וואו.

שיר טום גלנטה קוחליק הדהימה אותי – ממש כך – בשני ספריה – אם תרצו, בשתי היצירות הפלאיות המכוננות שכתבה, "103 משהו עם פלישה" ו"103 ברוכים הבאים לכאוס".

אכן. אני מייטיב קריאה. בכל יום – ולילה – אני קורא ספר כזה או אחר – בז'אנר כזה או אחר – אך "האם אי-פעם ב-48 שנותיי כקורא מייטיב לכת קראתי משהו כה גאוני? כה מפתיע בנוכחותו – הן הפיזית, הן המטאפיזית?", תהיתי ביני לביני בתום הקריאה.

שני הספרים הם יצירות בשלות שבין דיסטופיה לאשליה גאונית אינסופית, מלאות דמיון משולח-רסן, רגשות עזים ובעיטה במוסכמות, והן מהדהדות "ציוויליזציה", "הישרדות" ו"אסתטיקה" – הן מודרנית-סמנטית, הן מושאית-רעיונית – שיהיו רלבנטיות עוד שנים רבות בקאנון המד"ב הישראלי.

לאחרונה זכיתי לראיין את דליה חי אקו בעקבות פליאה – ממש כך – שחשתי לנוכח עבודות מצוינות שלה, מונומנטליות, רב-חושיות ומקוריות להפליא – הן בחומרים אשר מהן הן עשויות, הן בתצורתן ובאנרגיה שלהן – שהוצגו ביולי 2024 כחלק מתערוכה קבוצתית בגלריה בנימין (שביל המרץ 5, תל אביב), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי, דליה, על העבודות שלך שהוצגו לאחרונה בגלריה בנימין.

דליה חי אקו: העבודות שהצגתי היו חלק מתערוכה קבוצתית שנקראה "סוחרי אמת ושקר". העבודות שלי לוקחות את התערוכה לשחר השאלה, כשהאורגזמה היא תשובת האמת המוחלטת. המיניות הפועמת הינה הדופק והמקצב שמניע את הציורים ונובעת מדחיפות השאלה והתשובה.

העבודה "תאים אפלים" מורכבת מקאפה באורך 1.80 מטר עם חורים שנזרקה מבית דפוס באיזור הסטודיו שלי בקריית המלאכה. חיברתי לנקבים כוסות חד-פעמיים ובכל נקב מבצבצת נורה מבעד האפילה, בעמעום בתוך זפת עם חומרים שונים ודבקים. המשטח דמוי ברזל חלוד.

עבודה נוספת היא "הדופק והמקצב". היא עשוייה מניירות טבולים בזפת, ארוגים ותפורים על נול במסגרת עץ. מסגרת הנול נמצאה זרוקה באשפת קריית המלאכה.

עבודה שלישית היא "גלגול", והיא עשוייה מזפת על בד.

בראונשטיין: מהיכן הגיעה היצירה בזפת?

חי אקו: ההתעסקות האובססיבית בזפת נובעת מההשראה שלי מאז ילדותי באנסלם קיפר שהיה מושא להערצתי. עצם היצירה בחומרים רעילים השפיעו על דרך עבודתי.

בראונשטיין: ומהיכן מגיע העיסוק במיניות ביצירה?

חי אקו: העבודות המיניות נוצרו במשך שנתיים. מדי יום ציירתי איברי רבייה שחרטתי בזפת בסכין. לא הבנתי את פשר הדחף ליצור עבודות מיניות וההארה הגדולה הגיעה לאחר מות אמי. התעלומה נפתרה כשהבנתי שאין לי צורך להביע את עצמי בציורי איברי רבייה. בשנתיים האחרונות לחייה היא נמוגה ודעכה ואני הגעתי לסטודיו ויצרתי בריאה, בריאה בזפת, בחומר הרעיל. עצם ההיפרדות הניע אותי ליצור חיים חדשים.

בראונשטיין: לסיום, דליה, מה פירוש 'אמנות' עבורך?

