ערב יום הולדתה ה-75, ישראל עומדת בפני המשבר הגדול בתולדותיה ● הקואליציה הנכנסת על כל מרכיביה ניצחה באופן חוקי בבחירות, אך כל ההכנות להשבעתה מצביעות על כך שהיא מתכננת לחולל שינוי משטרי מלא, שאינו לגיטימי בכל קנה מידה דמוקרטי ● החוטים העדינים שאפשרו לישראל לשרוד ולשגשג נפרמים מזה כמה עשורים ● עתה הם עומדים להיפרם לחלוטין ● דעה
אחת הביקורות שהוטחו במפגיני מחאת בלפור, עוד במהלכה אבל בעיקר באדוותיה, כאשר המשיכו הלאה למחאות אחרות, הייתה שהם ״התאהבו במחאה״. הצורך להמשיך להפגין נגד עוולות שלטוניות, להמשיך להיות מעורבים כאזרחים והצורך להישאר מחוברים זה לזה נתפס בשעתו בצורה ביקורתית כמעין ייסורי גמילה, שילוב של רומנטיזציה נוסטלגית וקושי להמשיך הלאה.
אחת הביקורות שהוטחו במפגיני מחאת בלפור, עוד במהלכה אבל בעיקר באדוותיה, כאשר המשיכו הלאה למחאות אחרות, הייתה שהם ״התאהבו במחאה״
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
למעשה, לא חלף זמן רב בין הרגע שמחאת בלפור הגיעה לסיומה ועד שרבים מבין מצדדיה, לרבות בתקשורת, הצטרפו לשורות מבקריה. רבים מקרב מחנה השינוי, שחלק גדול ממצביעיו הפגינו בעצמם בבלפור או לפחות תמכו במחאה מרחוק, אימצו בחום את המושג ״רל״ב״ – ״רק לא ביבי״ – כסוג של כינוי גנאי, על אף שכינוי זה חטא כלפי רבבות המפגינים בכך שצמצם את השקפת עולמם לכדי תשליל של ״רק ביבי״ – שנאה פרסונלית ותו לא.
בין הסיבות לכך היו כעסים כלפי חלק ממפגיני בלפור על כך שלא הצטרפו למחאות אחרות, או הניסיון לבקר את ההתנגדות הגורפת לגוש נתניהו לקראת הבחירות האחרונות על ידי הצגתה כילדותית וכלא-פרגמטית (מעניין איך ההתנגדות הזו נתפסת כיום).
והנה, ראו איזה פלא: בחודשיים וחצי האחרונים מאות אלפים בכל רחבי הארץ ״התאהבו במחאה״. אזרחים שבחיים שלהם לא הפגינו; אזרחים שחלקם כנראה ראה במפגיני בלפור משועממים במקרה הטוב ומשוגעים במקרה הפחות טוב; אזרחים שבשעתו גייסו את מושג הסולידריות דווקא כתירוץ לא להפגין, אנשים שבחיים לא העלו על דעתם שיחסמו כבישים, שיפרצו מחסומים, שיתעמתו עם שוטרים או שייעצרו בשם השקפת עולמם, פתאום תופסים זאת כעניין שבשגרה.
פתאום זה עוד מוצ״ש, בנוהל. עוד יום שיבוש בחמישי. אנשים שחשבו שזה ״לא מנומס״ לקלל נבחרי ציבור במגפון, פתאום צורחים בכל גרונם על חברי קואליציה בבתי קפה, בכנסים או במוזיאונים, מתעדים זאת בסרטונים ומפיצים לכל עבר.
פתאום זה עוד מוצ״ש, בנוהל. עוד יום שיבוש בחמישי. אנשים שחשבו ש״לא מנומס״ לקלל נבחרי ציבור במגפון, פתאום צורחים בכל גרונם על חברי קואליציה בבתי קפה, בכנסים או במוזיאונים, מתעדים בסרטונים ומפיצים
המחאה הנוכחית אמנם מקיפה ועוצמתית לאין שעור ממחאת בלפור או מכל מחאה אחרת שהייתה כאן קודם. אבל המחאה הזו קמה על התשתית של מחאת בלפור.
