רועי ברזילי: "במוזיאון בהכרח יהיו ביטויים עצמיים הכי רדיקליים – גם של אמנות, גם של תרבות, וגם של אמירה פוליטית."

ב-26 בינואר, 2023, זכיתי לראיין במוזיאון רמת גן לאמנות בפתיחת תערוכה קבוצתית, את סגן ראש עיריית רמת גן הנוכחי, רועי ברזילי, אודות אמנות ופוליטיקה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראש העיר הנוכחי של רמת גן ידוע כתומך גדול של הקהילה הגאה, רועי. האם גם אתה תומך בקהילה?

רועי ברזילי: בוודאי. כל אדם צריך להרגיש חופשי לעשות מה שהוא רוצה מבלי שיפריעו לו, ולבחור את בחירותיו האישיות במובן הזוגי, בלי שאף אחד יתערב ויביע את עמדתו לעניין הזה, ואנחנו נתמוך ונמשיך, וחיזקנו את המרכז הגאה ברמת גן, ונשמח להמשיך ולקבל פליטי תל אביב מבני הקהילה, כי הם מרימים את העיר הזאת והופכים את העיר הזאת לטובה יותר ולפלורליסטית יותר.

בראונשטיין: בעקבות החוויה שהייתה במוזיאון רמת גן עם העבודה של דוד ריב, "ירושלים של זהב", האם לדעתך צריך לשים גבולות לאמנות?

ברזילי: אני חושב שעם הדמוקרטיה שעוברת על מדינת ישראל, אז פה זה בית המקדש שלה. ובמוזיאון בהכרח יהיו ביטויים עצמיים הכי רדיקליים – גם של אמנות, גם של תרבות, וגם של אמירה פוליטית ערכית, חברתית. זה המקום של העמדות להתמודד.

בכל האומות הליברליות והחופשיות והמערביות, האמנות היא זאת שהצעידה, יחד עם הפילוסופיה, את האומה קדימה. אם זה בהגות, אם זה בתרבות, אם זה בשיטת הממשל אפילו, ואנחנו רואים מה קורה כשמנסים לנגוס בתהליכים של הפלורליזם וחופש הביטוי.

בראונשטיין: ולסיום, רועי, איפה נראה אותך בעוד עשר שנים מהיום, בשנת 2033?

ברזילי: אני רוצה להשפיע על כמה שיותר אנשים. כל פעם לעלות מדרגה קדימה.

בלו סימיון פיינרו: "הדברים הם בחיפוש."

ב-26 בינואר, 2023, זכיתי לראיין את האמן בלו סימיון פיינרו (יליד רומניה, 1959) בפתיחת תערוכה קבוצתית במוזיאון רמת גן לאמנות, בה הוא הציג שתיים מעבודותיו על קיר שהוקדש ליצירתו, ובנוסף, במעלית המוזיאון, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, בלו, מה פירוש שמך הפרטי?

בלו סימיון פיינרו: השם בלו הוא על שם סבתא שלי, בלה.

בראונשטיין: וברשותך, מה פירוש שם משפחתך פיינרו?

פיינרו: זה שם רומני. הפירוש שלו זה קמח.

בראונשטיין: אתה מציג נכון להיום כאן, במוזיאון רמת גן. ספר לי על העבודות שלך.

פיינרו: אני מציג את העבודות שלי על הקיר הזה וגם מציג עבודה במעלית. המטרה בלהציג במעלית זה שלא כולם יראו, כי לא הכל רואים בעולם. רואים דברים מסוימים, ודברים אחרים מחסירים.

בראונשטיין: בעבר ראיינתי אמנית שאמרה לי שאמא שלה אמרה לה שהכי טוב להציג בשירותים…

פיינרו: הצגתי עבודה שלמה בשירותים, במוזיאון לאמנות עכשווית באנטוורפן.

בראונשטיין: איך אתה מתאר את העבודה שאתה מציג כאן במוזיאון, monument of nothingness?

פיינרו: זה עוסק באין, זה בדיוק ההיפך ממונומנט שהוא מסיבי ונצחי. פה הדברים הם ארעיים. המונומנט כאן הוא לשים עלה של ורד שגם הוא זמני, הוא מתייבש ונופל, זה בעצם להנציח את הרגע ואת האדם ששם את זה.

בראונשטיין: העבודה הזאת מאוד גדולה.

