בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

(בראשית ג׳, י״ט)

מכל סוגי המסיבות והטקסים למיניהם שאליהם אני מוזמן מעת לעת, מסיבות וטקסים שהמציאו בני האדם לציין אירועים חגיגיים המלווים אדם בדרכו הארוכה מעפר לעפר – ברית מילה, ימי הולדת, בר מצווה, חתונה וכיוצא באלה – החביב עלי מכולם הוא אירוע הלוויה.

יש משהו דוחה בעיני בכורח להיות שמח בשאר האירועים שמניתי כאן, שכן אינני מוצא את החיים כאירוע מלא שמחה כך או כך, בוודאי איני מוצא כעליז במיוחד את היום שבו אדם נזרק מתוך גן-העדן שברחם ונולד אל תוכם – ולזה כבר הקדשתי פוסט בפני עצמו – או את היום שבו אדם מגיע לגיל שבו נאמר לו שמעכשיו נוספו על כתפיו עוד מטלות ואחריות וציפיות וגם מבשרים לו על כניסתו בעול תורה ומצוות, או את היום שבו שני בני אדם שכל רצונם היה לבלות קצת זמן איכות האחד עם השנייה וליהנות זה מחברתו של זה מגלים שהכניסו עצמם למסגרת שכולה חובות מעיקים – כולל חובות כספיים, מן הסתם – בקיצור, תמיד התקשיתי להבין על מה מצפים ממני לגלות עליצות רבה ולהפגין שמחה באירועים הקשים הללו.

בלוויות, לעומת זאת, אני מרגיש בנוח.

יש איזו רצינות נינוחה ששורה על כל האירוע, ואם אתם ממש רוצים גם לצחוק קצת, תמיד פתוחה בפניכם הדרך להצטרף למעגל החיצוני של ההתקהלות השקטה, שם מתקבצים בדרך כלל הליצנים שבחבורה וזורקים זה לזה בדיחות והלצות בקול חרישי וצחוק חנוק – בדיחות טובות בדרך-כלל, על פי ניסיוני.

ניתן כאן, בלוויה, לדבר איש עם רעהו בקול חרישי ואפילו ניתן לשמוע האחד את השני, שכן אין בנמצא מוזיקה אימתנית המזעזעת את אמות הסיפים ומחרישה כל אוזן שבנמצא, ולא פעם אתה פוגש באנשים שלא פגשת מאז ילדותך או נעוריך.

אין צורך להצטופף לאורך תורים אינסופיים עם צלחת ביד ובטן מקרקרת ולהמתין להגיע אל מיני תקרובת שונה ומשונה, וכאן המקום לציין גם בונוס נוסף, קטן אבל משמעותי – אפשר להגיע ללוויה בלי צ'ק ביד.

שלא לדבר על כך שאיש לא מתקשר אליכם שבוע לפני הלוויה לשאול האם תגיעו ואם כן כמה – בדרך כלל משום ששבוע לפני הלוויה איש עדיין לא יודע על קיומו העתידי של האירוע. כך שאינכם באמת מחויבים לכלום, מלבד למנוח שלא ממש מוטרד מהשאלה אם תגיעו או לא.

ביני לבינכם: מכל האירועים שמניתי למעלה, לוויה היא האירוע היחיד שיש בו איזושהי שמחה אמיתית למנוח עצמו, כי מדובר במישהו שנפטר מעמק הבכא הזה וסיבלותיו, ומצא לעצמו סוף-סוף באמת מנוחה נכונה. מי שנכונו לו מכאן והלאה הסבל והצער הוא מי שנשאר.

והלוא ידוע הדבר.

ואף על פי כן, ולמרות כל מה שציינתי כאן, ולכאורה בניגוד לכל מה שכתבתי למעלה, אני שונא את טקס הלוויה ומשמעויותיו וסולד ממנו סלידה רבה.

הסיבה לכך היא שהלוויה היא בעיניי אירוע וטקס פרימיטיבי לחלוטין, בזבזני, מטופש, וסופו ותוצאתו – בית עלמין כעור וצחיח מכוסה בטון ושיש – היא מהדברים הנואלים והמטופשים שמצאו בני האדם לעשות ושאותם יצרו על פני האדמה.

"נלבישך שלמת בטון ושיש".