אמיר השכל מתרגש מההמונים בפתח-תקווה ובכלל בישראל ונזכר בימים שעמד לבדו pic.twitter.com/awLF9wz2FT
— לירי בורק שביט (@lirishavit) March 23, 2023
והתשתית העיקרית שעליה היא ממשיכה לרכוב היא התשתית של הפעילים, של הקבוצות ושל ארגוני השטח שקמו באותה מחאה, על כל הניסיון הארגוני והתקשורתי שנצבר בה, על החשיבה היצירתית שאפיינה אותה, על התחבולות היזומות, על יכולות ההתארגנות המקומיות בכל רחבי הארץ שהיו הבסיס להפגנות בגשרים ובכיכרות, על מערך המתנדבים שמלווה את שחרורם של מפגינים שנעצרו, וכן הלאה.
המחאה הנוכחית אמנם מקיפה ועוצמתית לאין שעור ממחאת בלפור או מכל מחאה אחרת שהייתה כאן קודם. אבל המחאה הזו קמה על התשתית של מחאת בלפור
מחאת בלפור – שבעצמה קמה בראש ובראשונה בזכות המחאה העיקשת של ותיקי כיכר גורן כמו גם בזכות ניסיון חשוב שנצבר במחאה החברתית בשנת 2011 – אולי הסתיימה, אבל היא זרעה זרעים היסטוריים חשובים ואת פירותיה אנחנו ממשיכים לקצור גם היום.
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
השרה אורית סטרוק בירכה על ביטול חוק ההתנתקות והצהירה שיום יבוא ונחזור גם לעזה. השר בצלאל סמוטריץ' הצהיר ש"את חווארה צריך למחוק" (וניסה לתקן ולעדן), והשבוע הצהיר בעברית צחה ש"אין עם פלסטיני".
השרה סטרוק בירכה על ביטול חוק ההתנתקות והצהירה שיום יבוא ונחזור לעזה. השר סמוטריץ' הצהיר ש"את חווארה צריך למחוק" (וניסה לעדן), והשבוע הצהיר בעברית צחה ש"אין עם פלסטיני"
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
עכשיו שאלה לקולגות המראיינים ברדיו שוב ושוב את אנשי המילואים שהצהירו כי לא ישרתו בדיקטטורה ושהם מסרבים לבוא להתנדב כמחאה על ההפיכה המשטרית. רובם הדגישו גם כי רק במקרה של מלחמת קיום הם יתייצבו.
שאלה פשוטה: בהנחה שמפלגת עוצמה יהודית והציונות הדתית (הגזענית) יאיימו על בנימין נתניהו במשבר קואליציוני אם לא יתקוף ויכבוש את עזה, האם על אנשי המילואים להתגייס ולהילחם במלחמה הפוליטית בעזה?
הדילמה הזו עומדת מעתה יומיום לפני כל איש מילואים או סדיר וקבע.
היא כמובן רלוונטית גם למה שעלול להתרחש בשטחי יו"ש בחודש הרמדאן.
ממשלה שמונהגת מסיבות קואליציוניות על ידי הימין הקיצוני המטורף, האנטי דמוקרטי, השואף לעליונות יהודית ולשלטון דיקטטורי, עלולה לגרור את אזרחיה למלחמה מיותרת. מלחמה לא מוצדקת שסיבותיה הן רק השקפת עולם הלכתית אידאולוגית. מלחמה שסיבותיה הן פוליטיות גרידא, כי רה"מ הנוכחי, שירצה לשרוד בתפקיד ולא לפרק את ממשלתו אפילו אם יתנגד לדרישת המלחמה של סמוטריץ', סטרוק ואיתמר בן גביר – יחליט לצאת למלחמה.
הוא כמובן יעטוף את ההחלטה בשקרים והסתה, תעמולה ודברי בלע נגד השמאל ונגד הפלסטינים ונגד אנשי המילואים (טרוריסטים ואנשי מחאה זה היינו הך בביתו) וישלח את צה"ל למלחמה. כלומר ישלח את אנשי המילואים המוחים כיום נגד ממשלה של דיקטטור אנטי דמוקרטית.
שאלה פשוטה: בהנחה שמפלגת עוצמה יהודית והציונות הדתית (הגזענית) יאיימו על נתניהו במשבר קואליציוני אם לא יתקוף ויכבוש את עזה, האם על אנשי המילואים להתגייס ולהילחם במלחמה הפוליטית בעזה?
שרי ממשלתו הצייתנים יעלו מיד לשידור ויצדיקו את המלחמה – בשקרים, הסתה, תעמולה ודברי בלע נגד השמאל, נגד הפלסטינים ונגד אנשי המחאה. כן, דף המסרים יחבר את אויבי ישראל עם מתנגדי המהפכה המשפטית משטרית ויריבי הממשלה הפוליטיים.
