חודש: יולי 2024

מזעזע, אה? יותר גוף מרוטש מזה לא תראו. אצל החיילים הכרותים והמשוסעים של תומרקין עוד היה איזשהו עיבוד בנקיטה בגרוטאות הברזל ובצבע; אבל, כאן, גוויה-גוויה, בשר ודם על-אמת. כמעט. פשוט, מזעזע, אין מילים.

יש מילים. יש שאלות: האם ראוי לה לאמנות לנסות ולהנכיח את המזעזע? כלום בכלל מסוגלת האמנות לזעזע, ועוד כיום? ומה טעם בזעזוע אל-מול זעזוע המציאות?

לסופוקלס היה ברור מאד, שאדיפוס שלו ינקר את עיניו מחוץ לבמה, כלומר לא לעיני הצופים במחזה. לאוריפידס היה ברור מאד, שמדאה שלו לא תשחט את ילדיה על הבמה לעיני הקהל. המזעזע, סברו הטראגיקונים הגדולים, פוגם בתהליך הרגשי המורכב של הצופה, מרחיקו מהאפקט הטראגי המבוקש, מהקתרזיס. זעזוע, ידעו ההלנים, אינו קתרזיס,  באשר זה האחרון תובע איזון נפשי עדין ומדוד בין פחד לבין רחמים.

בדומה לכללים רבים אחרים, גם הכלל הזה נשבר באמנות המודרנית ורוסק באמנות העכשווית: הרמן ניטש, אחים ג'ק ודינוס צ'פמן, פול מק'ארתי,מארק קווין וכו' – הציפו את יצירותיהם בשפכי דם אמיתי או מדומה, גדשו אותן בערימות של "גוויות", יצקו דיוקן-עצמי בדם של ממש, ייצגו עינויים נוראים, וכיו"ב. האם הזדעזענו? לא ממש: שהרי צ̞פינו ב"אמנותי", במלאכותי, במדומה. הן, כזו היא האמנות: גם את הממשי ביותר היא הופכת למדומה; וככל שנסמיך את האמנות אל העולם, כן היא תרחיק  אותנו ממנו. פעם, קראו לזה "ריחוק אסתטי", אחר-כך "ניכור", והיום – "המסמן". במילים פשוטות, ספק אם האמנות מסוגלת לזעזע. היא מסמנת זעזוע, היא אולי מטלטלת, אבל – בה בעת – היא מרגיעה, משככת את סימן הזעזוע.

בכלל, קשה, כמעט לא-ניתן עוד להזדעזע מאמנות. אחרי סרטי האימה, סרטי ה"סנאף", מיצגי "אקציונן" הווינאיים, מראות האסונות בטלביזיה וברשתות… הלב הוקשה, הנפש התאבנה, דבר לא יזעזענו.

ואז מתבקשת השאלה השלישית הנ"ל, אולי הקשה מכל: מה בכלל טעם בזעזוע אמנותי המגיב לזעזוע במציאות? מה הטעם במימזיס, בחיקוי האסון, ולבטח – שעה שהאסון טרי ומבעבע? למשל, מה ערך לציור או פסל של ערימת גוויות שדופות כתגובה לתלי הגוויות שנתגלו ב- 1945 לעיני משחררי מחנות-המוות? או, מקרה מכאן ועכשיו: מה תורם פסל היפר-ריאליסטי של שרידים מדממים של גוויית-אישה, עבודתה של חוה ראוכר, שעה ש"גופת" ה- 7 באוקטובר מונחת לפנינו? אמנות טאוטולוגית, אני קורא לזה, אמנות המשעתקת את המציאות, בבחינת גוויה=גוויה. מה הטענה הנטענת בהדמיה כגון זו?

תאמרו: יש מן הסיפוק במו אקט החזרה: בעצם ההעלאה החוזרת של טראומה, כגון במעשה האמנות המחקה; יש מן ההתגברות. הן, בצפייה בסרט דוגמת "שואה" של קלוד לנצמן, אנו שבים אל הטרנספורטים, המחנות, הכבשן, כאופן של עמידה מאוחרת מול מה שאינו ניתן לעיכול. ועתה, נוסיף, "אמזונה מדממת", פסלה של ראוכר, מחזיר אותנו אל הבלתי-נתפס, מעלה מתהום-ההדחקה את מראה הזוועה מה- 7 באוקטובר. כן, יש משהו בטיעון הזה של דחף החזרה. ועדיין, התחושה המטרידה של זליגה לנקרופיליה ולסוג של מציצנות פורנוגראפית. כי הבשר הטוטאלי הזה בולע כל רוח, גם אם האמנית מדביקה את ראש-ונוס לגוויה, בבחינת תבוסת האידיאל הקלאסי.

