״זמן ישראל״ הוקם במטרה לחזק את הדמוקרטיה הישראלית ומתוך נאמנות לאמת ולקוראי האתר בלבד ● זהו ניסיון אמיתי ותמים לעשות עיתונות קלאסית - אמינה, מעמיקה, מאתגרת, נטולת פניות או פחד - בכלים חדשניים ● ברוכים הבאים ל״זמן ישראל״
יוסוף בן עלאווי: "נתניהו אומר מה שהוא רוצה, אבל עובדות נשארות עובדות: ישראל לא תוכל לפתור את הסכסוך ללא הסכם שיכלול החזרת שטחים, בייחוד בזמנים כאלה - שבהם טילים גורמים נזק רב יותר מבעבר" ● הראיון נערך לפני סבב ההסלמה הנוכחי בדרום
תכנית השלום בין ישראל לפלסטינים, שיוזם הממשל האמריקאי, תיכשל אם לא תכלול מדינה פלסטינית – כך אומר שר החוץ של עומאן.
בשיחה עמו בשולי הפורום הכלכלי העולמי בירדן, אמר יוסוף בן עלאווי כי השנים הקרובות יהיו "מכריעות" עבור מאמצי השלום, וקרא למדינות ערב לפעול על מנת להרגיע את ישראל כי היא יכולה לסגת מהגדה המערבית ומרמת הגולן מבלי להרגיש מאוימת.
בן עלאווי ציין כי מדובר בריאיון המסודר הראשון שלו עם אמצעי תקשורת ישראלי. שרי המפרץ מדברים רק לעתים נדירות עם אמצעי תקשורת ישראליים.
"אם 'תכנית המאה' של טראמפ נמנעת מלהזכיר את המדינה הפלסטינית, לא יהיה לה עתיד", הזהיר בן עלאווי, אשר משמש כשר החוץ של עומאן מאז 1997.
מאז ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעומאן בשנה שעברה, הדיפלומט הבכיר ביותר של עומאן דיבר לעתים קרובות על תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים.
נתניהו נפגש עם הסולטן של עומאן, קאבוס בן סעיד, במסקט בירת עומאן באוקטובר 2018, והיה ראש הממשלה הראשון שעשה זאת מזה יותר משני עשורים. הוא גם נפגש עם בן עלאווי בפברואר בשולי הכנס האמריקאי-פולני בוורשה בנושא המזרח התיכון.
בן עלאווי, שניגש לריאיון כשהוא לבוש בבגדים עומאניים מסורתיים, אמר גם כי מדינות ערב צריכות לחשוב כיצד להפיג את החששות הישראליים באשר למצב הביטחוני.
"ישראל עדיין מאמינה כי זהו אזור עם אויבים. היא מחשיבה את דרישות הביטחון שלה כעדיפות עליונה. לכן, כערבים, חובה עלינו לדון בנושא ולראות כיצד אנחנו יכולים לסלק את התחושה הזו ולהגיע להבנות משותפות עם ישראל", אמר.
"אם ישראל תהיה רגועה באשר לביטחון שלה, לא יהיו צורך לה או דרישה להחזיק את הצבא שלה בשטחים ערביים, והיא לא תרגיש שיש לה אויבים באזור".
הדיפלומט הבכיר של עומאן אמר דברים דומים בפאנל בפורום הכלכלי העולמי ביום שבת. "ישראל לא רגועה באשר לקיומה באזור. לדעתי אנחנו, הערבים, יכולים לדון בנושא ולשאוף להיפטר מהחששות האלו", אמר באירוע.
עם זאת, באותו פאנל, שר החוץ הירדני איימן א-ספדי הדף את הדברים, וטען כי "הנושא הוא שיש כיבוש". הוא ציין כי ב-2002, כחלק מיוזמת השלום הערבית, מספר רב של מדינות ערביות ומוסלמיות הציעו לישראל הכרה בתמורה לנסיגה משטחים שכבשה לפני חמישה עשורים.
בן עלאווי הוסיף כי על אף שישראל ועומאן לא נרמלו את היחסים ביניהן, שתי המדינות מתקשרות זו עם זו. "נורמליזציה תלויה בכמה עקרונות. אם יושגו עקרונות אלו, הכוללים הקמת מדינה פלסטינית, יתחיל השלב הבא, אשר כולל אינטרסים והטבות כלכליים. נכון לעכשיו, היחסים בינינו הם ברמה של תקשורת", הוא אמר, וציין כי שום דבר לא מנע מנציגים ישראלים לבקר בעומאן ולהפך.
ישראל מנהלת יחסים רשמיים רק עם מצרים וירדן, אבל נראה שיחסיה עם כמה ממדינות מפרץ, לרבות איחוד האמירויות, התחממו לאחרונה, כחלק מברית טקטית מול איראן.
בן עלאווי אמר גם כי ישראל לא תצליח לשכנע את העולם הערבי להכיר בשליטה של המדינה היהודית על הגדה המערבית, רמת הגולן וחוות שבעא (הר דב), שטחים שישראל השתלטה עליהם במלחמת ששת הימים.
