תמר עילם גינדין: יוצרת איקונית המביאה לפתחנו את תרבותה העשירה של איראן באופן בלתי-אמצעי, רגיש ומדויק

שני ספריה של תמר עילם גינדין, "המלכה" (אותו כתבה יחד עם מעיין אשכולי) ו"גיבורים, מלכים ודרקונים: מיתולוגיה איראנית לכל גיל" (אותו איירה ענת עילם) הפעימו אותי.

הידע העצום של עילם גינדין והדרך שבה היא מביעה אותו – אם תרצו, שוזרת אותו כבמעשה קסם – בספריה, רצוף בהתפתחות פנימית ובהשתנות אינסופית של תובנות.

הדבר למעשה הזכיר לי משהו מהריתמוס הג'אזי: מעין מניפה רחבה, צבעונית מאין כמוה, אשר מחברת את עולמה הפנימי של הסופרת אלינו, קוראיה.

לסיכום, שני הספרים מלאים ביופי, בסגנון ובתובנות אשר כל הקורא אותם יוכל ללמוד מהם – עד בלי סוף.

"הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" מאת שלום בוגוסלבסקי: יצירה על-זמנית: יהדות, יהודים, עבר – וחשיבה מחדש על אודות עובדות

ספרו המרהיב של שלום בוגוסלבסקי אשר ראה אור השנה בהוצאת "זרש" האיכותית איננו, אם תרצו, "עוד ספר". נהפוך הוא.

הוא למעשה מרחב ספרותי הבוחן נקודות זהות משמעותיות מאין כמוהן בחיינו: כיהודים – ואף כישראלים.

זהו ספר חשוב ביותר בעל ניואנסים נפלאים, דמויות "חמות" ועגולות – "שטייטעליות" – ובסופו הקורא מגיע למעין קתרזיס: זך, תבוני, ו-ויזואלי מאוד.

"רות" מאת עדו גור: השתאות אינסופית לנוכח כישרון פראי ודמיון משולח

עדו גור ריגש אותי בספר הביכורים שלו "רות" שראה אור השנה.

בקולמוס רגיש מתאר הסופר עלילה יוצאת דופן – מקורית מאין כמוה – בראייה אנושית אשר עוררה בי השתאות אינסופית לנוכח הכישרון הפראי והדמיון המשולח שלו.

בתום הקריאה תהיתי איך זה ייתכן שזהו ספרו הראשון – בעת שהן מושאיו, הן סגנונו, כה בשלים.

לסיכום, זהו ספר הראוי לתשומת לב של קוראים באשר הם ואני ממתין בקוצר רוח לספרו הבא של כותב מוכשר זה.

"כורש הנסיך האחרון" מאת יונתן ילון: הישרדות הזיכרון ההיסטורי ככורח המציאות הנוכחית

על אף היותו של "כורש הנסיך האחרון" – ספרו המצוין של יונתן ילון שראה אור ב-2019 – רומן בדיוני בבסיסו, הוא מצליח ללכוד את הקורא ומזכיר לו את חשיבות הישרדות הזיכרון ההיסטורי – ככורח למציאות הנוכחית.

ילון גורם לקורא לחשוב מחדש על העובדות, הוא מנער אותן מהאיבוק שדבק בהן ויוצר, הלכה למעשה, יצירה מהדהדת המשמיעה קול חזק – ובה-בעת אינטימי – לעידן הציוויליזציה הנוכחי.

"מרחב זמן שאבד" מאת מיכל פרי: כמה ענוג הוא הקול הזה, כמה מקוריות טמונה בו

"מדרגות לגן עדן", שירה המצוין של מיכל פרי (עמודים 98-99) בספר השירים החדש שלה "מרחב זמן שאבד" ("כתב", 2024), מעיד בעיניי על האבולוציה של משוררת חשובה זו.

היא מצליחה לרגש בו, להעביר סיטואציה, להדהד, ובה-בעת, לברוא עולם שהוא חוויה אינטימית, פרטית לחלוטין – כל כולה שלה.

הסגנון הייחודי הזה של פרי גורם לקורא לחשוב מחדש – אם תרצו, "לחשב מחדש" – על מסלולו שלו באופן רלבנטי.

היא מצליחה לצאת מגבולות הספר והשירה ולעורר מחשבות על נקודת ההתייחסות שלנו עצמנו, קוראיה, על אודות חיינו שלנו.

השירה שלה מלאה בניואנסים ובמקוריות, והשפה האישית שלה מצליחה לגעת בקולקטיבי באופן שבכל פעם מחדש מצליח להפעים אותי.

