זה לא רק נחמה.

תחילה נדהמתי. אשד ההספדים ששטף את המדינה היה עצום. אחר כך הבנתי. לא רק את הגברת הראשונה מספידים, ראויה ככל שהיתה. והיתה. לקרוא ולהתפעל. איפה ישנן עוד? אבל לא רק היא נאבקה על כל נשימה ולא רק הניתוח שלה כשל.

האבל אינו רק על מה שאבד, זה על מה שנשאר ועל מה ששכחנו שאפשר שיהיה בצמרת וסביבתה. אנשים כמוה. בני-אדם. רצינו לעצור רגע את הגלגל ולכבד אישה שעשתה את המובן מאליו שהפך נדיר כל כך בקרב אישי ציבור ובני זוגם. לא רק לרדוף, להשיג ולחלק שלל אלא להתנהל בפשטות וענייניות וחמלה. נחמה ריבלין התנהלה כאחד האדם.

את עצמנו אנחנו מבכים. מדברים עליה וחושבים על השאר, משכמם ומטה, עלינו כמו שהיינו יכולים להיות אלמלא הורעלנו. צמחה כאן חברה חולה.

קל להתנער מאפרים שמיר, אזרח שכתב משהו בוטה ומשפיל, אבל אזרח, לא ראש ממשלה שמכנה חצי עם 'חמוצים' ואומר לאזרחית 'את משעממת אותי'. הארץ רעשה כאילו הדחקה שכתב שמיר נדירה, כאילו אין 'הצל', תג-מחיר ונערי גבעות ורבנים מסיתים וסמוטריץ' ומצעד הבהמות שעוד צועד.

יום לפני כן עברה צעדת יהודים בסמטאות הרובע המוסלמי. צעירים משולהבים ויראי שמיים חלפו על פני ערבים בשאגות 'מוחמד מת' ו'מוות לערבים', וראש הממשלה שטרח להתייחס לדברי הדוגמנית רותם סלע, שתק. צעדת האימים לא פתחה מהדורות אבל אפרים שמיר, זמר לשעבר, פתח גם פתח עם הפוסט 'למה לא שרה' ונפתחו שערי צקצקנות וצדקנות.

הכל פרוץ, אחים, אין על מה להלין. אלה הפנים שלנו, ככה אנחנו קורעים זה את זה בשיניים, ככה אנחנו יד איש בצוואר אחיו כשנחמה לא הסתכלה, מה חדש? ככה אנחנו בוחרים מנהיג מושחת שבוחר שרים מושחתים ומפלס את דרכו בגרזן חלוד כל הדרך לביטול משפטו כי המדינה היא ממלכתו ואין פוצה פה וגם המנדלבליט בעת ההיא יידום.

ושרה נתניהו.

היא לא נחמה, הו לא. ולא תהיה. בואו נעצור כאן. אנחנו לא אפרים.

כן, זה ורק זה מבעיר את הצער. זה לא רק נחמה, זה על מה שנשאר אחריה. כל רודפי הכבוד ומלחכי הפנכה ועוצמי העיניים ואלה שלא רואים בעיניים וסריסי השליט ואשתו החמדנית ובנם המרעיל.

רצינו נחמה.

ואין.

ב-5.3.53, שבמקרה היה גם יום מותו של סטאלין, "שמש העמים", התחולל בחדר האוכל של קיבוץ יד-חנה הקרב המיתולוגי על חדר-האוכל. 120 חברים-לשעבר של הגרעין המייסד, שפרשו מהקיבוץ עקב מחלוקת קשה על רקע "משפטי פראג" – כולם חברי מפלגת מפ"ם שהתיישבו לאחר הפרישה מהגרעין בנקודה שמצפון לקיבוץ המקורי – פלשו אל חדר-האוכל של יד-חנה כשהם חמושים באלות ובמקלות, במגמה לכבוש את המקום.

מולם התייצבו כעשרים חברי יד-חנה – שהיו חברי מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית – כשהם חמושים בטוריות ומגרפות ובכל הבא ליד. לאחר שהתעופפו במקום צעקות וקללות וחבטות קשות, ולאחר שניתזו במקום טיפות דם ושיניים התעופפו, ניצחו החברים מהפלג התומך במק"י והנקודה שנקראת יד-חנה נשארה בידיהם ונעשתה לקיבוץ הקומוניסטי הראשון והיחיד בישראל – תואר שבמשך שנים רבות גרם לנידויו החברתי והכלכלי של הקיבוץ בידי כל המוסדות הרשמיים ואף בידי התנועות הקיבוציות.