"עובדות נשארות עובדות. ישראל לא תוכל להכריח את הערבים לאמץ מדיניות שלא מובילה להסכם שיכלול את החזרת השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנונים למדינות שלהם", הוא אמר.
איך אתה רואה את היחסים בין ישראל לעומאן? איפה הם עומדים?
"היחסים בין עומאן לישראל נמצאים בשלב שבו יש נושאים מוסכמים ויש מחלוקות, כמובן. היחסים שלנו עם ישראל עוברים דרך המנהיגים של ישראל. כידוע לך, ראש ממשלת ישראל המנוח יצחק רבין ביקר בסולטנות וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס ביקר בסולטנות, וראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר בסולטנות.
"לדעתנו ישראל ממלאת תפקיד חשוב בהבאת יציבות לאזור. במסגרת זו, אנחנו מתקשרים עם ישראל ועם הממשלה הישראלית. אנחנו מצפים לעתיד שבו האזור הופך ליציב יותר. אנחנו גם מצפים לראות את ישראל נוקטת מאמצים דומים למאמצים של המדינות הערביות לפתרון הנושא הפלסטיני בין הפלסטינים והישראלים.
"אמרנו ונמשיך להגיד לתקשורת, זה האינטרס של ישראל לשתף פעולה עם מדינות ערב בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, מה שייצור מידה רבה של יציבות עבור האזור הכולל את ישראל, פלסטין, ירדן, סוריה ולבנון. אנחנו מצפים לכך ומעודדים את העם בישראל והמנהיגים שלו שלא לחשוב שהם נמצאים באזור עם אויבים".
האם ישנה אפשרות שהיחסים עם עומאן ינורמלו לפני פתרון הנושא הפלסטיני?
"נורמליזציה תלויה בכמה עקרונות. אם עקרונות אלו, הכוללים את הקמת המדינה הפלסטינית, יושגו, יתחיל השלב הבא, הכולל אינטרסים והטבות כלכליים.
"נכון לעכשיו, היחסים שלנו הם ברמת התקשורת. אנחנו מגדירים זאת כך. התקשורת כוללת דיונים לא רק על האזור, אלא גם על מקומות אחרים בעולם והאופן שבו ניתן להשיג בהם שלום ודו-קיום".
האם צפויים להתרחש ביקורים רשמיים?
"ביקורים מתקיימים כשיש צורך בכך. אין דבר שמונע את קיומם".
האם הסולטן קאבוס בן סעיד יבקר בישראל?
"זה יכול להתרחש כשהיחסים שלנו יגיעו לרמה גבוהה יותר, אך התקשורת ברמה הנוכחית היא מועילה, ולדעתנו אסור לנתק אותה".
אמרת קודם לכן בפאנל, כי על מדינות ערב להרגיע את ישראל שהן אינן מתנגדות לה. אתה יכול להרחיב בנושא?
"ישראל עדיין מאמינה כי מדובר באזור עם אויבים. היא מחשיבה את דרישות הביטחון שלה כעדיפות עליונה. לכן, כערבים, עלינו לדון בנושא ולראות כיצד אנחנו יכולים לסלק את ההרגשה הזו ולהגיע להבנות משותפות עם ישראל.
"בנוסף, המגבלות שישראל מטילה על הקמת מדינה פלסטינית ועל שטחי הגדה המערבית, שהם אדמות פלסטיניות, ועל אדמות ערביות כמו הגולן ומקומות אחרים, צריכות להידון ולהיפתר במסגרת של הבנה משותפת בין ישראל והערבים. בנושא זה יש לדעתנו אופקים נרחבים. אם היא תהיה שקטה באשר לביטחון שלה, לישראל לא יהיו צורך או דרישה להחזיק את הצבא שלה בשטחים ערביים, והיא לא תרגיש שיש לה אויבים באזור".
הרעיון הוא שמדינות ערב צריכות להרגיע את ישראל באשר להיותה חלק מהאזור והדבר יעזור לקידום השלום?
"כן. זה יעזור מאוד. נכון להיום הם לא נותנים אמון בשכניהם הערבים. הם דבקים ברעיון שהם מוקפים איומים. מצב זה לא מאפשר הזדמנות להשגת התקרבות מחודשת בין הערבים לישראל. אנחנו מאמינים שעל שני הצדדים לנקוט יוזמות עד שיהיה ניתן לומר שביטחונה של ישראל הוא חלק מהביטחון של האזור וחלק מהאזור הזה".
האם נתניהו יכול להגיע להסכם שלום? אתמול הוא אמר שהוא לא יעקור שום התנחלות או ישראלי מהתנחלות.
"הוא אומר מה שהוא רוצה להגיד. אבל עובדות נשארות עובדות. ישראל לא תוכל להכריח את הערבים לאמץ מדיניות שלא מובילה להסכם שיכלול את החזרת השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנוניים למדינות שלהם. אם זה לא יקרה, ישראל תישאר מדינה של פחד, בייחוד בזמנים כאלה, שבהם טילים גורמים נזק רב יותר מבעבר. אנחנו קוראים לעם בישראל ולמנהיגיו להיות מודעים למציאות הזו. 70 שנה חלפו וישראל לא התקיימה כמדינה כמו שאר מדינות העולם.