"צא לדרך דרך אור רך. האור על פניך ואני אחריך." – ספר אמן של שיראל ספרא: יצירת אמנות מכוננת, בשלה, בעלת נוכחות יצירתית מפתיעה

שיראל ספרא – בספר האמן שלו שראה אור ב-2022 – יצר מעין שכיית חמדה בעלת דמיון משולח, נוכחות יצירתית מפתיעה ובשלות, בדמותו של הספר הזה המאגד את עבודותיו משלל שלבים בחייו.

זהו אחד מספרי האמן הטובים ביותר שראיתי בחיי – הן בשנותי כאן, הן בשנותיי בניו יורק – והוא עורר בי תחושה שאני מעין, אם תרצו, "אליס בארץ הפלאות": חי לי בתוך אגדת-אשלייה קסומה החוגגת את הדמיון הפראי של היוצר.

האספקטים האסתטיים של הספר ממוסגרים במיני תתי-ז'אנר פואטיים בעלי מרחב קדמוני משהו, הגורמים לצופה/קורא להרהר בנתיביו של האמן, ודרכם, לתהות על נתיביו שלו עצמו.

לסיכום, זהו ספר-כישוף המרחיב לכדי מקסימום את הארכיטיפיות של היצירה ובסופה מוביל לקתרזיס, התרוממות רוח של ממש – לא רק אמנותית-מטאפיזית, כי אם גם קיומית-פיזית.

עדינה רוזנקרנץ-הרשקוביץ: גאונות ספרותית ופואטית מופלאה של אישה אחת

איך ניתן לתאר – אם תרצו, ללכוד בהגדרה מילולית – את פועלה הספרותי של עדינה רוזנקרנץ-הרשקוביץ?

לדידי, "גאונות מופלאה של אישה אחת" מדייק-מזקק את יצירתה.

בכל ארבעת ספריה, "מבקשת עולם", "דאדו", "מפלרטטת עם השירה" ו"מיכאי אמינסקו: שירים נבחרים" שקראתי, גיליתי נדבכים על גבי נדבכים של בחינה מדוקדקת של סוגיות רב-אמנותיות, סוציו-פואטיות, הרמוניות, המגבשות ערכים, קודים ואף מיתוסים לכלל פעולה ספרותית.

כל מושאיה וכל סגנונותיה – הן התיעודיים, הן הליריים, הן תרגומיה – יוצרים מעין תמהיל נפלא של עיסוק וחקירה, יחד עם עימות חזותי החוצה מקום וזמן.

עבודותיה, ללא ספק, מעשירות את מדף הספרים הישראלי – והיהודי – וחוצבות עבורה מקום של כבוד בין היוצרות החשובות של ימינו.

"קולות מחוץ לסורגים" מאת עמלה עינת: חשוב מאין כמוהו, רגיש להפליא, חוצה זמן ומרחב

עמלה עינת.

איך אפשר להסביר את כישרונה הנדיר, המזוקק, היפהפה, של סופרת מוכשרת זו?

גם כעת, בשנתה ה-85, ממשיכה עינת ליצור ולהפעים, ולאחרונה, בספרה "קולות מחוץ לסורגים", היא מצליחה לנוע כמו מעבר לזמן ולמרחב, לדייק ולזקק את המצב הנורא של דרי בתי הכלא בישראל – ללא שיפוט, כי אם ממקום אוהב, אדיב, חומל.

זהו ספר חשוב מאין כמוהו, רגיש להפליא, אשר כמו הסופרת שבראה אותו, אף הוא חוצה זמן ומרחב – על המורכבויות והסוגיות הקשוחות והחשופות אשר בהן הוא עוסק, ובסיומו, מהדהדות להן שאלות רבות – הנותרות ללא מענה יחיד או אבסולוטי – מה שהופך את החוויה כולה של הקריאה בספר זה לישירה, קונקרטית מאוד וייחודית.

ג'סיקה שרון: "אמנות זה אחריות."

בימים טרופים אלו של אוגוסט 2024 המהביל והמערער, מציגה ג'סיקה שרון – כמו קרן אור זוהרת בתוך מערבולת הצייטגייסט הנוכחי – את תערוכת היחיד המצוינת שלה, "דופלגנגר", בגלריה "גרוסו מודו" (אלפסי 31, תל אביב).

