היכן, אם לא בישראל, יצויר בן צעיר הצונח אל מותו? היכן, אם לא בישראל, יפגוש הנופל היווני המיתולוגי ב"נופלים" ישראלים? הנה כי כן, למעלה מתריסר עבודות ישראליות, בציור ובפיסול, מוכרות לנו בנושא "איקרוס", הלא הוא בנו המיתולוגי של דדלוס – הממציא והפסל, איקרוס שהרקיע-עוף בכנפי הדונג של אביו, אך צנח אל מותו משנמסו כנפיו מחום השמש. ספק אם ישנו מיתוס נוסף, לבד מעקידת-יצחק, שכה קסם לאמני ישראל.
אך, קודם שנכיר את ה"איקרוסים" של האמנות הישראלית, מבוא קצר:
*
נסו לאתר באמנות הישראלית שמלפני 1960 פיגורה מיתולוגית יוונית-רומית – אל, נימפה, גיבור, מפלצת וכו'. חוששני שלא תצליחו. הרמס, ונוס, פרספונה, איקרוס ושאר דיירי האולימפוס ו/או גיבורי ה"איליאדה ואודיסיאה" החלו צצים באמנות הישראלית רק מ- 1960 ואילך. במידה שאמנינו נדרשו למיתוסים קודם לשנות ה- 60, היו אלה בעיקר מיתוסים תנ"כיים או נוצריים (וראו, לדוגמא, ציורי ה"עקידות" וה"צליבות").
ראשון בספרי המיתולוגיה היוונית בעברית היה ספרה של אדית המילטון, "מיתולוגיה", שראה אור ב- 1957 בהוצאת "מסדה". ספרו של יאן פאראנדובסקי, "מיתולוגיה – אגדות יוון ורומא", ראה אור בעברית ב- 1962 בהוצאת "זלקוביץ'". מאוחר הרבה יותר, מ- 1981 ("אנציקלופדיה של העולם הקלאסי") ואילך, ובעיקר – אחרי ספרו של אהרון שבתאי משנת 2000, "המיתולוגיה היוונית", שפע ספרים בנושא המיתוסים היווניים הופיעו בישראל ורק סביר שיש קשר בין הופעתם לבין הנוכחות גוברת של פיגורות מיתולוגיות יווניות-רומיות באמנות המקומית.
לא יפליא, שפיגורות אלה נתגלו אצלנו לראשונה באמנות הספרותית יותר, כזו הנוקטת בסמלים טעונים ידע היסטורי וספרותי. כוונתי ליוסל ברגנר, שרשם את "איקרוס" כבר ב- 1960, או למרדכי ארדון, שצייר את "נפילת איקרוס" ב- 1961, או לשמואל ב"ק, שצייר את "דדלוס ואיקרוס" ב- 1972. מאוחר יותר, ב- 1981, נפגוש ב"איקרוס ודדלוס" של יהודית לוין ושל אמנים אוונגרדיים נוספים. במקביל, אין ספק, שהשכלה, אקדמית ואישית, שחלחלה לאמנות הישראלית משנות ה- 60 ואילך, אחראית, בין השאר, לפסלי "פרומתיאוס" (1964) ו"איקרוס" (1966) של יגאל תומרקין, ל"איקרוס" של מוטי מזרחי מ- 2002, או ל"איקרוס" של יגאל מירון מ- 2013 וכל השאר כמפורט להלן. ועוד יצוין עניינם של ציירי הריאליזם החדש (ה"הסתכלותי") בקלסיקה בכלל, ובכלל זה – במיתולוגיה היוונית-רומית. ולהלן, האיקרוסים של ריאליסטים דוגמת אלי שמיר (2019-2014) ושל תלמידתו, זוהר טל-ענבר (2020).