טבעם של החיים, החל בקטן שבמיקרו אורגניזמים ועד הגדול שבין בעלי החיים, שהם מצויים ומתנהלים בזרימה מתמדת – צורת חיים אחת מתחלפת בשנייה, תהליכים כימיים הופכים לביולוגיים ולהיפך, חומר מתמזג עם חומר וחומר נפרד מחומר, התפוח נופל מהעץ ונרקב והופך חומר דשן לשורשי העץ ומזין חיים אחרים, האיילה נטרפת ע"י האריה והופכת בחלקה להשלמה לתאי גופו ולאנרגיה שבו, ובחלקה נעשית לצואה המופרשת על פני הקרקע ומדשנת חיים מסוג אחר, וכולם-כולם לוקחים חלק בחגיגת המחזוריות הזו – חוץ מבני האדם.

כי בשלב מסוים, דהיינו – השלב שבו החלטנו שהסתיימו חיי האדם כפי שאנו מכירים אותם או כפי שאנו מכירים בהם – אנו לוקחים את גופת הנפטר וזורקים אותה אל מתחת לאבן ולשיש ומוציאים אותה ממעגל הזרימה הטבעית, בבחינת – זהו, נגמר.

בתפיסתי הקבורה היא המוות האמיתי. הסופי באמת.

שלא לדבר על הבזבוז האינסופי.

עשיתם פעם חשבון כמה חומר אורגני טוב אנחנו מוציאים באמצעות הקבורה ממעגל הזרימה של הטבע?

לפי Worldometers, עומד מספר המתים בשנה בעולם על קצת יותר מ-25 מיליון. אם נניח משקל גוף ממוצע של 75 ק"ג, אנו מגיעים לסדר גודל של כמעט שני מיליון טון חומר אורגני טוב שיוצא כל שנה ממחזור הקיום בטבע והופך לדמוי-פלסטיק – למשהו שהטבע אינו יודע לעשות בו שימוש.

שמעו:

ב-20 בינואר 1917 נהרג אבשלום פיינברג בחולות צפון-סיני כשניסה לחצות את מעבר הגבול הלא ברור בין השטח העותמאני לשטח הבריטי. אבשלום פיינברג היה מייסד מחתרת ניל"י. הוא נורה בידי הטורקים ונקבר בחולות.

הדקל שצמח במקום מותו של אבשלום פיינברג (צילום: בנימין רן)

בעת שנורה ונקבר היו בכיסו גלעיני תמרים, ואחד מאותם גלעינים ניצל את הסביבה הפוריה שסיפק לו גופו של פיינברג ושגשג וצמח ונעשה לדקל פורח, בלב חולות המדבר. הגופה שימשה לגלעין ואחר כך לעץ הדקל מקור לדשן מזין.

בזכות הדקל הזה נמצאה גופתו של פיינברג לאחר מלחמת ששת הימים – שטח צפון-סיני עבר לשליטת ישראל, ובין שאר הדברים שקרו החלו בחיפושים למציאת גופתו.

הגם שיש איזושהי הגזמה באמירה "גופתו" – עצמותיו הן שנמצאו בין שורשי הדקל.

קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח (צילום: ד״ר אבישי טייכר)

הייתי אז בן 13, פחות או יותר, כשנמצאו עצמותיו בין השורשים וכשהסיפור התפרסם, ואני זוכר כמה הרשים אותי סיפור הדקל שצמח מתוך כיסו וגופו של אבשלום פיינברג, ויותר מכל הציקה לי שאלה אחת – למה רק אבשלום פיינברג? למה בעצם לא לעשות כך עם כולם?

למה לא לעשות את זה עם כל מי שנפטר?

והרי זה כל כך פשוט ומתבקש – קוברים את הגופה, שכבר איננה האיש/אישה שהיה/הייתה, אלא היא חומר אורגני נטו, חומר איכותי שיכול לקבל חיים מסוג אחר לחלוטין – אבל עדיין חיים! – ומעליה שותלים עץ מכל סוג שהוא, ובתוך שנים מספר במקום מדבר צחיח של שיש ואבן עומדת במקום חורשה מדהימה ביופיה, ללא ספק. "מדהימה ביופיה" אני אומר, משום שהיא תיזון מדשן איכותי.
אפשר אפילו שתהיה זו חורשת עצי פרי, כלומר מטע מניב.