במגוון מדיות נרחב (בין היתר, ציורים, פסלים, אינסטליישן, וידיאו, הצגה) מנגישה שרון לקהלה עבודות עוצמתיות, דקלרטיביות, חורכות-לב, הן במושאיהן, הן בנושאיהן.

ישנו משהו חשוף מאין כמוהו עד כדי מכאיב ביצירתה, משהו חתרני מאוד, ובה-בעת, כזה השואף לנורמליות ואף להכרה.

משהו מואר, מופז, אפל ורגיש עד כדי שברירי, אשר מתוך יופיו צומחת שאלה אחת עיקרית, על-זמנית ומחוללת: "למה?".

לאחרונה זכיתי לראיין את שרון (ילידת 1981, בוגרת בצלאל) ולשאול אותה את השאלה הזו, באופנים שונים, והנה הדברים.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב לתערוכה החשובה הזאת, ג'סיקה?

ג'סיקה שרון: אני חושבת שהדבר הראשון הוא שיש משהו מאחורי הדבר שאנחנו רואים ואנחנו לא מצליחים לראות אותו. הוא מוסתר. אני נולדתי בארגנטינה בתקופה של הדיקטטורה, זה הזיכרונות הראשונים מהחיים שלי, אבל החיפוש שלי כאמנית הוא לא רק בארגנטינה, כי בתערוכה הזאת עבדתי גם עם מדינות כמו רואנדה, עברתי על כל מיני תקופות בהיסטוריה ובמקומות שבהם קרו באמת הדברים מהסוג הזה: איפה שחלק אחד מהחברה השתלט על החלק השני. ככה דיקטטורה נולדת במדינה. זה לא משנה איפה זה קורה ובאיזה זמנים. זה תמיד אותו דבר. וזה מה שניסיתי לחקור בעבודות שלי. אני עוסקת גם בשואה ובמקומות ובתקופות שבהם היו כוחות פשיסטיים. שבהם השתלטו על חברות ועל פרופגנדה – אני עוסקת הרבה בזה. זה מאוד מעניין אותי, השימוש הזה במדיה כדי לשטוף את המוח של האנשים.

בראונשטיין: מהן ההשראות העיקריות שלך כאמנית לתערוכה הזאת?

שרון: החדשות. דברים שהופיעו בחדשות, בעיתונים ובטלוויזיה.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?

שרון: אמנות זה אחריות. אחריות להביא לעולם את מה שאתה רואה ואת איך שאתה רואה את הדברים. אני תמיד אומרת שמהרגע שבחרתי להיות אמנית זה לא היה במקרה. נזכרתי בכל האמנים שבילדות שלי ושל עוד הרבה מאוד ילדים ארגנטינאיים נתנו לנו אופציה לראות את המציאות: אם זה היה שחקנים, אם זה היה אמנים פלסטיים, אם זה היה מוזיקאים.

זה מה שזה בשבילי אמנות: אחריות להביא לחברה את מה שאולי לא מצליחים לראות, ואת הראייה האחרת שיש לכל אחד. כי לכל אחד מאיתנו יש ראייה אחרת וזה כל כך חשוב לראות את שני הצדדים.

בראונשטיין: האם היית מגדירה את האמנות שלך כאמנות נשית?

שרון: לא. כי אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בא-בינאריות. אני לא מאמינה לא בדגלים, לא במדינות, לא בשום דבר שמבדיל בין בני אדם, אלא רק במה שמחבר.

בראונשטיין: את אמא לבן, יאן, שמו. האם האמהות משפיעה על האמנות שלך באיזשהו אופן?

שרון: הקדשתי את הקטלוג של התערוכה לבן שלי יאן ולכל הילדים בעולם שמגיע להם לחיות בשלום ולא בכל הבלגאנים האלו והגיהינום הזה שלא מגיע להם. אז לשאלתך, כן, אני חושבת שהאמהות שינתה אותי. קודם כל, כי אם לא הייתי אמא, הייתי עושה דברים הרבה יותר מטורפים. זה עוצר אותי. האמהות עוצרת אותי וגורמת לי לחשוב באמת על העתיד, ולבנות אותו.

אם פעם הייתי אקטיביסטית, אז זה גרם לי יותר לרצות שהעולם יהיה יותר טוב, כי העולם באמת כרגע מזעזע לדור המדהים הזה שבא.

בראונשטיין: גם בן הזוג שלך אמן, וגם הוא, כמוך, בוגר בצלאל. איך החיים בצוותא, כששני אמנים חיים ביחד, במשפחה?