חי אקו: האמנות בשבילי הינה ביטוי רגשי, סוג של ריפוי נפש, השתקפות הנפש, תהליך מנטלי שבא לידי ביטוי דרך יצירה. העבודה האינטנסיבית בסטודיו היא בשבילי סוג של תרפיה, שחרור כעסים וכאבים דרך היצירה שלי שמרגשת אותי ושמה זרקור על מכשולים, אפשרות לראות את המציאות בזווית שונה, הזווית הייחודית לי.

ביום האחרון לקיומו של יריד צבע טרי 2024 זכיתי לפגוש את ירדן אמיר.

המפגש המקרי בינינו ("והאם משהו הינו מקרי בעולמנו?" תהה לודוויג ויטגנשטיין באחד מספריו המונומנטליים) הוליד מעין ידידות והבנה עמוקה מצדי בכישרון האדיר – הגולמי, יש לציין – של אמיר.

אם זה ב"עבודות הנעצים" (כך במקור) הייחודיות והמרובדות שלה, אם זה בשיתוף הפעולה שלה עם חברת העיצוב "טולמנ'ס", מתגלה אמיר כאמנית מחוללת. קרי, כזו העומדת בראש המחנה האמנותי, עושה את הדבר שלה – בעוז, בנחישות ובמעין תחושה פנימית, כמו-אינטואיטיבית, המייצרת בתוכה את הכוח האדיר הדרוש כדי ליצור אמנות – גם אם זו מקדימה את זמנה או איננה מובנת לאשורה בעת שנעשית.

לאחרונה זכיתי לראיין את אמיר (ילידת 1991, בוגרת שנקר) בעת ששהתה בבאלי ("הוי, דורון," נאנחתי ביני לביני בעת שאכלתי פלאפל ב-20 שקל בפלאפליה האהובה עליי ברחוב חפץ חיים פינת רחוב ההסתדרות במכורתי פתח תקווה, "אל תקנא, יקירי. איפה מידות הבודהיזם שלך?") והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי, ירדן, על העבודות שהצגת בצבע טרי השנה.

ירדן אמיר: ביריד צבע טרי 2024 הוצגה יצירה במסגרת שיתוף הפעולה עם בית העיצוב טולמנ'ס. שיתוף הפעולה הושק לפני חצי שנה ובמסגרתו נבחרו מבין אמני החממה לדורותיה, להציג יצירות בסניפי חנויות המותג ברחבי הארץ ובמהדורת אונליין קבועה.

ביריד האחרון, בביתן האמנות בחלל טולמנ'ס דוט, הוצגה היצירה "Dots" שהורכבה משני עיגולי עץ ושעם בגדלים שונים, נעוצים נעצים בשחור-מט.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

אמיר: האמנות שלי מביעה רעיון של מיקרו מול מקרו. תהליך היצירה הוא מדיטטיבי ותרפויטי, של נעיצת נעץ אחר נעץ, ללא רישום מקדים. השימוש בנעצי ברזל, ננעצים על שעם המודבק לעץ, משקפים את ההתרסה שלי על העולם המערבי המתקדם בהאצה רדיקלית, שלא משאירה כמעט מקום למהויות, ולפעימה הטבעית של הדברים כולם.

בתום התהליך מתקבלת יצירה שאין לה סוף או התחלה, והיא שזורה חלקיקים חלקיקים, כמונו בתוך העולם.

אני מזמינה את הצופים לשהות בתוך יופי פשוט ולא מתחכם, ממש כמו הטבע.

הדימויים שאני יוצרת הם מופשטים ומציעים התבוננות כמו דרך מיקרוסקופ, ובד בבד מתוך מעוף הציפור. היצירה מעניקה נוכחות של שריון והגנה, לצד רוך, סבלנות ואיפוק.

בראונשטיין: מה זה בדיוק עבודת נעצים, או אם תרצי, מהו אותו "מדיום הנעצים" המכונן שלך?

