לטעמי, חיתוך-העץ האיכותי ביותר שיצר יעקב פינס מעודו היה "קטטת קבצנים" מ- 1953 (52X43 ס"מ). היה זה אחד מתוך שלוש יצירות אכספרסיוניסטיות בנושא: אקוורל מאותה שנה (ככל הנראה, מתווה לחיתוך-העץ, אוסף מוזיאון  ישראל) ועוד חיתוך-עץ גדול יותר מ- 1955 (41X106 ס"מ). הנה הם השלושה:

קטטת קבצנים; מהיכן נטל פינס את הנושא הזה? נכון, דמות הקבצן העסיקה רבות את פינס  בחיתוכי-העץ שלו שמאז 1942 (וזאת במקביל לעיסוקם של יעקב שטיינהרדט, לאופולד קראקוור, הרמן שטרוק, אנה טיכו, מירון סימה ושאר אמנים, מרביתם ירושלמיים) ובקטלוג-ספר לתערוכה בשם "שירת הקבצנים" ("בית אבי חי", ירושלים, 2006) כתבתי:

"…אצל פינס הפכו הקבצנים  הירושלמיים לדמוניים: מכוערים, אלימים, תוקפניים […] כשליחי הסיטרא-אחרא. […] בחיתוכי-העץ בנושא 'קטטת קבצנים' כבר מתגלים הקבצנים במלוא הדמוניות, בבחינת צירוף של גרוטסקה, אפלה ואלימות. […] זיקה עזה לציורי המכשפות של פרנציסקוס גוייא."[1]

דוגמא אחת לקבצניו הדמוניים של יעקב פינס הוא חיתוך-עץ מ- 1959 [תצלום להלן):

ציי̱נו את פ.גוייא; אלא, שלא הצייר הספרדי הקדם-רומנטי היה המקור ל"קטטת קבצנים" של פינס. שכן, הנושא מוכר היטב בציור המערבי מאז המאה ה- 16 ועד למאה ה- 20: עוד ב- 1539 יצר קורנליוס מאסיס, הצייר הפלמי הרנסנסי, תחריט המייצג קטטת קבצניות וקבצנים [תצלום ראשון להלן]. ב- 1620 ציר ז'אק בּ֢לאנז' הצרפתי תחריט בשם "קטטת קבצנים" [תצלום שני להלן]. ב- 1650 בקירוב צייר אדריאן ון דה ו֢נ֢ה, ההולנדי, שני ציורי "קטטת קבצנים" [תצלומים שלישי  ורביעי להלן]. ב- 1903 צייר לוביס קורינ̩ת הגרמני – מורו של יעקב שטיינהרדט שהיה מורו של פינס –  ציור באותו  נושא [תצלום חמישי להלן]. וב- 1929 צייר גם אנדרו ו̞ואיי֢ט האמריקני את גרסתו לנושא [התצלום השישי להלן הוא ליתוגרפיה שנוצרה על-פי המקור].

דומה, שמה שאתגר את הציירים בבואם לעיצוב הת̤מ̞ה הנדונה היה, קודם כל, הניסיון לאילוף ציורי של פעולה דרמטית אלימה. בסצנות ההמוניות יותר, הייתה זו האנדרלמוסיה והמאמץ להסדירה בקומפוזיציה. וכמובן, שהאקזוטיות של אנשי השוליים הנחותים והדוחים קסמה אף היא.

אך, מעל לכל, אותגרו הציירים הנ"ל, פינס בתוכם, על-ידי שיר מס 18 ב"אודיסיאה" של הומרוס, שכותרתו: "קרב האגרוף של אודיסס ואירוס". פה שב אודיסאוס לארמונו, כשהוא מחופש לקבצן:

"והנה בא קבצן-העיר, שח̞זר על בתי איתקה,/ נודע לשם בשל בטנו אשר ש̞ˑבעה לא ידעה,/ מאכל ומשתה לא פסק מעולם מפיהו, אך חסר/ כוח  וגבורה, ואף כי מראה איש-מידות מראהו./[…]/ ויגרש הלז את אודיסס מביתו ונוו,/פתח בדברי חרפות ויאמר את אמרי-הכנף:/ 'זקן, סור מן הפתח, ולא – וסחבוך ברגליך!/ […]/ בו הביט בזעם אודיסס האיש רב-הדעת ויאמר:/ […]/ דומני, כי חוזר על פתחים/ אתה כמוני;…/ […] ענה לו מתוך קצף אירוס החוזר על פתחים:/ 'אוי ואבוי לי, מה מיטיב אותו הקבצן לפטפט! […] אשלח בו שניים אגרופי, ונשרו כל שיניו לארץ, […]/ ככה התקוטטו השניים בדברי נאצה אל מול פני/ שער הארמון הרם…/ […] הנה הנוכרי ואירוס נצים איש עם רעהו/ עד לידי מלחמת-אגרוף, …/ והמה התחילו הקרב. ויך אירוס בכתף ימינו;/ אולם אודיסס היכהו בצווארו מתחת לאוזן,/ שיבר העצם פנימה, ופרץ מפיו דם-ארדמן./ כרע נפל בצריחה באבק, והקיש בשיניו,/ בועט ברגליו בארץ…"[2]