זו תהיה מלחמת ברירה ואנשי המילואים מכל היחידות יעמדו בדילמה: לציית לממשלה ולמות במלחמה פוליטית, או לסרב ולדרוש דמוקרטיה וכך אולי גם למנוע את המלחמה.
הדוגמה של מלחמת וייטנאם צרובה בהיסטוריה העולמית.
אחד האירועים הטראומטיים שהשפיעו על ארצות-הברית במאה העשרים הוא מלחמת וייטנאם. מלחמה שמעולם לא הוכרזה באופן רשמי והתרחשה במשך 25 שנים ולאורך כהונתם של חמישה נשיאים.
ניקח מקטע אחד מהמלחמה ההיא לשם הדוגמה.
בין 1963 ל-1968 נוצר תהליך ההסלמה, שספק אם אפשר להצביע על גורם אחד המסביר את היווצרותו. מכל מקום, ב-1963 היו בווייטנאם 15,000 חיילים אמריקאים ואילו ב-1968 עמד המספר על 600,000 חיילים ומפקדים, שלמעשה פעלו בווייטנאם פעולה צבאית משולבת, אווירית ויבשתית.
זו תהיה מלחמת ברירה ואנשי המילואים יעמדו בדילמה: לציית לממשלה ולמות במלחמה פוליטית, או לסרב ולדרוש דמוקרטיה וכך אולי גם למנוע את המלחמה. דוגמת מלחמת וייטנאם צרובה בהיסטוריה
איש לא הכריז מעולם על מלחמה, וכל ההסלמה נעשתה על-ידי צווים נשיאותיים מבלי שההחלטות הובאו לדיון פומבי ואושרו על-ידי הקונגרס. ההתערבות כונתה פעולות אבטחה ושיטור ולכן לא הצריכה כינוס קונגרס לשם הכרזת מלחמה.
רוברט מקנמארה היה מזכיר ההגנה תחת ממשל ג'ונסון ואח"כ ממשל ניקסון. באופן אירוני, ביטאה ההסלמה דבקות מצד לינדון ג'ונסון להמשיך במדיניות יצירתית בעולם השלישי כפי שגרס קודמו בתפקיד.
קובעי מדיניות הביטחון הלאומי החילו את תיאוריית הבלימה על מזרח אסיה והעניקו לגיטימציה להתערבות כביטוי הבלימה בפני הקומוניזם. העובדה שהחזית היתה כה רחוקה והתרחשה בעולם השלישי יצרה אשליה של ניצחון מהיר ומוחלט. היה גם לחץ מצד הצבא לנסות את הכלים החדשים וליישם טכנולוגיה מתקדמת כדי לשמור על רמת מבצעיות גבוהה.
כשהצהיר ג'ונסון כי ארצות-הברית לא תעזוב את וייטנאם עד לבלימה מוחלטת של הקומוניסטים, הוא השתמש ברטוריקה מוכרת האופיינית למעצמה גדולה שמעולם לא נוצחה במלחמה כלשהי.
זאת ועוד, הממשל הדמוקרטי, שנחשד על-ידי רפובליקאים שמרנים בתבוסתנות, שקד להיראות יותר ימני מן הימין האמריקאי, ולהראות עד כמה הוא מחויב להסלמת הלחימה. הקשר עם מדיניות החברה הגדולה העצים גם הוא והרחיב את פעולות ארצות-הברית בווייטנאם.
איש לא הכריז מעולם על מלחמה, וההסלמה נעשתה ע"י צווים נשיאותיים מבלי שההחלטות הובאו לדיון פומבי ואושרו ע"י הקונגרס. "פעולות אבטחה ושיטור" לא הצריכו כינוס קונגרס להכרזת מלחמה
התוצאות של המעורבות הצבאית המאסיבית היו הרות אסון, אך הנשיא הצליח להסתיר את ממדי האסון מעיני הציבור. מטרות המלחמה לא הוגדרו מעולם והחיילים לא ידעו בדיוק מה הם עושים בג'ונגלים של וייטנאם.
הם יצאו למשימות חיפוש והשמדה שנועדו לחשוף תאי וייטקונג קומוניסטיים, אולם היות שכל האזרחים נחשדו כאנשי וייטקונג – לא הייתה אפשרות לעשות זאת ללא מעשי טבח באוכלוסייה מקומית.
מטוסים אמריקאיים הפציצו כפרים עלובים ומחקו אותם מעל פני האדמה. חיי אדם הפכו לזולים מאוד. השחיתות הפוליטית בדרום-וייטנאם גם היא התרחבה והרבה חיילי מפקדה אמריקאים שישבו בסייגון היו מעורבים בשחיתות זו. סחר בסמים, גזענות, סירוב פקודות ועריקות היו חלק בלתי נפרד משגרת הצבא.
