חודש: אוקטובר 2024

כל הסיכויים ששכחתם; אבל, לא מכבר, בתאריך 6 באוקטובר, דיווחתי כאן על תערוכת ציורים של דיוויד סאלי בגלריה "גלדסטון" בצ'לסי, ניו-יורק. סיפרתי כיצד נוצרו הציורים באמצעות בינה מלאכותית ועד כמה נדהמתי למצוא את גיבור שנות ה- 80 עוטה זהות חדשה, ידידותית וממוסחרת. תזכורת:

"'פסטוראלות חדשות' – אני קורא בכניסה לגלריה "גלדסטון" את כותרת התערוכה, ובאחת אני מוקף בציורים גדולי מידות, בצבעים עזים ושטופי אור, המייצגים בליל של דימויי פנאי, מתרחצים, דוגמנים ואופנה. צעירים  וצעירות יפים ויפות, בגדי ים, שמלות וכו', החיים הטובים… הציורים עשויים ביד אמונה של צייר היודע היטב את מלאכתו, אלא שהם נעדרים "פלפל" ואינם חורגים מתמונות "החלום האמריקני" וכזבי עולם השיווק הקפיטליסטי…"

בטרם אפנה לעניין שלשמו התכנסנו, אציין רק, שאתמול שבתי ל"גלדסטון" לברר מתי בדיוק צוירו ה"פסטוראלות" הנ"ל, שעודן מוצגות שם, והפקידה אמרה לי: "מ- 2024".

ומדוע אני מציין זאת? משום  שחמש דקות לפני "גלדסטון", נכנסתי לגלריה "Pace Prints" שברחוב 22, בה מוצגת תערוכתו של… דיוויד סאלי. תמיהתי למראה הציורים הייתה כה רבה, עד כי נאלצתי לוודא אצל הפקיד הצעיר בכניסה – "האם אלה הם אמנם הציורים של  סאלי?!". "כן", ענה לי בחיוך רב-משמעי. אז, לא תאמינו, אבל גם הציורים מ- Pace צוירו ב- 2024, אבל כאילו בידי צייר אחר. כי, כפי שאתם יכולים לראות בתצלומים שלהלן, סאלי של Pace הוא צייר המצטט קריקטורות כאילו היה גרבוז.

כל הדמויות הקריקטורות מצוירות באפור והן ניצבות משני עבריו של עץ צבעוני גבוה ונטול-עלים. כולן בעיצומו של פיתוי ארוטי וכמו החליפו את הדימויים הפורנוגראפיים מציוריו הישנים של סאלי. בקטע התחתון של כל הציורים – מלבן צבעוני ובו מצוירות שמלה, או חולצה, או חצאית, או כפות-ידיים וכו'. ובקיצור, לדיוויד סאלי אין מה לצייר, אבל הוא מצייר, מצייר סתם, מצייר היטב את הסתם, והוא מציג, והוא מוכר.

בין סאלי א' לבין סאלי ב' אין כל קשר. הייתי כותב על סכיזופרניה סגנונית, אלמלא בגרתי את תערוכת Schutte ב"מוזיאון  לאמנות מודרנית", שעל אודותיה כתבתי ברשימה אחרת ואשר כולה וירטואוזיות של מיאון מוחלט לכל סגנון אחד, לכל שפה אחת, לכל מדיום אחד. זוהי אפוא רוח-הזמן: קללת שקיעתו של ה"אחד", ומנגד – ניצחון הריבוי הסימולטאני.

כאשר פלוטינוס הרומי, כתב במאה ה- 3 ("האנאדות") על ה"אחד" הוא האציל את אחדות האידיאה האפלטונית, שעתה היא גם "אחד אלוהינו", על שלל הריבוי בחלד: הכול הוא תולדת האחד, הכול – תכליתו האחד. צא ולמד: התרבות שוויתרה על ה"אחד" היא תרבות ללא אלוהים, ללא ציווי מוסרי עליון, ללא מקור של אמת וללא תכלית של אמת. זוהי תרבות שאינה מחויבת לשום ערך מוחלט, בבחינת "הרשות  נתונה".