זה המקור. מבט חוזר בציורי "קטטת קבצנים" יגלה, אכן, שבמרכז רובם קטטה בין שניים. ציוריהם של קורינת ואנדרו וואייט מתייחסים במפורש ל"אודיסיאה", אך ז'אק לבראנז' ואדריאן ון דה ונה (באחד מצמד ציוריו הנ"ל) מתמקדים בשני קבצנים בלבד. מה שמחזירנו אל "קטטת הקבצנים" של יעקב פינס: גם פה, הנצים הם שניים, בעוד השאר הם צופים נסערים. אמת, קשה לייחס לאחד משני קבצניו של פינס את זהותו המחופשת של אודיסאוס, באשר הגרוטסקה השטנית שולטת בכל הדמויות. ברם, בשנות ה- 50 המוקדמות של המאה ה- 20 עדיין לא שככו הדי זוועות השואה, מהן ניצל האמן (שעלה מגרמניה ב- 1935 והוריו נספו בגטו ריגה). ולרקע שכזה, הקלאסיקה היוונית נידונה לפנות מקומה לאקספרסיוניזם גרמני של אלימות וכיעור.  

---

[1] גדעון עפרת, "שירת הקבצנים", קטלוג תערוכה (אוצר: המחבר), בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 34.

[2] הומרוס, "איליאדה/אודיסאה", תרגום: שאול טשרניחובסקי, שוקן, ירושלים ותל אביב, תשי"ד, עמ' 353.

בימים אדומים של  פרעות ודמים, בלילות השחורים של ייאוש, אנחנו ממשיכים להתבצר בתוך הבועה. עודנו במחצית הראשונה של שנות ה- 50, מבקשים אחר אותם הדפסים של אביגדור אריכא שחמקו מעין היסטוריונים/אוצרים/פרשנים.

תחילה, חיתוכי עץ צבעוניים קטנים (9X11 ס"מ האחד)  בנושא עקידת יצחק [תצלומים לעיל], שנוצרו, ככל הנראה, בפאריז בסביבות 1950 ואולי מעט קודם לכן. בעצם, רק שני הדפסים, כל אחד בארבע וריאציות של – שניים בשחור-לבן ושניים בתוספת צבע. אפשר, שאלה הם ניסיונות (artist proves) שלא הגיעו לכלל גמר; אפשר גם, שזוהי סדרה שלא הושלמה.  

למחרת השואה ומלחמת השחרור, בה גם נפצע אריכא, קיבלה עקידת יצחק משמעות מטפורית, שלא אמן אחד ולא משורר או סופר אחד בישראל נדרשו לה.[1] ברוח מדרשי התלמוד, אריכא צירף את שרה לתמונת העקידה: בן צמוד לאימו, אב נושא זרועותיו השמיימה, מלאך מרחף ושולח זרועו אל עבר האם (כאילו פקד: "אל תשלחי את הנער עם אביו!"). כל הנוכחים נעדרי פרטי-פנים, בבחינת דמויות ארכיטיפיות. האב, אברהם, בגבו אלינו. ברורה האהדה שרוחש אריכא לדמות האם. ברביעייה הבאה, נראות צלליות של אב ובן מהלכים בדרך. שלא כרביעייה הקודמת, בשום מקום לא זוהה הקווארטט השני עם העקידה, אך הפורמט, המדיום והסגנון הזהים לרביעייה הראשונה מלמדים על קשר. הדעת נותנת אפוא, שהדפסי האב והבן מייצגים את "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו" ("בראשית", כב, 6), אף ש"יצחק" של אריכא אינו נושא עצים לעולה.

הרושם הוא, שאריכא ביקש לעצב סדרה רחבה יותר של חיתוכי עץ בנושא העקידה. משום מה, הוא עצר לאחר התמונה הביתית המוקדמת (אברהם שומע את צו ה"קח לך את בנך…", יצחק עודו עם שרה) ולאחר תמונת ההליכה אל ההר. כאילו משהו בלם את המשך הסדרה. אין בידינו עדות תומכת בסברה זו.

סביר יותר, שאריכא ראה בו עצמו בן שנידון לעקידה וניצל, כיצחק בשעתו:

שלושה חדשים אחרי שביולי 1941 חזרה צ'רנוביץ לידי צבאות רומניה וגרמניה, גורש ויקטור (אביגדור) דלוגאץ (אריכא) הנער, אז בן 12, עם הוריו ואחותו לחבל  טרנסניסטריה, שיועד לחיסול האוכלוסייה היהודית ממזרח רומניה. לאחר שהאב נפטר ב- 1942 ממכות שוטרים רומניים, ולאחר ניסיון בריחה כושל של בני המשפחה, הם נתפסו, והנער נלקח לעבודות פרך בבית-יציקה, תוך שחווה חיי אימה, שיתועדו ברישומיו דאז ("יהודי בוקובינה" – ראו התצלום להלן). רק בדצמבר 1943 ניצל דלוגאץ-הבן על ידי "משלחת הוועדה לסיוע ליהודים" וכעבור שנה עלה לישראל ושינה שמו  לאביגדור אריכא. אימו ואחותו ניצלו אף הן.  