הבשר והרוח: בתנ"ך הכרנו יחסים דיאלקטיים בין השניים. אני שב לרגע אל ספר "במדבר", אל פרשת "בהעלתך" ואל אירוע כפול המתרחש בו, כפי שתיארתיו לפני עשור:

"א. אלוהים מאציל מרוחו של משה (שהיא רוח אלוהים המפעמת בו) על שבעים זקני ישראל […]. ב. העם מפוטם בכמויות בשר דמיוניות: "לא יום אחד תאכלון ולא יומיים […] עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא…" ("במדבר", י"א, 20-19). […] בשר ורוח מַתנים זה את זה: הלויים מתקדשים במו הקרבת שני פרים. משמע, התנאי להימנות על מרחב הרוח הקדושה הוא שחיטת בשר והקרבתו (ואכילתו על ידי הכוהנים!). […] ככל שמתעצמת רוח הקודש במחנה, כך מתעצמת התאווה לבשר. אם רוח, כי אז בשר; אך, אוי לו לבשר ללא הרוח. שאז, הרוח [האלוהית] באה ואוכלת בבשר החי…"[1]

אני מקיש מפרשת "והעלתך" על הגופה המדממת של חוה ראוכר: בשר, רק בשר. ואני זוכר לטובה את ציור ה"עקידה" שציירה ראוכר לפני שנים ובו היא צופה בדמות בנה החייל, שרוע. מהי עקידת-יצחק אם לא ניצחון הרוח על הבשר.

---

[1] גדעון עפרת, "הבשר והרוח", אונליין, "המחסן של גדעון עפרת", 7 ביוני 2014.

ב- 1979, באחד מהרגעים הפחות זוהרים בתולדותיי האינטלקטואליים, טבעתי את הביטוי "אסכולת ירושלים החדשה". היה זה ככותרת לפרק על שנות ה- 70 בספר "סיפורה של אמנות ישראל", שאותו כתבתי ביחד עם דורית לויטה  ובעריכת בנימין תמוז. כותרת אומללה: היא ביקשה להתייחס לקבוצה מצומצמת של אמנים מינימליסטים-מושגיים, שקיבלו חסות ירושלמית במוזיאון ישראל ואשר השתוקקו להתאגד כקבוצת אמנות, אף כי מעולם לא הצליחו מחמת קרבות אגו. זה כבר שנים רבות שברור לי, שהביטוי "אסכולת ירושלים החדשה", גם אם חל על מספר אמנים מצוינים, היה ביטוי-סרק מכל בחינה שהיא, ואני בוש בו.

והנה, מזה מספר חודשים, שמוזיאון "מגדל דוד" (בשיתוף זמני עם "המפעל", שידוך שבא לקיצו לפני כחודש) מבטיח  לנו – "אסכולת ירושלים: 100 שנות אמנות בירושלים".

 ולא היו דברים מעולם.

התערוכה, "אסכולת ירושלים", פותחת בתרועה במקבץ עשיר של מוצגים "בצלאליים", ללא כל  פרופורציה למוצגי הפרקים הבאים. כאילו, הפרק ה"בצלאלי" (1929-1906) הוא פרק דומיננטי בתולדות אמנותה של העיר. עם כל הכבוד לשטיחים הרבים התלויים על הקיר ואשר  נוצרו בידי ילדות עד קשישות לצורך שיווקם ליהודים באירופה ובארה"ב, "בצלאל" של ש"ץ[1] הפיק אמנות (זאב רבן, אבל פן, א.ש.שור, ש.לוי-אופל ועוד), שעיקר ערכה ההיסטורי ב… שלילתה על-ידי המודרניסטים שמרדו נגדה ונגד ירושלים. בוריס שץ קיווה להפוך את "בצלאל" ל"אסכולה" ארצישראלית-יהודית, כן, אך נחל  כישלון חרוץ. "בצלאל" של שץ לא הותיר כל מורשת אמנותית, לא בירושלים ולא בשום מקום אחר.