ואם  בריבוי עסקינן, לבטח תשאלו: ומה עוד חזו עיניך בגלריות של צ'לסי (שמבחינתי, פירושו, בעיקר, הגלריות בין רחובות 25-20 שבין שדרות 11-10)? ואענה לכם: מעט אמנות (ולו גם בגלל שגלריות  רבות וטובות סגורות לטובת התקנת תערוכה חדשה), ומעט-שבמעט אמנות מעניינת. וכך, בגלריה "טניה בונאקדר" מקרין אולף אליאסון, הדני-איסלנדי, דימויים מופשטים, ספק חוויית "אופ" וספק חוויה מיסטית (ממש לא אפקטיבי); שון סקאלי, האירי, מציג ב"ליסון" עוד מהמינימליזם ה"חם" שלו – פסים  גיאומטריים (חופשיים  מ"הארד אדג'") לגובה ולרוחב, מעין שילוב בין מונדריאן לבין רותקו (לא  מרגש מדי, חרף העובדה שסקאלי זכה פעמיים בלונדון ב"פרס טרנר" היוקרתי). מלבד השניים, עוד ועוד גלריות, עוד ועוד תערוכות של ציורים בינוניים, וריאציות על תחבירים שכבר נסחטו לעייפה. האם צ'לסי סיימה את תפקידה ההיסטורי?

*

בדרום-דרום-ברודווי, בשכונת טרייבקה העולה כפורחת, נפתחה בתרועה הגלריה החדשה של "מריאן גודמן", הזכורה כאחת מהמשובחות שבגלריות של צ'לסי (מאז פתיחתה ב- 1977). עכשיו, לאחר ששיפצה בניין ישן ומרשים בן 5 קומות ולאחר שהציבה באולמותיו המושלמים לא פחות מ- 50 כוכבים – "מריאן גודמן" הנחיתה סנוקרת לגלריות של צ'לסי כמי שחוטפת מהן את הבכורה. איזו תערוכת פתיחה אדירה! תצוגת-ענק בינלאומית עכשווית, בקנה-מידה מוזיאוני נדיר! הנה כי כן, תערוכת "סבלנותך מתקבלת בהערכה" (כותרת שאינה ברורה לכותב הרשימה הנוכחית) מציעה למבקרים בה ציורים, פסלים וצילומים של מאוריציו קטלאן האיטלקי, שמפתיע בציור "פופ" עם פוחלצי יונים (תצלום לעיל), גבריאל אורוזקו המכסיקני (שמפתיע בציור ובתרכובת פיסולית של שלושה זוגות אופניים – ראו התצלום הנוסף), מרסל ברודהרסט הבלגי, טוני קרג האנגלו-גרמני, רינקה דייקסטרה ההולנדית, ג'וזפה פנונה האיטלקי, פייר הוי הצרפתי, ריצ'רד דיקון האנגלי, ג'ובאני אנסלמו האיטלקי, ג'ולי מהרטו האתיופית-אמריקאית, כריטסיאן בולטנסקי הצרפתי, לואיז לולר האמריקאית, אנט מסאז'ה הצרפתייה, ניל טורוני השווויצרי, שנטל אקרמן הבלגית, תומס סטרות הגרמני, רוברט סמיתסון האמריקאי ועוד ועוד ועוד. רבים מהשמות הללו אולי אינם אומרים הרבה לקוראים רבים. אבל, אלה שב"עניינים" יידעו להעריך באיזה "דליקאטעסים" מדובר. 50, אמרנו, לא פחות, המיטב שבמיטב, ועל פני שלוש קומות רחבות-ידיים, ועם אצירה מעוצבת להפליא.

וכך, באחת, השמות הכבדים מצ'לסי – כל אותם ה"גגוזיאן" וה"צוורנר" וה"מטרו-פיקצ'רס" וה"האוס אנד ווירת" וה"Pace" וכל השאר – כאילו התגמדו-משהו לפתע-פתאום. אך, אל דאגה: תוך פרק זמן קצר, כולם יעברו דרומה לטרבייקה (כמו שעברו מסוהו לצ'לסי, ולפני כן – מגריניץ'-וילג' לסוהו), ישפצו בניינים גבוהים יותר, עם חללים גדולים יותר ועם אמנים כבדי-משקל יותר. Money is not the problem. אמריקה.  