                                *

שש הליתוגרפיות של "הגמד" נוצרו בשטוקהולם ב- 1954. אריכא נסע לשוודיה בסוף דצמבר 1953, לאחר תערוכת-היחיד שלו ב"בית הנכות בצלאל", שזכתה להצלחה רבה ואריכא סומן כאחד המבטיחים שבדור הצעירים. עתה, בבירת שוודיה, עמל אריכא על הליתוגראפיות לספר"הגמד", ספרו של לאגרקוויסט מ- 1944, והכין את תערוכתו בגלריה "מודרנֵה". מה הביא את האמן הצעיר לעצב דווקא את השישייה המסוימת? מה הם אותם קטעים בספר שבהם בחר לעסוק?

אביגדור אריכא בן ה- 25 עודנו רדוף על-ידי זיכרונות הדמים של מלחמת-העולם השנייה ומלחמת-השחרור, נושא שמצא ביטויו בציורי  1948 שלו [תצלום לעיל, "מלחמת השחרור", שמן על בד, אוסף גלריה "אנגל", ירושלים], וכפי שפירטנו  במאמר הקודם ב"המחסן….", אסונות המלחמה המשיכו לרדפו גם בסדרת "קין", שיצר בפאריז לאחר  הביקור שטוקהולם. ואומנם, שישה הדפסי "הגמד" עניינם בזוועות המלחמה – נושא מרכזי בספרו של לאגרקוויסט –  ו/או באלימות אנושית בכלל.

הגמד המכונה "פיקולינו" (מלשון "פיקולו" – קטנטן) מספר על שנאתו לגור-החתולים האהוב על אנג'ליקה, בת-הנסיך: "פעם התגנבתי אליה כששכבה וישנה וגור-החתולים המאוס שלה שוכב לצידה במיטה וכרתי את ראשו מעליו בפגיוני. אחר-כך השלכתי אותו על ערימת האשפה שמתחת לחלון הטירה."[2] בהדפסי "הגמד", אריכא נדרש פעמיים לסצנה זו: באחת [תצלום לעיל], מעוצבת אנג'ליקה עם החתלתול בזרועותיה, כשהיא סמוכה למיטתה, מן הסתם לקראת שינה. בשנייה [תצלום  שני לעיל], מעוצב הגמד חזיתית ובתקריב, לבוש בבגדי שוטה, ראשו הגדול חרוש קמטים (כמתואר בפתח הספר), ובידו הפגיון. אפשר, שזוהי הסצנה האכזרית ביותר בספר, המלא וגדוש בתיאורי אסונות מלחמה. בחירתו של אריכא מלמדת על הזדהותו עם המסר העמוק של לאגרקוויסט אודות טבעו הרע של האדם.

שתי ליתוגרפיות נוספות בסדרה מייצגות פעולות הרג ורצח: באחת [תצלום לעיל] לוחם עטוף שריון, דוהר לעת ליל על סוסו, חרבו שלופה. למרגלותיו, גופת עכברוש(?), שאולי מנבאה את המגפה הצפויה. סביר, שהלוחם של אריכא אינו אלא הנסיך בכבודו ובעצמו, המתואר: "אבל הנסיך הוא אמיץ-לב. […] סוסו האביר הלבן ונזר-הנוצות הקל לזיהוי על קסדתו נראים כל הזמן באמצע מהומת הקרב…"[3]. ובהמשך: "…כשהתפתח המאבק בכיוון כה קטלני התפרץ לשם הנסיך. […] הבקיע לו דרך כשהוא מבתק בחרבו בתוך האויב המכתר את דון ריקארדו, כמתכוון לבוא לעזרתו. אבל לפתע נדקר סוסו בחזהו וכשל תחתיו…"[4] במבט נוסף בהדפס, דומה אכן, שהסוס כמעט כושל וגם האביר שמעליו מאבד מעט מיציבותו. ואולי לא.

הליתוגרפיה האחרת [תצלום לעיל] מייצגת מעשה רצח המתרחש בטירה (של האויב, לודוביקו) במהלך המלחמה. הגמד מספר: "…פניתי וירדתי למרתף […]. אז נתקלתי באופן בלתי צפוי בגמד, שנמנה בלי ספק עם אנשי חצרו של לודוביקו […]. הוא נתקף אימה מוחלטת כשראה אותי וברח לתוך מעבר חשוך-למחצה. […] ערכתי אחריו מרדף כמו שצדים עכברוש […]. דקרתי אותו בחרבי, שפשוט חדרה ועברה ישר דרכו."[5] ההדפס, שחריג ברקעו הבהיר ובסגנונו  הרישומי, מתאר את הרגע בו הגמד, גיבור הספר, דוקר למוות את הגמד האחר.

שתי הליתוגרפיות הנותרות קשורות אף הן לאסונות המלחמה, אף כי בעקיפין: האחת מייצגת את מגפת הדבר הנוראה שפרצה בעיר בעקבות המלחמה: "מה שנאלצתי לראות היה באמת מחריד למדי.[…] חולים וגוססים תחמו את שולי דרכי ואלה שכבר היו מתים נאספו לערימות בידי הקברנים בגלימותיהם השחורות עם חורי-העיניים המבהילים."[6] ההדפס של אריכא [תצלום לעיל] מייצג גווייה הנלקחת לקבורה, שלושה מקוננים סביבה, ומימין – איש דת נוצרי (תחליפו של הקברן) עם צלב בידו.