*
הציור "נפילת איקרוס" של מרדכי ארדון (צבעי-שמן, 1961) [תצלום לעיל] מייצג במרכזו מעין עפיפון-חוטים, המעלה על הדעת קורי-עכביש, שכמו שרוף בחלקו. ה"עפיפון" תקוע באדמה לרקע השמים, חוט משתלשל ממנו אל עבר "בובה" השרועה על הקרקע, חסרת-ראש ולבושה טוניקה יוונית. כתבה מישל וישני בספרה הנודע מ- 1974 על ארדון:
"ב'נפילת איקרוס' ארדון מצביע על כך שהאידיאלים של האדם הם מעבר להשגה. בנסותו להגיע לגבהים, איקרוס צונח חסר-אונים על הארץ. בציורו זה התייחס האמן, הן למיתולוגיה היוונית והן לאמנות היוונית. הקווים הזורמים של לבוש דמותו הזעירה של איקרוס מזכירים את סגנון הרישומים על הכדים היוונים. העפיפון הוא דימוי מילדותו של ארדון – עפיפון החלומות הכמיהות הבלתי-מוגשמות. מיתריו […] קלטו את הוויברציות ההרסניות ביקום שאחראיות לנפילת האדם."[1]
ארתורו שוורץ, בספרו על ארדון, הדגיש את הפער בין חלומות ילדות לבין ההתפכחות מהם. ציפיותיו הנכזבות של הילד מסבירות, לדעת שוורץ, הפער בין העפיפון הענק לבין איקרוס הזעיר.[2]
אמנם, כבר ב- 1960 רשם יוסל ברגנר רישום-עיפרון של איקרוס השרוע על הקרקע, אך ציוריו החשובים יותר בנושא הם רישום דיו מ- 1967 הקרוי "דמעות איקרוס" וציור-שמן מ- 1968 הקרוי "איקרוס בים-הדמעות" [תצלום לעיל]. בזה האחרון, שלוש דמויות נשקפות מבעד לחלונות של חזית-בית, דמעות בצורת גולות-זכוכית זולגות מעיניהן. החזית מוצבת בתוך ים ("שלולית"?) שסלעים קרחים ומחודדים בוקעים מתוכו בחזית התמונה. דמותו הזעירה מאד של איקרוס נראית נופלת מהקיר לתוך הים. כתבה כרמלה רובין:
"למרות הממדים הקטנים של דמות איקרוס בתוך המיחבר וריבוי הפרטים הסובבים אותה, היא במוקד העניין בשל מיקומה המרכזי על הבד וקירבתה לקרן האור המאירה חלק מן החלל. גורלו של איקרוס הצונח ככלי אין חפץ בו אל תוך השלולית, מעורר את הזדהותו של הצייר, שמשודרת לצפה באמצעות דימוי הדמעות של הנערות/נשים הצופות במתרחש. איקרוס התגנב בצורה זו או אחרת ליותר מתמונה אחת של ברגנר: בין השאר הוא 'מככב' בציור 'איקרוס', 1967 בקירוב, בדמות תפוח חצוי התלוי בין שמים לארץ ושני עלי הכותרת התלושים ממנו מטפוריים לכנפי איקרוס שנמסו בשמש."[3]
איקרוס של ברגנר מצטרף למסכת הברגנרית הגדולה, זו האקזיסטנציאלית וההיסטוריוסופית (שבעקבות אסונות מלחמת-העולם השנייה), המסכת על-אודות הנמלטים מביתם באמצעות עפיפונים הנושאים אותם אל-על. גורלם הצפוי הוא גורלו של איקרוס.
ב- 1966 יצר יגאל תומרקין את האסמבלאז', "דיוקן האמן כאיקרוס" (טכניקה מעורבת על עץ) [תצלום לעיל]. על רקע שחור גיבב תומרקין קרשים שבורים וממוסמרים, מבנה עץ עגול, גרוטאות ברזל, יציקת ארד של רגל כרותה, כתם "דם" ועוד, שחברו יחדיו לדימוי מופשט של שרידי אדם ומכונה, ערימה של הרס וכיליון הצונחת באפלה. עיצוב דיוקנו העצמי כקורבן (כצלוב, כקדוש מעונה וכו') ליווה את תומרקין לאורך עשרות שנים, אך ההזדהות עם איקרוס קשורה גם לעניינו בכנפיים ובניסויי טיסה (פסלי "מחווה לאוטו ליליינטל", 1957), כמו גם בפסלי-ארד מורבידיים של אסטרונאוטים (1968-1967), בהם "דיוקן-עצמי כאסטרונאוט". מצבו של האדם וביקורת הטכנולוגיה המודרנית נשזרו ביצירות תומרקין עם תפיסתו את עצמו.
ב- 1972 צייר שמואל ב"ק ציור בצבעי-מים ועיפרון בשם "דדלוס ובן" [תצלום בראש המאמר]. הבן, כמובן, הוא איקרוס. בציור מיוצג האב הזקן, קרח וכרסתן, לבוש חליפה אפורה-כהה, מוט-הליכה בימינו, לכתפיו קשור ברצועות צמד כנפי מתכת. הוא מתבונן באיקרוס הניצב מולו: גבר צנום בגיל-העמידה, לגופו אך בגד תחתון לבן (שאברו מבצבץ ממנו), כפות-רגליו חבושות ולאחוריהן מחובר "זנב-מטוס", כנפי מתכת קשורות לגופו ברצועות-עור, מזרועותיו חבלים שבעזרתם יניע הבן את כנפיו. לאיקרוס זה מופע עלוב ומבע טראגי, דמות חבולה ומכמירת-לב.