כך, בעל-כורחן, גם סופחו לתערוכת "אסכולת ירושלים" תערוכות "מגדל דוד" (1928-1920). הונאה: שהלא, האמת היא, שלאורך תערוכות אלה משנות ה- 20 גיבשו המודרניסטים הארצישראלים אלטרנטיבה  אמנותית ל"בצלאל", שאותה מיקמו בתל אביב, לא בירושלים. דהיינו, אם הייתה תרומה לתערוכות "מגדל דוד" בשנות ה- 20, הרי  שזו התממשה בתערוכות "אמנים מודרנים" בצריף החזרות של תיאטרון  "אוהל" בתל  אביב.[2] מכאן, שהצגת ציור של  ראובן רובין מ- 1924, בבחינת  הוכחה נוספת ל"אסכולת ירושלים" היא אחיזת עיניים: שהרי, ראובן הוא מגדולי האמנים המזוהים עם תל אביב, מי שנמלט מ"בצלאל" ב- 1912 זמן-קצר אחר הגיעו ומי שצבעוניות ציוריו הושוותה על-ידי ב.שץ לשלשול. תערוכתו של ראובן ב"מגדל דוד" ב- 1924, הייתה – לעומקה –  תערוכה נגד "בצלאל".

וכך אנחנו מגיעים לפרק הבא בבדיון הקרוי "אסכולת ירושלים": פרק העלייה הגרמנית.[3] כמה מאמצים השקיעו מייסדי "בצלאל החדש" ב- 1935 בכדי לסייג ולבדל  את עצמם מ"בצלאל" של שץ! הן זוהי בדיוק הסיבה שיוסף בודקו וחבריו קראו למוסדם "בצלאל החדש". ומה בין השפה האכספרסיוניסטית מכאן וה"באוהאוסית" משם, שאפיינה את תקופות בודקו וארדון ב"בצלאל החדש", לבין אותה תערובת של אקדמיזם ויוגנדשטיל מימי  רבן ומאיר גור-אריה?! לא אסכולה ולא ציפורים. זאת ועוד: בין "בצלאל החדש" לבין רבים מהאמנים ה"יֶקים" של ירושלים בשנות ה- 50-30 שררו יחסי ניכור וריחוק. לא במקרה נותרו מחוץ ל"בצלאל החדש" אמנים כמו מירון סימה, ליאופולד קראקוור, רודי להמן (כשהתגורר בירושלים) ואחרים. גם אנה טיכו לא לימדה כאן, אף כי תמכה בהקמת המוסד. לצרור את כולם באגודה אחת של "אסכולה" זה זריית חול בעיניים. גם אגדות ה"סאלונים" בבית טיכו ובבית קראקוור אינן קשורות לאמנות שנוצרה בעיר, אלא בעיקר לפרופסורים, לרופאים ושאר מלומדים ירושלמיים שחיפשו הזדמנות לדבר גרמנית והתגעגעו לתרבות הגבוהה מ"שם".

וראו זה פלא: גם אלזה לסקר-שילר, שילדים התעמרו בה ברחובות העיר ואשר בינה לבין אמני ירושלים לא היה כל קשר (הגם שהייתה מבקרת לעתים בבית גרטה ולאופולד  קראקוור) – גם היא מככבת לפתע ב"אסכולת ירושלים".

וציירים כמו לודוויג בלום או שמואל חרובי – ציירים וירטואוזים בודדים, המסתובבים בין נופי הארץ ומציירים אותם בצבעי שמן או באקוורלים – בין אלה לבין אמנים ירושלמיים היה אך מעט שבמעט קשר. מעולם לא ידעו שהם שייכים ל"אסכולה".

ואז מגיע הפרק הירושלמי הקרוי "משקוף"[4], אשר גם בינו  לבין "אסכולה ירושלמית" אין דבר וחצי דבר: וכי במה מדובר, בעצם? בקבוצה קטנה של אמנים – אישה ואיש בסגנונה ובסגנונו, וללא זיקה לשונית הדדית – שהתקנאו בקבוצת "עשר פלוס" התל  אביבית וחשקו באנלוגיה ירושלמית. קבוצת "משקוף" הייתה קבוצה חביבה ויצירתית – צבי טולקובסקי, דוד בן-שאול, מיכאל לב-טוב, מילכה צ'יזיק, שאול שץ, ועוד – שהציגה קומץ תערוכות, משלהי  שנות ה- 60 ועד תחילת ה- 70, אך לא הותירה  כל חותם, לא באמנות הירושלמית ולא באמנות הישראלית בכלל. בעצם, אנקדוטה ירושלמית, לא הרבה יותר. לנכס אותה לבדיון הקרוי "אסכולת ירושלים" – הרי זו קשקוש.