בליתוגרפיה האחרת [תצלום לעיל] עיצב אריכא דמות  נשית כורעת על ברכיה ונושאת תפילה לצלוב. ככל הנראה, זוהי הנסיכה תיאודורה, אשת הנסיך, שנטרפה עליה דעתה ואיבדה ממשקלה מאז הורעל אהובה, דון ריקרדו, הקלגס הרברבן וגס-הרוח, והיא מעבירה את חייה בתפילות וסיגופים: "את רוב זמנה מבלה בעלת-התשובה לפני הצלוב, שם היא שוכבת וקוראת את תפילות  הסרק שלה. […] היא מפנה תפילה מיוחדת אל הצלוב עצמו ומבקשת שיסלח לה על כך שהיא חוזרת ופונה אליו […] ותולה את מבטה היוקד במושיע ואומרת תפילות משל עצמה."[7]  אריכא, כאמור, עיצב אותה על ברכיה, דקת גוף ונושאת כפותיה בתחינה אל הצלב ממול. ימיה ספורים.

בחירתו של אביגדור אריכא ב"הגמד" היא המשך לטיפוליו האמנותיים במוראות המלחמה. בין אם בסיפור תנ"כי ארכאי ובין אם ברומן המתרחש ברנסנס האיטלקי, אריכא של שנות ה- 50  שבוי בטראומה של המלחמה.

---

[1] גדעון עפרת, "עקידת יצחק באמנות הישראלית", קטלוג, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 1987. פורסם בספר "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 152-124.

[2] פר לאגרקוויסט, "הגמד", תרגום: בשמת אבן-זוהר, זמורה-ביתן, תל אביב, 1995, עמ' 21.

[3] שם, עמ' 85.

[4] שם, עמ' 95.

[5] שם, עמ' 106-105.

[6] שם, עמ' 194-193.

[7] שם, עמ' 186-185.

משום מה, לא כלל מרדכי עומר ז"ל בספרו הקטלוגי, "אביגדור אריכא: הדפסים 1985-1950"[1], את שמונה הליתוגרפיות בנושא "קין", ואת שש ליתוגרפיות "הגמד" (לפי ספרו של פר לגרקוויסט), שתי סדרות שאותן יצר אביגדור אריכא, בפאריז ובשטוקהולם, בשנת 1954. להלן, נעיין בסדרת "קין", שראתה אור ב- 1955 כאלבום בהוצאת "אדיסון דה פּוא̱ט" במהדורה בת 110 עותקים, במידות: 20X28 ס"מ, מלווה בטקסט של מדרש-קין מתוך "ספר האגדה" (בתרגום לצרפתית).  

חלפו חמש שנים מאז הגיע אריכא לפאריז, לאחר שנתיים של לימודים ב"בצלאל החדש" (1948-1946), שבעקבותיהם למד במשך שנתיים אמנות ב"בו-זאר" ופילוסופיה ב"סורבון". עתה, בגיל 25, כשמאחוריו כבר חיתוכי עץ לשירים של רילקה ולורקה (1951), פיתוחי עץ ל"כלב חוצות" של  עגנון (1953), ליתוגרפיות ל"דון קישוט", ל"ספיח" של ביאליק (1953) ועוד, לרבות שש הליתוגרפיות ל"הגמד", שהשלים זה עתה בשטוקהולם, בחר אריכא להתמקד בסדרת ליתוגרפית בנושא פרשת קין והבל, כמסופר ב"בראשית" ובמדרשים. סביר, שמלחמת העולם השנייה, כולל הסבל והאימה שחווה ברומניה, כעובד כפייה, טרם עלייתו ארצה ב- 1944, הדהדו בו שעה שבחר ליצור בנושא הרוצח הראשון.

שמונה הדפסי האבן של "קין" כולם בשחור-לבן. אם ננסה לסדרם, באורח ספקולטיבי-משהו, לפי סדר ה"עלילה", נקבל:

1. קין מקריב קורבן.

2. הבל מקריב קורבן.

3. מות הבל.

4. קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה [??] [באחד המקורות נקרא ההדפס "איוב, קין הראשון"].

5. קין.

6. קין מותקף על-ידי חיות.

7. מות קין.

8. העיר חנוך.

בהדפס "קין מקריב קורבן" [תצלום לעיל], נראה קין כורע על ברכיו בצד שמאל, נושא זרועותיו מעלה בייאוש, אל-מול ספק-צמחים ספק-קרעי עשן דמויי אבנים. סביר, שהצמחים מייצגים את "פרי האדמה". שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'" ("בראשית", ד, 3). הסגנון מופשט-למחצה, צפוף, שטוח וחד בצורותיו ועשיר בניגודי אור-חושך וברישום קווי. כאן, כבשאר הדפסי "קין", צפיפות הדימויים הפיגורטיביים המסוגננים תורמת להפשטה הכוללת ומקשה על צפייה "ספרותית". בהדפסי "קין" צעד אריכא את צעדיו הראשונים לקראת ציור מופשט, אשר ילך ויתעצם במחצית השנייה של שנות ה- 50.