אנחנו נוהגים לבלבל בין הנפטר לבין החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו כגוף. את הגוף הזה נהגנו לראות כאילו היה המנוח עצמו, משום שבגוף הזה פעל לב פועם ומוח מתפקד, ובמוח הזה נאצר כל מה שעשה את המנוח להוא-עצמו בימי חייו – בתוספת אי-אלו הורמונים למיניהם וכיוצא בזה הפרשה פנימית.

עקב הבלבול בין הנפטר לבין גופו, אנחנו מדברים על קדושת המת וכבוד המת ומיני מוזרויות מסוג זה המייחסות לחומר האורגני הנותר תכונות שהיו שייכות למת וכבר אינן, ואז אנחנו נסחפים לשרשרת של מעשים מוזרים ומשונים, כמו לעשות את כל המאמץ הכרוך בהבאת גופות לארץ לקבורה, כאשר בני המשפחה האומללים משוכנעים שבגופה נותר משהו מיקירם, כשהאמת חייבת להיאמר – אין בגופה המדוברת שמץ ממנו, ודאי לא יותר מאשר בכל גופה אחרת או נתח אורגני אחר מבית-המטבחיים הקרוב.

זו אינה אמירה קשה או אכזרית – זו אמת פשוטה.

ועל כן, אין כל סיבה שנמשיך לזרוק את החומר האורגני המשובח והאיכותי הזה אל מתחת לגוש אבן או שיש ונקיף אותו בבטון – שני מיליון טון בשנה!

בבית העלמין "ירקון" בשולי פתח-תקווה ישנה מצבה שעליה כתוב – "דבורה וצבי בן-עמר", ותאריכים וכו'. מתחת למצבה הזו מתבזבז חומר אורגני טוב שיכול היה לשמש במקום אחר, אבל הוא קבור שם.

החומר הזה פעם, לפני שנים, שימש את הוריי בתור גוף שבו שכן המוח שהכיל את אישיותם, יחד עם עוד כמה עזרים ביולוגיים רלוונטיים.

עכשיו כבר לא.

כשאמי נפטרה, אבי התעקש על רכישת חלקת הקבר הזו – בסכומי עתק, כי קבר זוגי נחשב כבר אז למותרות – ובה קבר את החומר האורגני שנשאר ממנה, והשביע אותי "לקבור אותו לידה".

הוא התכוון כמובן לומר "לקבור את החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו – ליד מה שנשאר מהחומר האורגני ששימש אותה".

אז עשיתי את זה.

אין לחלקה הזו שום משמעות בעיני. היא זרה לי לחלוטין. כשאבי עדיין היה בחיים נהגנו לבקר שם מעת לעת כי אבי רצה לספר לאמי כל מיני דברים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה מוזרה שהיא לא הקשיבה ולא ממש הייתה בעניין. כשאבי נפטר שנה אחריה, חדלתי מלבקר שם ואני לא זוכר איפה החלקה נמצאת.

לפעמים אני חושב איזה שני עצים יפהפיים יכלו לצמוח מהגופות שלהם, אבל אבא שלי לא היה אדם חדשני ופורץ-דרך והרעיון זעזע אותו.

גם הוא חשב שיש קשר בין החומר האורגני הנשאר אחרי מותו של אדם לבין האדם שהחומר האורגני הזה שימש בימי חייו.

לפעמים כשאני מביט בראי או עולה על המשקל, אני חושב לעצמי – שאני אדשן עץ אחד?? נפלתם על הראש?? אכלתי יפה בימי חיי ויש בי מספיק חומר אורגני לדשן מטע אבוקדו שלם!

אם פעולות שכמה ממכריי ואני נוקטים לאחרונה מול המוסדות הרלוונטיים – ולא ארחיב על כך את הדיבור כדי שלא להכשיל את המהלך – יישאו בסופו של דבר פרי (ואני מעריך מהיכרותי את המוסדות האמורים ואת התהליכים שמדובר בהליך בירוקרטי של עשר שנים, פחות או יותר, אם בכלל יש לו היתכנות), מאוד ייתכן שיום אחד, בעתיד הרחוק, אחזור אליכם בצורת נקטרינה או תפוח-עץ.

היה ואכן זה יקרה, אני משביע אתכם כאן ועכשיו שלא להסכים לשלם עבורי סכומים של 29.90 ש״ח לקילו, כי מדובר במחירים מטורפים ובלתי שפויים בעליל, ועדיף שתשאירו אותי להירקב על המדף עד שמי שעושק אתכם ילמד לקח ויוריד את המחירים לתחום השפיות.