והמינימליסטים-המושגיים בירושלים של שנות ה- 70 (תערוכת "רישום  מעל ומעבר", מוזיאון ישראל, 1974)? אלה הם אמנים שמעט מאד עניין היה להם בירושלים, באשר ראו במוזיאון ישראל בעיקר קרש-קפיצה להכרה חוץ-ישראלית (אמריקאית, בעיקר), לה ערגו. בינם לבין עצמם היו די מסוכסכים, ולבטח – לא ראו עצמם מחויבים אמנותית לשום עשייה ירושלמית (או ישראלית) קודמת. יהושע נוישטיין, בני אפרת, פנחס כהן גן וכו' לא ממש "ש̞מוּ" על ירושלים (רוב המזוהים עם הקבוצה אף לא התגוררו בירושלים), גם אם, אכן, פרויקט "נהר ירושלים" של נוישטיין (1970) היה ירושלמי מאד ברמות נוף ותודעה היסטורית.

מה נשאר לנו? אה, כן: הסטודנטים במחלקה לאמנות ב"בצלאל", ממחצית שנות ה- 70 ועד תחילת שנות ה-  80. אלה אפילו לא ידעו על שהתרחש באמנות הירושלמית קודם להם. לחבר אותם ל"אסכולה ירושלמית" הרי זו בדיחה. במידה שהיו מהמולידים ומהמובילים של מדיום ה"מיצג" בישראל (והם היו), הרי שהמיצגים הוצגו בעיקרם בתל אביב בין 1979-1976 בתיווכו של החתום על רשימה זו. ואם התגלו סימני אנרכיה במה שקרוי "המרד" במחלקה לאמנות[5], הרי שעסקינן בפוליטיקה תוך-"בצלאלית", שהגיחה החוצה בסביבות מלחמת יום-הכיפורים כתרגילים של סטודנטים וכהפגנה-זוטא חד-פעמית (ביחד עם החוג לתיאטרון של האוניברסיטה העברית), שפוזרה תוך מספר דקות בידי פרשי משטרה. אגב, בתוך המחלקה לאמנות – כל הנועזים הנ"ל – מגבי ושרון ועד דויד ריב וארנון בן-דוד –  נענו באופוזיציה מצד סטודנטים אחרים ברמות שפת האמנות וברמת התגייסות פוליטית. כמה מאלה היו ממקימי קבוצת "זיק"[6] במחצית שנות ה- 80, חבורה שנודעה בחיבור בין פסלי עץ לבין מדורה. מה בינם לבין כל שהתרחש באמנות הירושלמית לדורותיה?!

שום אסכולה.

תערוכת "אסכולת ירושלים" מו̇כ̤רת לנו אגדה לוגוצנטרית שאין לה בסיס, פיקציה שנולדה בראש קופירייטרי. לא תצלומים נוסטלגיים, לא קריקטורות של הווי-לכאורה ולא ריכוז של יצירות (מתמיהות לא אחת בשרירותן) – לא יצליחו לשכתב היסטוריה עירונית שלא הייתה ולא נבראה. היו וישנם אמנים בירושלים, היו וישנם תערוכות, בתי-ספר לאמנות, מוזיאונים וכו' – אך "אסכולה ירושלמית" – לא מינ̤יה ולא מקצת̤יה.

---

[1] "בצלאל של שץ"" עורכת: נורית שילה, כותבים: יגאל צלמונה, גדעון עפרת, מוזיאון  ישראל, ירושלים, 1982.

[2] כרמלה רובין, קטלוג: "תערוכות אמנים מודרנים ב'אוהל'", בית-ראובן, תל אביב, 1987.

[3] גדעון עפרת, "ברלין-ירושלים", קרן עופר לוין, ירושלים, 2015.

[4] גדעון עפרת, "הסיפור של משקוף", אונליין: "המחסן של גדעון  עפרת", 6 באוקטובר 2015.

[5] גדעון עפרת, "ישראל קום והתנער/ למרד ולקרב הגדול!, או: לשאלת המרד ב"בצלאל", אונליין, "המחסן של גדעון עפרת", 11 בפברואר, 2023.

• [6] גדעון עפרת, "קבוצת 'זיק': זיק די-נור", אונליין, "המחסן של גדעון עפרת", 14 בינואר 2011