שרון: אנחנו הכרנו בדיוק בעשייה. כשהכרתי את בעלי, הייתה לו תערוכת גמר בבצלאל ועזרתי לו. הגלגול שלנו זה בשיתוף הפעולה ולהאמין מאוד אחד בשנייה ולהשפיע ולגרום לשני גם לעשות. זה משלים.

בראונשטיין: את מצליחה להתפרנס מאמנות?

שרון: לא. אני ממש כנה עם זה. יש לי בית ספר לאמנות שיש בו מאה תלמידים, קוראים לו "your art your way". הוא קיים עשר שנים, אני מלמדת בו ואני מתפרנסת מזה. אבל להתפרנס מהאמנות שלי אני יכולה רק בארגנטינה לחלום על זה. זאת הסיבה שאני עוברת לשם. הגעתי לרגע בחיים שיש לי צורך ממש לעשות את זה. מגיע לי להתעסק באמנות שלי בכל הזמן שיש לי, ואני רוצה לממש את זה. לא ממש הצלחתי כאן בארץ, וגם לא ניסיתי. מאז הלימודים שלי בבצלאל בניתי עסק כדי לממן את האמנות שלי. היה לי מאוד חשוב שאני אהיה אמנית עצמאית, שלא המכירות שלי קובעות לי את מה שאני עושה בתור אמנית, אלא שאני קובעת לעצמי את מה שאני עושה.

בראונשטיין: האם לדעתך אמנים שלמדו בבצלאל – או בכל בית ספר לאמנות "ממסדי" אחר, לשם העניין – טובים יותר מאמנים אוטודידקטים?

שרון: לא. לא בהכרח. היום זה בכלל לא ככה. זה לא פרמטר. אני לא פנאטית של אקדמיה. דווקא להיפך. יש לי קבוצה של אמנים חברים בארגנטינה שמי שמנהל אותה הוא אמן רחוב, אמן גרפיטי אדיר.

הגעתי לבצלאל בזכות מורה שהיה לי בקיבוץ, פנחס, שאמר לי שלא בהכרח צריך ללמוד באקדמיה.

אמן זה מה שהוא עושה מעצמו. האקדמיה יכולה לתרום לו, או יכולה לא לתרום לו.

בראונשטיין: מיהו האמן הבינלאומי האהוב עלייך?

שרון: אדוורד מונק. אני אוהבת שבעבודה שלו יש הרבה מאוד רגישות. אני ממש חיה את מה שהוא חי. את החקירה שהוא עשה לאנושות בתקופה הזאת. הוא בן אדם שבאמת הסתכל עם הרגש, ולא עם הכיס, ומבחינתי האמנים האלה, כמוהו, הם האמנים שאני מעריצה.

בראונשטיין: ולסיום, ג'סיקה, איפה נפגוש אותך בעוד 20 שנה מהיום, בשנת 2044?

שרון: אני אשמח שנתראה גם בארגנטינה, וגם בתל אביב. וכאמנית הייתי רוצה להיות בכל מקום. כי כן אני שואפת לזה. זה כמו שהתפרסמתי לפני כמה שנים בהודו ואני מאוד מתלהבת מזה שאנשים כותבים לי. אני רוצה שיכירו את הציורים שלי כי אני מבינה שזה נכנס לתודעה של האנשים, וזה, דרך אגב, הכוח של האמנות: מה שנכנס לאנשים לתודעה, בגרעין הקטן אולי שאתה יכול לשנות בתוך התודעה הזאת שלהם.

מרים שטרמן: "אחרי שנות נדודים ארוכות, סוף סוף מצאתי את השבט שלי."

לאחרונה (ולמען הדיוק: ביולי 2024) השתתפה מרים שטרמן בתערוכה קבוצתית מרהיבה באחת מהגלריות האהובות עליי, "גלריה ק'" (לוינסקי 71, תל אביב).

שטרמן בלטה בתערוכה בעבודותיה המזכירות לי במידה מסוימת את עבודתו של ידידי המנוח יוסל ברגנר: משהו בהווי השטייטעל היהודי של פעם, משהו בצבעים שלה, בנוגות, באפלוליות המרובדת, הייחודית, החמימה והקסומה שעבודותיה מקרינות.

לאחרונה זכיתי לראיין את שטרמן, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, מרים?

מרים שטרמן: אני הכי מתחברת לזרם האקספרסיוניזם. אני רואה באמנות ביטוי לאלמנטים הטמונים עמוק בנפש. מונק הוא האמן האהוב עליי ביותר. מאוד התחברתי לרעיון של אמנות שמגיעה מבפנים, והרעיון של אמנות המגיעה מסערת נפש.
מצאתי שבתקופות הקשות בחיים היצירות שלי היו הכי מרגשות, והאמנות עזרה לי להתמודד עם הקשיים.