ערב שח על הבירה, זרקורים האירו את שלטי-הענק המכריזים בכניסה ל"היכל הציונות": "תערוכת התקומה": אמנות ארץ-ישראל". אינספור דגלי ישראל ח̞ברו כחופה מעל נחילי הבאים, וצלילי שירי-מולדת ישנים השרו חג על המוני בית-ישראל, המתגודדים בשער-המוזיאון לרגל טקס-הפתיחה, נידונים להמתין שעות ארוכות מחמת הבדיקה הקפדנית של משמרות-ההיכל. אותם ברי-מזל, שכבר נכנסו, הסתובבו הלומי קסם, עיניהם קרועות-הערצה למראה הציורים המרהיבים – נופי יהודה ושומרון, מבט-ציפור על שכם ועל מחנות פליטים, ודיוקנאות המנהיגים, שמתוכם בלט מכל דיוקן גדול-מידות של ראש-הממשלה-לשעבר, נתניהו. רבים ביותר מהבאים חבשו כיפה סרוגה, ציציותיהם מתבדרות וכמו מתחרות בפאות הארוכות המשתלשלות מרקותיהם. אט-אט, נמלא האולם בהמולה חרישית המהולה בהתרגשות וביראת כבוד לגודל האירוע. רק אז נכנס לאולם ראש-הממשלה, עטור בשמונה שומרי-ראש, ומאחוריו פמלייתו ורעייתו, בעוד הקהל קם על רגליו ומריע בהתלהבות. עוד מאז ימיו כשר לביטחון לאומי, ידע ראש-הממשלה את חיבת העם, שראה בו בשר מבשרו, "משלנו".

ראש-הממשלה, בחליפה אפורה ועניבה כחולה, נופף בידו לקהל והתיישב ליד שולחן הכבוד, בסמוך למנחה, שרת הטקסים, העטויה שמלת משי תכולה ועליה רקומה מערת-המכפלה. שניות ארוכות סקרה בעיניה את הקהל – ח"כים ושרים חברי הקואליציה, חברי מפלגה נבחרים, ראשי-מועצות מיו"ש , קומץ עיתונאים מעיתונו של האוליגרך וסטודנטים מאוניברסיטאות "בר-אילן" ו"אריאל". הבעה של שביעות-רצון פשטה על פניה.

משהשתרר השקט, התרוממה המנחה מכיסאה, הישירה מבט אוהב למנהיג ולרעייתו, וקראה: "גבירתי, אשת-ראש-הממשלה היקרה ואדוני, ראש-הממשלה, קהל נכבד – כבוד-ראש-הממשלה יישא את דבריו." ראש-הממשלה קם מכיסאו, ניגש למיקרופון, משווה לצעדיו עזוז, שעמד בסתירה לכבדות גופו השמנמן ולפניו הלאים, לחייו הנפולים והשקיות  השחורות, שהאיפור הכבד לא הצליח לטשטשן. כל אותה עת, מצלמות הערוץ הלאומי תיעדו את המתחולל, מתעכבות על פניה של זו, פניו של זה, ובפרט על פני אשת-ראש-הממשלה, שנראתה הערב זוהרת מתמיד בגלימתה הלבנה, במצנפתה הכסופה ובשרשרת מגני-דוד מוזהבים שהבהיקו מעל לאקדח החגור למותנה.

דממה ריחפה, דממה שכדוגמתה לא נשמעה מעולם באולם-המוזיאון הענק.