פיינרו: זאת עבודה שעובדת עם החלל, עם הגודל, עם האור, עם השקיפות. זאת 'עבודה במקום'. זאת אומרת, עבודה שאתה רואה את המקום, ולפי זה אתה מחליט מה יהיה הגודל של העבודה.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך ליצירת העבודה הזאת?

פיינרו: שירה. למשל פאול צלאן, שלא במקרה הוא משורר רומני שכתב בגרמנית. צלאן כל הזמן חיפש את הבית, את הזהות שלו.

בראונשטיין: גם אתה מחפש בית וזהות?

פיינרו: כן. הדברים הם בחיפוש.

בראונשטיין: באופן כללי, למה אתה יוצר אמנות?

פיינרו: בשביל הרגע הזה שאני איתך. אם היינו ברחוב זה לא היה קורה.

בראונשטיין: ולסיום, בלו, אתה מזכיר בעיניי מעט במראה שלך את יוסל ברגנר, צייר נפלא שזכיתי להכיר.

פיינרו: הצגתי איתו בעבר בתערוכה קבוצתית. הוא היה אדם יוצא דופן.

"אהבה מוצאת עצמה בכל מקום" מאת ג'טון קלמנדי: סימבולי, מחכים, קונפליקטי

"באיזו תחנה יורד הגורל", אחד השירים הטובים ביותר בספר "אהבה מוצאת עצמה בכל מקום" של ג'טון קלמנדי (אשר בעמוד 74), מעיד רבות על אודות עולמו הפנימי של המשורר.

זהו שיר חזק מאוד, בעל סימבוליות רבה, מחכים, ובדרכו אף קונפליקטי, המסמל את קולו הייחודי, הברור, של משורר זה ואת יופי בריאת מילותיו.

"דבש" מאת יובל ששון: מורכבות, יצירתיות ומנעד רגשי רחב-מימדים

"דבש", ספרו החדש של יובל ששון, ריגש אותי ונגע בי.

מורכבות היצירה – והיצירתיות שבה – מכילים מנעד רגשי רחב-מימדים המקיים בחובו דואליות פואטית – הבאה כבמתוך דיאלוג ריתמי בין הדמויות השונות.

ישנו משהו בוגר מאוד בשפתו של ששון והוא גרם לי לרצות לקרוא את ספריו האחרים ולהיפתח עוד יותר אל תוך עולמו העשיר, הרב-גוני.

יהודה בקון: "לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה."

יהודה בקון הוא מן הציירים האהובים עליי ביותר.

הן עבודתו המוקדמת – ואף המוקדמת מאוד – הן זו המאוחרת (נכון לכתיבת שורות אלו, בינואר 2023, בקון, יליד 1929, הוא בן 93) מרתקות אותי – בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית, המרובדת שלו, ובזכות מושאיו.

בנוסף, סיפור חייו יוצא הדופן-עד-כדי-בלתי-נתפש בקשיים שעבר (הוא ניצול אושוויץ שזכה להכיר במחנה המוות את פרדי הירש, אחד מהגיבורים הרוחניים וההומוסקסואליים המכוננים שלי) מעוררים בי השראה ונותנים לי עצמי כוח, כאמן.

לאחרונה זכיתי לראיין את בקון וגיליתי בריאיון הטלפוני שערכתי עימו, אדם כן, אציל נפש, רגיש ואופטימי מאין כמוהו – על אף קשיי הגיל והעבר.

והנה הראיון.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יהודה?

יהודה בקון: אני משתדל לעשות אמנות שעלולה, אני מקווה, לעזור לבני אדם.

האמנות מקבלת ערך אנושי כשהיא משתדלת מאוד לעזור.

בראונשטיין: אתה בן 93 היום. האם אתה עדיין מצייר?

בקון: כן. אני עדיין מצייר. לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה.

בראונשטיין: אתה מאמין באלוהים, על אף כל מה שעברת בחייך וחרף העובדה שאתה ניצול שואה ובפרט ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ?

בקון: זה דבר מאוד עדין. אני מאמין בסך הכל.

דווקא בגלל כל מה שקרה לי, עצם העובדה שאנחנו נמצאים כאן זה חסד. מין חסד כזה שניתן לכמה אנשים.

בראונשטיין: באושוויץ הכרת את פרדי הירש, איש החינוך והספורטאי שניסה בכל דרך שהיא לעזור ליהודים שם. איך היה הקשר שלך איתו?