בציור מאוחר מעט-יותר, "אב ובנו" (עיפרון וסאנגווין, 1973) [תצלום לעיל], התמקד ב"ק בפניהם של האב והבן: ראשו של האב המזוקן חבוש (עינו אף היא מכוסת תחבושת), אצבעות-ידיו מכוונות למכשיר, שחוטים (חשמליים) משתלשלים ממנו אל עבר הראש והגוף של בנו הסמוך אליו. גם הבן חבוש בראשו, אך הוא מכונף וכמו ממתין להפעלת המכשיר שיזניקו השמיימה.
בתחילת שנות ה- 70 הירבה שמואל ב"ק לצייר גברים מכונפים בכנפי מתכת פרימיטיביות, כולם דמויות אומללות, שנידונו לכישלון טיסתן, לנפילתן. לרקע זיכרון השואה, ב"ק העמיד למשפט את ההבטחות של ה"נאורות" בדבר "האדם החדש" שבסימן מהפכות המדע והטכנולוגיה. דדלוס, ממציא מכונת הטיס הכושלת, מייצג את המדע המודרני; איקרוס הוא האדם בן-זמננו, קורבן המודרנה שכשלה.
ב- 1981 יצרה יהודית לוין את "איקרוס ודדלוס" (גיר ואקריליק על קטעי עץ לבוד, 230X450 ס"מ). המבנה השטוח, המפורק על הקיר, אוכלס בשרידי דימויים בלתי-מזוהים, מופשטים ופיגורטיביים, אשר קשה לאתר בהם את סיפור האב ואת הבן שמעבר לרושם הכולל של התנפצות ושבר. "אידיאל מנופץ, שברים, לא עימותים", הגדירה שרה ברייטברג (בקטלוג תערוכת "דלות החומר", מוזיאון תל אביב, 1986) את עבודות הדיקט והצבע של י.לוין.[4] לטיפול האמנותי של האמנית בנפילתו של איקרוס ממרומים הד אוטוביוגרפי, שעליו עמד עוזי צור:
"ב'כנפיים' מ-1974 נולד החיבור בין לוין לאיקרוס, מבעד לאחיה הבכור שנשרף כאיקרוס בתאונת מטוס. צילום זעיר מרחף על מרחבי לובן הקיר, ובמבט-על מרוחק לוין שכובה על גבה בשדה טרשים של סוף הקיץ, ולגופה מחובר זוג כנפיים מוארכות, מדמיינת את המעוף בהזיות אך כבדה ושבירה כמכונות התעופה של מאות קודמות."[5]
ככל הנראה, העבודה הבאה בנושא איקרוס מצאה ביטויה באמנות הישראלית בשני פסלים מעשה ידי מוטי מזרחי. הראשון הוא פסל פיברגלס לבן מ- 1985 [תצלום לעיל]: גופו של איקרוס, נטול ראש, נראה כצונח במאוזן, הרגליים מונפות מעלה מעל מימי בריכה בפארק הלאומי ברמת-גן, שעה שהגוף נשען על כנף אנכית אחת. "איקרוס" של מזרחי מ- 2002 הוא פסל-חוצות עשוי ארד המוצב בראש עמוד גבוה (פלדת אל-חלד ופלקיסגלס) בשער מוזיאון תל אביב [תצלום שני לעיל]. איקרוס , דק-הגוף, צונח בחלל, גופו במהופך, זרועותיו שלוחות השמיימה, כנפיו כזרועות נוספות, אחת מהן משמשת משען וחיבור לעמוד שמתחת.
עדיין ב- 1985 יצר אסף בן-מנחם חיתוך-עץ גדול (122X123 ס"מ) ושמו "איקרוס ושלושה מלאכים" [תצלום לעיל]. לשלישיית המלאכים כנפיים שחורות ודומה – בתוקף ראיית השחורות ביצירת בן-מנחם – שלא להציל את איקרוס באו, כי אם להבטיח את נפילתו… דומה גם, שהמלאכים מצחקקים ברשעות נוכח כישלונו של היווני הצעיר לרחף כמותם. "איקרוס" של אסף בן-מנחם, בדומה ל"איקרוס" של מוטי מזרחי, הוא דימוי שעניינו מצבו של האדם וערעור על יומרותיו המטאפיזיות.
ב- 1994 עיצבה עופרה צימבליסטה את "איקרוס" – דמות נער קרח ומכונף, יצוקה בפיברגלס ובשבבי ברזל. איקרוס קפוא, עיניו עצומות, כפות ידיו שלובות, ספק מת, ספק במצב מדיטטיבי של התעלות. אחדות הנסיקה והנפילה.