"אני נדהם", פתח ראש-הממשלה, נדם לשלוש שניות כמעכל תדהמתו והמשיך: "נכבדיי, חברי הכנסת והשרים ואשתי היקרה, אני נדהם: רק בנדיר יודעת אומה רגע כה מפעים של פגישת-אמת בין רוח-עם, רוח-מקום ואמנות! וכי מהי אמנות ישראלית, גבירותיי ורבותיי? אמנות ישראלית היא התלכדות של אמת בין נפש יהודי לבין ארץ-ישראל! אמנות ישראלית, האמנות שלנו, היא לאום שהתגבש בצורה ובצבע. וזוהי נצחיותה של אמנותנו: נצח ישראל! ונצח זה שורשיו כאן, רק כאן, בתעצומותיה של רוח שהכתה יתד באדמה, סיקלה סלעים, סיכלה אויב והצמיחה מהקרקע חברת-מופת, אור לגויים, יישוב עברי גאה שדגל ישראל מתנוסס מעליו בגאון. והאמנות, האמנות היא-היא תמצית נשמתו של זה היישוב, נשמת בוניו, חלוציו, גואלי ארץ. שורו, הביטו וראו: היפה ביצירה כמוהו כיונה של שלום ואחווה שמשגר האמן העברי אל המקום ומן המקום, זורה אהבה ממרום אל כל אחיו בציון ואל שכניו הערבים. כן – אהבה, את זאת אני רואה על קירות האולם הזה – אהבה לארץ, אהבה לאחר, ומעל לכל – אהבה ותודה לצור ישראל וגואלו. נכבדיי, אשתי היקרה, ברגעים אלה של התעלות הנפש, לא אוכל שלא להרהר באלה האומללים הקוראים לעצמם 'אמנים', העליזים-מתרוננים שם במאורותיהם בדרום-תל אביב. ולבי  נכמר על ההבלים ורעות-הרוח ה'גלובליסטית' –שמאלנית והפוסט-ציונית, העולה כצחנה מעבודותיהם המנוונות, החקייניות והמחניפות לגויים, כדרך היהודים הגלותיים בעבר. בפסולת  זו תוכלו לחזות בתערוכה האחרת שארגנה כבוד-השרה בגלריה של "אוניברסיטת רייכמן". והלב נשבר נוכח החמצת גודל-השעה והמקום בימים אלה של  גאולה ונס, נוכח הסטייה הטראגית מנתיב הלאומיות, שאין בלתה על-מנת להבטיח אמנות דגולה, כזו השואבת משגב ימי-עבר וממורשת בצלאל בן-אורי, בונה המשכן וצמד פסלי הכרובים. שהנה, כאן, בהיכל זה, בכל אחת ואחת מיצירות-המופת האלמותיות שמסביבנו – תשובתנו המוחצת לכל אותם מלעיזים אנטישמיים, שתפלו עלינו עקרות אמנותית-אסתטית. ואדרבה, אמרו לי: איפה הם עכשיו, כל אותם היגליאניים וכל אותם וגנרים גרמניים – ואיפה,  לעומתם, אמנות ישראל?!?! ולכן אני אומר: 'תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים! עם ישראל חי, הללויה!! ובזאת אני מכריז על פתיחת תערוכת התקומה!!!

"קום, סע צפונה!", שמעתי את הקול. "הנני!", עניתי בזינוק, וכבר הייתי עם פניי למכונית. ידעתי: טילים, כתב"מים, נ"ט וכו' – יהיה מה שיהיה: שומה עליי לדרוש בשלומה של האמנות באצבע-הגליל. לא לבד נסעתי: הצטרפו אליי ארבעה מטובי הפסלים בגליל: יגאל מירון ז"ל מאיילת-השחר, דוד פיין ז"ל ממעין-ברוך, דניאל פרלטה ז"ל מכפר-סאלד וטולי באומן ז"ל מעמיר. חמישה היינו וליבנו נתון, קודם כל, לגורל הפסלים בתל-חי.

אחסוך מהקוראים את התלאות שנקרו על דרכנו במשך שלוש השעות הבאות: המחסומים, השדות והיערות העולים באש, כלי-הטייס המחרישים שמעלינו, ההפצצות שהלכו ותכפו סביב. מכל אלה התעלמנו; נתונים היינו כל-כולנו למשימה: אל פסלי הגליל!

עצרמו בשולי הכביש העולה לכפר-גלעדי. טיפסנו במעלה הגבעה, שמים פעמינו אל "האריה השואג" של אברהם מלניקוב, 1934. מה שנתגלה לעינינו היה מחריד: לא עוד אריה "אשורי" היושב לבטח על מכונו ושואג מזרחה, אלא שברי-שיש ורסיסים מפוזרים לכל עבר, שמתוכם בולט ראשו הערוף של הלביא פונה דרומית-מזרחית לכיוון ירושלים. התחלנו מלקטים את השברים לערימה למרגלות הבסיס הגבוה, כאשר יגאל מירון ז"ל הפנה את תשומת-לבנו לתחתית הגבעה, לפסל "משה ולוחות-הברית", מתווה פיסולי של בוריס שץ מ- 1918, שיזמתי הגדלתו ויציקתו בארד ב- 1994. אבוי: הפסל היה מוטה כולו באלכסון, כמעט נופל אפיים-ארצה. שעטנו במורד, מבקשים אחר גזע כרות או שניים שישמשו קביים למשה.