תמונת "הבל מקריב" [תצלום לעיל] מייצגת את הבל (בצד ימין), אף הוא על ברכיו, כשמשמאלו תלויה במהופך חיה מוקרבת ("וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ…"). מתחתיה, עוף כלשהו עם אבן במקורו, אולי רמז לעורב שעליו סיפר המדרש שהרג עורב אחר, קברו באדמה, מה שגרם לקין לקבור את אחיו.

תמונת "מות הבל" מראה את גופת הבל שמוטה מראש ההדפס, ראשו כלפי מטה, עת מתחתיה, משמאל, קין צופה במת באימה (המדרש: "כיון שהרגו אמר: אברח מפני אבי ואמי, שאין מבקשין אותו אלא ממני…"). אפשר, ששלוש האליפסות (אחת בידי קין, שתיים על גוף הבל) מייצגות את הכתוב: "…נטל אבן ועשה בו פציעות-פציעות, חבורות-חבורות בידיו וברגליו, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאת, עד שהגיע לצווארו ומת."

ההדפס הבא – "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה" [תצלום לעיל] – חצוי באלכסון: בחלק העליון צמחייה, בחלקו התחתון מעין "איברים" מופשטים קבורים באדמה. איברי גווייתו של הבל? שלדי בעלי-חיים שונים?

ההדפס "קין" [תצלום לעיל] משוחרר כליל מהמקור התנ"כי או המדרשי: מעל, נראה קין שרוע על גב סוס (התופס את רוב שטח ההדפס), שעה שנועץ חנית בגוף אחיו הצונח במהופך בתחתית. קין כקלגס בקרב עתיק (בהשפעת האיורים ל"משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה"?).

 

בהדפס "קין מותקף על-ידי חיות" [תצלום לעיל] מתקרב אריכא למדרש, המספר – "ויראוהו החיות והבהמות ותנהמנה עליו ותחרקנה שיניהן ותאמרנה: הנה האיש אשר רצח את נפש אחיו…". ההדפס מייצג את קין (קרן במצחו? "אבא יוסי אומר: קרן הצמיח לו") יושב על הארץ כנגד להקת חיות לא-מזוהות (זאבים?).  

ההדפס "מות קין" [תצלום לעיל] נראה כשדה-קרב: מלחמה, קשת וחץ, גופות  שרועות וגוויית קין מלמטה, הקרן ("אות-קין") על מצחו. אריכא שב ורואה בקין הרוצח אבי שפיכות הדמים האנושיות.

ההדפס המסיים את הסדרה, "העיר חנוך" [תצלום לעיל], מייצג את העיר שייסד קין בקדמת עדן, העיר הראשונה בעולם: "וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ". ("בראשית" ד, 17) ההדפס מייצג עיר (מודרנית למדי) טובלת בעצים, שבשוליה מספר דמויות מיניאטוריות. בחלק התחתון של ההדפס נראית דמות מיניאטורית כורעת ליד עץ שלידו (אולי) מזבח. אפשר, שזהו קין המכה על חטא, ככתוב במדרש: "עשיתי תשובה ונתפשרתי".

מה אנו יכולים לומר על הדפסי "קין" של אריכא? קודם כל, שערכם בשפת הצורות יותר מאשר בתוכן הפרשני לסיפור התנ"כי ומדרשיו. יש שהאמן צמוד לכתוב ב"בראשית", יש שהוא נדרש למדרש ויש שהוא משחרר עצמו מהמקורות וממקם את סיפור קין באזורי מלחמה, הד לסיפורו האישי של אריכא כניצו̇ל.

קין ומלחמת-העולם השנייה? ב- 1970 יפרסם דן פגיס – אף הוא ניצול של מחנה ריכוז נאצי ברומניה –  את שירו, "כתוב בעיפרון בקרון רכבת חתום", בו משמשת פרשת קין  והבל מטפורה לשואה:

" כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנֵי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי"

---

[1] [1] מרדכי עומר, "אביגדור אריכא: הדפסים 1985-1950", הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב, רמת-אביב, 1986.

גלריה  "גאולה" (ע"ש גאולה כהן ז"ל) ממוקמת בלב-ירושלים, בקומה ב' של "בית אורי צבי גרינברג". "גאולה" היא המעוז של אמני הימין בישראל, "המחנה הלאומי" נקרא להם. זהו מחנה הולך וגדל, שאין להתכחש לו, גם אם אין באמתחתו הצעה מקורית או  פריצת דרך אמנותית (אך, נודה: רק בנדיר נמצא כיום פריצה שכזו). השורות הבאות והתצלומים הנלווים הם "שירות לציבור", מידע לא-שיפוטי שנועד להשלים את תמונת הסצנה האמנותית בישראל 2024.

שלושה ציירים המציגים בימים אלה ב"גאולה" (שהאוצר הקבוע שלה הוא אלחי סלומון) נמנים על הבולטים והוותיקים-יחסית שבאמני המחנה הלאומי: אבנר בר-חמא (יליד 1947, ירושלמי), דבי קמפבל (המתגוררת באלון-שבות) ומזלית חצרוני (ילידת 1952, המתגוררת בקרני-שומרון).