"אלה היו גם 70 שנים שבהן הפלסטינים עמדו בפני עימותים ולחצים. הם כמו אסירים. אם פלסטיני רוצה לצאת מהגדה המערבית, הוא זקוק להיתר. ואם מישהו חי בבית שלו וזקוק להיתר לעזוב, זה כלא. אלו לא חיים נורמליים".
הממשל של טראמפ אמר שיציג תוכנית שלום לאחר הבחירות בישראל. מה צריך להיות בתוכנית על מנת שעומאן תוכל לשתף איתה פעולה?
"ראשית אנחנו צריכים לראות את התכנית. אבל לפני שאנחנו רואים אותה, אנחנו יכולים לומר שלא צריכים להיות בה הדברים שמטרידים את הפלסטינים ושגורמים להם לא לשתף פעולה. אם היא נמנעת מלהזכיר מדינה פלסטינית, לא יהיה לה עתיד".
האם הביקור של נתניהו במסקט התמקד באיראן?
"אנחנו לא אומרים מה נאמר ומה לא נאמר. הביקור שלו היה ייחודי וקצר והוא נערך לבקשתו. נידונו כמה בעיות אזוריות. בדברים ששמענו מנתניהו היו כמה חלקים חיוביים. לדעתי הכהונה הבאה של ראשות הממשלה בישראל תהיה מכרעת למאמצי השלום. היא תהיה מכרעת.
"ישראל צריכה לחזור ללמוד את העובדות. הגדה המערבית ועזה הן המדינה הפלסטינית. המתנחלים הם ישראלים שהגיעו מישראל".
הראיון פורסם לראשונה ב-Times of Israel ב-4.4.2019
הסלמה בדרום הרוג בן 22 ושני פצועים קשה במפעל באשקלון, בן 60 נהרג מפגיעה ישירה ברכב ליד שדרות ● מאז אתמול נורו יותר מ-600 טילים על ישראל ● תנועת הרכבות בין קרית גת לבאר שבע חודשה לקראת השעה 16:00 ● הקבינט הינחה את צה"ל לעבות כוחות סביב עזה
לאחר כמה שעות של הפוגה במהלך הבוקר, ב-12:15 החלו מטחים כבדים שהגדילו משמעותית את טווח הירי של הרקטות מעזה. במפעל באשקלון נהרג גבר בן 22 ושניים נפצעו קשה.
גבר בן 60 נהרג מפגיעה ישירה ברכב ליד שדרות, בזמן שסמוך למקום חלף אוטובוס חיילים. בחמאס טענו שפגעו בו בעזרת טיל נ"ט.
אתמול נהרג משה אגדי בחצר ביתו באשקלון. רקטה פגעה גם בבית החולים ברזילי באשקלון. בין הפצועים פועל תאילנדי שנפגע מרסיסים בשטח פתוח במועצה האזורית אשכול. הוא פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע.
האזעקות נשמעו ביישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון ובסביבות השעה אחת גם בבאר שבע, יבנה ולראשונה גם ברחובות. בבאר שבע פגעה רקטה באחת השכונות והסבה נזק כבד לרכוש אך לא היו נפגעים ורקטה אחרת פגעה ברהט. מתחילת סבב הטילים אתמול, נורו מעל 600 טילים מעזה וכיפת ברזל יירטה 100 מתוכם.
תנועת הרכבות בין קרית גת לבאר שבע התחדשה לקראת השעה 16:00 לאחר שהושבתה במהלך היום. ההשבתה בקו מקרית גת דרומה וצפונה הגיעה לאחר שרקטה פגעה במסילה באיזור צומת גורל.
המסילה המערבית לבאר שבע, מאשקלון, דרך שדרות, נתיבות ואופקים, עדיין סגורה. במהלך היום נפגעה מסילה ליד אשקלון. מספר הנוסעים באוטובוס בקווי הדרום מוגבל ל-35 בני אדם ולכן ייתכנו עומסים בכמה קווים.
בעזה מדווחים כי 14 פלסטינים נהרגו מתחילת סבב התקיפות אתמול. ספינות חיל הים משתתפות אף הן בתקיפות. צה"ל הרג היום את חאמד חודרי שהיה אחראי על העברת כספים מאיראן לארגונים שונים בעזה. החמאס והג'יהאד מאיימים כרגע להמשיך את התקיפות והקבינט הינחה את צה"ל לעבות את הכוחות סביב עזה.