הלב ניבא לנו רעות, ואכן, תוך אי-אלו דקות, פסענו ב"שביל הפיסול", הסמוך ל"מכללת תל-חי" הנטושה, רק בכדי למצוא בין עצי-הזית את קשת סלעי הבזלת של דוד פיין מ- 1980 מפורקת כולה. דוד ז"ל היה הלום-צער. ברי היה לנו, שמוטב לא נמשיך לאורך השביל ומכותיו והתכנסנו שותקים במכונית, נוסעים לכיוון קריית-שמונה. בכניסה לעיר גילינו את "ביג צ'יף", טרויקת הטנקים של תומרקין מ- 1968, נחבא בינות לטנקים פגועים של צה"ל, שרוכזו כאן כבחניון. גם השלישיה של תומרקין, בגווניה הדהויים בצהוב, כחול ואדום, נפגעה לא-מעט, חלק מהטנקים שכובים על צדם ונקובים, חלקם שרופים, "נהגם" השחור – ה"צ'יף" – שרוע לידם כפגר. עמדנו דקה ארוכה המומים ואילמים, ואז חזרנו שחוחים למכונית והמשכנו לנסוע בכביש הראשי בינות לחורבות ובניינים ששרדו. כבר הבנו היטב את הצפוי לנו במטולה, ואף-על-פי-כן, כל-כך קיווינו, כל-כך רצינו להיווכח, ש"מחשבות צבעוניות" – הגלריה של ענבל בירון-יעקב, עודנה עומדת על תלה בבניינה העתיק; וש"שלי שלה", בית-המלאכה לקדרות וצורפות, גם הוא במקומו; וכמוהו  הגלריה של שירלי נאווי שמתמחה ביצירת ערסלים תלויים. אלא, שדרכנו נחסמה במחסום צבאי, שמפקדו חמור-הסבר, עיניו אדומות מאי-שינה, הורה לנו לעוף מיד מהמקום.

הופנינו אחורנית אל כביש צדדי, שהיה זרוע כולו מהמורות, סלעים, רעפים ואפילו חלקי רהיטים, בעודנו מנווטים בזהירות ועושים את דרכנו לצפת. היטב ידענו, שכבר שנים שמרבית קהילת האמנים פרשה מהעיר, אך טולי באומן ז"ל עמד על כך שנעיף מבט בגן-הפסלים של משה ציפר. עלינו בכביש המתפתל אל צפת, אשר לא מעט מבתיה ניזוקו קשות. אך, לתדהמתנו, פסלי האבן והבטון המופשטים של ציפר, המוצגים בחצר-ביתו מאז 1977, לא נפגעו כהוא-זה, בעודם משקיפים דומם אל הר מירון. היה זה מחזה סוריאליסטי לראות את המודרנה הצחורה של ציפר משתלבת בלהבות העולות מהמחנה  הצבאי שבפסגת ההר מנגד.

דוממים, שבנו לרכב. השמש כבר החלה מתכנסת אל הדמדומים ואנחנו התחלנו את מסענו בחזרה לירושלים, מתקשים לעכל את המראות הקשים שראינו במהלך היום.

כל הדך לא הוצאנו מילה מהפה, אוזנינו כרויות לרעמי הטילים המיירטים וקשובות  לאזעקות. הערב ירד. כביש 6 היה שומם.

החניתי את המכונית בשער ביתי. איש מלבדי לא יצא ממנה.

פרסום הפואמה על פני עמוד וחצי במוסף הספרותי של עיתון "הארץ" (22.10.2024) עורר שני גלי תגובה סותרים: מחד גיסא, היו אלה שהתרגשו עד עמקי נשמתם ואף מצאו בשירו היומני של שלמה אפרתי שפת פיוט חדשה שבסימן "אני הייתי שם", מין poem en prose שבגובה המציאות והדיווח העובדתי. מאידך גיסא, היו אלה (שהמחבר נמנה עליהם) שהטילו ספק בכוחה של כרוניקה דוקומנטארית מחדר-מתים לומר שירה, ואפילו היא מנוקדת כולה ולמרות הבלחותיו האמוניות של המשורר הדתי ביום שמחת-תורה.

אך, עיקר הוויכוח בין שני המחנות נסב על השאלה: האם הרטט שחווה הקורא למקרא השיר הקרוי – "אי-אפשר לתקן אבל אפשר להתקין לעולם הבא" – האם הוא יונק ממפגש עם שירה מרטיטה, או שמא מהקירבה לגופות חרוכים ומרוטשים, שבהם מטפל החייל המשורר? האם זוועת הגווייה (בפרט, כשאורכה 40 ס"מ) היא זו שמטלטלת אותנו, או האם התעלה איש-צוות-ההכנה-לקבורה מהגוף אל הרוח? ומהו ההבדל בין סרט Snuff לבין חוויית תיעוד מנוקד של חדר-המתים?

