לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-ynet, מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה".

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה.

אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור..

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים הייתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר.

יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה.

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור.

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה".

יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו".

השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה.

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים.

אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים".

היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית.

מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס."אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי.

מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה.

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע.

אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע בו אהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות בתנועה נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע שאהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות שם נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה

החיים הדתיים מאורגנים ומובנים בתוך חיי קהילה אינטנסיביים במיוחד. השכונה, הישוב ובית הכנסת יוצרים מעטפת מארגנת ותומכת ומאפשרים לחוות בתוכה רגעי שיגרה ורגעי שיא וקושי.

החיים הקהילתיים מסיטים את חוויית הבדידות הקיומית לשולי התודעה או לפחות ממתנים אותה. תמיכה חברתית נמצאה כגורם משמעותי בהתמודדות עם משברי חיים ומחלות.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מחזק ומרפא אך לצד כל היתרונות הללו יש בהם גם פוטנציאל נזק עצום. כאשר קהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, כאשר היא מכחישה סכנות ופגעים שקיימים בה, כאשר היא נטולת יכולת לביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות.

במקרים של פגיעה מינית הקוטביות הזו מופיעה באופן בולט. פגיעה מינית מתרחשת תמיד בתוך הקשר חברתי. הנפגעות והנפגעים זקוקים לטיפול מקצועי ואחראי אבל לא פחות מכך הם זקוקים למענה משמעותי בתוך הקהילה. הן זקוקות לאמון, לתמיכה ולהכרה בעוול שנעשה להן. מהמטופלות והמטופלים שלי אני לומדת כמה חשובה להם ההכרה הממסדית בעוול שנגרם להם.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מרפא אך גם פוטנציאל נזק עצום. כשהקהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, מכחישה סכנות ופגעים בתוכה ונטולת ביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות

פגיעה מינית על ידי דמות סמכות נחוות כבגידה אולטימטיבית, היא גורמת לקריסה של כל העולם הרגשי ויחד איתו של העולם החברתי. לאחר ההלם הראשוני הקורבן מתעשת ומחפש קרשי הצלה להאחז בהם. הוא מבקש לתקן את הסדר החברתי שנפגע, ובמקרה של מי שנפגע על ידי דמות סמכות הוא מבקש לתקן את גם את עולמו הדתי והרוחני שנפגע.

הוא מבקש להיווכח כי הפגיעה שחווה הייתה טעות מרה, סטייה מהדרך. הוא מבקש להוכיח לעצמו שהעולם הוא מקום מתוקן שאפשר לחיות בו, שלחברה יש דרכים לטפל במי שסרח וניצל את מעמדו לרעה. לכן הוא פונה לסמכויות. כאשר הממסד בוגד בו ומשיב את פניו ריקם הוא חווה בגידה על בגידה, שבר על שבר.

או אז הוא נוכח שהחברה כולה חולה, שלחברה בה הוא חי אין רצון לתקן את עצמה, שהמבוגרים האחראים לא מזדעזעים ממה שקרה לו ומה שעשוי לקרות לאחרים.

מניסיוני בקליניקה השבר בשלב זה קשה מנשוא, התקפי החרדה גוברים, הלילות הופכים ליותר ויותר לבנים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי מגיעים לשפל חסר תקדים. זהו גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים.

להבנתי זה השלב בו הפער בין מה שאת כנפגעת יודעת על העולם לבין מה שמספרים לך – נעשה קשה מנשוא ומוביל לתחושת שיגעון. תחושת הבדידות מתעצמת לממדים שקשה לשאת אותם.

מניסיוני בקליניקה, כשהממסד בוגד בנפגע/ת – השבר קשה מנשוא. התקפי החרדה גוברים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי בשפל חסר תקדים. זה גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים

לכן חשוב  כל כך לתת מענה חברתי וקהילתי בכל מקרה ובכל פרשה שנחשפת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנפגעת שמתייצבת בתוך קהילה סגורה ונוקשה, קהילה שמשתיקה באופן שיטתי את הנפגעות והנפגעים שבתוכה.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי מינית, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות".

