מבטה החשוף והאישי של רות לורנד בספרה "מותו של המחבר" (פרדס, 2023) מעורר מעין דיאלוג – רווי בקונפליקטים פנימיים – על אודות הישרדות הנפש והגוף, אינטימיות ואהבה.
לורנד מצליחה באמצעות מושאיה להעמיד שאלות אוניברסליות על אודות הזמן העומד בפנינו ועל אודות גורלנו.
לדידי, זהו רומן פורץ דרך, שאפתני משהו ומצטיין, המנפץ את גבולות ז'אנר הרומן ומתווה דרך חדשה, ראשונית, לעתיד חדש בהגדרת הסיפור האישי.
"סוף", שירה היפהפה, מכמיר הלב, של שרון רמר ביאל מתוך ספר השירים שלה "הם קוראים לי עובדת זרה" (קתרזיס, 2023), מדייק, לדידי, את הספר כולו.
לרמר ביאל ישנו קול חזק ונחוש, והיא משתמשת בו במלוא גרונה.
שירים רבים בספר הם בעלי קומפוזיציות ייחודיות, וחוכמתה – על האירוניה הדקה שבה – מסגננת אותם על מצע משלה ובכך מעוררת שאלות הרות-גורל על אודות הקיום האנושי, האכזרי משהו, האינטנסיבי, בעת הזו.
יוני רייני הפעים אותי בספרו "שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם" שראה אור השנה.
הידע העצום שלו – לדידי, האנציקלופדי – מרהיב-דעת ומעיד על גאונות של היסטוריון אשר מקדים את זמנו בהבנת העבר כהכנה לעתיד.
הקומפוזיציה של הספר מצוינת ומעבה ומחדדת את דעותיו ואת הוכחותיו של הסופר. בעזרתה, הקונקרטיות של הדברים וסגנון הכתיבה של רייני מותכים לכדי צורניות מסוגננת המעוררת קונפליקט פנימי בקורא על אודות ימינו אנו, חיינו אנו, בעת הזו.
דוקטרינת ה"עשה זאת בעצמך" של רפי פרח (סופר, במאי, מוזיקאי, אמן, מן הבולטים בסצנת האינדי הישראלית בעת הזו) מעוררת בי תמיד השראה לעשייה משל עצמי, אם תרצו, ל"אקטיביזם יצירתי".
פרח מצליח, לדידי, לעשות את הדבר שלו בדרכו, בעשר אצבעותיו, ברגש ובאהבה גדולה לדבר – לעצם העשייה.
בספרו החדש – הרומן השני שלו – "דפוק וזרוק במנאלי ורישיקש: המסע להודו – לא מה שחשבתם" שיצא לאור בימים אלו, הוא מפליא לתאר את העולם שעליו הוא כותב באותה צורה הייחודית לו, בגוונים קורנים – ובה בעת, אפלים – בצורה מסוגננת, בהירה, עשירה ועזת-מבע.
לעתים, ה"הפוך-על-הפוך" מבליט אירוניה דקה אשר כמו מרחפת על קטעים מסוימים וצובעת אותם במלנכוליה נוגה, במעין עצב קיומי, כזה המעורר מחשבה ודורש פיענוח.
אין ספק שגם ספר זה, כמו קודמו, הינו קאלט של ממש, אשר ברבות הזמן יעורר עוד ועוד קהלים שייחשפו ליצירתו הבלתי מתפשרת, האחרת, התמיד אמיצה, של יוצר זה.
לעתים, ציור אחד מצליח בוויזואליות כמו-דוממת, להרעיש עולמות: כזה הוא הציור "מחזיקות ידיים בחזית" של ענבל מנדס פלור שבעמוד 137 בכתב העת המצוין "הכיוון מזרח", בגיליון 44 שלו, "כיכר הדמוקרטיה": בצבעים עזים ובחיוניות פלאית, מצליחה מנדס פלור להדהד למעשה את הגיליון הזה כולו: על חשיבותו, יופיו ומהותו, ובדרכו הוא משתלב עם הנוכחות הטקסטואלית העזה והאמיצה של רבים מהכותבים המחוננים בכתב העת (אשר ביניהם בולטים, לדידי, חניתה כהן קמחי – בעמוד 77, תמרה חלוצי – בעמוד 101, והני זובידה – ברגישות מעוררת השראה – בעמודים 140-141).