במקרה (או שלא במקרה), פורסם באותו מוסף של יום ו' מאמר של דן מירון בנושא הפולמוס משנות ה- 40 בין לאה גולדברג ונתן אלתרמן בשאלת כתיבת שירי מלחמה לעומת כתיבת שירה לירית: שדה-השיבולים, או השדה שנחרש על-ידי טנקים? אלתרמן צדד בערכה של שירת מלחמה, כזו שאינה פלקאטית, כמובן, כפי שהוכיח ב"שירי מכות מצרים" שלו מ- 1944, שאין להשוותם לפואמה של  שלמה אפרתי בכל הקשור לעושר הדימויים, למקצבי החריזה ולרבדים המיתיים והסמליים. אפרתי ויתר על  כל אלה, אולי בתוקף ההכרה, שבתופת של עמק-הבכא אין מקום להצטעצעויות סגנוניות. רוצה לומר, כאשר שירה עוסקת ישירות בממשי היא נתבעת להתערטלות מכל סממני יופי (המניחים  רחק אסתטי) וחנחוני לשון. כי, בכתבי "הממשי", – כוונתי להנכחת הנורא מכל, זה שאינו ניתן לייצוג  לשוני כלשהו.

בעצם, פרדוקס: כיצד יונכח בשיר מה שאין להנכיחו? כיצד יירד משורר לשאול-תחתיות – לא זה המדומיין, לא התופת של דנטה, אלא זה הגופני, המרקיב, המצחין, שסוע-האיברים והטובל במיצי גוף ועיסת מוח – כיצד בכלל ישורר שם המשורר?! כלום תיתכן שירת ה"זונדר-קומנדו" בין ה"מקלחות" לבין הכבשנים?

יש יגידו: ה"אני הייתי  כאן", שירת העדות, עזה היא מכל שירה שממרחקי זמן ומקום. שדווקא ביטול הרחק בין השירה לבין הנורא, משמע דווקא נגיעתה של השירה ב"ממשי" – הם שמבטיחים את העזות (והנועזות) השירית. אך, לאלה נאמר: לא, לא השירה דוברת כאן, כי אם הזוועה שעל אודותיה נסבה השירה. ל"ממשי" – זה שמקסים, מפתה ומשתק את הקורא, כשטן, כמדוזה – אין מסמנים, אלא רק מלתעות טורפות וטלפיים מחבקות עד מחנק. וכלום לזאת התכוון אריסטו, עת שלל מהשירה הטראגית את ה"מזוויע"?

ב- 1904, שנה בלבד לאחר טבח קישינב (שאת תוצאותיו המבעיתות חזה במו עיניו), כתב ביאליק את שירו, "בגיא ההריגה", ובו תיאורי זוועה ישירים של  "הדם הקרוש", "המוח הנקשה", "נערפו שניים: יהודי וכלבו", "בטן רוטשה שמילאוה נוצות" וכו' וכו'. אם כן, מה ההבדל בין השירו של ביאליק  לשירו של אפרתי – גובה הלשון? ההקשר ה"אברהמי" ("קום לך לך אל עיר ההריגה")? הפן הלאומי? המטפוריקה? "השכינה השחורה" של הצער? תיאורי הטבע האביבי? מבנה 11 הבתים הנעים בין מרחבי חוץ ופנים של האסון? ההתרסה כלפי אלוהים? אכן, מכל הבחינות הללו, שירו של ביאליק הוא אימפריה של שירה, שמגמדת את הפואמה מהמוסף הספרותי.

אנחנו יודעים: קשה מאד להתחרות באטרקטיביות של ההתבוננות בהוצאה-להורג: הגוף המפרפר על חבל-התלייה, הגוסס המתפתל על הכיסא החשמלי… עתה, דמיינו שידור טלביזיה ישיר של הוצאה-להורג לרקע… קנטטה של י.ס.באך. סרט אמנותי? ודאי, שלא. ואם נשרבב ביטויים מדיטטיביים בין ההתפתלויות של הגוסס? עדיין, לא. הרבה תלוי  אם הסרט יוצג בסינמטק, כשם שהפואמה של אפרתי הודפסה במוסף הספרותי. בכל אופן, ההכרעה קשה. או: תצוגת גוויות מנושלות-עור, כגון זו שנדדה גם לישראל לפני אי-אלו שנים, אם נקרין על הגוויות טקסטים פילוסופיים, למשל, האם תהיה התצוגה לתערוכת אמנות? נעיז ונודה: קיטש, קיטש  ותו לא.