נחמה תאנה עושה זאת כבר 4 חודשים. מי שמקשיבה לה ולמשפחתה מבינה שהמניע המרכזי שלה הוא תיקון חברתי. מידי שבוע היא מתייצבת עם אביה, אחיה ואחיותיה מול הכנסת, מספרת את סיפורה ומציגה תוכנית פעולה.

נחמה תאנה, מופת של אומץ לב, יצאה לאחד הקרבות הקשים עם מחירים בלתי נתפסים. התלוננה על הרב טאו החלאה שפגע בה, לא סתם אחד, אלא מי שיש לו כוח של 14 מדנטים בכנסת וכמה לא מפתיע, צבא שלם של מאמינים משתיקים. כמה לא מפתיע #2, הוא תמך פומבית באינסוף פוגעים מינית מפורסמים מהשנים האחרונות. pic.twitter.com/xcNTYcyFhH

— Stav Arnon (@StavArnon) November 28, 2022

בפוסט שפרסמה בשבוע שעבר היא כתבה "קביעות לריפוי, קביעות למוגנות, קביעות לתיקון". כך היא תמצתה פרקים רבים שלמדתי בספרי פסיכולוגיה בשלוש שורות. המאבק שלה ושל משפחתה ראוי להילמד בקורסים העוסקים בטראומה והחלמה.

בעיני המאבק שלה  הוא מאבק חוצה מגזרים. פגיעה מינית היא מגיפה אפידמית ברמה בין לאומית, עוד לא פותחה האפליקציה שהצליחה למגר אותה. מידי שבוע אני מקבלת פניות על פגיעות חדשות. בין אם מדובר בקהילות דתיות סגורות ובין אם בעולם האקדמיה, בעולם המשחק, בעולם העסקי, בצבא, במערכת החינוך, בתנועות הנוער, בעולם הטיפול ועוד ועוד.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי באופן אכזרי, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות"

תמיכה במאבק של נחמה היא הזדמנות לומר לנפגעים ולנפגעות באשר הם – אנחנו אתכן, אנחנו רואים את העוול והעיוות הזה ואיננו מקבלים אותו, אנו שותפים לתחושות שלכם, הצורך לתקן את העוול הוא גם צורך שלנו. הצורך לדרוש ממוסדות החברה והמדינה להציב את הטיפול במגפה הזו בראש סדר העדיפויות הוא צורך של כולנו.

"קוראים לי נחמה תאנה, אני בת 38 עוד מעט, גרושה, ואמא ל5 ילדים. ולקח לי כמעט 30 שנה כדי להצליח לספר את האמת". ככה פתחה אישה אמיצה אחת פוסט בפייסבוק לפני 3 חודשים. "אני יודעת כמה קטנים הסיכויים שהקול שלי יישמע ובכל זאת, אני בוחרת להשמיע אותו. הרב טאו פגע בי מינית בתור קטינה" >> pic.twitter.com/MWamau0Rf2

— kereneubach (@kereneubach) November 13, 2022

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

הפסיקה האחרונה של בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים, ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה או לא.

פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה

המקרה הנדון עסק בעובדת שהגישה תביעה נגד המעסיקה שלה לאחר 6 שנות העסקה, וטענה, בין היתר, כי לאורך כל התקופה בה שהתה בשמירת הריון ולאחריה בחופשת לידה, היא נדרשה לבצע משימות ולהמשיך לתת מענה ללקוחות.

לטענתה, המעסיקה הבהירה לה שכדאי לה להמשיך לעבוד אם היא רוצה לשמור על מקום העבודה שלה. אבל המעסיקה הכחישה את הטענה, והשיבה שהעובדת היא זו שביקשה להיות מעורבת, וכי מאחר שבין השתיים שרר קשר ידידותי, היא נעזרה בה "ממש מעט ורק כדי לסגור קצוות".

