זה שוב קרה לי: אני כותב ספר, ומיד עם פרסומו נודע לי כי התעלמתי, מבלי דעת וכוונה רעה, חלילה, מאמן חשוב. כך אירע לי עם פסח סלבוסקי בשנת 2000, שעה שנשכח ממני בספר (באנגלית), "100 שנות אמנות בישראל", ספר שדן במאות אמנים ישראלים. כיצד קרה שנשמט מהכרתי אמן מעניין ואיכותי כפסח סלבוסקי? כנראה דווקא משום היותו אחר, מיוחד, אינדיבידואליסט שלא נמנה על חבורות. למותר לציין, שפסח נעלב, ובצדק, וכי אני סובל עד היום (גם לאחר מותו) רגשות-אשם בנושא. ולא עזרו כל התנצלויותיי בפניו.
עכשיו זה קרה לי פעם נוספת עם הספר "מוסקבה-ירושלים", שראה אור לפני מספר חודשים. גם כאן כללתי מאות אמנים יוצאי רוסיה ובריה"מ-לשעבר בסקירה היסטורית בת כ- 150 שנים של דיאלוגים אמנותיים בין אמנות רוסיה (שמאז ימי ניקולאי ועד ימי פוטין) לבין האמנות היהודית-ארצישראלית-ישראלית. כן, מאות אמנים ישראלים, ולו רק נחשוב על מאות הציירים והפסלים שהיגרו לישראל בין 1992-1970.
כיצד מתמודדים עם מספרים שכאלה? את הפתרון הטכני לסוגיית אמני העליות המאוחרות מצאתי בקטלוגים של תערוכות אמנים עולי בריה"מ-לשעבר. דליתי מקטלוגים אלה כ- 130 אמנים, אך בשמה של נטליה קוזנצובה לא נתקלתי. בעוונותיי, אני מבין כיום, שהחמצתי בירושלים את תערוכותיה בבית-האמנים ובגלריה "אגריפס 12", בה הייתה חברה למשך זמן-מה. ייתכן, ייאמר להגנתי, שלא הייתי בישראל באותן נסיבות. בכל מקרה, עתה מתגלה לעיניי נטשה קוזנצובה כאמנית מעולה, ציירת וירטואוזית, שנותרה מחוץ לספר, ואני מצר על כך מאד, אף בוש ונכלם. רשימה זו היא מאמץ קטן לפיצוי, הגם שאין פיצוי לחטאי.
נטשה קוזנצובה-וולקוביץ נולדה ברוסיה ב- 1955, בגרה את "מכון סוריקוב לאמנות" במוסקבה, ועלתה לישראל ב- 1992. אפשר, שמגוריה כיום בבני-עיש, דרומית לגדרה, אינם תורמים לנוכחותה האמנותית. אך, ציוריה המרשימים מדברים בעד עצמם.
חלף זמן עד שהציגה בישראל את ציוריה הפיגורטיביים (אקריליק על דיקט או נייר). היא הייתה בת 55 כשהציגה ב- 2010 בבית-האמנים בירושלים את תערוכתה, "מציאות אחרת", בה בלטו דיוקנאות גרוטסקיים שציירה. כעבור ארבע שנים, גילתה אותה נלי אמן והציגה אותה בגלריה התל אביבית שלה בתערוכת "למי מנגנת המוזיקה", אשר בה עדיין נטו ציוריה של קוזנצובה – נגני רחוב רוסיים – לקריקטורי. אך, רק בתערוכתה ב"אגריפס 12", "כולם בבית", 2021, התגלתה במלוא עוצמתה כציירת, כאשר דיוקנאות חברים (וראו לעיל את דיוקן הציירת לנה זיידל, כתומת-השיער, שאצרה את התערוכה ביחד עם בן-זוגה, עודד זיידל) ובני-ביתה מסגירים עין ויד ברמה שאינה שכיחה מדי במחוזותינו. וכתבו צמד האוצרים, ציירים טובים כשלעצמם:
"ציוריה של נטשה קוזנצובה מתמקדים בסביבתה הקרובה – הבית. דרי ביתה: חיות מחמד, רהיטים, ספרים, כלים ומאכלים – כולם זוכים להתייחסות באין ספור סקיצות, רישומים וציורים. כל מה שבבית חשוב. כל מרכיב הופך נושא לציור. בן זוגה, אמה, היא עצמה, חתולים, כלבים, חפצים, עיתונים, מצרכים מהסופר – מאגר אינסופי המספק לקוזנצובה חומרים טריים ובסיס לציור שהופך ליומן בתמונות – סיפור בהמשכים שהגיבורים בו הם היא ובני ביתה.
"ציוריה של נטשה הם תיעוד נושם ומלא רגש, המעביר במדויק את אווירת הבית ואת אופיין של הנפשות הפועלות בו. הציורים הפשוטים ולכאורה חסרי היומרה, בנגיעות לקוניות-מוקפדות, בונים עולם של שפת סימנים ייחודית ומשכנעת, המכריחה את הצופה להתייחס לדקויות ולמסרים הנאמרים בלחישה בין דימוי לדימוי; להקשיב להתלחשויות המתנהלות בין בני הבית, בין הספרים לחתולים, בין קומקומים לאפרסמונים, בין השטיחים לעציצים. לפנינו, סימפוניה של קולות: כולם מדברים כאן עם כולם, בדיאלוג בלתי נגמר, כי כרגע – כולם בבית."
הזיקה הסגנונית לחמש הציירות של קבוצת "ברביזון החדשה" אינה ניתנת להכחשה. כאילו נולדה קוזנצובה בכדי להשתייך לנבחרת של זויה צ'רקסקי, נטליה זורבובה, אולגה קונדינה, אנה לוקשבסקי ואסיה לוקין. אך, לשיאה הגיעה נטליה קוזנצובה, לעניות דעתי, בציורי "מציאות מרובה", תערוכה שהציגה בחורף 2022 בבית-האמנים בירושלים (ראו בראש המאמר את ציורה, "תערוכה בדובאי") ואשר מיזגה ציור אמפירי בציור וירטואלי-ממוחשב (והשוו לשימוש של זויה צ'רקסקי בדימויים וירטואליים בתערוכתה מ- 2006, "ציור פעולה"). ואני מצטט מתוך דבריה של נאוה ט.ברזני, האוצרת:
"דחיסת המרחב והזמן הממשיים לממדים מקוונים ובו-זמניים, מאפשרת לנו להימצא בכל המקומות והעִתִים בלא שנימצא בהם באמת. מצד אחד מתקיים עולם ליניארי אִטי, ומצד אחר פעיל עולם אינסופי, מרושת ומתעדכן, הנטמע בגבולות גופנו ותודעתנו. ציוריה של נטשה קוזנצובה מחדדים את האופן, שבו מציאות ממשית הופכת למעין תפאורה לחיי האינסוף במציאות מדומה. צירי הרחובות והמרחבים הציבוריים הניבטים מעבודותיה, מדמים את העולם הישן, ובמקביל – את האפקטים של הנוף הדיגיטלי."
נטשה קוזנצובה היא ציירת טובה וצנועה, בעל יכולת גבוהה, ציוריה ויטאליים, יפים וראויים להכרה. אני חש שעשיתי – לה, לי ולקוראי ספרי האחרון– עוול בהתעלמותי המצערת מיצירתה. את הרשימה הנוכחית הייתי מצרף כספח לכל אחד מספרי "מוסקבה-ירושלים".
המחסן של גדעון עפרת 