בקון: אנחנו הערכנו אותו מאוד מאוד. הוא היה בן אדם. עזר ככל שהוא רק יכול.

בראונשטיין: עסקת ביצירתך בנושא השואה ובפרט באושוויץ.

בקון: נכון. ציירתי אחרי המלחמה ציורים ורישומים בנושא של אושוויץ, שיש להם ערך אנושי.

בראונשטיין: אתה נשמע לי אדם מאושר.

בקון: זה כלפי חוץ. מי יכול להגיד היום שהוא שבע רצון ושהכל בסדר? אבל אם יש לך קצת שכל ואיכשהו אפשרויות לעשות טוב בעולם הזה, אז יש אפשרות לכל אחד להתנהג קצת יותר טוב.

בראונשטיין: ולסיום, יהודה, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

בקון: למילה 'אמנות' יש קשר עם המילה 'אמן' (מלשון 'אמונה'). אמנות יכולה להיות אינסוף של דברים, אבל לא כל אחד יכול לקרב את המילים האלו למציאות מסוימת.

כריסטינה באגן: "כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף."

ב-5.1.23 נפתחת תערוכה קבוצתית מסקרנת בגלריה לוטן (מזל אריה 19, יפו העתיקה) – אשר תימשך שבועיים – העוסקת בנושא הכה טעון "ילדות".

לדידי, אחת מהבולטות שבאמניות המציגות בתערוכה זו היא כריסטינה באגן (ילידת 1985).

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב לעבודות שלך בתערוכה הקבוצתית שמתקיימת בימים אלו בגלריה לוטן, כריסטינה?

כריסטינה באגן: נושא התערוכה הוא ילדות. עבורי, הנושא הזה הוא בעיקר על רגשות, על מצב של קלילות וחוסר זהירות, מצב של אושר מוחלט.

בילדות, כל הצבעים בהירים וכל האנשים אדיבים, העולם גדול ולא ידוע ועדיין יש כל כך הרבה דברים מעניינים לפנינו! העברתי את התחושה הזו בציורים שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בשבילך?

באגן: שאלה טובה ואני חושבת עליה לעתים קרובות למדי. קודם לכן היה קל יותר לענות על זה, כי ציורים שציירו אמן או פסלים שנוצרו על ידי פסל היו אמנות.

עם זאת, המאה ה-20 הפכה הכל על פיה ואחרי הריבוע השחור של מלביץ' או המזרקה של דושאן, התשובה כבר לא יכולה להיות חד-משמעית כמו קודם.

עבורי, אמנות היא ביטוי של יצירתיות בכל תחום, לא רק בציור או בכיוונים אמנותיים אחרים.

למשל, אמנות יכולה להיות בישול ארוחת ערב או יצירת לבוש לכל היום בבוקר, החלקה או אפילו תכנון דברים לחודש הבא. אתה יכול ליישם גישה יצירתית לכל דבר, וכולנו שולטים באמנות החיים לאורך כל חיינו.

בראונשטיין: מה דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

באגן: האמנות אינה קיימת בפני עצמה, היא אמצעי לבטא את הרגשות והחוויות של יוצרה ושל החברה בכלל. האמנות תמיד הייתה מראה של התהליכים המתרחשים בחברה כרגע. אם האמן מודאג כרגע לגבי נושא פוליטי, אז זה יכול לבוא לידי ביטוי בעבודתו. למשל, אמנים אימפרסיוניסטים התרחקו מהציור הקלאסי, שבו היו חוקים בלתי ניתנים לשבירה במשך מאות שנים, והחלו להתנסות בצבע, אור וטכניקה. אותם תהליכים התרחשו בחברה באותה תקופה – זו הייתה תקופה של שינויים גדולים בתודעה, בחיי החברה, בפוליטיקה ובמדע, שהובילו למהפכה טכנית והשיקו תהליכים חשובים בתחומי החיים השונים. האמנות היא רב-גונית ואפילו על פוליטיקה אפשר לדבר בדרכים שונות, תלוי באיזה רגש האמן רוצה לעורר בצופה.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

באגן: יאיוי קוסמה היא אישה מדהימה עם גורל קשה ונחישות יוצאת דופן ועבודה קשה. כיום היא בת 93 והיא האמנית החיה היקרה ביותר. בכל חייה האמנות הייתה הדבר החשוב ביותר בחייה, כל השאר היה משני.