את בית הדין זה לא ממש עניין. מי יזמה או למה הן טענות לא רלוונטיות. זה נורא פשוט – חוק עבודת נשים קובע איסור גורף: אין להעסיק עובדת בחופשת לידה. נקודה.

"בסופו של דבר, גם אם בין מינץ לתובעת שררו יחסי קרבה חמים והתובעת בחרה לעבוד בזמנה הפנוי ומשיקוליה, הטענה שהתובעת היא זו שביקשה להיות מעורבת בנושאים הקשורים לעבודתה אינה רלוונטית, שכן האיסור המוטל על המעסיק בהעסקה בזמן תקופת הלידה והורות הוא מוחלט".

אם נבחן את תכלית האיסור, מובן שכוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בגידול וטיפול בתינוק/ת שלה בלי הפרעות ולחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, ישנן נשים רבות שהאיסור הגורף מתאים להן מאד.

הפרקטיקה, אגב, לא ממש סרה מן העולם למרות האיסור, ומעסיקות רבות נוהגות בדיוק כמו זו שבפסק הדין – נותנות משימות לעובדות כאילו "בקטנה", ואלה מבצעות אותן מתוך חשש. זה אסור. אין ויכוח.

כוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בטיפול בתינוק/ת שלה בלי לחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, האיסור הגורף מתאים לרבות

אבל אני רק שאלה – חוק עבודת נשים נחקק בשנת 1954. האם הסעיף (ה-מאד) פטרנליסטי לא איבד לפחות חלק מהלגיטימיות שלו?

לצורך הדיון נגיד את המובן מאליו: משנת 1954 קרו דברים. "דברים", רוצה לומר, נשים התקדמו. הן התפכחו, צמחו וגדלו במימוש העצמי שלהן, באמונה בעצמן, בעצמאות שלהן, בקריירה שלהן ובבחירות שלהן. הנשים של שנת 2023 הן לא הנשים של שנת 1954.

מה למשל עם כל אותן נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת וכל הכרוך בו, מה עם נשים שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן (בלי אבחנה לצורך הדיון של דרג, משרה או ענף). מה עם נשים שאשכרה בוחרות ורוצות (גם) לבצע משימות ולשמור על קשר רציף עם מקום העבודה ו(גם) לא לוותר על חופשת הלידה, אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

בתור מי שמצויה בעולם העבודה, יש נשים כאלה, המון, ובפועל הן אכן פעילות. הן מגיעות עם התינוק/ת מדי פעם למקום העבודה ועובדות מרחוק, הכל מבחירה מודעת ובלי שום כפיה. אבל הנה הבעיה – הנשים הללו לא מתוגמלות (לכל הפחות פורמלית) משום שהדבר אסור.

אז מה המסקנה? הסעיף המיושן צריך לעבור תיקון. תיקון ולא ביטול. להשאיר את האיסור אבל לצדו לאפשר אופציה לבחירת הצדדים ולפי הסכמתן ההדדית.

מעסיקה ועובדת שתרצנה להמשיך בקשר עבודה במתווה כלשהו, ולא כמשרה מלאה, יהיו זכאיות לעשות כן לפי מתווה מוסכם או לפי אחד המתווים שייקבעו בחוק.

העובדת תהא זכאית להיות מתוגמלת ללא פגיעה בדמי הלידה שלה (ואני חוזרת: ללא פגיעה בדמי הלידה שלה) ותיפתח בפניה האופציה להחליט אם מתאים ונכון לה או לא, כל עוד המעסיקה תאפשר זאת כנגד תגמול.

מה עם נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת? שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן? מה עם נשים שרוצות לשמור על קשר רציף עם מקום העבודה אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

כן זה מורכב, אפשר להגביל בשעות עבודה או במקום הפיזי בו תתבצע העבודה וכו', אבל זה אפשרי כל עוד ההסתכלות הפטרנליסטית תוחלף בהסתכלות שבוטחת בנשים, שרואה את הנולד – חברה שוויונית שמאפשרת הזדמנויות שוות (גם אם לא על מלא). כי בישראל 2023 צריך לאפשר לנשים לבחור! באמת שהן יודעות לעשות את זה.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)