שנה בדיוק אחרי האירוע המתואר למעלה – ב-5.3.1954 – נולדתי למשפחה זעיר-בורגנית רמת-גנית מהמעמד הבינוני ובביתה גדלתי, מבלי שעדיין ידעתי או יכולתי לנחש עד כמה האירוע המתואר בפתיחה יהיה משמעותי לחיי הבוגרים.

ליד-חנה הגעתי בתחילת שנות השבעים כנח"לאי בשרות סדיר ופגשתי בגיבורי אותה מערכה. הם כבר היו בשנות הארבעים לחייהם אז, רובם עייפים ממאבקי הישרדות כלכליים בקיבוץ שסבל מנידוי חברתי ופוליטי, שואפים לקצת נוחות בחייהם ומפוכחים. מיעוטם עדיין היו אידיאליסטים לוהטים. הלוהט מכולם היה פנחס, מי שהיה הבוס שלי בענף הבננות.

"הקומוניזם הוא השיטה החברתית-כלכלית הצודקת מכולן", אמר לי אז פנחס בארשת פנים אפופה הדרת-חשיבות.

פנחס היה מוותיקי ומייסדי יד-חנה. כשהגעתי ליד-חנה כנח"לאי, הוא דחף לידי את הכרך הראשון של "הקפיטל" של קארל מארקס והסביר לי שעלי לסיים את קריאתו במהרה.

"בספר הזה תמצא כל מה שאתה צריך לדעת על כלכלה וחברה", הוא אמר במבט חמור.

בכרך הראשון הזה באמת למדתי עובדות חיים על כלכלה וחברה – מצאתי בין הדפים של הכרך הזה בולים שהונחו שם לגיהוץ, בולים שפנחס שכח מהם.

לפנחס, אחד האידיאולוגים הלוהטים ביותר של המפלגה הקומוניסטית ושל הקומוניזם בכלל, היה העסק הקפיטליסטי הראשון, והיחיד אז, ביד-חנה: הוא עסק בסחר-בולים ברמה מקצועית. אני חושב שזה היה העסק הקפיטליסטי הראשון של חבר קיבוץ בתנועה הקיבוצית בכלל.

פנחס עשה את עסקיו באמצעות חנויות בולים בנתניה ובתל-אביב. לתל-אביב, שהייתה מצויה אז מעבר להררי החושך – או האור, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים – הוא נהג לנסוע עם משאית המשלוחים של הבננות – ענף שבו עבדתי, כאמור, ושפנחס ניהל. אף לירה מכל הכספים הללו שפנחס עשה במסחרו בבולים לא עברה דרך הנהלת החשבונות של הקיבוץ ולא מצאה דרכה אל קופתו.

"בשיטה הקומוניסטית אין אנשים רעבים", הוסיף פעם פנחס ואמר לי, באחת מהפסקות העבודה כשישבנו בצריף של ענף הבננות ולגמנו כוס תה כהה.

"הוא צודק", אמר לי אבא שלי כשסיפרתי לו. "אבל בשיטה הקומוניסטית גם אין אנשים שבעים".

אבא שלי ברח מרומניה זמן לא רב אחרי שהקומוניסטים עלו לשלטון. הקומוניסטים שחררו את אבא שלי ממחנה-עבודה גרמני ושלחו אותו למחנה-עבודה בסיביר. בסיביר אבא שלי למד שהקומוניזם יכול לשרוד גם בארבעים מעלות צלסיוס מתחת לאפס, אבל רוב הקומוניסטים לא.

אבא שלי שרד, אולי כי לא היה קומוניסט. הוא חזר לבוקרשט ושם שרף בעליית הגג של הבית שלו עשרת אלפים דולר שהיו מונחים בארגז עץ – הון עתק באותם הימים, רווחי חברת הבניה של סבא שלי שמלפני החלפת השלטון.

אבא שלי שרף את הדולרים שטר אחרי שטר, כי המשטר הקומוניסטי פרסם הודעה לציבור שמי שיימצאו אצלו דולרים, יישפט לעשר שנים עבור כל דולר בנפרד. אבא שלי עשה חשבון שזה מביא אותו בחישוב מתמטי פשוט למאה אלף שנות מאסר, והוא ישתחרר לפיכך מהכלא בגיל זקן מאוד, אם לא ייפטר מהכסף הזה במהרה. כשסיים לשרוף את הכסף, אסף את מה שהשאיר לו הקומוניזם כרכושו הפרטי, שמשמעו – הבגדים שאותם לבש, אסף את אמא שלי, שהייתה ונשארה מאז ומתמיד סוציאליסטית מושבעת, כמו הרבה אחרים שגדלו בבית שלא היה בו מה לאכול, ויחד הם גנבו את הגבול.