תיאודור ז'ריקו, הצייר הרומנטי הדגול, הלך לחדרי מתים וצייר חלקי גופות של פושעים שנערפו. ציירים רבים הכשירו עצמם ברישום וציור של גוויות. רמברנדט צייר את "השיעור באנטומיה". אך, מה שונה היא התופת של נטילת טביעות-אצבע מגוויות ה- 7 באוקטובר למחרת אותו יום; או, לחילופין, הטלת גופות מוזלמניות על עגלה במחנה במאידנק, 1944: חייל הרבנות הצבאית, ולהבדיל, ה"זונדר-קומנדו", חווים את הגופות של בני-עמם כנורא-מכל-נורא המצמית נשמה ואנושיות. אמת, שלמה אפרתי מתאמץ לפעפע את אנושיותו (בין מגננות-הומור לבין הקאה) לתוך הדיווח העובדתי היבש מהגיהינום, אך הנורא-מכל-נורא גובר והוא שב ומדיח את הפיוטי. אורפאוס ירד לשאול ויצא ממנו אל המשך נגינתו בנבל; ספק רב, אם תיעוד הנטבחים בבארי יוליד שירה. והקורא, האם אין הוא נשאב, בעצם,  למציצנות נקרופילית, שלא לומר פורנוגרפית?

לא קל להתגבר על הכאב ועל האימה במפגש מטלטל שכזה עם הממשות הסומאטית של ה"הנה  מוטלות גופותינו". אך, צו הריחוק האסתטי חל על הקורא אם עניינו בשירה. כזה הוא מחיר הממשי באמנות: או שאינו בר-ייצוג, או שבולע את מסמניו. תאודור אדורנו כבר סיכם זאת במשפטו המפורסם: "לא תיתכן שירה אחרי אושוויץ".

ידיד סיפר לי על ביקור שערך אצלו לפני כשבועיים אחד מענקי הרוח הוותיקים ורבי-הפעלים של עולם הספרות הישראלית. "פניו היו אפורים ונפולים", תיאר הידיד, "הייאוש והעצב נבעו מכל מילה שבקעה מפיו. 'חורבן', מלמל האורח, 'המפעל חרב, תם הסיפור'…" ידידי, שמאמין בנצח-ישראל, ניסה להתווכח עמו, להקימו מעפר, תוך שמזכיר לו את  היצירה הספרותית והפיוטית הכבירה שנוצרה בישראל – ומי כמו האורח מכירה לעומקה – ואשר מתוך חורבנה הזמני, לא היה ספק לידידי, תשוב התרבות הישראלית, תשתקם ותלבלב, כפרחים  הצומחים מהאפר. "ההיסטוריה מלאה בחברות שהתאוששו ממשברים איומים ונוראים", אמר ידידי לאורחו, שלא ענה דבר, אלא רק צלל יותר ויותר למעמקי תהומו.

למחרת שיחתי עם החבר, נמצאתי בחנות ספרים וקניתי ספר בשם "מלחמה מעבר למילים" (War Beyond Words) מאת ג'יי ווינטר. בעודי מדפדף בספר, נתפסו עיניי לתצלום מ- 1940 המייצג ספרייה לונדונית לאחר הבליץ הגרמני [התצלום לעיל]: הרס גמור, עיי חורבות בלב מה שפעם הייתה ספרייה מפוארת; ואף על פי כן, שלושה ג'נטלמנים בריטיים ניצבים בסמוך למדפים, ששרדו דרך-פלא, גבם להריסות והם מעיינים בניחותא בספרים.

ניצחון התרבות על החורבן.

שעות ספורות קודם למבטי בתצלום, הגיע אליי דו"אל מאדם שאני מוקירו בתור אחד מיקירי התרבות בישראל, שהגיב למאמר בעייתי ששלחתי לעיונו, קודם שאשליכו לפח (כפי שאמנם עשיתי). וכתב לי האיש, בין השאר, על אודות "…הקריאה של עיונים פילוסופיים-אמנותיים, שנתפסים בימים אלה, במקום הזה, כעושר הגותי שאינו במקומו, כ'לוקסוס'."