סוחרים שלא עומדים בתשלומים נשלחים לכלא, צעירים מתוסכלים מנסים להשלים הכנסה בהשכמת השכנים, ומרבית התושבים מחכים לנס (או לתורם נדיב) שיאפשר להם לציין את החג בכבוד ● כך נערכים ברצועת עזה לפתיחת חודש הרמדאן מחר בצל ההסלמה
ביום שישי חזרו ההפגנות אל הגדר. בלוני תבערה הציתו שרפות בדרום, שני חיילים נפצעו, צה"ל הגיב בתקיפה, ארבעה פלסטינים נהרגו, ועשרות נפצעו. בשבת, מאות רקטות שוגרו לעבר ישראל, ישראלי אחד נהרג, אישה מקרית גת פצועה קשה, ועשרות נפגעי חרדה טופלו בבית חולים ברזילי. צה"ל שוב הגיב בתקיפות, וברצועה נהרגו לפחות שישה בני אדם ועשרות נפצעו.
קוראים לזה הסלמה. הקבינט המדיני-ביטחוני מתכנס בישראל בעוד שמשלחות חמאס והג'יהאד האיסלאמי מתכנסות בקהיר, שם לא יכולים לחסל אותם בסיכולים ממוקדים. ראשי ההתנגדות יצאו בקריאות שהם מוכנים לכל מצב, ושזו רק ההתחלה; שרגיעה לא תיענה ברגיעה, ושעל ישראל לעמוד בהתחייבויות שלה להסדרה.
אבל ההסלמה לא עוצרת את הזמן, ועם מולד הלבנה מחר (שני), יחל חודש הרמדאן, שבו כל העולם המוסלמי צם ביום וחוגג בלילה.
השנה, יתקיימו בישראל במהלך חודש הרמאדן, יום הזיכרון לחללי ישראל, האירוויזיון ויום העצמאות – יום הנכבה עבור הפלסטינים. לנוכח ההתרעות על הרצון של הג'יהאד האיסלמי לפגוע באירועים אלה, נפרשו כיפות ברזל ברחבי הארץ.
הרמדאן הוא שמו של החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, שזז כל שנה, ולפיכך חוגגים אותו מסביב לעולם בכל עונות השנה.
על פי האמונה, ברמדאן נמסר הקוראן לנביא מוחמד מידי המלאך ג'יבריל, והוא החודש המשמעותי ביותר לכל מוסלמי, גם אם הוא רק מסורתי.
מכיוון שעל פי המסורת מועד החג נקבע על סמך עדות ראייה בפועל של מולד הירח, איש לא יודע עד לרגע האחרון מתי בדיוק יתחיל החג. כך קורה שמי שקובע את המועד הם העדים שרואים את הסהר בסעודיה ומודיעים לשאר העולם.
במהלך החודש, על המאמינים לצום מעלות השחר ועד לשקיעה, אסור לעשן וחל איסור גם על קיום יחסי מין במהלך היום. אבל הלילות הם פסטיבל שלא נגמר.
היום מתחיל בארוחת ה"סחור", עוד לפני הנץ החמה. בשכונות מסוימות עדיין מסתובב "המשכים", המסחארתי, שעובר ברחובות עם תופים וקורא לכולם להתעורר ולאכול את הארוחה של לפני הצום, לפני שהאור שוטף את הרחוב.
היום מסתיים באיפטר – ארוחה מתמשכת ועשירה בממתקים מסורתיים, ובראשם הקינוח המיוחד ביותר לחג – הקטאייף. לסעודה הזה מתכנסים בני המשפחה הגרעינית, ובמהלך החודש מארחים הם ומתארחים אצל בני משפחה אחרים לארוחות שנמשכות אל תוך הלילה.
לחודש הצום יש משמעות חברתית מובהקת, של מתן צדקה ועזרה לזולת. זהו חודש המסמל את ניקוי הנפש, כפרה על חטאים ותקווה שהתפילות ייענו.
אבל בעזה קצת יותר קשה לקיים מצוות.
הרמדאן פוגש את תושבי הרצועה במשבר הומניטרי מתמשך, ולאחר שנה של הפגנות על הגדר, גם עם לא מעט הרוגים, נכים, פצועים, מובטלים, עניים וחולים.
סמי (שם בדוי), עיתונאי תושב עזה, אומר כי המדפים כבר מלאים בסחורה, בהמון דברים טובים לחג, אבל לאנשים אין את האמצעים לרכוש את המוצרים. "אני מקווה שלא יהיו בעיות בחשמל, ושאנשים לא יצטרכו לחגוג את האיפטר עם נרות גם השנה".
הוא מסביר כי הרמאדן הוא חג של סולידריות, ושזה הזמן של העשירים לתמוך בעניים, "אבל בעזה אפשר לומר שרק 5% הם עשירים, עשירים מאוד אפילו. עוד 10% עד 15% במצב טוב-נורמלי, והשאר עניים, חיים בטרגדיה מתמשכת".