אמיר: אפשר לומר שמדיום הנעצים בחר בי. בשנתי האחרונה ללימודים בשנקר, אחרי ששבתי מסמסטר חילופי סטודנטים בשוויץ (עד אז ציירתי בשמן), התכוננתי להתחיל בתהליך יצירת תערוכת הגמר. הייתי מאד מבולבלת אחרי חוויה עצומה ועמוקה של תכנית החילופים, והתקשיתי להתחיל לצייר. מתוך הבלבול וחוסר השקט, הבנתי שאני מוכרחה למצוא פעולה מונוטונית יצירתית שתשחרר אותי מטרדות המחשבה. אני אספנית כפייתית של עצים (מהטבע/מעובדים/ משומשים), כך יצא שמצאתי פלטת עץ גדולה חצי מגולפת ליד הפחים של שנקר, מיהרתי להעלות אותה לסטודיו שלי, קניתי חבילת נעצי משרד כסופים בקרביץ, ובעזרת פלייר שפיץ ופטיש התחלתי לנעוץ אותם בה. המחשבה על עץ ופיסות מתכת הקסימה אותי.

המרצים בשנקר לא הבינו מה פשר המניירה הקישוטית – אחת הביקורות הזכורות לי מאד – ולמען האמת,
גם אני לא ממש הבנתי אבל לא היה לי אכפת. חיפשתי מזור לתודעה התועה, והפעולה המדיטטיבית-סיזיפית-מוטורית עשתה את שלה. כך כל שנה ד', שנת פרויקט הגמר, הפכה ליצירות בנעצים כסף וזהב – מה שניתן לרכוש בארץ. כיום אני מזמינה מעלי-באבא בסיטונאות, בכל צבע וגודל שאבחר.

בתום השנה העמדתי תערוכת גמר שהייתה מורכבת מאותה פלטת עץ ונעצים, גלילי טקסטיל שננעצו גם הם והפכו לאינסטליישן מתוך הרצפה, ופסלי פוליאוריתן שכוסו נעצים, מסמרים וברגים והיוו "Urban Zen Garden". מאז חלפו כ-5 שנים ואני עדיין נועצת. עוד לא שבעתי מהמדיום, וכשאני נשאלת עד מתי נעצים, אני משיבה "גם לפיקאסו הייתה תקופה כחולה".

בראונשטיין: למה את עושה אמנות?

אמיר: אני עושה אמנות כי זה בריא. כשסיימתי את שירותי הצבאי וטסתי לטייל בעולם הייתי בטוחה שאלמד פסיכולוגיה. עשיתי גם פסיכומטרי בעבור זה. אבל בעקבות מערכת יחסים מורכבת וכואבת שחוויתי בתחילת שנות ה-20 שלי, נפלה עליי ההבנה בצפון הודו, שאת הפסיכולוגיה אני משאירה לחיים עצמם וכי אני לא בנויה להפוך אותה לקריירה. לראשונה בחיי, בגיל 23 מול פסגות ההימלאיה, התחלתי לצייר מהתבוננות. שם הבנתי שאלמד אמנות.

אני מאד מתחברת לציטוט של הסופר האמריקני מהמאה ה-20, קורט וונגוט שאמר (בתרגום חופשי) : "לכו אל האמנויות. אני לא צוחק. האמנויות אינן דרך להתפרנס. הן דרך אנושית מאוד להפוך את החיים לנסבלים יותר. עיסוק באמנות, לא משנה כמה טוב או רע, הוא דרך לגרום לנשמה שלך לצמוח, למען השם. לשיר במקלחת. לרקוד לרדיו. לספר סיפורים. כתבו שיר לחבר, אפילו שיר עלוב. עשו זאת הכי טוב שתוכלו. תקבלו פרס עצום – תיצרו משהו." ליצור משהו זה לממש את הפוטנציאל האנושי הבסיסי, הנעלה ביותר…