יאיוי הפכה את כל מה שהיא נגעה בו לאמנות. במהלך חייה עבדה בז'אנרים שונים – ציור, קולאז', מיצב, צילמה סרטים ויצרה קולקציות אופנה, ניהלה שיתופי פעולה עם מעצבי-על. האישה הזו עושה אמנות כי היא פשוט לא יכולה לעשות את זה אחרת. בעבודתה חקרה קוסמה פוביות, טבע, מוות, אינסוף, מרחב. ליאיוי קוסמה יש כיום כ-50,000 יצירות בתיק היצירה שלה, והיא ממשיכה ליצור מדי יום.

התמזל מזלי להיות בתערוכה הרטרוספקטיבית שלה בשנה שעברה במוזיאון לאמנות – זה היה מדהים! התרשמתי הרבה זמן! כשאני חוזרת לשאלתך לגבי מהי אמנות, אני יכולה לומר בביטחון שיאיוי קוסמה היא יצירת מופת.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

באגן: מכיוון שאני בדרך כלל מאלתרת בעבודות שלי, אני רוצה לעתים קרובות ליצור ציור חדש כאשר אני מרגישה מאוד סקרנית לגבי מה אני איצור הפעם, מה תהיה העבודה החדשה שלי? כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף. אני יכולה גם לקבל השראה ממוזיקה, מאנשים מעניינים, נעימות.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

באגן: זה מה שמביא לי הנאה הן מהתהליך והן מהתוצאה. אני עובדת בז'אנר האבסטרקציה, כלומר דימוי חסר אובייקט, ואני מעוניינת ליצור משהו חדש שלא היה קיים בעבר על הפלנטה הזו.

כל עבודה שלי היא יצירת הרמוניה משלי וניתן לומר שזו גם דרך לחקור את עצמי. כשיש לפניי עבודה שמורכבת רק משילוב של צבעים, צורות וקווים ואני מבינה שזה בדיוק מה שרציתי לצייר, זה בדיוק מה שמשדר את המצב הפנימי שלי – ברגעים כאלה יש לי שאלות לגבי למה ציירתי את הצבע המסוים הזה ולמה ציירתי את הקו הספציפי הזה? אני אוהבת את הפסיכולוגיה של האמנות.

בראונשטיין: את ילידת אוקראינה. האם עובדה זו מגלמת איזה "תפקיד" ביצירתך, ובפרט בימים אלו של מלחמה?

באגן: אוקראינה היא מדינה צעירה עם היסטוריה של אלף שנים. צעירה, כי היא נפטרה מהכיבוש הסובייטי והרוסי רק לפני 32 שנים. לאחר קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90, היו לנו שנים ארוכות של משבר חמור, לאנשים לא היה אמון בעתיד. בתנאים כאלה, אנשים חושבים על מה עוזר לשרוד, האמנות הופכת למשנית, ולכן האמנות האוקראינית המודרנית החלה להתפתח יחסית לאחרונה. בבחירת מקצוע ואוניברסיטה ללימודים, לא ראיתי סיכויי קריירה, אבל הקשבתי ללב שלי, לא למוח שלי, וזו הייתה הבחירה הנכונה. עם תחילת המלחמה באוקראינה עם רוסיה, כל אחד מאיתנו השתנה. אי אפשר להישאר אותו דבר כשאתה רואה איך אלפי בני ארצך נהרגים מדי יום ללא תמורה. נשים, ילדים, צעירים ואנשים מבוגרים – כולם עדיין יכלו לחיות, לאהוב, לבכות ולצחוק, אבל הרוסים הרגו אותם רק בגלל שהם היו אוקראינים. במשך זמן מה מאז תחילת המלחמה, הצטברו בי רגשות, שפרצו אז ויצרתי כמה ציורים, שלאחר מכן השתתפתי בתערוכת צדקה כדי לעזור לאוקראינים. הכסף שנאסף בתערוכה שימש לקניית מזון וחפצים חמים עבור אותם אנשים שבתיהם נהרסו.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום?

באגן: הייתי רוצה שיאמרו עליי בעוד 100 שנה: "האישה הזו חיה חיים מאושרים ומעניינים, ובגלל זה העבודה שלה הפכה את העולם הזה למקום טוב יותר".

תומר ספיר: "אני עושה אמנות כי אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. אם אני לא אעשה אמנות המצב יהיה לא טוב."