ומה יהיה אתי, אם אישאר להירקב על המדף, אתם שואלים? אין לכם כל סיבה לדאוג – יזרקו אותי לאשפה האורגנית, אעבור קומפוסטציה, אמצא את עצמי מזין עץ או צמח אחר ויום אחד תעברו על פניו ותגידו: "וואו, איזה יפה העץ הזה!"

ואני אראה בזה מחמאה.

"ישראל לא תהיה מדינת הלכה", קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע, בציוץ חד משמעי, אבל כדי שזה יקרה צריך לשנות את מסלול ההתנהלות הקיים. אם לא נעשה זאת, נגיע בקרוב לתחנת היעד של החרדים והמשיחיים, שכוחם הפוליטי הולך וגדל, כלומר כינונה של מדינת הלכה.

במדינת ישראל יש היום מגוון רחב של זהויות תרבותיות ושל אמונה דתית. אנחנו לא רק ארבעת השבטים עליהם מדבר הנשיא, רובי ריבלין, שאיבד השבוע את נחמה אשתו, אלא ספקטרום רחב ומגוון של דתות, תרבויות, מנהגים, ארצות מוצא, הרגלים ואמונות.

השאלה היא איך אנחנו רוצים לחיות ביחד בארץ הזאת? לאחרונה, ובעקבות ההתבטאות הברורה של בצלאל סמוטריץ', נהיה ברור שיש כאן ציבור רחב ששואף להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה יהודית, שתתנהל על פי הערכים והפסיקות של ההלכה היהודית האורתודוקסית.

האמירות האלה מחייבות את כולנו לחשוב על האפשרויות האחרות, שאינן מדינת הלכה, ולגבש את המתכונת הדמוקרטית הראויה לחיים משותפים, לצד הרבה אנשים דתיים.

החיים המשותפים מזמנים לנו מפגש במרחב הציבורי, לפעמים גם במרחבים פרטיים, או חצי פרטיים.

במרחב הפרטי, גם הגישה הליברלית, וגם האמונה הדתית השמרנית, מגיעות ברוב המקרים לתוצאות דומות: איש באמונתו יחיה, ורשאי לעצב את המרחב הפרטי שלו בדרכו. אנו קוראים לזה חופש דת.

המשמעות היא שמרחבים פרטיים רבים בישראל מתנהלים כבר היום כמדינת הלכה. גבולות חופש הדת הם רק במקרים של פגיעה קשה באוטונומיה של הפרט, בזכויות ילדים, אלימות קשה, ומקרים קיצוניים של דיכוי או כפייה. רק במקרים אלה יש הצדקה לחברה להתערב בנעשה במרחב הפרטי של אדם מאמין, בביתו, במשפחה, וגם בקהילה הומוגנית.

במרחבים פרטיים של קהילות דתיות קובעת היום ההלכה יותר מהחוק, רבנים ולא שופטים, בד"צ ולא בג"צ. לפעמים הדבר כרוך בדיכוי של ממש של ילדים, נשים, גרים, וספק יהודים, שכפופים למרחב הפרטי הדתי.

במרחב הציבורי המפגש הוא טעון במיוחד ושנוי במחלוקת. הדבר נובע מפער בהגדרה ובמשמעות של המרחב הציבורי לקהלים השונים, ובפער אידאולוגי וערכי עמוק בנוגע להסדרה הראויה שלו. קיימות גישות שונות ודעות שונות בשאלה האם המרחב הציבורי צריך להיות ניטרלי, פתוח וחופשי לכל, או לשקף ולבטא עמדה אחת שלטת.

בין השניים קיימים מרחבים קהילתיים מגוונים, מעין ציבוריים, של קבוצה או קהילה, שמבקשת אוטונומיה לעצמה, אך עושה שימוש גם במשאבים ציבוריים או במרחבים ציבוריים. גם כאן יש התנגשות חמורה, ואי הסכמה על מהותו של המקום, האם הוא ציבורי או פרטי, על הנורמות הראויות בו, ועל הזכות או החובה לממן באופן ציבורי, מכספי הציבור כולו, פעולות דתיות של קבוצה או אמונה אחת.