שלא כמיצביו הפוליטיים מהעבר, שבסימן מפת ארץ-ישראל השלמה, בר-חמא מציג ב"גאולה" רישומי נוף זעירים, ספונטניים ורגישים [שני תצלומי פרטים לעיל], סקיצות שנרשמו במהלך נסיעותיו ברחבי הארץ. דבי קמפבל מציגה ציורי-שמן פיגורטיביים של חזיתות משאיות, ישראליות וערביות [תצלומים לעיל], ציורים שבעקבות צילומים שצילמה האמנית במחסומים: "משאיות ערביות על-יד הבית במחסום  גוש-עציון ומשאיות הבונות את ההתיישבות ביהודה; משאיות צבאיות בעקירת חבל-קטיף, או מובילות טנקים לעזה במלחמה הנוכחית, לצד משאיות 'סיוע הומניטרי."[1] מזלית חצרוני מציגה ציורים המשלבים הפשטה ופיגורטיביות ומתובלים בדימויים סמליים של בית (נופל?) וסולם [תצלום פרטים לעיל]: "הסולם לדבריה תפילה מארץ לשמים, לצד ועל הבית הלאומי-הפרטי, הילדי-השורשי."[2]

ב- 2016 ציירה מרים וילנר (בוגרת מגמת אנימציה ב"בצלאל", מתגוררת בגוש-עציון) שני אריות סימטריים זבי דם המנוקרים בעיניהם על-ידי עופות לבנים. בתווך, צורת מצבה ובמרכזה מגן-דוד צבוע אדום [תצלום לעיל]. לציור קראה בלשון ספר "שופטים" (טז, 28) – "זכרני, אני תפילה, וחזקני: עשור להתנתקות". אלה היו דברי שמשון לאלוהים: "…אדני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים."

". ב- 2023 הציגה מרים וילנר תערוכה בגלריה "גאולה" בשם "מקומו של היהודי בעולם", בה בלטה סדרה גדולה של רישומי קומיקס שנשאו את הכותרת "1.2 קונילמל". יצירתה של וילנר, שהוגדרה ב- 2011 כ"עוסקת בכישוף ומאגיה על  פי טקסטים יהודיים העוסקים בפריון ומוות", מציגה ברישומי הקומיקס מעין שילוב של "אוונגרד ופאנק פוגשים את ההשראה עתיקת-היומין". כאן עיצבה וילנר נובלה חזותית על "נערי גבעות, ובכלל בני דמות 'הדוסים הפאשיסטים' […] מייצגי דמותו של היהודי-בעולם: שוליים שבשוליים, בנים ממשיכים לעם שהוא שוליים. […] השוליות והפריצה מצידי הדרך של הנידחות עם כל  העליבות האומרת: תיעבתם אותנו, השתקתם, ועכשיו שבנו אליכם להשליך את הגיהינום  שבתוכנו.. […] הברית בין הפנקיסטים וחסרי הבית לנערי הגבעות היא ברית אחים חורגים…"[3]

מעט קודם לכן, הוצגה בגלריה "גאולה" תערוכת 5 אמנים ואמניות (אחת מהן היא מרים וילנר) בשם "נער" (נערה, לפי הניקוד במקור). "התערוכה עוסקת בתמה של הלאומיות", הכריז האוצר, אלחי סלומון, שהוסיף: "'נער̞' משמיעה את קריאת הנערה בשדה. קריאה בדבר ירושלים ונוכחותה אצלנו. קריאה בדבר טיב המשקל הדתי. קריאה בדבר מיתוס הגבורה. בדבר ההר, 'גב' ההר, ובדבר מה שסופגים 'שם', ב'הר', ישראלים, יהודים."

ועוד יצוין גיליון מס' 5 של "יהי", כתב-עת לספרות ואמנות היוצא לאור מטעם "בית אצ"ג" ואשר משמש אף הוא במה לאמני המחנה הלאומי. בגיליון 5, שראה אור באנגלית ב- 2023 בעריכת מיודענו, אלחי סלומון, הושם דגש על תצלומי עבדות של אמני המחנה הלאומי, שמיעוטם אולי עשוי להסתייג מסיפוחם למחנה זה. כאן תמצאו, בין השאר, ציור-שמן ריאליסטי עשוי היטב של "אבשלום" (2017), מעשה-ידי אילן ברוך [תצלום לעיל]: דיוקן מתנחל דתי, נחוש-מבט, האוחז במוט בסמוך לכלבו; או, ציור בצבעי-מים, עיפרון ומרקר, עשוי היטב אף הוא, מעשה-ידי אלון פורת (מהידועים יותר שבאמני המחנה, תושב תקוע) – "סוס ורוכבו" (2006). הציור [תצלום  לעיל] מייצג (במבט פרספקטיבי חריף מלמטה כלפי למעלה, מנקודת מבטו של הקורבן) שוטר רומס בסוסו מפגין(ה). ואם סברתם שהכוונה להפגנה למען החטופים ונגד ראש-הממשלה, כי אז יובהר מיד, שמדובר בפינוי התנחלות עמונה. עוד ב"יהי", שני  צילומים שצילמה ב- 2018 מרים (מירי) צחי ז"ל – שהתגוררה בענתות והמוגדרת ברשת כ"צלמת המיתולוגית של יהודה" – והמתעדים את הריסת ופינוי מבנים מההתנחלות "נתיב-האבות" [תצלומים להלן].. יוליה סגל פיסלה בין 2005-2000 דיוקנאות בסגנון פיסול מצרי קדום של "אנשי שא-נור" (התנחלות אמנים, רובם עולי בריה"מ –לשעבר, שפונתה בשומרון). חני כהן זדה (המתגוררת באופקים ובטלמון) ציירה ב- 2015 בשמן על בד ציור ריאליסטי מוקפד מאד בשם "אבן מאוסה" [תצלום  להלן] – שני שברי בלוקים על מפת-שולחן אדומה. וכתבה לי האמנית: "שם הציור הוא ״אבן מאוסה״. אבן מאוסה מרפרר לפסוק הנודע מ'תהילים' – 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה'. השם בא לומר לצופה שעם ישראל עוד ישוב לנחלותיו הגזולים." 

