כמו דון קישוט נלעג, מנופף בחרבו החלודה אל מול טחנות הרוח, אני מרגיש לפעמים במלחמתי האבודה בפמיניזם, בתיאורית חטיפת ילדי תימן ובשאר המקרים בהם אני מוצא את עצמי מתעמת עם ״חברי״ למחנה השמאל הנאור.

מבטי תדהמה ונחירות בוז הן מנת חלקי מצד מי שהיו בעבר קבוצת ההתיחסות שלי, ברחתי מחיקו החמים של הקונצנזוס יפה הנפש, מהמחנה בעל הדעות ״הנכונות״, המוצקות כל כך.

אז למרות מה שחושבים ואומרים עלי הצודקים תמיד, לא הפכתי לימני או לשמרן, אינני אויב הפמיניזם ואין לי דבר כנגד העדה התימנית, האויב שלי הוא אחר. אויב מסוכן, מתוחכם והרסני, גם אם לא כולנו מכירים אותו ולא תמיד מזהים את טביעות אצבעותיו.

הפוסטמודרניזם שהחל כתנועה אומנותית ופילוסופית בצרפת בשנות השישים נתן לנו אומנות מבלבלת חושים, ועוד יותר מכך תאוריות מבלבלות ומבולבלות. ההשפעה שלו כבר חרגה מזמן מגבולות האקדמיה וצברה כח עצום בחברה המערבית.

הסימפטומים האי-רציונליים של התנועה ניתנים לזיהוי בנקל באידיאולוגיות כמו אידיאולוגית הזהותיות של הימין הקיצוני בגרמניה, אבל קשה למצוא ביקורת אמיתית על המהות של הפילוסופיה עצמה.

הקושי האמיתי בהבנה ובניתוח ביקורתי של הפוסטמודרניזם, הוא גם משום שהפוסטמודרניסטים עצמם ממעטים להסביר את עצמם באופן בהיר, ובעיקר בגלל הסתירות וחוסר העקביות בדרך מחשבה, שבבסיסה שוללת את קיומה של מציאות יציבה או של הימצאותו של ידע אמין.

למרות זאת, יש רעיונות מסוימים בבסיס של הפילוסופיה הזו שחובה עלינו להבין, אם אנחנו רוצים לסתור אותם. אלה הרעיונות שמהווים את כל מה שרע היום בתנועות הצדק החברתי, הם שמערערים את אמינות השמאל, ומאיימים להחזיר אותנו לתרבות האי-רציונאלית השבטית של העידן הפרה-מודרני.

הפוסטמודרניזם נולד כניסיון לפירוק (דקונסטרוקציה) של תאוריות קודמות, בעיקר של ההומניזם הליברלי, שאת מייצגיו החשיב לקולוניאליסטים של התרבות הגברית, בורגנית מערבית.

הוגי הדעות הצרפתים, בעצמם גברים בורגנים מערביים, דחו כל פילוסופיה שקידמה ערכים כמו אתיקה, רציונאל ובהירות. את המרקסיזם דחו כתיאוריה קשוחה ופשטנית, אבל מעל הכל דחו הפוסטמודרניסטים את המדע.

ההתקפה על המדע הפכה להיות הדגל של התנועה הפוסטמודרניסטית, והניסיון של המדענים למצוא ידע על המציאות בנפרד מתפישת האנושות את אותה מציאות, הוגדר על ידם כעוד ניסיון בורגני לכפות אידיאולוגיה של המערב הדומיננטי.

התקופה המודרנית הביאה איתה למערב את ערכי הרנסנס ההומניסטי, תקופת ההארה, המהפכה המדעית והתפתחות הערכים הליברלים וזכויות האדם. זו התקופה בה החברה המערבית שמה ערכים כתבונה ומדע מעל אמונה ואמונות תפלות כמקור לידע האנושי, ופיתחה תפיסה של האדם כאינדיבידואל בעל זכויות, שהוא חלק מן המין האנושי, ולא נתין כפוף לקולקטיבים היררכיים אשר עוינים זה את זה.

יש מי שרואה במודרניות תהליך של בניה, ויש מי שרואה בו תהליך של הריסה. הריסה של מערכות כמו הכנסיה, הפאודליזם והפטריארכיה. מי שרואה במודרניות כח הורס, יתכן שיראה בפוסטמודרניות כממשיכה של המודרניות, רק שההרס הפעם הוא של המדע, ההומניזם, הליברליות והרציונאליות. מי שרואה במודרניות כח בונה, אין לו אלא לראות בפוסטמודרניות ריאקציה לכל מה שהשיגה התקופה המודרנית עבור האנושות.