רוב החיילים שגויסו לווייטנאם באו ממשפחות עניות; חלק גדול מהלוחמים היו בני מיעוטים שחורים. הקצינים לעומתם באו ממשפחות המעמד הבינוני. אנשים שהשתייכו למעמדות גבוהים מצאו דרכים לא לשרת בווייטנאם.
מפקדים זוטרים בדרגות השדה קיבלו פקודות ממפקדים בכירים שמעולם לא היו בקרבות. כל זה התרחש אלפי קילומטרים מהבית, כך שקשה לומר שמדובר פה במלחמת הגנה על עצם קיומה של ארצות-הברית.
התוצאות של המעורבות הצבאית המאסיבית היו הרות אסון, אך הנשיא הצליח להסתיר את ממדי האסון מעיני הציבור. מטרות המלחמה לא הוגדרו מעולם והחיילים לא ידעו בדיוק מה הם עושים בג'ונגלים של וייטנאם
המקבילה למלחמה ישראלית מיותרת בשטחים ברורה.
היא עלולה לפרוץ בעזה, או בשטחי יו"ש כתוצאה מפרובוקציה של מתנחלים, או ייאוש או טרור פלסטיני, או יוזמה פוליטית של ממשלת ימין ימין מלא מלא.
לימים נחשפו בארה"ב מסמכי הפנטגון (הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, מספר את הסיפור המרתק מאחורי הקשר בין אינטרסים של עיתונות לחשיפת האמת אודות שלטון המשקר לציבור ומנהל מלחמה מיותרת, אבודה, שעולה בחיי אלפים).
בהמשך התפרסמו העובדות במסמכי הפנטגון שהודלפו ע"י דניאל אלסברג, אנליסט שעבד במכון ראנד והייתה לו גישה לדו"ח הסודי שעסק ביחסי ארה"ב וייטנאם – בעיקר בשנות המלחמה. הדו"ח, שהוזמן ע"י רוברט מקנמארה, מזכיר ההגנה של ארה"ב, הציג את הפער הבלתי נתפס בין ההצהרות הפומביות של פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים ומה שנאמר בחדרי הישיבות. הצהרות בדבר ניצחון בקרב ותוכניות לצמצום הכוחות, בעוד שהרחק מעין הציבור דובר מפורשות על חוסר התוחלת של המלחמה ועל הכוונה לשלוח כוחות נוספים.
המצב של אנשי המילואים כיום בישראל הוא מצב של טרום הפיכה משטרית שעלולה להוביל למלחמה מיותרת, פוליטית, שקרית, שבה רק הם – אנשי המילואים וחיילי הסדיר והקבע של צה"ל – יאבדו את חייהם.
חברי הכנסת, שרי הממשלה, יאיר נתניהו ואריה דרעי, שופרותיהם בתקשורת, כולם יישארו חיים באולפנים ובמשרדים הממוזגים וימשיכו לטחון את השאלה האם אנשי המחאה המשרתים במילואים צריכים לסרב או לשרת בכל מחיר.
מצב אנשי המילואים כיום בישראל הוא מצב של טרום הפיכה משטרית, העלולה להוביל למלחמה מיותרת, פוליטית, שקרית, בה רק הם – אנשי המילואים וחיילי הסדיר והקבע של צה"ל – יאבדו את חייהם
לשרת גם תחת ממשלה שמשקרת בגסות ובבוטות לציבור ושריה דורשים להעמיד לדין את המסרבים להתנדב, מכנים אותם "אנרכיסטים" ושולחים אותם לעזאזל כשראש הממשלה הנאשם בשוחד ובעבירות לא פחות חמורות מאלה שהפילו את ריצ'רד ניקסון, מחריש ומנהל את ההפיכה גם כאשר כל העולם מזהיר אותו מפני הקטסטרופה והמלחמה.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זוהי מנהיגות אמיתית, היכולת לעצור ולבחון את הדברים ממבט על ולא מהסתכלות צרה ולקחת אחריות באומץ. גלנט פועל משיקולים ממלכתיים ולא משיקולים צרים ומפלגתיים. הוא מסתכל על טובת העם והמדינה ולא על טובת הכיסא שלו. אולי מעמדו בליכוד יורע, אבל במימד הציבורי מעמדו מובטח והעם יזכור לו את זה לטובה.