הם עלו באורח לא-חוקי על אוניה והגיעו בדרך-לא-דרך אל המדינה הצעירה ישראל, שהייתה באותם הימים משהו אחר לגמרי מהמדינה שאתם מכירים כיום תחת אותו שם. כאן אבא שלי נעשה חבר המפלגה הליברלית – אחר כך היא נקראה "ליברלית עצמאית" – וקפיטליסט מושבע.

השיטה הקומוניסטית, כך למדתי לדעת עם השנים, מבוססת על העיקרון שהבעלות על אמצעי-הייצור נתונה בידי הפועלים, שהם כלל הציבור. אבל הניסיון מלמד שמרגע שאמצעי-הייצור הללו עוברים לשיטה הקומוניסטית, הם מתחילים לייצר ניירת משרדית בשפע רב, עם חמישה עותקים לכל דף ועם נייר-העתקה בין כל דף ודף של כל נייר עבודה כזה, חמישה עותקים של כל דף רישום וחמישה עותקים של כל נייר-עמדה, וכמו כן מייצרים אמצעי-הייצור הללו פקידות עניפה, חברי-ועד, רכזי-תרבות, פקחים-מטעם שעליהם משגיחים חברי-מפלגה שעליהם ממונים חברים עוד יותר בכירים מאותה מפלגה – במקרה חברי המפלגה הקומוניסטית עצמה – ורק מעט מאוד מוצרים מייצרים אמצעי-הייצור הללו, למרות שגם בשיטה הקומוניסטית יש הטוענים שלשם ייצור המוצרים בעצמם נועדו אמצעי-הייצור הללו מלכתחילה.

הניסיון המדעי מראה שגם הטענות האלו לא מחזיקות מעמד בארבעים מעלות מתחת לאפס.

גם לא במוסדות פסיכיאטריים.

השיטה החברתית-כלכלית של הקומוניזם מבוססת גם על העיקרון לפיו כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. המונח "צרכיו" בעייתי למדי לשימוש בהקשר זה, מאחר שבכל מדינות הגוש הקומוניסטי שלאחר מלחמת העולם השנייה היה מחסור תמידי בנייר-טואלט.

השחקן רובין וויליאמס, בתפקידו כאזרח סובייטי בסרט "מוסקבה על ההדסון" – אחד הסרטים המרגשים שאני זוכר מהימים שלא היו לי עדיין ילדים ונהגתי ללכת לקולנוע – מביא לחברתו במתנה שני גלילי נייר-טואלט במקום זר פרחים. מיותר לציין שהוא זוכה בתמורה לאהבתה ולחסדיה בלילה ההוא.

ההיסטוריון והמרצה המחונן הד"ר יובל הררי מהאוניברסיטה העברית בירושלים טוען בסדרת הרצאותיו על ההיסטוריה העולמית, שהקומוניזם הוא דת לכל דבר. מאחר שהכרתי דתות לא-מעטות בימי חיי, ומאחר שלמדתי את דרכי התנהלותן, אני יכול ללא-היסוס להסכים לטענתו זו, מאחר שכמו כל האנשים הדתיים-הקנאים מכל דת שהיא, כך גם הקומוניסטים – כשהם רוצים להשיג משהו, אין להם אלוהים.

אני לא מכיר מאפיין טוב יותר או מדוייק יותר לדת.

כשהגעתי ליד-חנה לראשונה בשנות השבעים, טרם הגיוס, פגשתי על הדשא שלפני חדר-האוכל את דרור פיילר, בנו של אליעזר "שומרניק" פיילר ז"ל – מי שהיה בשנות השישים חבר הוועד המרכזי המיתולוגי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחבר הפוליטבירו שלה (הועד המרכזי המצומצם). "שומרניק" היה האיש היחיד ביד-חנה של אז שהייתה לו מכונית פרטית. לא אופתע אם הוא היה היחיד בכל התנועה הקיבוצית כולה, באותם ימים, שהייתה לו מכונית כזו.

הנימוק היה שהוא צריך להגיע איתה לישיבות המפלגה.