סמי ממקם את עצמו בין אלה שהוא מגדיר במצב נורמלי. "צריך להבין", הוא אומר לזמן ישראל, "מכיוון שאין משכורות, אין שוק. בעלי העסקים ייבאו מוצרים, והמדפים מלאים. אבל כבר ברבעון הראשון של השנה, יותר מ-5,000 מהם נכנסו לכלא, כי הצ'קים שלהם לא כובדו, אין מי שיקנה את הסחורות שלהם"
הוראת החוק ברשות הפלסטינית מושפעת מהחוק הירדני, הקובע עונש של בין חודשיים לשנתיים מאסר בפועל ותשלום קנס בגין המחאות שלא כובדו. ואכן, על פי גורמים בעזה, יותר מ-5,000 איש נכנסו ויצאו מהכלא מתחילת השנה, וכרגע מצויים בו כ-1,000 איש בשל המחאות חוזרות.
"צעירים יוצאים לרחובות עם התופים שלהם כל חודש הרמדאן, ומעירים את כולם רק כדי שבסוף החודש יוכלו לדפוק על דלתות התושבים ולבקש 20 שקל על העבודה שעשו"
כאמור, חלק משמעותי בחג הוא מתן תרומה לנזקקים, "ויש אפילו מנהג להפריש אחוז מההכנסות למי שאין לו", אומר סמי. "אבל כש-52% מהאוכלוסייה סובלים מאבטלה, ויותר מ-65% חיים בעוני מחפיר, גם התרומות לא מספיקות.
"יש המון צדקה בימים האלה, אנשים אוספים כסף בשביל העניים, אבל כמה כסף כבר אפשר לאסוף כשהמצב כל כך גרוע אצל כולם?
"בארוחת הסחור אוכלים גבינה, לחם, ריבה וביצים קשות, ושותים תה מתוק שתהיה אנרגיה ליום הצום. בסך הכל אוכל פשוט. אבל אלה שלא מצליחים לקבל את העזרה מארגוני הסיוע, או מהמשפחות העזתיות שיכולות לתת, אוכלים בסחור וגם באיפטר רק לחם טבול בתה. אין להם אפילו אמצעים לקנות את האוכל הפשוט והזול הזה.
"זה גלגל הקטסטרופה הכלכלית של עזה. כלכלה בנויה על התושבים, ואם אין להם עבודה, אין להם גם כסף לקניות. גם אלה שכן מקבלים משכורות מחמאס ומפת"ח, לא מקבלים את מלוא שכרם וחיים על הלוואות. חלקם לא יכולים אפילו להחזיר את ההלוואות, וגם הם מוצאים את עצמם בכלא, בשל אי עמידה בתשלומים. ממה הם יכולים לתת צדקה? אני יודע שזה קשה להבין, אבל אם תדפקי על דלתות בעזה, מאחורי 4 מתוך 5 דלתות שייפתחו תמצאי אנשים עניים״.
בינתיים, מרבית התושבים פשוט מקווים לטוב.
"אין חוקים בזה", מסביר סמי איך עובדת השיטה, "וגם אי אפשר לדעת איך הרמדאן הזה יעבור. יש הרבה דברים שקורים באופן ספונטני. נגיד, שכן שידו משגת עורך ארוחה לבני משפחתו, אז הוא מזמין גם את השכנים שאין להם. או במקרה אחר, מישהו פתאום יכול לפתוח שולחן ולהזמין 200 איש.
"יש גם את הארגונים הלא ממשלתיים (NGO), שמארגנים ארוחות גדולות לכל מי שרוצה לבוא. או לפעמים מישהו עשיר מארץ ערבית מחליט לתרום, ומעביר כסף לארגון צדקה מקומי, ומבקש שיקנו בזה אורז ובשר, ויארגנו בשמו ארוחה לתושבי השכונה. אבל הדברים האלה לא קבועים או מאורגנים מראש, אנשים משתדלים לדאוג אחד לשני".
לפני שאנחנו מסיימים את השיחה, הוא מבקש לספר אנקדוטה על המסחארתי. "את יודעת, זו מסורת שכמעט עברה. אף אחד לא צריך את המסחארתי בשביל להתעורר לארוחת השחר. אבל צעירים בעזה, שאין להם הרבה אופציות, יוצאים לרחובות עם התופים שלהם כל החודש, ומעירים את כולם רק כדי שבסוף החודש יוכלו לדפוק על דלתות התושבים ולבקש 20 שקל על העבודה שעשו כל החודש".
בעקבות ההסלמה ומטח הרקטות המאסיבי במהלך סוף השבוע, מתאם פעולות הממשלה בשטחים הודיע על סגירת המעברים ארז וכרם שלום, וכן על ביטול מרחב הדיג ברצועת עזה עד להודעה חדשה.
בגדה, לעומת זאת, יקבלו התושבים הקלות לכבוד החג. ברמאדן יתאפשרו ביקורי משפחות מהגדה לישראל (בימי חול) ובסיום החג, בעיד אל פיטר, תתאפשר כניסה לתפילות יום שישי באל-אקצה. כמו כן, תתואם יציאה של פלסטינים לחו"ל דרך נמל התעופה בן גוריון, ויתאפשרו ביקורי משפחות מארצות ערב בגדה.
סמי מקווה שבצד העזתי, הסולידריות תקל על הקושי של העניים, שישראל תקיים את התחייבויותיה להסדרה, שהוא ובני עמו יוכלו לצום בשקט – ולהתפלל לעתיד טוב יותר.