השלילה של המדע, השלילה של קיומה של מציאות שאפשר להסכים עליה היא הרלטיביזם שהובילו שלושת כוהני הפוסטמודרניזם, לויטרד, פוקו ודרידה. אשר מבלי להכנס להבדלים ביניהם, אפשר לומר שהתוצאה של הגותם המשותפת היא כל האבסורד שאנחנו רואים היום בפוליטיקה משמאל ומימין.

אם אין מציאות, כל מה שיש לנו הוא נרטיב, הכל תלוי בתפישת המציאות שמשתקפת בטקסטים שמיוצרים על ידי קונסטרוקציות פוליטיות במשחקי כח בין שליטים ונשלטים.

פוקו, אולי הקיצוני בין הרלטיביסטים, שולל כמעט לחלוטין את קיומו של האינדיבידואל, הוא איננו מאמין בערכים אינדיבידואליים, אלא מאמין ברוע אינהרנטי של אדם בשל השתיכותו למעמד חברתי או מקצועי.

פוליטיקת הזהויות מתבססת במידה רבה על התפישה הזו. לפי הרלטיביסטים, אין דבר כזה דו קיום של שתי תפישות שונות, ההיסטוריה האנושית כולה היא מאבק כוחות בין מדכאים למדוכאים, האופוזיציה היא תמיד היפוכה של הסדר הקיים.

יש באידאולוגיה הזו דחיה מוחלטת של העקרון הליברלי, ששואף לגישור על פני הבדלים תוך התמקדות בערכים אוניברסלים משותפים של זכויות אדם.

עבור הפוסטמודרניסטים, בנרטיב השולט למילים יש משמעות בינארית, חיובית או שלילית. בנרטיב המערבי הגברי הבורגני, שהוא הדומיננטי לפי פוקו, המילה מערב היא חיובית והמילה מזרח שלילית, גבר היא מילה חיובית ואשה מילה שלילית. פוקו מדבר על מילים, מכיוון שמבחינתו אין מציאות מחוץ לנרטיב המורכב ממילים.

המטרה של הפוסטמודרניסט איננה להשיג שיוויון, מכיוון ששיוויון בעיניו הוא ערך מזויף של הליברליזם ששקול בעיניהם לפאודליזם או לטוטאליטריזם. המטרה היא מלחמת כוחות, נצחון של המדוכאים, הפיכת המזרח לחיובי והמערב לשלילי, אשה לחיובי וגבר לשלילי. בעולם רלטיביסטי ופוסטמודרניסטי אין מקום לפשרות.

מכיוון שהנרטיב הוא המציאות היחידה, והעולם הוא מלחמה בין נרטיב של חזקים וחלשים, עלינו להתיצב תמיד לטובת הנרטיב של החלשים, מבלי להתחשב בזוטות כמו ״עובדות״ ״אמת״ או ״צדק״.

הפוסטמודרניזם דורש רגישות עליונה לשפה, וכוונת הדובר משחקת תפקיד משני בלבד, חשובה הרבה יותר התחושה שהדברים מעוררים אצל השומע, גם אם הפירוש שניתן להם שונה רדיקלית מכוונת המחבר.

כוונות אינדיבידואליות אינן חשובות כלל. הדובר והשומע הם תוקפן או קורבן על פי שיוכם החברתי וזהותם. המוסר הוא תלוי תרבות כמו המציאות עצמה. עדויות אמפיריות הן חשודות אפריורי, וכך גם רעיונות של התרבות הדומיננטית כמו המדע, הרציונאליות וליברליזם. אלה הם ערכים של תקופת ההארה ולכן הם נאיביים, טוטאליטריים ומדכאים, בדיוק כמו אלה אותם באו לתקן.

הנרטיב שחייב לגבור הוא הנרטיב של קבוצות ״השוליים״ שהוא ״אמיתי״ באותה מידה כמו הנרטיב הבורגני, אך חייב לזכות להעדפה מתקנת כדי לשבור קונסטרוקציה חברתית שרירותית.

האבסורד הוא שהשאיפה הפוסטמודרניסטית לשבור את ה״סטאטוס קוו״ ולאתגר ערכים מושרשים על ידי הרוב תוך קידום אוכלוסיות שוליים, היא שאיפה ליברלית ביסודה. ההתנגדות לשאיפה הזו איפינה דווקא את הכוחות השמרניים בחברה.

