
ב- 24.9.2024 בשעה 16.00 בא אריק אל ביתי. אריק בן 89, אך נראה נהדר, לכל היותר 70, ועם זאת, הליכתו כבדה מעט לאחר העלייה התלולה מהחנייה, "אני עלול למות כל רגע", הוא צוחק. "אתה לא תמות לעולם", אני אומר לו ומוסיף, "אני עשוי למות לפניך כל רגע". אריק הוא ידיד ותיק, ובכל זאת אני מעט מופתע מביקורו. "במה זכיתי?", אני שואל. לדבריו, חשוב לו לספר, חשוב לו שאקשיב, חשוב לו שאזכור. כך הוא אומר לי.
שעה ארוכה אריק מספר. הוא מספר ואני שותק.
אריק מספר לי על ילדותו ברחובות בבית מפא"יניקי, על השכונות הפוליטיות השונות שהרכיבו את העיר, על המתחים והיריבויות הבין-שכונתיות, אף ההתנשאות מצד אלה כלפי אלה. באשר לו, אריק זוכר כיצד שלח לו אביו מרומא גלויות אמנותיות, והוא – ילד בן 5 – החל מעתיק אותן, מעתיק את מיכלאנג'לו, את דה-וינצ'י וכו'. שם, הוא אומר, נולדה בו התשוקה לאמנות.
רחובות של סוף שנות ה- 30, ראשית ה- 40 – בעבור אריק הילד, זוהי רחובות של מחסור ושל הצורך ליצור במו ידיך דברים שאין להשיגם: לבנות בעצמך אופניים, לעטוף את האופן בסחבות במקום צמיג. אז גם הבין, שחובה עליו לפתח כשרים, ידע ויכולות-עשייה. זה ההסבר מדוע, לימים, יוציא רישיון-טיס, רישיון-שייט ועוד: להבטיח יכולות. וחשוב יותר – הזיווג של אמנות ויכולת מעשית, שני נתיבים שיעשה כל חייו לחברם יחד.
אלא, שעוד קודם לאמנות, אריק עבד קשה בקידוחי נפט, בנהיגת משאיות ובשאר עבודות. עד לאותו יום, בו ישב לו בירושלים ב"קפה ענת" והתבונן בצעירים, יפים ויפות הבאים ויוצאים, נושאים בידיהם תיק גדול. "מה הדבר הזה?", שאל אריק את בעל בית-הקפה. "הם מ'בצלאל'", ענה לו האיש, שלמחרת אותו יום הרכיבו על אופנועו הישר אל בנייני "בצלאל" שבמרכז העיר.
אריק, אז בחור בתחילת שנות ה- 20, נכנס לבניין "בצלאל החדש" ברחוב שמואל הנגיד, ראה את גברת קלומפוס [רחל קלומפוס-קדם, שניהלה-זמנית ביחד עם המזכיר, יצחק שוורץ/ ג.ע] וביקש ללמוד ב"בצלאל החדש". "בחור צעיר", אמרה לו, "תבוא שוב לקראת שנת הלימודים הבאה, נבחן אותך ואולי תתקבל". "מה המחיר לשנה?", שאל. "200 לירות", ענתה. אריק שלף מכיסו אלף לירות והודיע לגברת קלומפוס: "הנה שכר-לימוד לארבע שנים". "מר שוורץ, מר שוורץ!", קראה בהתרגשות המנהלת למזכיר, "יש לנו כסף למשכורות!". וקיבלה את אריק ללימודים ב"בצלאל החדש".
ביחד עם אריק למדו אז צבי טולקובסקי, מרדכי מורה, יהודה בן-יהודה, איברהים איברהים" [האמן הערבי הראשון ב"בצלאל"[1]] ועוד כמה פרחי-אמנים, שיפעלו להרחבת לימודי האמנות במחלקה לגרפיקה, שהייתה אז המחלקה היחידה ללימודי ציור ופיסול. אריק השתלב במאבק ואף הצטיין כתלמיד, כאשר זכה ב"פרס שטרוק" היוקרתי בעבור חיתוך-עץ שיצר בשיעוריו של יעקב פינס, מי שאישיותו היקית המחמירה לא הייתה קלה לאמן הצעיר מרחובות.
עתה, כשהדיפלומה בכיסו, נסע אריק לארה"ב, יעד בלתי-שגרתי בהתחשב בכך שרוב חבריו דאז הפליגו לפאריז. הגיע לניו-יורק (היו לו כאן מספר קרובים). השנה הייתה 1963 ואריק, תוך שהפך מורה ב"קופר-יוניון", ראה את תערוכת ה"פופ-ארט" בגלריה "קסטלי" והתפעם יותר מכל מהתכפילים (multiples) – הדפסים על קופסאות ושאר אובייקטים. "לא הדפס כ"עבודה על נייר", מדגיש אריק, "כי אם הדפס כהרחבת העשייה האמנותית, העשרתה!".
באותם ימים, נהג אריק לשבת בדירתו הקטנה שברחוב 20, צ'לסי, ולצלם מהטלוויזיה דיווחים ממלחמת-וייטנאם. את התצלומים הללו ונוספים הדפיס על אובייקטים, כגון תצלומי פרוצות מהאמבורג שבגרמניה, שאותם הדפיס על שרוולי ויניל ענקיים ומנופחים. הללו יוצגו במוזיאון תל אביב, כשהם מנוקבים בסיכות.
רק עתה אני מבין את הסיבה לביקורו של אריק אצלי: אלה הם ימי חגיגות 50 שנים לייסוד "סדנת ההדפס ירושלים", וקשות לו לאריק אותן התבטאויות של עיתונאים ואוצרים, המתמצתים את היצירה בסדנה כ"עבודות על נייר". כי, לא, לא לחינם נמנע אריק, לכל אורך הדרך, מהזמנת אותם אמנים – ויהיו טובים וידועים ככל שיהיו – המזוהים כ"print-makers": למשל, נעמי סמילנסקי (מי שהייתה מורתו של אריק ברחובות), או אריה רוטמן מעין-המפרץ (מורו של אברהם אופק), ונוספים. חשוב יותר היה לו להזמין אמנים דוגמת יגאל תומרקין או משה גרשוני ורבים נוספים, כאלה שיצרו מההדפס יצירת אמנות לכל דבר, שראו באמצעי הסדנה אתגר ליצירה אישית העומדת בזכות עצמה.
וזהו, בעצם, מה שרצה אריק להשמיע באוזניי. לא בכדי שאכתוב את דבריו, לא בכדי שאפרסם את דבריו ולא לשום מטרה מעשית אחרת. רק שאשמע, שאזכור.
אמר והלך.
כשהוא יוצא, אני אץ לחדר-העבודה, משחזר ורושם את הדברים ששמעתי, כפי שאני זוכרם. עכשיו אני גם מפרסמם. אגב, אם מישהו לא הבין, אריק הוא אריק קילמניק.
ומזל טוב לסדנת ההדפס ירושלים.
[1] גדעון עפרת, "איברהים איברהים, הצייר הערבי הראשון בישראל", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 18 בספטמבר 2023.





