שאלתי פעם את פנחס בעניין הזה – עניין המכונית הפרטית של שומרניק שחנתה במגרש החניה. פנחס הביט בי במבט שתוכחה, רחמים ובוז נמהלו בו במידה שווה.

"זו הרי אחת המטרות של הקומוניזם", פנחס אמר. "מכונית לכל פועל!"

תהיתי אז אם הקומוניזם התכוון לפועל מסויים, אבל הייתי צעיר בור בין אנשים משכילים ועל כן שתקתי.

בסוף שנות השבעים הוחלט להכניס טלוויזיה לבתי החברים, "לחדרים". קבוצת החברים הוותיקים מהגרעין הקומוניסטי המייסד היו מטבע הדברים הראשונים לקבל את המכשיר.

"זו הרי אחת המטרות של הקומוניזם", פנחס אמר לי אז. "טלוויזיה לכל פועל".

בשנות השמונים הוחלט על בניית שכונה חדשה בקיבוץ. אלו היו בתים ברמת לוקסוס על פי הסטנדרטים של אותם הימים. מטבע הדברים, הגרעין המייסד של החברים הוותיקים זכה לעבור לגור באותם בתים.

"זו הרי מהות הקומוניזם", הסביר לי אז פנחס בקול רפה. הוא כבר היה זקן יותר באותם ימים. "בית יפה ונוח לכל פועל".

אם כן, כפי שציינתי קודם, ביום הראשון בו הגעתי לקיבוץ יד-חנה בשנות השבעים, תרמיל על כתפי ואין לי עדיין מושג בפני מה אני עומד במהלך השרות הצבאי, פגשתי את דרור פיילר יושב על הדשא שלפני חדר-האוכל הקיבוצי. אני עמדתי ודרור ישב. הוא הביט בי מלמטה למעלה, ואף על פי כן נדמה היה לי שהוא מביט בי מלמעלה למטה.

אחרי שסקר אותי היטב במבטו, דרור אמר: "אני עובר במעבר חציה רק באור אדום".

"משאלת מוות?" שאלתי. "רולטה רוסית? חיים על הקצה?"

הוא הניד ידו בתנועה של ביטול.

"אדום הוא צבע הקידמה", אמר דרור. "כשאני רואה צבע אדום – אני הולך קדימה".

כשסיפרתי לאבא שלי שהצטרפתי לגרעין נח"ל ליד-חנה הוא אמר לי את המשפט שאלפי צעירים שמעו באותם ימים מאבותיהם, אני מניח: "מי שלא היה קומוניסט עד גיל שמונה-עשרה הוא מנוול, ומי שנשאר קומוניסט אחרי גיל שמונה-עשרה הוא סתם אידיוט".

אחר כך הוא הביט בי ושאל: "בן כמה אתה?"

"שמונה עשרה בדיוק", אמרתי.

"הממ." אמר אבא שלי. "אז אני מניח שהגיע הזמן לדעת אם אתה אידיוט או לא".

רציתי לומר לו שלגרעין הנח"ל ליד-חנה הגעתי אחרי שבדקתי וניסיתי חמישה גרעיני נח"ל אחרים, בהם אפילו גרעין אחד של בית"ר לרמת-הגולן, ושבגרעין ליד-חנה פגשתי את הבחורה עם הציצים הכי יפים שפגשתי מעודי, ושעל כן אין סיכוי שאלך לאיזשהו מקום אחר, גרעין נח"ל אחר, קיבוץ אחר, אידיאולוגיה אחרת, כל עוד אני מאמין שידיי או ראשי ינוחו על השדיים הללו ביום מן הימים.

כמו כן, רציתי לספר לו שבגרעין הנח"ל ליד-חנה לכל החבר'ה היה שיער ארוך כמו שלי ואפילו זקן דומה, מה שעשה אותנו למאוד שונים ומיוחדים באותם הימים של ראשית שנות השבעים, רק לא שונים ומיוחדים זה מזה.

אבל השיחות עם אבא שלי לא היו כל כך נוחות באותה תקופה, במיוחד לאור העובדה שבשיער הארוך שגידלתי אבא שלי ראה מרד וביטול של כל מה שהוא האמין בו ושל כל מה שהוא ראה אותו כחשוב ועקרוני בחיים, ועל כן אמרתי רק: "אני חושב שאידיאולוגיה זה דבר מאוד חשוב בחיים".

ולאחר שאמרתי את הדברים הללו העמסתי את התרמיל על הגב, פתחתי את הדלת ויצאתי אל דרכי השמאלנית.