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אמיר: ההשראה שלי היא בראש ובראשונה הטבע. הקצב הטבעי של התפתחות, צמיחה, קמילה והתפוררות. הוויזואליות המפוזרת ועם זאת גם המאורגנת בסימטריה מופלאה, שובה אותי. החל מפטרייה שגדלה על סלע, דרך טבעות של עץ, לטביעת אצבע אנושית ותנועת העננים המשתנה בסדר כאוטי מופתי. גם למשני תודעה (טבעיים) השפעה ניכרת על היצירה שלי, שלמעשה גם הם גלומים בטבע, טבע התודעה. רעיון המיקרו-מקרו שאני מייצרת ביצירות הנעצים שלי, הם פסיכדליה אנלוגית. הנעץ הוא הפיקסל האנלוגי שלי והוא מאפשר לי להתחקות אחר "תהליכים" של מדע-טבע-מדיטציה. עשיתי מספר ויפסאנות בחיי (מדיטציות שתיקה של עשרה ימים), בהן חשתי, חוויתי והייתי מדע. גם החוקר, גם מושא המחקר, גם קבוצת הביקורת, גם צלחת הפטרי. מצב הצבירה התודעתי-רגשי-גופני הזה מניע אותי עד היום, ליצור. כל דבר. החיים עצמם הם יצירה מתמשכת.

בראונשטיין: את עצמך בוגרת שנקר. האם לדעתך אמנים שלא למדו אמנות, קרי, אוטודידקטים, פחות טובים מאמנים, אם תרצי, "דידקטיים"?

אמיר: נכון. למדתי בשנקר תואר ראשון באמנות רב-תחומית. אני ממש לא חושבת שאמנים שלמדו באקדמיה הם בעלי יתרון כזה או אחר על פני אמנים אוטודידקטיים. אני אדם מאד דידקטי לצד היותי נפש מרחפת. אני אוהבת ללמוד במסגרות, תמיד אהבתי. מכיוון שהמסלול האישי שלי לא היה לגדול על ברכי תרבות ואמנות מבית, הייתה נחוצה לי מנת הידע היבש שהאקדמיה מעניקה (מבחינת היסטוריה, תולדות האמנות וכו'). עם זאת, כמובן שהיום ניתן לרכוש ידע באופן עצמאי בקלות. אני חושבת שזה חשוב, לטפס על כתפי ענקים ולא להיות אמן נאיבי. אבל זו רק האמת הכנה שלי. מצד נוסף, לפעמים כשחפים מידע וממסגרות, פלאים יכולים לקרות, כי לתודעה יש חופש אינסופי. אין דרך אחת.

בראונשטיין: את באה ממשפחת עורכי דין מכובדת מאוד. אביך הוא ציון אמיר, אחד מעורכי הדין הפליליים המוערכים ביותר בארץ. איך זה להיות אמנית במשפחה של עורכי דין?

אמיר: אכן אני מגיעה ממשפחת עורכי דין ואוהבת לכנות את עצמי "הכבשה הסגולה של המשפחה". משפחתי קיבלה את הלימודים שלי בתמיכה רבה, כמו כל צעד שאי פעם עשיתי (אני ואחיי), גם אם הוא לא בתלם ולא בהכרח מובן להם לראשונה.

בראונשטיין: האם את מצליחה להתפרנס מאמנות?

אמיר: כן, אני מצליחה להתפרנס מאמנות. כיום אני עושה עוד דברים פרט לאמנות הפלסטית עצמה, אבל בעידננו אנו, כולם חובשים כל מיני כובעים. אני עובדת עם ילדים מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי נטייה טבעית לטיפול ואני שוקלת ללמוד תחום טיפולי כדי להתרחב בעשייה שלי, ואף לשלב את האמנות ככלי ריפוי, כמו לדוגמא באירוע ההנצחה-התרמה של "שבט הנובה" שהתרחש בפארק הירקון בחודש יוני האחרון. העמדתי עמדת נעצים בכל הצבעים, ופלטת עץ ושעם מוכנה לנעיצה, הזמנתי את כל העוברים לנעוץ את שעל ליבם. בתום שש שעות האירוע נולדה יצירה צבעונית ומרגשת, ששיקפה את כל עשרות האלפים שנכחו בו. קיבלתי פידבקים מרגשים עד דמעות, ואני רוצה להמשיך עם זה ולהגיע לגופי תרבות/ אמנות/ עמותות/ גיל שלישי/ גיל צעיר.