אנחנו נמצאים ברגע יחודי בהיסטוריה בו הסטאטוס קוו החוקי והמוסרי בנוי על גישה ליברלית שמקדמת ערכים של שיוויון, חופש והזדמנויות ללא הבדל דת גזע ומין, והתוצאה המבלבלת היא שמי שנלחמים על שימור הסטאטוס קוו הליברלי הזה מוצאים את עצמם נחשבים לשמרנים, ואלה שרוצים להמנע משמרנות בכל מחיר מוצאים את עצמם תומכים בעמדות אי-רציונליות ואנטי ליברליות.

למרות כל הממצאים שמוכיחים שגזענות, שוביניזם, הומופוביה וטרנספוביה נמצאים בנקודת שפל היסטורית במערב, אקדמאים מהשמאל ולוחמי צדק חברתיים (SJW), מגובים באינטרפרטציות פוסטמודרניסטיות של קריאת המציאות על דרך הטיית האישור (confirmation bias) מציגים פסימיזם פטליסטי.

זה לא מפתיע מצד אינטלקטואלים שמחינתם המדע הוא בסך הכל נרטיב השקול בחשיבותו לכישוף, שכנרטיב של אוכלוסיה מוחלשת הוא זכאי  למעמד זהה ואולי אף עדיף על פני המדע, תוצר החשיבה הגברית והבורגנית.

כשנשאלה הפילוסופית הפוסטמודרניסטית לורי קאלהון האם זו עובדה שהג׳ירפות גבוהות יותר מנמלים, היא השיבה שאין זו עובדה, אלא אמונה דתית בתרבות המערבית השלטת.

למרות שקשה לראות איך כישוף דוחק את רגליו של המדע במקומות כמו הפקולטות לרפואה, מספיק לצפות בבהלה בצמיחתה של תופעת ההתנגדות לחיסונים כדי לראות שהרלטיביזם עושה נזקים גם במקומות בהם הרציונל הוא השליט הבלתי מעורער. בפקולטות למדעי הרוח והמדינה, המצב חמור שבעתיים.

דיסציפלינות כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, מדעי התרבות והמגדר נכבשו כמעט כליל על ידי הרלטיביזם המוסרי, ואף על ידי הרלטיביזם האפיסטמולוגי. הפילוסופיה עדיין נלחמת קרב מאסף.

היסטוריונים אמפיריים החותרים לבסס את עבודתם על עובדות, נתקלים לא פעם בהתנגדות אידאולוגיות מצד פוסטמודרניזם בתנועת מלקחיים מתוחכמת. מצד אחד הטענה היא שאין באפשרותם לדעת ״מה באמת היה שם״, כי הרי אין אמת, רק נרטיב.

ומצד שני יש ניסיון כמובן להשפיע על הנרטיב כדי שיתאים לאידאולוגיה, הרי אם כל מטרת הנרטיב היא לשרת, או לפחות לא לפגוע באוכלוסיות מוחלשות, והעובדות ממילא לא רלבנטיות, ההיסטוריון חייב כמובן לפעול בשירות האידאולוגיה הפוסטמודרניסטית.

אני לא היסטוריון, אך כשניסיתי לבדוק את הטענות לגבי ילדי תימן החטופים, הטענות נגדי היו פוסטמודרניסטיות לחלוטין. כמעט אף אחד לא ניסה לעמת אותי עם עובדות שלא היו ידועות לי, או להתווכח עם טיעוני בדרך רציונלית.

הטענות  היו כלפי מוצאי – ״אתה אשכנזי, אין לך זכות להביע דעה״. זה כמובן כשל לוגי אד הומינם טיפוסי, אבל יותר מכך, זה ביטול האינדיבידואל ושיפוט עמדתו לפי הקבוצה אליה הוא משתייך, במקרה הזה קבוצה הנתפסת כקבוצה חזקה, ולכן אפריורי דעתי ראויה להפסל.

הטיעון הפוסטמודרניסטי השני היה שהמאמר שלי פוגע בעדה התימנית, שהיא עדה שנתפסת כשייכת לקבוצה מוחלשת בחברה. כל התבטאות שעלולה לפגוע בחברה מוחלשת הוא פסול לגישת הפוסטמודרניסטים, בלי קשר לאמיתות האמירה, לכוונות הדובר או להקשר בו נאמרו הדברים.