עוד קודם שאנו מפנים מבטנו אל המוני התגובות האמנותיות, הרופסות ברובן (אף כי הנוגעות ללב), לאסון ה- 7 באוקטובר, אפשר שכמה מאיתנו זוכרים את תמצית הדברים שנכתבו כאן ב-  20 במארס 2021 תחת הכותרת "אמנות ישראל אינה עונה". סקרנו שם, אחד לאחד, מצבי משבר חמורים לאורך ההיסטוריה המקומית ותהינו כיצד הגיבה להם האמנות הישראלית. מעט מאד, מינימום שבמינימום דגיגים, העלינו בחכתנו, מרביתם, מטעם אותו קומץ אמנים אמיצים ונחושים: יגאל תומרקין, רות שלוס, אורי ליפשיץ, דויד ריב, דוד טרטקובר, לארי אברמסון, דב הלר, דב אור-נר, משה גרשוני, אביטל גבע, אביבה אורי, דוד גינתון, לא הרבה יותר. וזאת מתוך אלפי אמנים היוצרים כיום בישראל, ומתוך רבים הרבה יותר שיצרו כאן במאה השנים האחרונות. ושימו לב לעובדה, שהרשימה החלקית  הנ"ל – כולה מורכבת מאמנים מדורות קודמים, מיעוטם כבר לא איתנו.[1] אמנים צעירים עכשוויים ממעטים להגיב למקום, בין מתוך  שהסכינו לרוח הגלובאליות ובין משום שנתונים בידי רוח הייאוש הא-פריורי בכל הקשור לחוסר-התוחלת בתגובה.

קראתי ב"הארץ" מאמר מאת בועז יזרעאלי, הקובל על האיכות הספרותית הדלה של הספרים הישראליים הרבים, שראו אור לאחרונה בנושא ה- 7 באוקטובר.[2] והנה, גל מקביל, בשלל מדיה חזותיים ובשפע חסר-תקדים של תערוכות קבוצתיות ותערוכות-יחיד בנושא ה- 7 באוקטובר -מתנפץ אל כתלינו במהלך עשרה החודשים האחרונים. ומתערוכה לתערוכה, אף מפרסום לפרסום (בעיקר, ב"הארץ", בעמוד האחרון של המוסף "גלריה") – שבה ועולה בנו אותה צרבת-אכזבה מהסנטימנטליות, המלודרמה, הקיטש, הפאתוס, הרדידות, לצד ההכרה המתחזקת והולכת, שאין בכוחה של האמנות – מעצם טבעה ומהותה – להתמודד עם אסון נוראי. משהו מזה עלה במאמרנו האחרון ב"המחסן…".[3] עתה, נבקש להרחיב.

תזכורת אלמנטארית, אך מכרעת: אמנות חזותית נידונה לסמל. כל צבע הוא סמל, כל כתם, כל קו, כל חומר, כל סגנון, וכמובן – הדימוי (ויהא מופשט ככל שיהא – תמיד הוא סמל). בדין סמליותה זו (שאין בכוחה של האמנות להתכחש לה, ואפילו כשנוקטת ב"רֶדי-מ̤ייד"), האמנות מודחת מהעולם. היא משקיפה בו ממרחק, ממעמדה האפיסטמולוגי, כבדיון שהוא תחליף, יד שנייה, כזב המצפין אמת, אמת שאינה אלא פרשנות אישית-סלקטיבית. וכידוע, על-פי-רוב, את הייצוג הבדיוני הזה נהוג להציג במוזיאונים ובגלריות, שהם חללים המבו̇ד̩דְים אף יותר את היצירה מהעולם.

כך, יצירת אמנות אינה אלא הזמנה לקריאה מטפורית, שלעולם מורחקת מהמסומל, מהמקור. וכך, האוטונומיה של האמנות ושל היפה תוחמת את אלה באח̤רוּת וברחק ה̱כּ̞רתיים.

"להתמודד עם אסון": מהי בדיוק התמודדות זו, שלכאורה אנו מצפים אותה מהאמנות? להציב מרא̞ה מול האסון? לא, אין שום טעם בשחזור מדומה של האסון. לבטא כאב קולקטיבי? ואולם, הכאב שריר וקיים גם בלי יצירת האמנות. לבטא תובנות על-אודות טבע האדם, הגורל? אלא, שהאסון כה נורא, כה שטני, כה קיצון, עד כי מייתר כל תובנה. אולי, התמודדות עם האסון במובן של ביקוש הקלת-מה? אולי.

אלא, שההיסטוריה האנושית, עטפה את הייצוגים הבדיוניים-כוזבים הקרויים "אמנות" במעטפת נוצצת של תכלית נעלה ויומרנית: עוד ועוד הגיגים, עיקרם בין המאה ה- 18 למאה ה- 20, מפרידריך שילר ועד הרברט מארקוזה ונוספים, ייחסו לגאוניות הפלאית של האמן (כך במורשת הרומנטית), לתרבות בכלל (אידיאל ה- BILDUNG הגרמני ה"השכלתי") ולאמנות בפרט – יעוד נשגב של שיפור האדם ותיקון החברה. היופי ("אמנות יפה") הוטען במטאפיזיות ובתיאולוגיה, הריאליזם הוטען במשימות סוציאליסטיות ומרכסיסטיות, הציפייה מהאמן הרקיעה שחקים.