ב-15.12.22 התקיימה הפתיחה של תערוכת היחיד של האמן תומר ספיר במוזיאון פתח תקווה, "אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר", לצד שבע תערוכות יחיד נוספות שנפתחו באותו הערב.

על אף המגוון הרב – האקלקטי משהו – שהוצג בתערוכות היחיד השונות הללו – ואולי דווקא בזכותו – בלטו העבודות של ספיר (הן עבודת הווידיאו ארט המצוינת, הן המיצבים) בכוחן המעורר – מחשבה ורגשות – המחשמל-עד-כדי-מרתיע, בנרטיב הסיפורי המבריק ובמטרה שלשמה נוצרו.

ראיינתי את ספיר (יליד 1977, בוגר תואר שני בבצלאל) בפתיחה זו, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, תומר?

תומר ספיר: אני עוסק בעיקר בפיסול ומיצב של וידיאו, קולאז', אבל בעיקר בעיקר נקודת המוצא היא הפיסול.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ספיר: קודם כל העולם. החיים. התערוכה הספציפית הזאת מאוד מתמקדת בתא המשפחתי, שיש בו לצד אהבה, חמלה, אמון, כמובן גם כאב, קנאה, כעס, אשמה.

בראונשטיין: במה זה מתבטא?

ספיר: אני חושב שבכל משפחה יש דינמיקה. ואפשר לומר שבמיוחד בגידול של תאומים, מה שמאוד מתחדד זה משהו בסימולטניות: כשאתה עם אחד אתה לא עם האחר. ובגלל זה הווידיאו ארט, בין השאר, הוא דו-ערוצי, כי אתה תמיד תמיד נמצא במצב של תסכול, ותמיד מפספס משהו, איזושהי פיסת אינפורמציה. בתערוכה הזאת יש הרבה מאוד שכבות. שיכבה מאוד מהותית קשורה למה שקרה בעולם במהלך השנים האחרונות.

בראונשטיין: אני משער שאתה אוהב את לואיז בורז'ואה.

ספיר: מאוד. זאת אמנית שאני מאוד מושפע ממנה. היא ממש בלב שלי.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

ספיר: אני עושה אמנות כי אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. אם אני לא אעשה אמנות המצב יהיה לא טוב.

בראונשטיין: אתה חי עם בן זוג ואתם מגדלים יחד את התאומים שלכם שלמעשה מככבים בווידיאו ארט. האם אי פעם חשת הומופוביה?

ספיר: תראה, אני ילד 77', גדלתי בעיקר בכפר סבא, עיר נהדרת, אבל מאוד נגיד מיינסטרים. בכל פרבר, בטח בתקופה ההיא, כל ילד, נער גיי, חש איזו התמודדות. לא נתקלתי בהומופוביה קשה, אבל כן הייתה מהכיוון שלי איזושהי הסתרה, וזה היה קשה.

בראונשטיין: אני משער שספיר זה עברות של שם אחר.

ספיר: נכון. במקור שם המשפחה היה ספירשטיין.

בראונשטיין: ולסיום, תומר, איפה נראה אותך בעוד 20 שנה?

ספיר: (צוחק) אני מקווה שחי. שכולם יהיו בריאים במשפחה. ואני מקווה שאני אעשה עוד אמנות.

"אוצר בעקבות האוצר: שירה עברית לרבע הראשון של המאה ה-21": על-מרחבי, על-זמני, עוצמתי

אורן עילם ראוי לתשבחות על עריכת הספר החשוב "אוצר בעקבות האוצר: שירה עברית לרבע הראשון של המאה ה-21" שיצא לאור השנה.

הספר, המאגד בחוכמה את יצירותיהם של אורית כרמל רפאלי, אלי תומר, יורם סלבסט, חגית בת-אליעזר, חיים ספטי, שמואל יריב ואורן עילם, מייטיב להיבנות על קונספט מעודן המחבר בין היצירות השונות במעין חוט שני, ורבות מן היצירות בו הן חזקות-עד-כדי-עוצמתיות (ראה השירים הבלתי ניתנים לתיאור – עד כדי כך – בכוחם הלירי, היונה וולכי משהו, "הייתי ילד מאוד מיני" בעמוד 201 ו"תיקון העצמי הפלואידי" בעמודים 204-205, של עילם), מביעות את מציאות החיים הישראלית העכשווית ואף מעמתות ומבקשות פענוח.