סך הכול, כ- 20 אמנים מפרסמים יצירות אמנות ב"יהי" מס' 5 ומאשרים עשייה אמנותית נרחבת, רובה נוצרת בהתנחלויות מעבר ל"קו הירוק". זוהי פעילות, שאולי אינה מזהירה אמנותית, אך אינה פחות טובה מהתקן הממוצע של האמנות הישראלית בעשוריים האחרונים, שלצורך העניין, נקרא לה "פרוגרסיבית".

לתשומת לבנו.

---

[1] אלחי סלומון, דף מלווה לתערוכת דבי קמפבל בגלריה "גאולה", ירושלים, 2024.

[2] אלחי סלומון, דף מלווה לתערוכת מזלית חצרוני בגלריה "גאולה", ירושלים, 2024.

[3] מרים וילנר, קטלוג  תערוכת "מקומו של היהודי  בעולם", גלריה "גאולה", 2023.

בסופו של דבר, אחרי שהכול ייגמר, הכול, מה ייזכר מהאמנות הישראלית? אחרי שהמוזיאונים יופצצו וייב̞זזו, לאחר שהגלריות יעלו באש – מהו  המשקע שייוותר מ- 120 שנות יצירה חזותית בישראל? מתוך חורבות הספרייה הלאומית בירושלים ייד̱לו אולי אי-אלה שרידי ספרים שתיעדו את המהלכים ההיסטוריים, ומספריית "וויידנר" באוניברסיטת "הרווארד" שבמסצ'וסטס ייש̱לפו חומרים שתועדו במהלך מפעל-הענק, "Documenting Israel". ומהרשת ילוקטו תצלומים, קטעי וידיאו ורשימות. סביר, שהנוברים בתיעודים למיניהם יהיו ברובם היסטוריונים המתמחים במזרח-התיכון או ביהדות. לאנשי אמנות בינלאומיים לא יהיה עניין של ממש בשימור ומחקר של היצירה הציונית בארץ-ישראל.

וכי למישהו מאיתנו איכפת באמת מאמנות שנוצרה באלבניה במאה השנים האחרונות? או בקוסובו? או בקונגו-עלית? או בקנדה (או.קי – ג'ף וול)? שהרי, ברור מי הן הארצות שמעניינות אותנו בהקשר לתולדות האמנות: יוון, איטליה, הולנד, בלגיה, ספרד, צרפת, רוסיה, ארה"ב, גרמניה, לא הרבה יותר. ובעיקרון, יותר משארצות מעניינות אותנו בהקשר האמנותי, מעניינים אותנו אמנים: לא נורווגיה, אלא אדוארד מונק; לא אוסטריה, אלא גוסטב קלימט ואגון שילה; לא דרום-אפריקה, אלא וויליאם קיינטרידג'; לא מכסיקו, אלא פרידה קלאו ודייגו ריברה (וחבריהם לציור הקירוני). אנחנו בין-בורים-לבין-קמצנים גדולים בבואנו לסנן את העניין האמנותי ברחבי העולם.

והשאלה המתבקשת היא: ומה – כלומר, מי – ייזכר מישראל של האמנות? מה, אם בכלל, יסונן פה? ומי יזכור ומי יסנן? ויובהר: אין השאלה פונה אל אותו קומץ מאהבים מקומיים לוהטים או  שבורי-לב של האמנות הישראלית; לא, השאלה מופנית אל שוחרי תרבות שמחוץ ולאחר ישראל.

אז, בואו נחשוב לרגע על האמנות בדנמרק.

הנה, אני קורא את כותרת הקדימון המילולי להרצאה באוניברסיטת קיימברידג' בנושא  האמנות הדנית: "הרצאה ציבורית הבוחנת את נסיקת האמנות הדנית העכשווית – תתקיים ב- 24 בנובמבר במכללת צ'רצ'יל מפי מבקרת האמנות הבכירה, ליזְבת בּונד֢ה." הנה כי כן, מסתבר, שלאחרונה – כך, לפחות, ישנם סבורים בדנמרק – חלה נסיקה בינלאומית של האמנות הדנית העכשווית. "תור זהב חדש", קובעים שם המומחים, המתארים את 15 השנים האחרונות כתפנית המעוררת עניין גלובאלי. הקדימון מבטיח לנו הרצאה שתפגישנו עם דור חדש של אמנים דניים צעירים, הפועלים גם מחוץ לדנמרק – בברלין או בניו-יורק – אך שורשיהם בדנמרק ובראשם – טל ר., אולפור אליאסון (המוכר לנו, בין השאר, מהציור בצבעי הקשת, שם בקצה הפרוזדור של הכניסה המשופעת למוזיאון ישראל) ו"קבוצת סופרפלקס" (שבין השאר, פיתחה שיטות לייצור משקאות קלים ביו-גזיים בשיתוף עם איכרים מאפריקה; או שיצרה וידיאו אפוקליפטי, בו טובעים סניפי מק'דונלד בשיטפון נורא). "השוק הבינלאומי, הרעב תמיד לנושאים חדשים, זיהה באמנות הדנית שטח פריפריאלי בלתי-מפותח-יחסית בעל פוטנציאל עצום הראוי לגילוי." כך לשון הידיעה.