הרי לנו אפוא הרקע למפח-הנפש הבלתי-נמנע, שעה שהציפייה מהאמן ומהאמנות נתקלת בחומות-הברזל של המטפורה האמנותית ושל הבידוד המוסדי. יפה ככל שתהיה, מרגשת ככל שתרגש, מטלטלת או מרגיעה, מעיקה או מנחמת – יחסי האמנות והממשות כמוהם כיחסי הר-נבו וכנען. בל נזלזל, חלילה, בערכי האמנות –  ברגישות האנושית, בחירות, ברוחניות, במשחקיות (שבמובנה העמוק), ביצירתיות; אך, האם בכוחן של יצירות אמנות – למשל, בנושא השואה – להתמודד עם הזוועות הבלתי-נתפסות של השואה? מה בין ציורי כבשנים וערימות של גוויות לבין שתי דקות במחנה-ריכוז, 1944-1943, בין מנגלה לבין המקלחות?! מה בין תצוגה של ערימות נעליים, שיער-אדם ומזוודות וכו' במוזיאון-אושוויץ לבין כלבי "גסטאפו" המשלחים שורדי קרונות מ"הרמפה" אל "שביל הרקיע" (Himmel-Weg) הסופני?! ומה בין ציור של אנשים נמלטים לבין המנוסה המחרידה של צעירי "נובה"? מה בין ציור של מתגודדים באימה לעומת אימת המתגודדים במיגוניות או בממד"ים?!

האמנות יכולה לנחם, כן. האמנות יכולה להעצים אמפטיה, כן. האמנות יכולה לשתף בחוויית אבל קולקטיבית, כן. האמנות יכולה להזכיר, אף לעטוף את הזיכרון הצורב בעטיפה אפולונית המאחדת את הנורא עם היפה. האמנות אף יכולה להנכיח את האסון (תמיד כ"אפר" שלאחר האש) ולהקל-במעט את המועקה. האמנות אולי יכולה, בטווח רחוק מאד, לעדן את הנפש, כן. אך, עד כאן. אל תצפו מהאמנות להפוך את הברוטאלי ליפה-נפש, את האכזרי לרך. כי, כשפורצת הבהמה מהאדם, שום אמנות לא תרפא. אמנות היא המתקה מאוחרת של מנה מרה, ושום פאי-לימון מתוק ועתיר "מארֶנג" לא ישנה ולא ידהה  את ריקבון האנטרקוט במנה העיקרית. סובלימציה אמנותית כאופן של הישרדות מאסון וממשקעיו? עד כמה כבר יכולה האמנות לעדן טֶבח?

ואז, בתסכולה כי רב, יוצאת האמנות מה"מיגוניות" שלה (המוזיאונים והגלריות) אל הרחוב: בובות דובי לבנות ומוכתמות ב"דם" מוצבות על ספסל בתל אביב ברחוב דיזנגוף ובכיכר, עגלות-תינוקות מוצבות בירושלים ברחוב עמק-רפאים, שלטי גרפיטי זועקים את שמות החטופים, מנהרה עשוית גבס מזמינה אנשים לעבור דרכה ב"כיכר החטופים", מיצב סעודה ללא סועדים מוצב בסמוך. שוב ושוב, מטפורות נאיביות, שתכליתן – בעצם – להזכיר, לטלטל ולחזק את הרגש הקולקטיבי, לגייס תמיכה. אף לא אחד או אחת מצפים שהמיצבים יחוללו משהו ברמה המעשית – ייטיבו עם תנאי החטופים, יגאלו אותם משביים; אף לא אישה ואיש מאמינים שכתם אדום על בובת דובי לבנה שקול לדמם של הנרצחים. אם הדובי הוא סימן סמלי (לתינוקות החטופים), כי אז הכתם האדום הוא, לכל היותר, סימן איקוני, משמע מאשר דומוּת אסוציאטיבית בין המסמן (כתם אדום) לבין המסומן (דם הנרצחים).