"בימים אלה, במקום הזה" – ימים של חורבות ותהומות של כאב וצער – האם כתיבה וקריאה של טקסטים פילוסופיים-אמנותיים הן אמנם בבחינת מותרות וטעם רע? ושמא, להפך: דווקא "כשהספרייה מופצצת" והיגון מטביע, שומה עלינו לשלוף את הספרים מתוך ערימת ההריסות ולקרוא בהם?!

מספר דפים לאחר התצלום שבספר "מלחמה מעבר למילים" נתקלתי בתצלום אחר, פסל של אנסלם קיפר מ- 1989,  "שפת-הציפורים" שמו [תצלום  לעיל]: ערימה של כעשרה ספרים, שמתוכה מבקיעות אל-על שתי כנפיים גדולות. לימים, הוגדל הפסל לגובה 4.20 מ', נוצק בארד והוצב בזלצבורג שבאוסטריה. של מי הכנפיים? כנפי הנשר הגרמני? כנפי הרוח? כנפי התרבות כאותו עוף-החול שנשרף וקם לתחייה? בהשראת תורתו של האלכימאי האזוטרי הצרפתי (בן המאה ה- 20), פולקנלי, הסביר קיפר, שהידע בספרים אינו יכול להישאר כלוא בספרים וכי הוא חייב לפרוש כנפיים ולפרוץ. מבחינתי אני, כאחד שמרוחק מאד מאלכימיה ואזוטריקה, המסר של "שפת הציפורים" הוא, שהספרים שורדים את שריפת הספרים (בברלין), את הפצצת הספריות (בלונדון), את הפצצת המוזיאונים והפסלים (בבגדד), או את הפצצת הספרייה המרכזית בעזה [תצלום  להלן].

מה שמחזירנו לתצלום נוסף מלונדון המופצצת ב- 1940: בתצלום זה [ראו להלן], יושב  נער בין אינספור ספרים שנערמו בספרייה מופצצת, יושב לו בשקט וקורא.

הדואליזם הנצחי של ספרא וסייפא: "תני בשם ר' אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכין מהשמיים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסייף; ואם לא, סוף שהוא הורג אתכם." ("ויקרא רבה", לה) ורבי יוחנן בן-זכאי המליץ: "…צריך כל חכם להיות בידו סייפא וספרא." ("צרור המור", שמות, ח). כזה הוא המסר של ש"י עגנון בסיפורו הפנטזיוני הקצר, "הסייף", שהוא סיפור אלגורי  על עימות בין החרב לבין הספרות והשירה:

"הסייף" פותח בפגישת המספר, איש-ספר, עם רחל היפה, המציגה את עצמה כבתו של יהודה הלוי, מי שנרצח בידי ערבי במהלך ביקורו בארץ-ישראל. מעט מאוחר יותר,  בדרכו להתפלל בכותל המערבי, נכנס המחבר לחנות של ערבי ומוצא בה סייף, חרב. המספר רוכש את החרב, נוטלה לביתו ומניחה בארון-הספרים. בלילה, למשמע רעשים העולים מהארון, מגלה המספר את החרב מפורקת לגזרים המתפתלים על הרצפה כשרץ. לתדהמת המספר, פותח השרץ את פיו ומתוודה, שהוא-הוא האיש שהרג בחרב את יהודה הלוי. המספר – המרבה לקרוא בשירת הלוי – קובר את שרידי החרב בבור שכורה בגינתו, אשר – מאז ואילך – חדלה להצמיח, כמו רבצה עליה קללה.  

לצד הפשר הפוליטי של הסיפור – יחסי יהודים  וערבים בסימן שפיכות דמים בלתי-נפסקת, עגנון מציג מתח בלתי-פתיר בין הספרא (שירת יהודה הלוי, שהמספר כה קרוב אליה) לבין הסייפא (החרב הערבית). הנחת החרב בארון-הספרים אינה שמה קץ לאלימות של החרב/שרץ, שגם בקבורתו ממשיך להמיט אסון על סביבתו. הספרות והשירה (המגולמת גם בדמותה של  רחל, בת-המשורר), אומר לנו עגנון, אינן אפשריות במנותק מקללת הסייפא הקטלנית. אך, כהתמדתה של החרב בקיום האנושי כן התמדתן של הספרות והשירה.

המלחמות ישובו וימיטו שואה וכאב, אך התרבות – לרבות "העיונים הפילוסופיים-אמנותיים" – תוסיף ותשרוד במקביל. הכותבים יכתבו ואילו הקוראים יעמדו בתוך עיי החורבות של הספרייה ויקראו. מערימת הספרים השרופים יצמחו כנפיים.