עירום נשי, כמובן, בהתחשב בנורמות הקדם-פמיניסטיות ששלטו (גם) באמנות הישראלית. על "הארוס של היהודים" כבר הרחיב דיוויד ביאל[1], ואף אני הקטן (יחסית) כבר נגעתי בעבר בנושא הטעון. לאור הטקסטים בנושא, ועוד קודם להתייחסות לסוגיית העירום באמנות הישראלית, רק סביר שהדימוי יאותר בשולי האמנות המקומית ותוך התפשרות עמו. ראובן רובין, למשל, אנחנו זוכרים, חלץ שד לחלוצה-המדונה ב- 1923, אך הותירה בשמלתה התכולה. ובחיתוך העץ, "קידוש הלבנה", ראובן ייצג את החלוץ והחלוצה מעורטלים מגבם בלבד. יחסית, מעט ציורי ופסלי עירום נמצא באמנות הישראלית, כשם שנדירים אמנים שהתמידו אצלנו בעירום נשי (חורגים אריה לובין או מנחם מזרחי בציור, ואהרון פריבר בפיסול). יוזכר גם, שהאישה יוצגה באמנות הישראלית המוקדמת במונחים לאומיים, מבלי שתעורטל כבמסורת האלות הלאומיות המיתולוגיות של אמנות המערב.[2]
העירומות הראשונות באמנות הישראלית היו "בצלאליות" וכמעט-כולן תנ"כיות: אצל זאב רבן בשנות ה- 20 – חווה המגורשת מגן-עדן, או השולמית מ"שיר-השירים". אצל אבל פן – שוב, חווה (בהדפס מ- 1914, "הבהלה לזהב", ייצג פן את הזהב הנחשק בדמות עירומה שמנמנה).
היה זה הציור המודרניסטי המוקדם בארץ-ישראל שגילה בשוליו את העירום כארוס, כמיניות נטולת מסכות תנ"כיות ואוריינטליסטיות: נחום גוטמן רשם בשנות ה- 30-20 זונות עירומות בבית-בושת יפואי – לפני, תוך-כדי ואחרי האקט (למרות שחש צורך לתרגם את אחת הזונות הללו לדלילה). כמו כן, צייר נשים ערביות עירומות המשתכשכות בבריכת הפרדס ביפו.[3] וכאמור, אריה לובין, אשר שב וצייר בסוף שנות ה- 20 וראשית ה- 30 נשים מונומנטאליות עירומות, בין אם כמתרחצות על שפת-הים התל אביבי, בין אם כדמות אם ליד הירקון, בין אם נושאות כדים או סלים על ראשן, ועוד. לובין, נוסיף, לא היסס לרשום ולצייר גם גברים עירומים.
יאה היה העירום לציור הארצישראלי משנות ה- 20. שכן, עסקינן בציור שאישר ארוס גם בנוף הארצישראלי – הגבעות כקימורי גוף רכים, חושניות הפרדסים וכו', וזאת במקביל לארוטיות שביחסי החלוץ ואדמת הארץ, כפי שבלטה בשירת אברהם שלונסקי.
הציור הארצישראלי האקספרסיוניסטי משנות ה- 30, זה המקורב לאסכולה היהודית של פאריז, היה שבוי מדי במלנכוליה, בסתוויות ובהתכנסות מוצללת מכדי שיתפנה לעירום. דפרסיה, כידוע, אינה בת-ברית של סקס. ציור אפלולי של אישה עירומה-למחצה, שצייר משה מוקדי ב- 1931, הוא אחד החריגים. נוסיף: נשים עירומות שצייר מרסל ינקו ברומניה בשנות ה- 30 היו כולן זונות מבוקרשט (כפי שפירטנו והדגמנו בעבר במדור זה). דווקא בתחום הפיסול בלטו בשנות ה- 40-30 פסלי העירום הנשי של אהרון פריבר ומשה ציפר, ויצוין גם הפסל ה"כנעני", "קדישה", שיצר בנימין תמוז באבן בסביבות 1940. הפיסול, ממהותו, גופני יותר מהציור.
לעומת זאת, היו אלה האמנים העולים מגרמניה ואוסטריה שאישרו יותר ארוס נשי ביצירותיהם מהעשורים המאוחרים יותר: כמו שלום סבא, שרשם ב- 1944 דוגמנית עירום בסטודיו של שלזינגר (כאן גם צייר בצבעי-מים וגואש פסל של עירום נשי). אנה טיכו רשמה נשים עירומות מאז שנות ה- 30. יעקב שטיינהרדט יצר ב- 1953 חיתוכי עץ של חווה ושל דלילה העירומות, וב- 1962 יצר חיתוכי עץ המייצגים פסל טורסו של אישה עירומה בין חורבות ארכיאולוגיות. באותה שנה, צייר גם מרדכי ארדון את "ונוס מבאר-שבע" – כפסל ארכאי של אלת-פריון (מקורה בחפירות באר-שבע). תלמידו ב"בצלאל החדש", נפתלי בזם, יליד גרמניה, רשם וצייר בשנות ה- 50-40 נשים עירומות. סביב 1950 פיסלה שושנה הימן (ילידת גרמניה) בעץ אישה עירומה. ולמותר לציין, שאין כוונת מאמר זה לסקור את כלל היצירות שנוצרו בישראל בנושא הנדון.
משמעותית ההידרשות החוזרת של כמה מהציירים הנ"ל לפיסול בבחינת מדיום המתווך בינם לבין גוף-האישה. וגם ההזרה הקלסיציסטית: ב- 1970 ישמש ציטוט "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי כדימוי מתווך בין אמני קבוצת "עשר פלוס" לבין אידיאל היופי של העירום הנשי.