את המרחב הציבורי במדינת ישראל אנו מנהלים עד היום במחלוקת, באי הסכמה, ולמעשה בכפייה הדדית. במרחב הפרטי אנו מאפשרים גם לזרמים קיצוניים של כתות דתיות, להתנהל באופן עצמאי, כמעט במנותק מהחוק הישראלי הכללי.

הנוהג בישראל של היום הוא של כיפופי ידיים, כפייה הדדית, שימוש בחוקים, במשטרה, או במקרים לא מעטים באלימות של ממש. למעשה יש מאבק מתמשך על דמותו של המרחב הציבורי, מאבק שגולש לפעמים להפגנות ואלימות, אך גם ברגעים השקטים מתנהל כקרב משפטי, פוליטי, וחברתי, שמייצר זהות נפרדת וכואבת לכל הצדדים.

בעלי האמונה השונה מתייצבים משני הצדדים של המחלוקת הפוליטית, והקרב המפלגתי על משאבים ואינטרסים וכך הופכים את האמונה, ואת חיי הרוח שלהם, לכלי ומכשיר פוליטי, במאבק אינסופי. הסטטוס קוו המפורסם הוא לא באמת נוהג מוסכם ומקובל, אלא חזית נמשכת של מאבק, שמאחוריה חוסר הבנה, כעס ואפילו שנאה.

כן שנאה. התוצאה של המצב הנוכחי היא הגברה של השנאה בין המגזרים, עד כדי חשש לאלימות קיצונית. אלימות שמתפרצת לפעמים ברחובות, בהפגנות, בסגירת כבישים או באלימות כלפי נשים, אך קיימת הרבה יותר בלבבות.

יש הקוראים לזה הסתה, אך זוהי אינה רק הסתה לשמה, אלא המשך המאבק על דמותה של החברה, באמצעים אחרים. כל צד חש שהוא חייב לדבוק באמונה שלו, ולשמוט את הלגיטימציה לצד האחר, כי מתחולל קרב על תקציבים, נורמות הלבוש, גיוס לצבא, שמירת השבת, נישואין על פי ההלכה, כשרות במזון, ולמעשה קרב על אופייה של המדינה, ועל ניהולה הלכה למעשה.

המדינה היא המנהלת חלקים גדולים בעולם הדת, למשל הרבנות הראשית ורבני הערים והצבא, והפוליטיקה של הדת הופכת מחלוקות של אמונה לקרבות פוליטיים.

אנו צריכים מתכונת אחרת, חדשה לניהול המחלוקות והזהות התרבותית והרוחנית שלנו. מתכונת ששמה דגש על המשותף, מכבדת את כל האמונות ואורחות החיים, ומוציאה מחוץ למשחק הפוליטי והכוחני את חילוקי הדעות הנוגעים לאמונה ולדת.

איך עושים זאת?

לפנינו ארבעה מודלים עיקריים ליחסים בין הדת היהודית למדינת ישראל:

1. מדינה יהודית האוכפת על האזרחים נורמות דתיות, ודאי במרחב הציבורי ואולי גם הפרטי. (מדינת הלכה).
2. הסטטוס קוו הקיים, עם התכתשויות ומאבקים פוליטיים ואזרחיים המתלקחים מיידי יום.
3. מדינה חילונית דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, שאין בה ביטוי ממוסד לאופייה היהודי, מלבד הרוב הדמוגרפי.
4. מדינה יהודית דמוקרטית, שבה היהדות באה לידי ביטוי בהיבטים הלאומיים ותרבותיים, אך לא בכפייה דתית, או בפגיעה בערכי הדמוקרטיה.

אפשר להבין מדוע יש בין שומרי המצוות, דתיים וחרדים רבים המעדיפים את המודל הראשון. אפשר גם להניח כי בהיותם מיעוט לאומי ודתי רבים מהאזרחים הערבים יעדיפו את השלישי. עדיין מדובר במיעוטים ובעמדות קיצון. רוב רובו של הציבור בישראל אינו מעוניין במדינת הלכה, או במדינת כל אזרחיה, הנוטשת את תפקידה ההיסטורי כמדינת היהודים.

המודל השני, הקיים, פשוט לא עובד יותר וגורם נזקים קשים לחברה. קיימת גם סכנה של ממש שהמודל הזה הולך וגולש יחד עם התהליך הדמוגרפי והפוליטי, לעבר מדינת הלכה, או לפחות מדינה שכופה את עיקרי הדת וערכיה על כל הציבור. זהו מצב לא רצוי ואף מסוכן לציבור החילוני. ספק אם ניתן לקיים מדינה מודרנית עם כלכלה משגשגת וחופשית, כאשר החוקים כפופים להלכה יהודית נושנה.