כל זה נראה, מן הסתם, מובן מאליו. אך דומה, שכמות היצירות והתערוכות, שנוצרו בעשרת החודשים האחרונים בסימן ה- 7 באוקטובר, מבטאת ציפייה סמויה למשהו יותר ממטפוריות. כאילו, קיימת ציפייה מהאמנות שתקום ותעשה מעשה כנגד הזוועה, שתוליד מתוכה לפחות אמירה אנדרטאית, מונומנטאלית, הרואית, משהו כמו "גרניקה" של פיקאסו מ- 1937. ברם, מלבד מעמדה המיתולוגי כסמל אנטי-פאשיסטי (אשר ספק אם הפחית את מספר הפאשיסטים בעולם), כלום המעיט ציורו של פיקאסו במשהו את הכאב על טבח 1654 ופציעת 889 מתושבי העיירה גרניקה על-ידי מפציצים נאציים?

---

[1] רגע לפני ה- 7 באוקטובר ראה אור ספרי, "אמנות פוליטית בישראל" ובו תיעוד היסטורי של יצירות פוליטיות רבות שנוצרו כאן מאז תחילת המאה ה- 20 ועד ימינו. חלק ניכר מעבודות אלה נוצר בידי האמנים המוזכרים.

[2] בועז יזרעאלי, "זו לא ספרות. זו שירה בציבור", "מוסף הארץ", 26.7.2024, עמ' 51.

[3] "תערוכה ואסון", 25 ביולי 2024.

לאורך עשרות שנים שמר לודוויג בלום בדירתו הירושלמית את ציור-השמן של הפיצוץ ברחוב בן-יהודה, לאחר שזה נקרע ב- 1948 על-ידי רסיס פגז ירדני, שפגע בסטודיו שלו בבניין "טליתא קומי". בלום אף תלה את הרסיס  על חוט הקשור לציור. הקרע בבד והרסיס התלוי הקנו לציור ממד אינדקסי, משמע נוכחות היסטורית ונגיעה חיה ומרגשת בהתרחשות המקורית. כך גם הוצג הציור שוב ושוב בתערוכות.

בתערוכת "השבעה באוקטובר" במוזיאון "אנו" שברמת-אביב תלוי ציור אדום-שחור באקריליק וזפת על בד, "פנוראמה: מדרכה ובוץ", עבודה של זיוה ילין מ- 2018, שנוקבה פעמיים בקליעי רובה בקיבוץ בארי בבוקר ה- 7  באוקטובר. סמוך לציור אנו קוראים: "ב- 7 באוקטובר חדרו מחבלי חמאס בבארי גם אל הצריף ששימש את ילין כסטודיו, וריססו אותו ביריות. עקבות הירי ופגיעות הרסיסים ניכרים בעבודות גופן."

כיצד תחבר תערוכת אמנות בין נפשות הצופים לבין אירוע נורא שהתחולל בזמן ובמקום אחר? כיצד תמחיש את הזעזוע? דומה, שלציורים, לצילומים, לסרט-הווידיאו וכו' אין את הכוח לעשות זאת לבדם. שכן, דרמטיים ככל שיתאמצו להיות – ציורי פרחים שותתי דם (דינה שנהב), וידיאו עם דימוי של לב קרוע ומדמם (שירלי שור) וכו' – האסון הגדול, המחריד, מגמד כל מאמץ לייצוגו האמנותי הסמלי (וכידוע, גם ריאליזם הוא אופן סימול). לפיכך, תערוכות דוגמת אלה המציינות את ה- 7 באוקטובר נזקקות לעתים לחיזוקים מבחוץ, לתותבי הגבהות.

תאמרו: "אבל, מה בדבר ציור "גרניקה" של פיקאסו, 1937!"; ותאמרו: "מה תאמר על תחריטי "אסונות המלחמה" של פרנציסקו גויא 1820-1810?"; אך, עם יד על הלב ועם זיכרון טֶבח הפאשיסטים בכפר הספרדי ולמעלה ממיליון ההרוגים והמתים במלחמת ספרד-צרפת – מה בכוחם של ציורים לעשות מלבד להגיב לזוועות בדימויים מטפוריים של מחאה ואבל? מעטים מדי גאוני האמנות שבכוחם להתמודד בזמן-אמת עם אסון. אלה הן הנסיבות שבהן קורא הסמל האמנותי לעזרה את המסומל.

בהתאם, שלושה אופני תמיכה ננקטים בתערוכות-אסון מסוג תערוכות ה- 7 באוקטובר: מילוליים, הדמיתיים ואינדקסיים. השניים האחרונים קשים להפרדה.

התמיכה מהסוג הראשון מלווה את היצירה המוצגת בנתונים מילוליים טראגיים (דוגמת נפילת האמן או הירצחו). הדוגמאות להלן הן מתערוכת "7 באוקטובר" ב"אנו":  

"לפני שיצא אל הקרב שבו נהרג, חבריו ליחידה של יונתן חצור תיעדו אותו מצייר בגיר את כלבו האהוב, אוסקר, על לוח בבית-ספר בעזה."

