליטא. סבא שלי מליטא.

בראונשטיין: מהו הנרטיב לתערוכה הנוכחית?

סלוין: התערוכה היא בעצם באותו שם של אלבום חדש שהוצאתי לפני שבוע, "זוהרים", והיא עוסקת הרבה בטכנולוגיה חדשה, בתלת-מימד, בטכנולוגיה של משחקי וידיאו. אבל מעבר לפן הטכני, התערוכה עוסקת הרבה במצב התרבות ובמצב העולם היום, ובמקום הזה שהחברה מעוצבת ברובה על ידי טכנולוגיה ועל ידי פיקציות שרבות מהן הן אוטומטיות, זאת אומרת שהרבה מהחברה לא פועלת מתוך חשיבה עצמאית.

בראונשטיין: אני הרגשתי מהתערוכה הזאת שאתה מתנגד, שיש בך הרבה אנטי.

סלוין: כן. אנטי-מציאות, אנטי-אוטומציה. התערוכה הזאת בעצם קוראת לכל אחד לחשוב בעצמו על הנרטיבים שמוצעים לנו ובעצם לפקפק במציאות כפי שהיא מוצגת, כי המציאות היום היא מאוד מאוד רבודה ומאוד ומאוד מבלבלת.

בראונשטיין: אתה בעיקר יוצר וידיאו-ארט. למה דווקא וידיאו-ארט?

סלוין: התחלתי באמנות פלסטית, אבל אז עבדתי בווידיאו כמקצוע, ומהר מאוד וידיאו הגדיר בעיניי יותר את הזמנים, יותר הרגשתי את הקשר לדימויים שהם ברי-חלוף, דימויים שהם בעצם א-חומריים.

בראונשטיין: ככלל, למה אתה יוצר אמנות, רן?

סלוין: מאז ומתמיד אני יוצר אמנות. אני חייב ליצור אמנות. אני חייב אלטרנטיבה למציאות. המציאות לא מספקת אותי כפי שהיא.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בשבילך?

סלוין: אמנות זה מרחב פתוח של שינוי, מרחב דמוקרטי, שהוא בעצם המרחב האחרון שאפשר לעשות בו מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה.

בראונשטיין: אתה מאמין שהאמנות שלך יכולה לשנות דברים?

סלוין: זאת תמיד שאלה, אם האמנות יכולה לשנות משהו. הרבה פעמים אני חושב שלא, אבל אני עדיין מנסה.

בראונשטיין: אתה גם יוצר מוזיקה.

סלוין: נכון. הייתי בלהקות "ליפסטיק סינק", "כולרע", "3 ח" ו"ריר". הכל אינדי.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את רן סלוין בעוד 100 שנים מהיום?

סלוין: הוי, איך אני רוצה שיזכרו אותי…? אני לא יודע… איך שהם רוצים.