אני סבור שבשלה העת לגבש את המודל הרביעי, למעשה אנו בדקה ה 90 של גיבוש מודל חילופי למציאות הלא טובה הנוכחית, ולמגמות הפוליטיות הצפויות.
אפשר עדיין לגבש הסכמה רחבה יחסית בקרב רוב שבטי ישראל, על המודל הרביעי. מודל זה מבוסס על הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה, כלומר מהפוליטיקה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות היהודית.

חשוב לזכור ולדעת שהיותה של ישראל מדינת היהודים מבוססת באופן היסטורי לא על תפיסה דתית ואמונית של היהדות אלא על גישה לאומית ותרבותית. אפשר לשמר ואף לחזק את היסוד הזה לקיומה ולאופיה של המדינה, מבלי לגלוש לכפייה דתית, לחיוב של אמונה, או של נורמות הנובעות ממנה בחוק או בפועל. כפייה כזאת מביאה בהכרח לפגיעה קשה בזכויות הפרט של הציבור שאינו שומר מצוות, ויוצרת את מלחמות הדת והפוליטיקה שאנו חווים.

למה בעצם דרושה כפייה דתית?

מאחורי הדרישה לקיום של נורמות דתיות במרחב הציבורי עומדת המחשבה שעל כל יהודי לקיים מצוות. זוהי דרישה שאין אפשרות ואפילו אסור לאדם חילוני להשלים איתה, והיא לא יכולה להיות בסיס להידברות ולהסכמה. זהו פטרנליזם המוצג כערבות הדדית, אך משמעותו כפייה בלתי נסבלת.

אפילו הדורשים כאן מדינת הלכה לא מבקשים הרי לאכוף את הציווי הדתי על מי שאינם יהודים. מכאן שאין מדובר, בדרך כלל וברוב המקרים, בפגיעה ברגשות שנובעת מכך שאדם אחר אינו יהודי (דתי) או בהפרעה לקיום המצוות אצל האדם המאמין, אלא כפייה של דת, פשוטה כמשמעה על היהודי החילוני.

זוהי גישה מתנשאת לפיה חובתו של כל יהודי היא לקיים מצוות ומותר לאכוף זאת עליו בכוח המדינה. זה לא מקובל, לא ניתן ולא ראוי במדינה חופשית ודמוקרטית, שאינה מדינת הלכה כמו איראן, לכפות נורמה של אמונה וציווי דתי בכפייה של כוח, חוק, ומשטרה.

מה כן ראוי לשיחה, לדיון, לליבון ולהסכמה?

קיומו של מקום ישראלי שמאפשר באמת ובתמים לכל אדם, ולכל יהודי, שמירת מצוות, שמאפשר את חופש הדת לכל אדם מאמין, מבלי שהדבר יגרום לו נזק.

למשל, איסור על אפליה מטעמי דת, או שמירת מצוות. למשל, קיומו של מזון כשר במקומות שאנו נאלצים להיות בהם: בצבא, בבתי החולים, לכל הפחות כאופציה (לא כחובה לכולם), אפשרות של הכרה בנישואין כדת משה וישראל, וכבוד לצורך של אדם לשמור על מצוות דתו, גם במחיר של הכרה בימי שבתון, צום או חובה למלא טקסי דת כאלה או אחרים.

קו הגבול כאן יכול וצריך להיות ברור, אך מחייב אכן פירוט וליבון מדויק. זכותו של אדם מאמין ודתי לשמור את מצוות דתו, יכולים לחול עליו, ולשחרר אותו, בנסיבות מסוימות, מחובות אחרים, אך לא יכולים לחייב אדם אחר, שאינו מאמין, לציית לנורמות או לכללים, שאינם מקובלים עליו. זכותו של אדם דתי לא לאכול חמץ בפסח, אך אין לו זכות לכפות זאת עלי, גם לא במרחב ציבורי המשותף לשנינו.

מה עוד ניתן לשיחה ולהסכמה?