לישראל ולחמאס יש בשבועות האחרונים אינטרס משותף: להגיע לרגיעה ● אלא שהג'יהאד האיסלאמי, במימון ובהפעלת איראן, יעשה הכל כדי להפר את הסדר ● וכך נמצא מנהיג חמאס יחיא סינואר בעמדה המפתיעה: הוא הקול המתון בעזה
ההוכחה הטובה ביותר שראשי חמאס לא היו מוכנים לסבב הלחימה היום, היא העובדה שמנהיג הארגון יחיא סינואר בכלל נמצא בקהיר.
סינואר נקרא ביום חמישי האחרון על ידי המודיעין המצרי לעוד סבב שיחות, כדי לקדם את הרגיעה המתגבשת עם ישראל. יחד עם ראשי חמאס נקרא למצרים גם זיאד נחלה, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ומי שמצטייר כגורם המרכזי שמנסה לחבל במאמצי הרגיעה.
על פי דיווחים פלסטיניים, מי שעוד הגיע מהרצועה לקהיר הוא בהאא' אבו-אל עטא, מפקד הג'יהאד האיסלאמי בצפון הרצועה, ומי שמוציא לפועל בשבוע האחרון את הפיגועים וירי הרקטות. בתזמון אחר – ללא יום עצמאות ואירוויזיון בפתח – לא מן הנמנע שאבו-אל עטא היה עולה בדיוני מערכת הביטחון בישראל כיעד לחיסול. אלא שאף אחד בירושלים לא ייקח סיכון להיכנס לסבב ארוך בעיתוי ובנסיבות הנוכחיים.
זו הסיבה שישראל הפנתה אצבע מאשימה לעבר הג'יהאד האיסלאמי בשבוע שעבר, לאחר ירי הרקטה ארוכת הטווח שנחתה בים. המסר הישראלי היה הפעם ממוקד, בשונה מהנוסח הרגיל שמסתיים בדרך כלל בשורה "חמאס הוא הריבון ברצועה ולכן הוא נושא באחריות". הפעם, ההודעה הישראלית הופנתה ישירות לג'יהאד, ללא אזכור של חמאס. אם תרצו, עוד הוכחה – עד כמה שהדבר נשמע מופרך – כי בשבועות האחרונים לישראל ולחמאס יש שותפות אינטרס: להגיע לרגיעה.
ההסכמות הללו הן לצנינים בעיני הג'יהאד האיסלאמי, הממומן ומופעל על ידי איראן. על פי גורמים במערכת הביטחון, ביום שישי האחרון היה זה צלף של הג'יהאד האיסלאמי שירה לעבר כוח צה"ל בדרום הרצועה ופצע קצין באורח בינוני וקצינה באורח קל. זה קרה כשנציגי חמאס וג'יהאד נכחו בחדר אחד עם המודיעין המצרי. אפשר רק לדמיין מה אמר יחיא סנואר לזיאד נחלה, כשזה מגלגל עיניים ומיתמם.
בשני המקרים האחרונים ברצועה – ירי הרקטה וירי הצלף – הג'יהאד ניסה להסתיר את זהות המבצעים כדי להרוויח פעמיים: לפגוע במאמצי הרגיעה אך לא להתעמת עם חמאס. ישראל דאגה לפזר את מסך העשן הזה ולעמת את הצדדים, כשהיא מעבירה למודיעין המצרי את החומר המודיעיני הרלוונטי.
סינואר נמצא בתקופה מורכבת מבחינתו. מי שבילה את רוב שנותיו בכלא הישראלי ונחשב לדמות מפתח בזרוע הצבאית של חמאס, מוצא עצמו פתאום כקול המתון ברצועה
בכלל, סינואר נמצא בתקופה מאד מורכבת מבחינתו. מי שבילה את רוב שנותיו בכלא הישראלי ונחשב לדמות מפתח בזרוע הצבאית של חמאס, מוצא עצמו פתאום כקול המתון ברצועה. סינואר במקרה הזה צריך להביט לאנשי הזרוע הצבאית של חמאס, שהוא בשר מבשרה, ולהסביר להם מדוע יש לנצור את האש. יותר מכך, סינואר מבין שאם המצרים לא יצליחו לגשר על הפער מול הג'יהאד האיסלאמי, ולא רחוק היום שהוא יצטרך להתעמת עם השלוחה האיראנית על אדמת עזה. בינתיים זה לא קורה.
סינואר, בניגוד לפעולות הנחרצות נגד גורמי דעא"ש ברצועה, מכלכל את צעדיו כאשר זה מגיע לג'יהאד האיסלאמי ונמנע בכל דרך מעימות גלוי עם אנשי הארגון. תקיפת המוצב המאוייש של חמאס ביום שישי והרג שלושה פעילים של הארגון, היו הסיבה לירי מאות הרקטות במהלך השבת. אבל בל נטעה, למרות החמ"ל המבצעי המשותף של הארגונים ברצועה, נראה שהצדדים – חמאס והג'יהאד – הגיעו למבוי סתום באשר להבנות הרגיעה ולכן יצאו לקהיר.