ב- 2002 יצרה דגנית ברסט את צילום-הצבע, "איקרוס". איקרוס שלה נפל לים (ים-כרתים, כמסופר על-ידי אובידיוס) ורק קרסוליו וכפות-רגליו מבצבצים לעינינו. במאמר, המנתח את זיקתה של ברסט למקורות קלאסיים ולים, כתבה נאוה סביליה שדה:
"איקרוס שאף להיטמע בתכול מרחבי השמים, בממלכת זאוס, אולם טבע בכחול המעמקים, בממלכתו של פוסידון, נטמע בים רב עוצמה של יופי תכול, ומשום כך ניתן לומר, שלמעשה, אכן זכה להתמזג עם הנשגב. ממלכתו התכולה והנרחבת של פוסידון, שהינה בעלת ערך אסתטי רב, היא המועדפת על האמנית דגנית ברסט. ביצירתה של ברסט מוקדש מקום רב לדימויי המרחבים התכולים, לעיתים באורח ריאליסטי ולעיתים באורח מופשט.[5א]
"צלילתו" הטראגית של איקרוס, על-פי דגנית ברסט, מתחברת למוטיב הצלילה החוזר ביצירתה – כגון המפלצת החבויה בלוך-נס – כישלון-הביקוש הרציונאליסטי אחר הסמוי מן העין.
ב- 2013 יצר יגאל מירון, הפסל מקיבוץ איילת השחר, את "איקרוס" שלו [תצלום לעיל] מסלע גולמי, שבראשו מסותתות בשיש שתי כנפיים. מירון נודע בפסלי עקידה, משמע יצירות שבסימן קורבן הבנים במלחמות ישראל, ודומה שאיקרוס שלו, הנראה כאנדרטה, מצטרף למגמה זו, אולי בהקשר למבצע "עמוד ענן" מ- 2012 ואולי בהקשר לחללי חיל-האוויר, כ- 1500 מאז הקמת המדינה.
ב- 2020 ציירה זהר טל-ענבר את "איקרוס" [תצלום לעיל]: הציור הריאליסטי מייצג את הבן כצעיר עם זקנקן, המחבק את עצמו בתנוחה עוברית, כומתה אדומה לראשו (צנחן), עטוי קרעים בצבע חאקי, והוא צונח בשמיים. סביר, שאיקרוס זה "נופל" במשמעות נפילתם של חיילים ישראלים בקרבות.
אלי שמיר, ששימש כמורה של זהר טל-ענבר, נדרש לסיפור איקרוס בעקיפין, משצייר בין 2019-2014 שלושה ציורים ריאליסטיים בנושא "מצבת הטייס".[6] במרכז הציורים נראית מצבה בצלב ברושים, שהוקמה לזכרו של הטייס, שלום רקיר, שנפל ב- 1951 עם מטוסו בעמק-יזרעאל. את הקשר לנפילת איקרוס יצר אלי שמיר הוא עצמו בשיר שחיבר ב- 1973:
""…הטייס שלום רקיר עבר את מהירות הקול במטוס בוכנה./ הוא הצליח הרבה יותר מפאייתון שנכשל בהובלת מרכבתו של הליוס/ ומאיקרוס שניסה להגיע אל השמש עצמה./ שני האחרונים צנחו אל המים. איקרוס אל הים התיכון ופאייתון אל הנהר./ שלום רקיר התרסק על הרגבים השחורים. לפאייתון חיכו הנימפות ואימצו אותו אל גופן בחמלה./ הנימפות של הקישון לא שמעו את זעקתו של שלום רקיר/ כיון שעבר את מהירות הקול/ וצנח על האדמה בדממה מוחלטת…"
[1] Michele Vishny, Mordecai Ardon, Abrans, New-York, 1974, pp.39-37.
[2] ארתורו שוורץ, "מרדכי ארדון: צבעי הזמן", מוזיאון ישראל, ירושלים, ומוזיאון תל אביב, 2003, עמ' 55-54.
[3] כרמלה רובין, "יוסל ברגנר: רטרוספקטיבה", מוזיאון תל אביב, 2000, עמ' 40.
[5] עוזי צור, "הרגש מתמקם במרחב", "הארץ", "ספרים", 4.12.2007.
[5א] נאוה סביליה שדה, "אפותיאוזיס (apotheosis): מקורות הנשגב ביצירתה של דגנית ברסט", "בצלאל", כתב-עת מקוון, פברואר 2012.
[6] גדעון עפרת, "אלי שמיר: מצבת הטייס", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 29.5.2020.
המחסן של גדעון עפרת 