אנחנו שקועים במלחמת נרטיבים והטיעונים הם כולם פוסטמודרניסטים, מי שחלש הוא בהכרח הצודק.

במקרה האונס של הילדה בת השבע נתקלתי בוויכוח שגרם ללא מעט אנשים דיסוננס קוגניטיבי – למי אנחנו צריכים להאמין – לילדה או לפלסטיני. מצד אחד עמד בן לעם הפלסטיני, קבוצה מוחלשת בעיני השמאל בכלל והשמאל הפוסטמודרניסטי בפרט, ומצד שני אשה, ויותר מכך – ילדה. סמל חוסר הישע, בת למגדר המדוכא על ידי הפטריארכיה משחר קיום האנושות, בהתגלמותה חסרת האונים ביותר.

הפמיניזם בגרסתו הרלטיביסטית מלמד אותנו שתמיד, אבל תמיד צריך להאמין לקורבן. וכשהוא אומר קורבן, הוא מתכוון לאשה, על אחת כמה וכמה ילדה. השמאל הפוליטי בישראל יעדיף תמיד את הנרטיב הפלסטיני שהוא הצד המוחלש והמדוכא בעיניו, בוודאי מול גרסת מתנחל. דיסוננס קוגניטיבי ממש.

בוויכוח שראיתי הרוחות התלהטו, לא על ניתוח איזו מן הגרסאות סבירה יותר, לא על שאלות של אליבי או חורים בעדויות, אלא אך ורק מי הוא הצד החלש בסיפור, ולפיכך למי יש להאמין.

אין עובדות, אין אמת, רק נרטיבים מתנגשים, שהתחרות ביניהם מוכרעת לא על ידי סטנדרט שיפוטי אוביקטיבי אלא על ידי התגובה אשר הם מעוררים בקהילות בהן הם נצרכים.

רוב הפושעים האלימים, ובוודאי רוב מבצעי פשעי המין הם גברים, אנחנו שומעים את זה השכם והערב, ואף אחד לא מודאג מסטיגמטיזציה שמתבצעת למגדר שלם.

נסו לעומת זאת לדבר על אחוז הפשעים המתבצעים על ידי מהגרים במדינות סקנדינביה, לעומת אלה התבצעים על ידי הסקנדינבים עצמם. ״משטרת הפוסטמודרניזם״ אוסרת באיסור חמור לציין את העובדה ששיעור הפשיעה המינית בקרב מהגרים ממדינות מוסלמיות בשבדיה הוא בערך פי 20 מאשר אלה שמתבצעים על ידי תושביה ״הלבנים״ של המדינה.

הסיבה היא שאין מניעה לפגוע ברגשותיהם של הגברים שהם המגדר ״החזק״ אבל חס ושלום מלפרסם נתונים שיגרמו לעוגמת נפש בקרב אוכלוסיות מוחלשות.
אז נכון שיש חשש מפרסום נתונים כאלה משום שגורמים גזענים בימין עושים בהם שימוש  כדי לקדם אג׳נדה של אפליה ושנאה, אבל האם זו סיבה מספקת כדי להתעלם מהעובדות ולטשטש את המציאות?

יש בכלל דרך לטפל בבעיות מבלי להכיר את נתוני האמת? בגלל הפוסטמודרניזם, השמאל מאבד את האמינות שלו כשהוא מתעלם מהמציאות ומאמץ נרטיב בהתאם לתקינות הפוליטית שלו.

כל מי שיעז להזכיר נתונים מהסוג הזה, יזכה מיידית לקיטלוג כימני גזען, כי מה שחשוב בעולם הפוסטמודרניסטי הן המילים, לא הכוונות, לא ההקשר ולא המטרה.

הדוגמא הקיצונית ביותר לחשיבות המופרזת שנותן הפוסטמודרניזם ובעקבותיו משטרת התקינות הפוליטית ללמילים עצמן, היא האיסור המוחלט על לבנים בארה״ב להשתמש במילה ״ניגר״. עצם הגיית המילה, בלי קשר לנסיבות, לכוונות או לזהותו של הדובר (בתנאי שהוא לבן כמובן) יכולה לגרום לאדם לאבד את עבודתו, את מעמדו החברתי והוא צפוי ל״שיימינג״ ציבורי.