כולי תקווה שעילם יוציא לאור עוד ספרים מסוגה זו בעתיד לבוא, וכך, בדרכו, יעשיר את מדף הספרים שלנו בחוכמה ובדעת – על-מרחבית, ובדרכה, לדידי, אף על-זמנית.

תמר רבן: "בשבילי אמנות זה דבר של קדושה."

עבור רבים נחשבת תמר רבן ל"אמא הגדולה" של אמנות הפרפורמנס הישראלית, ולא בכדי.

הן בעבודותיה פורצות הדרך, הן בעבודתה רבת השנים כמורה ומדריכה, הנחילה רבן את אמנות הפרפורמנס – על מורכבותה ויופייה הכה ייחודי, הנהיר על בוריו, לדידי, למעטים – לדורות של תלמידים אשר הולכים אחר תפישתה ותובנותיה בהערכה-הגובלת-בהערצה.

ב-24.11.22, בערב פרפורמנס ייחודי של מבחר אמניות, זכיתי לראיין את רבן (ילידת 1955), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, תמר, איך את מגדירה את האמנות שלך?

תמר רבן: אני לא מגדירה אותה. להגדיר זה גדרות.

בראונשטיין: עבור רבים בעולם האמנות – ובפרט בתחום הפרפורמנס – את נחשבת ל"אמא גדולה". איך ההרגשה?

רבן: ככה זה בעולם. גם לי היו את אבותיי ואמהותיי האמנותיים, ביניהם אירית בלוזר ומוטי מזרחי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שחר מרקוס?

רבן: אני מאוד אוהבת את שחר. הוא חבר, תלמיד ועמית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

רבן: לא יודעת. כשיש השראה היא באה.

בראונשטיין: האם לדעתך זכית להכרה לה את ראויה בארץ ובעולם?

רבן: לא. אבל יחד עם זה, אני בסדר גמור. אני מסופקת.

בראונשטיין: מהן השאיפות שלך?

רבן: אין לי שאיפות מסוימות. פשוט להמשיך לעבוד.

בראונשטיין: מהי דעתך לגבי שילוב של פוליטיקה במיצגים?

רבן: בתחילת הדרך עשיתי עבודות פוליטיות שמתייחסות למציאות ולפוליטיקה, כמו "ציפורים תלויות בכיכר" ב-1988, "סטריפטיז", גם ב-1988, וגם אחרות, כמו "אבן נייר ומספריים".

היום אני חושבת שכדי לעשות שינוי, פחות מעניין אותי לשקף את המציאות, אלא להיות אלטרנטיבה בעצמי.

בראונשטיין: ולסיום, תמר, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

רבן: זאת שאלה שמי יכול לענות עליה…? בשבילי אמנות זה דבר של קדושה, דבר שקשור לרוח, אבל מעבר לזה, איך אפשר להגדיר? זה הרי מעבר להגדרות.

עידית אלפסי: "אני לא יכולה שלא ליצור. המוח, הידיים, הנפש – עבדים לדמיון שלי."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית עידית אלפסי (ילידת 1954) אודות יצירתה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, עידית, איך את מגדירה את האמנות שלך?

עידית אלפסי: האמנות שלי היא אינטואיטיבית. יצירתית, חלומית.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

אלפסי: אמנות היא הכל – רחשי הלב או הנפש שמוצאים ביטוי בשיר, בסיפור, באגדה מצוירת.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

אלפסי: בזמנים שלא היו הרבה פלטפורמות להציג דעה, לא היתה ברירה והפוליטיקה "נכנסה" לאמנות. היום אין צורך. יש מבחר של אפשרויות להציג ולהנגיש רעיון, דעה, חזון.

בראונשטיין: מיהו האמן האהוב עלייך?

אלפסי: קשה לי להצביע על אמן מסוים. אני מקבלת השראה מאמנים רבים העובדים בכלים ובטכניקות שונות. אני מאוד אוהבת את נחום גוטמן.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

אלפסי: אני לא יכולה שלא ליצור. המוח, הידיים, הנפש – עבדים לדמיון שלי.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

אלפסי: בילדותי, מנוחת הצהרים הייתה מוקדשת לציור – בעיקר כדי להעסיק ילדה שלא נחה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עידית אלפסי בעוד 100 שנים מהיום?

אלפסי: יהיה נחמד שיזכרו שציירתי זברות צהובות וכתבתי על סיפנדלה.