מבחינת סינואר, המודיעין המצרי הוא מנוף לחץ משמעותי על הג'יהאד, שכן מצרים רואה עין בעין עם חמאס. האם מצרים תצליח להוציא את הערמונים מהאש עבור סינואר? ספק גדול, אך בכל מקרה היא עושה הכל כדי שזה יקרה, כולל איומים על הג'יהאד כי לא תעצור את ישראל אם וכאשר ירושלים תחליט להעלות את רף התגובה.
האש בדרום נמשכת הערב, כשישראל עם יד אחת על ההדק ויד שנייה עם הטלפון לקהיר. זה לא מצב חדש, זו המציאות בחודשים האחרונים. כרגע נראה שדלי המים שיכול להוריד את גובה הלהבות בסבב הזה – בדגש על להוריד את הגובה ולא לכבות את האש – הוא הכסף הקטארי.
עדיין לא ברור מדוע הוא מתעכב – האם זו יוזמה ישראלית או גרירת רגליים קטארית. מה שבטוח, עם 30 מיליון דולר למשכורות לפני חג הרמאדאן המתחיל ביום שני, סנואר יכול להציג הישג לרחוב העזתי, לדחוק את הג'יהאד לפינה ולקבל שקט זמני. בדגש על זמני.
ראש הממשלה מגיע היום לקבינט אחרי סבב לחימה קשה בדרום, אך ללא אופוזיציה ימנית לזהירות האופיינית לו במלחמה מול עזה ● היחיד שעוד יכול לערער על נתניהו הוא ליברמן, שר הביטחון המיועד
ראש הממשלה בנימין נתניהו יגיע היום (ראשון) לפגישת הקבינט המדיני-ביטחוני כשהוא חזק מתמיד — אחרי מערכת בחירות, עם הישג מרשים בקלפי, כשהאופוזיציה הימנית נגדו אינה קיימת ברגע זה (השרים נפתלי בנט ואיילת שקד בחוץ, ולא ברור אם הם יגיעו מחר לישיבת הקבינט).
נתניהו יכול לנקוט היום את משנה הזהירות האופייני לו במלחמה מול עזה: מכות מדודות כדי למנוע הסלמה וניסיון לשמור על המשך ההסדרה (בישראל בטוחים כי הכסף הקטארי לא הגיע לעזה בגלל תקלה בין קטאר והאו“ם).
"שני דברים מצילים את כרגע את חמאס: הזהירות של נתניהו, וכיפת ברזל״
"שני דברים מצילים כרגע את חמאס", אמר הערב מקור המקורב לראש הממשלה. "הזהירות של נתניהו, וכיפת ברזל. אם לא היינו מיירטים כל כך הרבה רקטות והן היו נופלות על בתים ישראלים לא הייתה לנו ברירה אלא להיכנס בכל הכוח. כיפת ברזל מצילה גם אותנו, כי כניסה לעזה תדרוש הרבה קורבנות, אבל גם אותם“.
מי שיכול לערער על המדיניות של נתניהו בעזה הוא שר הביטחון המיועד, אביגדור ליברמן.
יו״ר ישראל ביתנו התפטר מהממשלה בנובמבר האחרון, בתירוץ שישראל מעבירה לרצועה כסף קטארי ואינה נוקטת ביד קשה נגד חמאס. הפרישה של ליברמן סימנה את הדרך לבחירות המקודמות, כפי שהוא רצה. האם הוא יחזור לממשלה כדי לתמוך במדיניות הפוכה? ההערכה היא שכן.
ליברמן לא באמת יכול להפקיע את סמכות ההחלטה על הדרך מראש הממשלה, אבל הוא גם לא יוותר על תפקיד שר הביטחון, שנתניהו מגיש לו למרות שירד בכוחו וקיבל בבחירות חמישה מנדטים. ובכל זאת, הדברים נאמרים בהסתייגות כי ליברמן אינו פוליטיקאי צפוי.
כך או אחרת, שם אחד ירחף מעל הדיון בקבינט היום, וגורמי הביטחון יחזרו עליו פעם ועוד פעם: זהו שמו של בהאא' אבו-אל עטא, מפקד הגזרה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי. אבו אל עטא הוא האיש שפיקד על ירי בחיילים הישראלים ביום שישי, וגרר את חמאס לעימות עם ישראל בניגוד לרצונו של הארגון ובניגוד לאינטרס שלנו.
בקבינט היום, אחד השרים ישאל בוודאי את ראש הממשלה מדוע הצבא אינו מחסל את המפקד הג'יהאדיסטי שגורם לכל הצרות ועלול עוד לטרפד את האירוויזיון. "הוא לא הולך בגו זקוף בימים האלה", יענו אנשי הביטחון.
במלים אחרות: האיש חזק על הכוונת של ישראל.