פרופסור באוניברסיטה, שבמהלך שיעור על תקופת העבדות יציין שבעבר לבנים נהגו לקרוא לשחורים במילת הגנאי ״ניגר״, תוך כדי שהוא מסביר שהיום הדבר איננו ראוי ואין לעשות זאת, צפוי לנזיפה ואולי אף לפיטורין. גם אם אין ספק שהמילה לא נאמרה מתוך כוונה לפגוע, והפרופסור רחוק מלהיות גזען.
בהיותו לבן, עצם הגיית המילה היא עבירה בלתי נסלחת.

מכיוון שקבוצת ההשתייכות של הדובר היא הקובעת את ערך דבריו, ישנן קביעות פוסטמודרניסטיות בעליל שנתקבלו כמעט כאמיתות שאין עליהן עוררין, למשל הדעה שאין דבר כזה גזענות הפוכה.

במו אוזני שמעתי פוליטיקאי מוערך וחביב עלי שטוען בשכנוע פנימי עמוק ש״החלש לא מתגזען על החזק, החזק מתגזען על החלש״ בבואו להגן על התבטאויות גזעניות של פעילה חברתית מעדות המזרח כנגד אשכנזים.

כאילו היותו של אדם חלק מקבוצה מוחלשת, מאיינת את האפשרות שהוא באופן אינדיבידואלי יחזיק בדעות גזעניות וילקה בשנאה עיוורת לשונים ממנו, או אולי מעצם השתייכותו לקבוצה הזו אנחנו צריכים לסלוח לו, בשם איזשהו תיקון היסטורי לעוול שנגרם לקולקטיב המדוכא והמופלה.

כך ביטלנו באחת את כל רעיון האינדיבידואל האחראי למעשיו, ואת חיפוש המאחד בין הפרטים ולא המפלג בין הקבוצות.

למרות שהפוסטמודרניזם הוא מפלצת שהומצאה על ידי השמאל, מי שעושה בו שימוש יעיל במיוחד היום, הוא דווקא הימין הקיצוני, אין דוגמא טובה יותר מדונאלד טראמפ ודומיו עם דיבוריהם על ״עובדות אלטרנטיביות״  אשר מפיצים נרטיבים המתעלמים במופגן מעובדות, ממדע וממחשבה רציונלית.

הימין אף פעם לא נרתע מלהשתמש בטיעונים אי-רציונליים ואנטי מדעיים, ואין לחשוד בדונלד טראמפ שקרא או אפילו שמע על פוקו ולויטרד, אבל מה שהשתנה בזכות או באשמת הפוסטמודרניזם, הוא שהציבור היום פתוח הרבה יותר לספיגת עמדות רלטיביסטיות לגבי עובדות וידע, הרבה בזכות עבודה של אינטלקטואלים מהשמאל בעשורים האחרונים. העמדה המקובלת היום היא ״הבורות שלי היא שוות ערך לידע שלך״.

כדי לעמוד בפני עליית הימין הגזעני ההומופובי השמאל חייב להשתחרר מהאיוולת הפוסטמודרניסטית, הוא חייב לחזור לליברליזם חזק קוהרנטי ובטוח בעצמו. חשוב להתמודד עם הקיטוב, פוליטיקת הזהויות המאולצת והקיטוב הכפוי שהשליט הפוסטמודרניזם באקדמיה ואשר חילחלו לחלקים גדולים בחברה, באמצעות עקרונות של חופש, שיוויון וצדק בהתאם לרוח השמאל והליברליזם האוניברסלי.

מקורות:
Challenging Postmodernism: Philosophy and the Politics of Truth (2003) Prometheus Press.
Postmodernism: A Very Short Introduction. (2002) Oxford University Press.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

לפני ארבעים שנה, יצא לאקרנים סרטם הקלאסי של חבורת מונט פייתון, "בריאן כוכב עליון".

לקול מחאות הכנסיה וקבוצות ימין שמרניות שהזדעזעו מחילול הקודש ופגיעה בערכי הדת בכלל והנצרות בפרט, נאלצו הפייתונים לקבל סיוע כספי מהחיפושית ג׳ורג׳ האריסון על מנת להפיק את הקומדיה האנטי ממסדית, שהאולפנים הגדולים סרבו לממן.

הסרט, שנאסר להקרנה במדינות כמו אירלנד ונורווגיה, הפך להצלחה מסחררת והוכתר ב-1979 על ידי המבקרים כקומדיה הטובה בכל הזמנים.