או:

"בנות משפחתה של  ליאור שטיינר [ציירת המציג ב"אנו" שני ציורי עקידה/ג.ע], האחיות רויה ונורל מנצור, נרצחו עם בן-זוגה של נורל, עמית כהן, בטבח במסיבה בנובה."

או:

"אביתר (תרי) קיפניס ז"ל [המציג ב"אנו" צירי אקריליק של נופי בארי/ג.ע] נרצח בקיבוץ בארי ב- 7 באוקטובר…"

או:

"רועי עידן [שמציג ב"אנו" סרט-וידיאו של מעוף זרזירים/ג.ע] היה צלם-עיתונות שעבד באתר החדשות YNET. הוא נרצח בבוקר ה- 7 באוקטובר בידי מחבלי החמאס שתקפו את קיבוצו, כפר עזה."

כזה הוא המנוף המילולי: הוא מזעזע, משתק, עוטף את היצירה המוצגת במסגרת שחורה עבה ו… ממיר שיפוט אסתטי בשיפוט-אבל.

המנוף המניפולטיבי השני – ההדמיתי – חזק יותר בכוחו להנכיח את האירוע הנורא, אשר שום  יצירת אמנות לא תוכל לו. כאן יוצגו המכוניות ההרוסות שנמלטו ממסיבת "נובה". פה יוצגו חפציהם האישיים של הנ̞סים – חיים ומתים. את העיקרון התצוגתי הזה הכירו כבר מעצבי מוזיאון ה- 6 באוקטובר בקהיר כאשר הציבו טנק-שלל ישראלי בכניסה לחלל ההדמיה של צליחת תעלת-סואץ. גם בבודפשט, באולם הכניסה למוזיאון הטרור של השלטון הנאצי והסובייטי (1990-1944), פוגש המבקר בצריח-טנק רוסי המכוון הישר אליו.

המנוף ההדמיתי משיק למנוף האינדקסי, קרי – להנכחה הקונקרטית של אירוע-הזוועה ושילובו ביצירה המוצגת או במחיצתה, נוסח חורי הקליעים בציור. את המגמה הזאת כבר הוכיח בית-הנכות הלאומי "בצלאל" מאז 1925 (ובמשך שנים), כשהציג גווילי תורה קרועים ומגואלים בדם באולם "נאד-הדמעות" (לצד ציורי הפסטל של אבל פאן בנושא פוגרומים ביהודים). השיא, כמובן, במוזיאון-אושוויץ, בערימות השיער, הנעליים, המזוודות וכו'. 

ככל שדימוי קרוב יותר להמחשה החומרית/גופנית של המקור, שאותו הוא מבקש לייצג, כן גוברת עוצמתו. הכנסייה הנוצרית הכירה פוטנציאל זה בנקיטתה ברליקוויות – שרידי הקדושים. ברובד פוליטי, ציורי אגרופים מונפים הוצבו לאורך נתיבי-אילון במהלך הפגנת-מחאה. השוו את כוחם לצילום האגרוף המונף בידי דונלד טראמפ, שעה שפניו זבים דם. והעמידו נגד כל אלה את הנייר המגואל בדם, שנמצא מקופל בכיסו של יצחק רבין ועליו מילות "שיר-לשלום". ככל שסמוך יותר הדימוי לדם האירוע הריאלי – כן הוא אפקטיבי יותר כמניפולציה רגשית. המסומל יגבר תמיד על המסמל. הטענת המסמל ברכיבי המסומל תעצים תמיד את הסמל, ולבטח שעה שהיצירה המסמלת חסרת-אונים מול המקור.

כי, על מה מעידים שלושה ה"מנופים" המתוארים לעיל? על מגבלתה של האמנות, על קוצר-ידה העקרוני בבואה להתמודד עם אסון קולוסאלי. אך, בה בעת, ראוי להצביע על סכנות הקיטש, המלודרמה, הפורנוגרפיה והנקרופיליה המאיימות על הערך האסתטי-אמנותי של היצירה ה"ממונפת". וכמובן, המניפולציה הרגשית. אך, כלום אין כל תחביר אמנותי בבחינת מניפולציה?

*

האמן חיים מאור כותב לי במייל:

"3 ציורים שלי שהיו במחסן הגלריה בבארי נשרפו באירוע. שחזרתי אותם בתוספת ממו המציין זאת. אחד מהשחזורים מוצג כעת בתערוכתי בבית רומנו עד ה- 10 באוגוסט."

,