בראונשטיין: מה פירוש 'אמנות' עבורך?

אמיר: פירוש המילה אמנות – הדבר הכי אמורפי שקיים. אבל אם ממש אנסה – אקח את הציטוט הנפלא של אלברט אינשטיין: "יצירתיות היא אינטליגנציה שעושה חיים" / "Creativity is intelligence having fun".

בראונשטיין: ולסיום, היכן נמצא אותך, ירדן, בעוד 20 שנה מהיום, בשנת 2044?

אמיר: בעוד 20 שנה מהיום אני רואה את עצמי מאושרת, חיה באיזור כפרי עם סטודיו גדול ליצירה פרטית/מסחרית, בזוגיות אוהבת, חיה חיים קרובים לאדמה שמשלבים עבודה בידיים, אמנות וטיפול.

מתי שמואלוף: המשורר, הסופר, האדם (על שלל מורכבויותיו – והידועות לציבור בכתיבתו הענפה – ואלו שאינן – להלן, הבלתי-מפוענחות), מעורר בי תמיד השראה.

ברב-אמנותיות המרובדת שלו הוא מצליח לגעת בעומקי נשמתי, במהותי.

בספר השירה החדש שלו, "באושר הזה רצית שאגע" (פרדס, 2024), הוא מצטיין ברגשות – ובהבעתם – ביתר שאת.

השיר המצוין שבעמוד 74 מבהיר את דרכונו הנשמתי של שמואלוף ומעביר בעוצמה אדירה, כמו-חזותית, חוויה, סמליות והוויה – שלא נותנות מנוח לאוהב השירה באשר הוא ולאוהבו של שמואלוף בפרט, היודע שהוא-הוא אחת מהסיבות העיקריות, המחוללות, לבריאתה של השירה כיצירה כתובה מלכתחילה.

לעתים אני קורא ספר שמאיר את עיניי – הן בתוכנו, הן בצורתו.

כזה הוא "יומן אבל", ספרה המקורי להלל של עליזה קלבנוב פלורנטל שראה אור בימים אלו בהוצאה החשובה "צבעונים".

קלבנוב פלורנטל מתגלה בו כיוצרת וכאמנית פורצת דרך אשר בראה דבר-מה – הרבה מעבר להגדרה "ז'אנר" – שלדידי ראוי שיתורגם לכל שפה קיימת ובכך יעזור – בעצם קיומו, הווייתו – לכמה שיותר אנשים, בעיקר בעת הזו, במאה בה אנו חיים.

רועי מליח רשף הפליא לדייק את הצייטגייסט – אותו רגע אנושי כמו-חמקמק – אותו אנו חיים כעת במלוא העוצמה בחיינו כאן, על פני פיסת האדמה המדממת הזאת.

ב"קיצור תהליכים", מחזה מקורי – ומצוין – מאין כמוהו שכתב, מעלה מליח רשף שאלות אינספור על אודות החיים המודרניים, האנושיות – על המגוון הנרחב של פניה הטובות, ובה בעת, האכזריות – על תצורות קיומיות, תקוות נגוזות, ויותר מכל, אהבה, בדידות, ושוב אהבה, ושוב בדידות, ומכנה משותף, הפוך, של אותו צורך בסיסי.

זהו מחזה כל כך טוב, שהמילה טוב אינה מספקת לתארו: הוא צלול, עמוק, בוגר ורושף – זה מה שהוא.

עבודת הצוות של השחקנים שמלבים את גיציו – כולם, כל "ארבעת המופלאים": שיא דרייגור קדמן, הראל מוראד, שירי לוטן ושי אגוזי, עושים עבודה מדויקת, נכונה, רגישה וחדה. אם תרצו, "דרך פלאות".