הפוריות היצירתית של רון גרא משמחת אותי עד מאוד.
מדובר במשורר יצירתי, נחוש ומצוין אשר מוציא את ספריו באהבה לדבר ובמעין כוח מעורר השראה ליצור.
בספרו החדש, "לוליין הגורלות", מרכיב גרא עולם – ריתמי, ספונטני וחף מקלישאות.
שירו "רקויאם לנופל" (עמוד 18) נגע בי מאוד ואף חיזק, בדרכו, את רוחי, בעיקר בעת הזו של פוסט-השביעי באוקטובר.
מיכאל יחנין הפעים אותי באיכויות כתיבתו – ודמיונו – כפי שאלה באים לידי ביטוי בספרו "ורסריה", רומן פנטזיה מופלא שראה אור השנה.
זהו רומן מורכב, אינטנסיבי מאוד, בעל איכויות קאנוניות, המחבר בין מושאים ונושאים מציאותיים לדמיוניים – אם תרצו, פנטזיים – בצורה יוצאת דופן.
לדידי, מדובר באחד מספרי הפנטזיה הטובים ביותר שראו אור בשפה העברית, וכולי תקווה שרבים יקראו אותו.
אני עצמי ממתין בקוצר רוח לספרו הבא של יחנין, בידיעה ברורה וחד-משמעית שהשפע היצירתי של כותב מוכשר זה רק החל.
ראשית, זהו הציור שעל העטיפה: מדייק-מזקק את הספר כולו לכדי ויזואליות מושלמת.
ואז, הו-אז, מגיע הספר הזה: גדול מהחיים (גם אם ברובו עוסק ב"קטנות של החיים", אם תרצו, ב"קטנים של החיים"), מארג פרונטאלי, דחוס ומופלא של האנושיות הקונפליקטית.
הספר, העוסק באמנות – ובאמנים – יש שיאמרו, בסוגיות "פנים-אמנותיות", ישראליות-מקומיות עד מאוד ברובן – עשיר בדימויים, אלמנטים ומשמעויות מרובדות, ודווקא החידלון והייאוש שבחלק מדמויותיו מהווה, לדידי, כר נרחב של מחשבות על אודות סבלותיהם האיומים שלהם בפרט ושל אמנים בכלל, באשר הם.
החוכמה, האירוניה והמגמות העולות בספר נגעו בי ואף ריגשו אותי ואני חושב שזהו הדבר שלו נולדה דירקטור: הכתיבה – ובעיקר הכתיבה על אודות אמנות ואמנים: לעבד את ההוויה המורכבת שלהם לכדי מילים ובכך לברוא עולם חדש – גם אם לעתים שאפתני משהו – המחבר בין האינדיבידואלי לקולקטיבי עבורנו, קוראיה.
קולו של יותם ראובני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרו המונומנטלי "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" (הוצאת אפיק, 2015), רועם ונחרץ.
באיפוק אסתטי ובקומפוזיציות ציוריות בונה ראובני עלילה כמו-אירונית, מעוררת הזדהות.
ישנו משהו מלנכולי בספר, נוגה במהותו, אך בתום הקריאה מתגלה שמחה גדולה ומעוררת מחשבה – ואף משמעות – בטעם החיים שלנו בכלל – ולא פחות מכך – של האחרים החיים לצדנו, בסופו של יום, כה זרים ובה-בעת, כה דומים לנו.
דנה קסלר, לדידי, מעיתונאיות המוזיקה החשובות של ישראל לדורותיה, היטיבה לערוך את "הלהקה היחידה שחשובה: להיות מעריץ פופ בישראל" (הוצאת אפיק, 2015) – ספר על אודות תרבות מוזיקה מודרנית, מן המצוינים שראו אור במקומותינו.
קסלר איגדה את מיטב הכותבים בתחום ויצרה בדרכה מעין צילום רנטגן מסוגנן של תרבות – ותת-תרבות – שבדרך כלל ממעטים לחקור אודותיה.
דווקא הניגודים שבסגנונות ובמושאים של הכותבים מדגישים את יופי הרעיון ומחזקים מעין תמה היוצאת מגבולות המרחב המוזיקלי בלבד ועוברים למרחבים אחרים המעלים שאלות ודורשים פענוח, ובכך, בין היתר, חשיבותו של ספר-תרבות זה.
חי תרבות 