מעט קודם לכן, בשנות ה- 60 המאוחרות, הפך גופה של האישה מטרה למתקפות ציוריות ופיסוליות מצדם של יגאל תומרקין, (קליאופטרה, עשתורת ואחרות) בארד, בברזל וצבע, בהן התעלל בגופה העירום, גדע וריטש והשתיל איברים. שאול שץ, מיכאל דרוקס ויאיר גרבוז ציירו בין 1972-1968 ציורים גרוטסקיים של נשים עירומות מכוערות ומעוותות-גוף. אורי ליפשיץ (שדווקא נודע בסגידתו האסתטית לנשים) צייר בין 1968-1967 ציורי "לידה" ובהם עיוות כמעט-מפלצתי של היולדת העירומה. פסליו המאוחרים יותר (1990 בקירוב) של מנשה קדישמן באותו נושא יקעקעו אף הם את גוף האישה.
אפשר, שלא במקרה, העניין האמנותי בגופה הארוטי של האישה עלה דווקא בציורים של אמנית שהגיעה אלינו ממחוזות אחרים, וכוונתי לפמלה לוי. ציוריה והדפסיה משנות ה- 90-80 ייצגו פעמים רבות בריאליזם פוסט-צילומי נערות עירומות על שפת-ים או בריכה ועוד, כאשר מתח ואף חרדה נסוכים במעומעם על התמונה. העניין בגוף העירום בכלל (לרבות חיילים עירומים מתים) זכה בציורי פ.לוי למעמד שכמותו לא ידעה האמנות הישראלית עד אז. תיארה גליה יהב ב"הארץ" (4.11.2012):
"בציור 'האונס' מ–1985, למשל, השתמשה בצילום של נערים המשליכים נערה לבריכה, והפכה אותו לסצנה מצמיתה של התעללות קבוצתית בנערה עירומה, הנגררת לתוך כתם שחור, למערת האימה. גם ב'פלסטינה, הולדת אומה', מ–1988, נראית נערה עירומה בעיצומה של תנועת בריחה, ידיה מושלכות לאחור וסנטרה מורם […]. 'אדם דוחף עגלה עם אנג'ל' מ–1999 הוא ציור חצוי – מימין נראה פועל דוחף עגלה עמוסת קופסאות לבנות ושקית אשפה שחורה, משמאל ילדה קטנה עירומה בתנופת פחד […]. גם בציורים אחרים שלה נשען ייצוג הגוף העירום על סכימות של תולדות האמנות ובה בעת שימש כביקורת פוליטית על סכימות אלה בדיוק."
מאוחר יותר, עם בוא שנות האלפיים, גברה מאד הנוכחות הנשית העירומה באמנות הישראלית. ב- 2009 אצרה קציעה אלון בבית-האמנים בירושלים תערוכה בשם "עירומות", שנמנעה ממבט היסטורי בנושא. בין השאר, נעדרו מהתערוכה אמני הריאליזם הישראלי החדש, מה שכיניתי "ציירים הסתכלותיים", שזיקתם לאמנות הקלאסית פתחה בעבורם גם שער גדול לנושא העירום. כך, לעירומות בציורי אלי שמיר זיקה למיתוסים (גלתיאה, דיאנה, אירופה הנחטפת, ועוד), כפי שהעירומות בציורי רוני טהר-לב, סיגל צברי, אמנון דוד ער ואחרים מאשרות זיקה ישירה או עקיפה לציורי עירום ברנסנס ובבארוק. מגמה אחרת בתקופה זו היא העיסוק בגוף הנשי המזדקן, כפי שבוטאה בציור ובפיסול של חוה ראוכר, או בציורים של סשה אוקון (כאן גם מככב העירום הגברי הזקן).
דומה, שרק בעשורים האחרונים השתחרר הציור הישראלי, בקנה-מידה רחב, מרתיעתו ההיסטורית המסוימת מהתבוננות ישירה ודקדקנית בגוף האישה העירומה. סביר, שהשתחררות זו קשורה, בין השאר (ובנוסף למשיכה לקלאסיקה), גם ליחס העכשווי המשוחרר יותר כלפי נושא המיניות, לשחרור האישה (וזכותה על גופה), אף לתכיפות העירום בסרטי קולנוע, ואולי אף לנגישות הקלה לפורנו. ולא תישכח גם תרומתם בתחילת שנות ה- 70 של חברי קבוצת "העין השלישית" (כגון, ב"הפנינג עירום", בבית-האמנים, תל אביב, נובמבר 1972), ובעיקר זו של ז'אק קתמור (בצילומיו הארוטיים הנועזים ובסרטיו, כגון "מקרה אישה"), לקידום תודעת החופש המיני, העירום בכלל זה.[4]
[1] דיוויד ביאל, "ארוס והיהודים", עם עובד, תל אביב, 1994.
[2] גדעון עפרת, "דמות האומה", "וושינגטון חוצה את הירדן", מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 303-223.
[3] קטלוג, "הפרדס הקסום: הדימוי הארוטי ביצירתו של נחום גוטמן", אוצר: יואב דגון, מוזיאון נחום גוטמן, אביב 2001.
[4] ראו: אורי דרומר, "למות לאט – ז'אק קתמור והעין השלישית", מוזיאון נחום גוטמן, נווה-צדק, 2012. בנוסף למידע החזותי, קראו עמ' 35.
המחסן של גדעון עפרת 