ז'אק לאקאן כתב באחד מספריו על אודות "דרך האמנות בשירות החיים", ומחזה זה ומבצעיו – אותם ראיתי בפעולה פראית, ברגישות כמו-רישומית – מפוסלת באנושיות כבירה – בתיאטרון הבימה ב-11 ביולי, 2024, מוסיפים נופך משלהם להגדרה הלאקאניאנית ויוצרים אשליה תיאטרלית חיה שהיא-היא למעשה המציאות, וכך, המציאות והאשליה עוברים מחומר אחד לחומר אחר והתווך שבין כתיבה, משחק וכל הסובב אותם מתקיים ברוב עוז עד לכדי יצירת שכיית חמדה של ממש, כזו שלא מניחה לצופה – גם ימים שלמים לאחר שעזב את חלל התיאטרון, חזר לביתו, ושבו – כביכול שבו, עד כמה שרק ניתן – שב לחיי השיגרה, האהבה, הבדידות והצייטגייסט – שלו עצמו – המחזה נותר בתוכו, מפעפע-מפרפר בקירבו: על שחקניו. על כל המילים. התנועות. הזעם הקהה.

ב-8 ביולי לשנת 2024, ביום האחרון ליריד האמנות והעיצוב "צבע טרי" בתל אביב – נכון לשנה זו – זכיתי לראיין את שרון ברונשר (ילידת 1972, בוגרת הסדנה לעיצוב ואדריכלות של אליעזר פרנקל) – לדידי, אחת האמניות הטובות שהציגו השנה ביריד.

האקספרסיביות של עבודותיה – המגוונות במדיות שלהן – יחד עם המונומנטליות שלהן, הדיוק והבהירות, לכדו את ליבי ועוררו בי תשוקה, חיות ואף אופטימיות – באמנות בכלל ובאמנות ישראלית בפרט – אכן. עד כדי כך – וזאת על אף הנושאים המורכבים המודגשים ביצירה שלה.

והנה הדברים.

דורון בראונשטיין: ראשית, שרון, מה פירוש שם המשפחה שלך, ברונשר?

שרון ברונשר: הפירוש הוא מספריים חומים, ברומנית. זה שם המשפחה של בן הזוג שלי.

בראונשטיין: מהו שם נעורייך?

ברונשר: ששון.

בראונשטיין: לא רצית לשמור את שם נעורייך כאמנית?

ברונשר: מאוד רציתי לשמור ואחזתי בזה שנים, אבל כשהילדים נולדו – שני הבנים שלי – זה מה שקרה. הייתי רוצה אולי לצרף את זה היום. אני גם בת יחידה לאבא, אני בת יתומה לאבא… וזה נורא קשה לחזור.

בראונשטיין: את חושבת שיותר קל להיות 'ברונשר' מאשר 'ששון' בישראל 2024?

ברונשר: לא, ממש ממש לא.

בראונשטיין: במעבר חד: איך את מגדירה את האמנות שאת מציגה היום ביריד צבע טרי?

ברונשר: העבודות שמוצגות כאן הן נגזרת של תערוכה שהצגתי בגלריה זימאק בכיכר המדינה לפני שלושה חודשים בתערוכת היחיד השנייה שלי שנקראה "I Was There" ועסקה בחיבור שלי הבלתי-מוסבר לפריז היפה, ושילבתי שם כמה מדיות – כמו שאתה יכול לראות גם כאן.

בראונשטיין: אילו מדיות?

ברונשר: צילום, ציור, כתיבה. אני מאוד רב-תחומית. גם את האובייקטים שאנחנו עכשיו יושבים עליהם אני יצרתי.

התערוכה התבססה על צילומים ועל ספר שירה של הדסה טל המשוררת הענקית. היא כתבה ספר שנקרא "פתקים לפינה באוש" לפני עשר שנים. זאת, למשל, עבודה של פתק שגדל למימדים של עבודת קיר, ושם בפינה יש את כל הספר, 60 הפתקים, ואיכשהו עשיתי מארג בין החומרים שלי, הוויזואליים, הצילומים, עם הטקסטים שלה. זה היה חלק מאוד ארי בתערוכה, והחלטתי שכאן אני נותנת לזה במה מרכזית.

בראונשטיין: בהקשר ישיר לפינה באוש, ריקוד זה משהו שמלווה אותך?