אופיה של המדינה כמדינה יהודית וקיומו של מרחב ציבורי נעים נוח ומכבד לכל יהודי. כאן ניתן לעשות שימוש בכר נרחב של סמלים, והסכמות שנוגעות ללאום ולתרבות היהודית, מבלי לגלוש לכפיה של נורמה דתית.

בראש ובראשונה הבטחת רוב גדול של אזרחים ותושבים הרואים את עצמם כחלק מהלאום היהודי במדינה, למשל באמצעות חוק השבות, וגם באמצעות הסדרי שלום עם השכנים שיבטיחו זאת.

גם במישור התרבותי יש מקום לחיזוק אופיה של המדינה כמדינה יהודית, בראש ובראשונה באמצעות מקומה הבולט של השפה העברית, באמצעות חינוך ממלכתי שמדגיש את חשיבותה של התרבות וההיסטוריה היהודית בחינוך, וגם מגוון של הסדרים וחוקים אחרים כמו תאגיד השידור הציבורי, חוק הסמל והדגל, המנון המדינה, ציון חגי ישראל, ומוסדותיה השונים של המדינה היהודית כמו הכנסת, יד ושם, המבטאים מחויבות לשמירת המורשת והתרבות היהודית, בלי כל קשר הכרחי לקיום מצוות או נורמות דתיות.

גם בתחומים נוספים ניתן להבטיח את מעמדה וייחודה של ישראל כמדינה יהודית, וגם להקל על השתלבותם המלאה של שומרי המצוות ולאפשר להם חופש דת מלא במובן המהותי. עדיין אין בכך, בהכרח, כפייה דתית. בין ההסדרים האלה: חוק שעות העבודה והמנוחה, הקובע שהשבת היא יום המנוחה בישראל. ניתן לעשות זאת בלי לגלוש לכפייה דתית, כלומר בלי איסור על עבודה בשבת ליהודים בלבד, וכמובן ההכרה, הלימוד והיחס לחגי ישראל כחגים לאומיים.

הרעיון הוא הפרדת הדת מהמדינה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות. האמונה הדתית תהיה עניינו של הפרט, ועניינה של הקהילה הדתית הקטנה, לא של המדינה. המדינה מבטיחה חופש דת וחופש מדת.

לפי המודל הזה אסור לעשות שימוש בחוקי המדינה ובכוחה של המשטרה כדי לכפות על אדם אחר לקיים מצוות. מותר לכל יהודי, לנסוע בשבת, לאכול לא כשר, להתחתן באופן אזרחי, והמדינה חייבת לאפשר לו זאת, בדיוק כמו שהיא מאפשרת לכל יהודי שומר מצוות, לא לנסוע בשבת, לאכול מזון כשר, ולהתחתן כדת משה וישראל.

לצורך כך יש לנתק את הזיקה ההדוקה שנשמעת היום לפיה מאפייניו של הלאום ומאפייניה של התרבות היהודית הם שמירת המצוות וכפיית נורמות הדת. לא כך היא. וגם אם יש מי שמאמין שכן, אסור לעשות שימוש בחוק כדי לאכוף זאת.
קיום תחבורה ציבורית בשבת ובחג, אכילת חמץ בפסח, ונישואין אזרחיים, אינם מפחיתים מאופייה של ישראל כמדינה יהודית.

חלק גדול מהיהודים בישראל אינם שומרי מצוות, וזה לא הופך אותם לפחות יהודים. הבסיס חייב להיות הכרה שיש יותר מדרך אחת נכונה לבטא ולקיים את הזיקה לעם היהודי, לא רק בהלכה האורתודוקסית.

אין עוד מקום למונופול של הרבנות הראשית בנושאי נישואין, כשרות, והמדינה לא צריכה לקיים אותה כלל. בתי הדין הרבניים יכולים להמשיך לפעול רק על בסיס הסכמה הדדית של כל המתדיינים, על יסוד חוק הבוררות, לא מכוח סמכות המדינה.

הכפייה הדתית מרחיקה את היהדות מהיהודים שאינם שומרי מצוות. חופש דת מלא יאפשר לכל אדם לקיים את האמונה והמצוות שלו, בחייו הפרטיים, בלי להיפגע, ותקטין את העוינות והשנאה בין חלקי העם. הגיע העת להפרדת הדת מהמדינה.

איש באמונתו יחיה. המדינה שלנו תמשיך לשמור על אופיה היהודי, הדמוקרטיה והחופש ישמרו ואפשר יהיה לנשום לרווחה.