בינינו לבין  עצמינו, דנמרק, הארץ שהעניקה לעולם פילוסוף דגול כקירקגור, לא התעלתה באמנותה לשיאים בינלאומיים, לרבות הציורים האקדמיים מהמאה ה- 19 שהוצגו בתרועה בתחילת 2023 במוזיאון "מטרופוליטן" בניו-יורק. לבטח,  לא ריגשה האמנות הדנית את העולם באמנותה המודרנית והעכשווית, אולי למעט יצירתו של פר קירקבי בציור (מופשט) ובפיסול (ארכיטקטוני).

וכך, אתה, הפרובינציאלי  הפריפריאלי, קורא את המודעה הנ"ל ומגחך: איזו נסיקה?! איפה נסיקה?! את מי, מלבד את הדנים, מעניינת האמנות הדנית? השאלה הופכת רלוונטית אלינו מהרגע בו אתה מבין, שהאמן המהולל מכל אמני דנמרק העכשוויים הוא אותו טל ר., שאינו כי אם טל שלמה רוזנצווייג, יליד תל אביב 1967. טל ר., שהיגר עם הוריו לדנמרק בהיותו בן שנה, יוצר ציורים פרימיטיביסטיים מופשטים-למחצה, בצבעוניות עזה ובזיקה להתיילדות. ועוד אני קורא, שהמושג הישראלי, "כלבויניק" (כך במקור) – אותו מיכל שאריות מחדר-האוכל הקיבוצי – מיושם על מיחבריו של טל ר., שגם יוצר פסלים. הלה למד בבית-ספר לאמנות בקופנהגן בין 1988-1986. בין 2000-1994  למד באקדמיה המלכותית באותה עיר. מ- 2005 משמש פרופסור-אורח באקדמיה לאמנות בדיסלדורף. מאז 1992 הציג בתערוכות רבות, יחיד וקבוצתיות, באירופה ובארה"ב, כולל בתל אביב בגלריה "זומר", 2015 ("הכל עשוי לעילא והטקטיקה שלו מתוחכמת, אבל בסופו של דבר גם אנמית", כתבה גליה יהב ב"הארץ"), וב"מגזין 3" ביפו, 2020. עם זאת, ככל הידוע, ציוריו אינם באוספי מוזיאונים ישראליים. טל ר. הוא לחלוטין אמן דני מוערך. הנה טעימה מציוריו:

טוב, עכשיו, משמצאנו קשר "ישראלי" לאמנות הדנית הנוסקת-לכאורה, אנו שבים אל שאלת ה"מה ומי ייזכר?":

נכיר באמת המרה: אמנים, שהכו ומכים אצלנו גלים – מה הסיכוי שהעולם יגלה בהם עניין בעתיד? חוששני, שהתשובה אינה מעודדת: לא ראובן, לא גוטמן, לא קסטל, לא ארדון, לא זריצקי, לא ארוך, לא רפי לביא, לא קופפרמן, לא גרשוני, לא ולא ולא ולא ולא. מעולם לא התרגש העולם מהאמנות הישראלית, גם כשהעניק לה רגעי חסד. יהודים אמריקאיים היו נדיבים יותר, בעיקר משאיתרו באמנות המקומית ישראל אוריינטליות תנ"כית. ככלל, סיפורה של אמנות ישראל היה ועודנו סיפור פנימי, הסיפור שלנו, הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. ולאחר שנמחה את עצמנו כישות מדינית-תרבותית עצמאית – לא יהיה מי ומה שייזכר.  

וביום מן הימים, אפשר שתוצג תערוכת-זיכרון במוזיאון היהודי בניו-יורק. מעט עבודות יועלו ממרתפי המוזיאון, להם יצורפו עבודות מאוספי יהודים אמריקנים אמידים. התערוכה תספר בציוריה ובפסליה על מהגרים נלהבים שהגיעו לארץ-ישראל בתחילת המאה ה- 20, על מאמצים מאוחרים יותר ליישר קו עם איכות אמנותית מערבית (צרפתית), על האמריקניזציה בשנות ה- 60, על צברים אנטי-ממלכתיים ופורקי עול, על עבודות סביבתיות פוליטיות אוטופיות,  על פוסט-ציונים ועל דור משנות האלפיים שלא עוד מצא עניין במקומו הישראלי. כזה יהיה הסיפור, סיפורה של אמנות ישראל כסיפורה של ישראל, עלייתה ונפילתה.