מול נסיונות הצנזורה מצד הימין השמרני, שניסו למנוע הקרנת הסרט, עמדו איתן ארגוני שמאל פרוגרסיביים בהגנה על חופש הביטוי, עקרון שהיה נהוג ליחס לשמאל מימים ימימה

בימינו דומה שעקרון חופש הביטוי התחלף בקרב הוגי הדעות של השמאל בשמירה על תקינות פוליטית, וברצון להמנע בכל מחיר בפגיעה ולו מרומזת ברגשותיהם של אוכלוסיות, בעיקר כאלה הנתפסות כאוכלוסיות מוחלשות. אחד הקורבנות של השינוי הזה הוא חוש ההומור.

נסו רק לדמיין את תגובת השמאל האירופאי לסרט דוגמת "בריאן כוכב עליון" שהיה מציג באור נלעג את דמותו של הנביא מוחמד. כמה קיתונות רותחין על איסלמופוביה היו ניתכים על יוצרי הסרט מצד המצדדים בנרטיב של המערב מדכא העולם השלישי המוסלמי.

שאלו את עצמכם אם בדיחות על מגמגמים היו עוברות היום את צנזורת התקינות הפוליטית, או מה היה עולה בגורל הבדיחה על מריה הבתולה, שכאשר נשאלה אם נאנסה ענתה: "בהתחלה כן". והיה גם הצולע שקיטר שריפאו אותו מהצליעה וגזלו ממנו את האפשרות לקבץ נדבות. בדיחות כאלה על חשבון נכים לא היו עוברות היום את משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית. אני לא בטוח שהיו מצנזרים את הסרט משמאל, אבל אני לא רואה ארגונים פרוגרסיביים יוצאים להגנתו, אני אפילו לא רואה אותם צוחקים מהבדיחות שבו.

סרט איום ונורא, "בריאן כוכב עליון". יש שם בדיחות על פמיניסטיות, על נכים, על מהפכנים, בדיחות על גבר שמבקש לשנות את מינו ולהפוך לאשה, אפילו סצינת הסיום המפורסמת לועגת לכל העמים הכבושים והמדוכאים על ידי האימפריה הרומית.

יש בכלל מקום להפעיל שיפוט מוסרי על הומור? נואל קארול טוען שלהכפיף הומור לרציונאל אתי זו שגיאה לוגית. מבחינתו זה כמו לשאול מה הצבע האופייני של משולשים. לא בטוח שהקביעה הזו מדויקת. הפילוסופית רוקסנה קריימר, שמאמר שלה היווה את ההשראה לפוסט הזה, טוענת שיש ״בדיחות״ שהן באופן מובהק גזעניות ופוגעניות, ולדוגמא מביאה את ״הבדיחה״ – כמה זמן לוקח לאשה שחורה לחרבן? – תשעה חודשים. קשה יהיה, אם לא בלתי אפשרי, להגן על טענה שבדיחה כזו איננה בדיחה גזענית בעליל. (התנצלותי הכנה על הגזענות, על רמת ״הבדיחה״ ועל השפה הוולגרית)

איפה עובר, אם כן, הגבול?

התקינות הפוליטית היא תוצר של הפוסטמודרניזם, היא נותנת פירוש מילולי נוקשה למילים הנאמרות, ולוקחת בחשבון אך ורק את השפעתן (המשוערת) על השומעים, מבלי לשקלל את הקונטקסט, את כוונת הדובר, את המסגרת האומנותית או התאורטית בהן נאמרים הדברים, ובמחי יד היא מוחקת רבדים שלמים של מורכבות תקשורתית ומחילה עליה כללים קשיחים של אסור ומותר.

בארה״ב, קומיקאים וסטאנדפיסטים רבים אינם יכולים כבר להופיע באוניברסיטאות, מעוז השמאל.

ההומור, מטבעו הוא פרובוקטיבי, פורץ גבולות, מכעיס ולפעמים מכאיב.

פעם השמאל הבין את זה וידע לעשות בזה שימוש. היום, התקינות הפוליטית חונקת את חופש הביטוי ומשתקת את ההומור. יש "בדיחות" שאינן משתמעות לשני פנים – הן גזעניות ותו לא. ויש את מונטי פייתון, עם הומור מורכב, עוקצני ובלתי מתחשב בתקינות פוליטית. השמאל איבד את חוש ההומור שלו, ואיבד את היכולת להבחין בין השניים.

מקורות:

Carroll, N. (2014). Humour: A very short introduction. OUP Oxford.
Kreimer, Roxana , "The Ethics of Humor (Roxana Kreimer in the 1st Int. Conf on Philosophy of Humor)"

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.