ברונשר: רקדתי שנים בילדותי בלט קלאסי. כל העולמות שלי נפגשים כאן.

יש פה עבודה שאני רוצה לציין שנקראת "הלוואי", שבה כל האבנים נושאות את הטקסט "הלוואי".

בראונשטיין: אני רוצה לומר, שרון, שעד עכשיו, מכל העבודות שראיתי ביריד, העבודות שלך הן האהובות עליי.

ברונשר: תודה רבה. אני שומעת את זה הרבה, אני מאוד מודה ומעריכה. אני מרגישה מאוד אנדרדוגית.

בראונשטיין: יש משהו מחוץ למקום ולזמן בעבודות שלך.

ברונשר: זאת אני: אני מחוץ למקום וזמן.

וואו.

"שיהיה עם מה לברוח", ספר השירים של נעמה הכט (קתרזיס, 2024), הפעים אותי.

תשכחו ממשוררות המיינסטרים, תשכחו ממשוררות כאילו-וולך, כאילו-משעול, מסובכות-נפש.

למעשה, תשכחו מכל מה שהכרתם לפני נעמה הכט: השירה שלה אותנטית יותר משל כולן גם יחד – בעיקר בעת הזו. השירה שלה היא ישר ללב – ולפנים – ללא ספק אוטוביוגרפית, ברורה, נחרצת, לא מתנצלת בעליל.

השירים "ביטחון", "סבתא מלי" ו"חרדה, אהובתי", הדהימו אותי ביופיים: הן בכנות, הן בהיבטים – המודחקים והגלויים – הן בוויזואליות – ממש כך.

לסיום, מדובר במשוררת גדולה, גדולה מאוד, שלדידי לפניה ואחריה אין כלום.

היא האחת.

היא הנכונה.

היא הטובה מכולן.

כמבקר תרבות התרגשתי לקרוא את הספר הזה והוא נתן לי תקווה לציוויליזציה אמיתית של השירה העברית בת-ימינו.

ואני מדגיש כעת את המילים שלי במרקר צהוב זרחני, למען יראו וייראו.

"בית הלוחם", שירה של אדוה קמחי חן מתוך ספר השירים שלה "כיסי אוויר" (פרדס, 2023), מבליט את חיוניות השירה שלה, את ערכיה כמשוררת ואת נקודת המבט הייחודית שלה.

בתנועות ברורות בונה המשוררת בשיר זה סיטואציה נוגה משהו, רגישה ומרחיבת-לב מאין כמוה המעוררת תחושות שונות בקורא.

הספר, בעריכתה המצטיינת של מיה טבת דיין (מי שהייתה העורכת שלי כשעבדתי כעיתונאי בשבועון "ראש 1" בצעירותי, תחת שם העט שלי דאז, דורון בראון), מייטיב להביע את קמחי חן בצורה הנכונה ביותר לה, הנבונה ביותר לסגנונה ולמושאיה, ולדידי, הוא ראוי למקום של כבוד בין המשוררות החדשות של העת הזו ולשימת לב – לא רק בשל נושאיו כי אם גם בזכות האסתטיקה, הניקיון הצורני והחמלה הצנועה, האינטימית, הזכה להפליא, אשר בו.

קרין קיקנזון בונה עולם ספק דמיוני לחלוטין, ספק מציאותי להחריד, עשיר ומרהיב, ב"בועה במים גועשים", רומן הביכורים הרגיש שלה (קינמון, 2024).

כתיבתה הריתמית, המוזיקלית משהו, מצליחה לעורר בקורא תחושות ורגשות ולהציב בפניו שאלות אותנטיות על אודות מצבו האישי ומצבו כיחיד בתוך חברה.

מצב הביניים שבין דיסטופיה לאוטופיה מתגלה כתמהיל נכון ומדויק לימינו אנו, המעמיד מולנו מראה כמו-דיאלוגית השואלת אותנו עצמנו שאלות על מצבנו שלנו באמצעות דימוי, מטאפורה וסמליות, הן על הבלתי-נראה, הן על הנוכח.