הנושאים שמעסיקים אותי הם אימה ועולמות פנטזיה. מאז ומתמיד אהבתי את סוגת האימה. יצירות מסוג זה מרגשות אותי. בדומה לרעיון של הציור של גויה, "תרדמת התבונה", אמנות של כיבוי התודעה וחיבור לשדים הפנימיים.

בראונשטיין: את דתייה, אמא לחמישה וגרה בירושלים. האם את מרגישה בשל כך שאת – ולו באופן מסוים – "שונה", "מחוץ למילייה", "אנדרדוגית"?

שטרמן: אומנם אני דתייה ירושלמית, אך אני דווקא מרגישה "מחוץ למילייה" בחברת ה"בית" שלי. מאז ילדותי לא השתלבתי בחברה הדתית מכל מיני בחינות: האמנות שלי לא התאימה, המוזיקה שאני אוהבת, שהיא מטאל, סגנון הלבוש והחברה שאיתה אני מסתובבת. גם היום רוב חבריי לא משתייכים למגזר הדתי.

אני מוצאת שהמילייה שלי הוא סצנת המטאל ועולם האמנות והאמנים. באיזשהו מקום אני מרגישה שאחרי שנות נדודים ארוכות, סוף סוף מצאתי את השבט שלי.

בראונשטיין: למה את עושה אמנות?

שטרמן: האמנות היא חמצן לנשמה. אני לא יכולה להפסיק ליצור. היא הדרך להתמודד עם הצד האפל שבנשמה, ובלעדיה לא ניתן לשמור על השפיות.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

שטרמן: הדמיון שלי מהווה מקור השראה מספר אחד. כשאני רוצה לחשוב על רעיון ליצירה חדשה אני יושבת עם מחברת סקיצות, מקשיבה למוזיקת מטאל ברקע, והמוזיקה נותנת לי השראה ליצירה. כמו כן, אני מקבלת השראה מיצירות של אמנים ממגוון תקופות באמנות, בכללם הירונימוס בוש, פרנסיסקו גויה, ג'יימס אנסור, אלפרד קובין, אדוורד מונק ואדוארד קיינהולץ. השראה נוספת אני מקבלת מצפייה בסרטים מסוגת האימה וממשחקי מחשב.

בראונשטיין: היכן למדת, והאם את חושבת שאמנים שלמדו, טובים יותר מאמנים אוטודידקטים? אם לא, אזי מדוע מלכתחילה ללמוד אמנות? האם אין זה מגביל במידה מסוימת את חופש היצירה?

שטרמן: אני חושבת שלא כל אחד מתאים להיות אוטודידקט. יש כאלו שצריכים את הלימוד בשביל להצליח לממש את היכולות שלהם. אך לעתים יש חיסרון בלימוד, שעלול להכניס את התלמידים לחשיבה וסגנון יצירה מסוים.

אני למדתי כל חיי בשיעורים פרטים, אבל רק לפני שש שנים למדתי אמנות בצורה מסודרת. עשיתי תואר באמנות במכללת אמונה. מורה טוב לאמנות, לדעתי, הוא מורה שמלמד את הטכניקות אבל משאיר לתלמיד את חופש היצירה. בנקודה זו אני חייבת לשבח את המכללה על הצוות הנהדר שלה, שכיוון ונתן לי כלים, והשאיר לי את כל החופש הדרוש ליצירה.

בראונשטיין: האם את מגדירה את האמנות שלך – על סגנונה הייחודי והמרובד – כ'אמנות נשית'? והאם לדעתך יש דבר כזה בכלל?

שטרמן: לא. אני רואה את האמנות כדבר שמעבר למושגי זהות של מגדר ומגזר וכו'.

בראונשטיין: האם את מצליחה להתפרנס מאמנות?

שטרמן: לצערי לא, אבל מקווה שבעתיד זה ישתנה. בכל זאת אני עדיין חדשה יחסית בתחום.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

שטרמן: מזון לנפש, חלק מהותי ובלתי נפרד מהזהות שלי, ושפה אוניברסלית לכל בני האדם.

בראונשטיין: ולסיום, היכן נראה אותך בעוד 30 שנה מהיום, בשנת 2054?

שטרמן: סבתא לנכדים, דוקטור לתרבות, ואמנית מוכרת בשדה האמנות הישראלי.