מפקד שטח בזרוע הצבאית של חמאס, חאמד חודרי, נהרג מפגיעה במכוניתו ● חודרי היה אחראי על העברות כספים בהיקפים גדולים מאיראן לארגונים שונים בעזה ● צה"ל: "הוא שימש ראש החץ של איראן בעזה"
צה"ל הרג בשעות הצהריים את חאמד חודרי, בן ה-34 מעזה, בפגיעה ישירה ברכבו. חודרי היה האחראי על העברות כספים במזומן ובהיקפים גדולים מאריאן לארגונים שונים בעזה, בהם החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ועוד.
לפי דובר צה"ל, חודרי היה הבעלים של חברת החלפנות "חאמד ללצראפה/אלופאק", שביססה את מעמדה כחלפנית הכספים המרכזית בעזה. החברה נעזרה בחלפנים בחו"ל וסוחרים שהיו מודעים להכרזה עליה כארגון טרור.
לפי צה"ל, חודרי שימש ראש החץ של איראן ברצועה, ותרם להתעצמות הצבאית של החמאס והג'יהאד האיסלאמי.
לא טוב להם? שילכו לברלין
עיתונאים גרמנים מתלוננים בחדר המדיה של האירוויזיון: ״לא ייתכן שגובים כאן 2 יורו על מים ו-3.5 יורו על קפוצ׳ינו. יקר פה. המים צריכים להיות בחינם״
— Raz Shechnik (@RazShechnik) May 4, 2019
חיים לוינסון מבהיר: ״למי שמזלזל בעוצמה של הפצת ידיעות פייק ניוז ברשת תראו את זה: מאן דהוא שלף ידיעה ישנה שלי מימי בידיעות אחרונות דהיינו לפחות לפני 12 שנה על בית ספר חרדי בנתניה שהעניש בנות שעמדו בצפירה. יש לזה כבר 660 שיריים ובתגובות מתארגנת הפגנה ביום א מחוץ לבית הספר״
לא! זה לא אותו העם.ובמפורש לא העם שאני חלקו …
פורסם על ידי Abraham Kimchi ב- יום שישי, 3 במאי 2019
כ-30 מפגינים ומפגינות הגיעו היום אל ביתו של נתן אשל, צלם התחתונים שהורחק משירות המדינה, תלו חזיות ותחתונים, והפרו את שלוות השכנים ● למרות המספר המצומצם, לאשל יש סיבה לדאגה: את ההפגנה ארגנו מי שהתחילו את גל ההפגנות מול ביתו של היועמ״ש אביחי מנדלבליט ● איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים
סיקור הוגן של הפגנה מתחת לביתו של איש ציבור אמור להציג לפחות שני צדדים.
מצד אחד, להביא את קולות המפגינים, ולהסביר מה היה העוול שהכעיס אותם עד כדי כך, שהם יצאו מביתם ונסעו לביתו של אדם שאותו הם לא מכירים אישית, כדי לשאוג עליו במגאפון. מצד שני, תמיד יהיה מי שיגיד שההפגנה פוליטית. שמישהו מושך בחוטים מאחורי הקלעים. או שזו סתם הוכחה ליכולת מוגבלת של המפגינים לקרוא מציאות מורכבת.
במקרה של נתן אשל, איש סודו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וכעת חבר בצוות המשא ומתן הקואליציוני, אין שני צדדים. העוול שאשל גרם לא שנוי במחלוקת, הוא עצמו הודה בו. המציאות לא נעימה, אבל גם לא מורכבת במיוחד.
בגרסה המרוככת, המכובסת, שהתגלגלה לעסקת הטיעון שאשל סגר עם נציבות שירות המדינה, בחסות משרד המשפטים, הוא הודה שכשהיה ראש הסגל במשרד ראש הממשלה הוא צילם בסתר "צילום לא מקובל" של עובדת בלשכת ראש הממשלה וחיטט במחשבה האישי. ועל כך הוסכם שהוא יורחק לצמיתות משירות המדינה.
אלא שמאז הרחקתו, ממשיך ראש הממשלה בנימין נתניהו להשתמש בשירותיו של אשל כיועץ וכנציג – אשל ייצג את נתניהו, בין השאר, גם במו״מ הקואליציוני ב-2013 וגם בזה של 2015, והפעם הוא שוב יושב בצוות המשא ומתן כנציג בלפור. הוא לא עובד מדינה, ולכן מותר לו לעשות מה שהוא רוצה. ואם ראש הממשלה ממשיך לתת בו אמון, זה מה שיהיה.
לכן התייצבו היום (שישי) אחר הצהריים כ-30 מפגינים ומפגינות מתחת לביתו של אשל בתל אביב. הם תלו חוטי כביסה ועליהם תחתונים וחזיות, וקראו לאשל לצאת להתעמת איתם, או לחילופין – פשוט לצאת להם מהחיים.
הם באו במיוחד כדי להביך אותו. דווקא לפני כניסת השבת, דווקא מול שכניו ומכריו. למי ששאל "אבל למה להפגין מתחת לבית שלו?" הם ענו "כי באנו להטריד את המטריד". וכדי להטריד את המטריד הם תופפו בתוף ושרו "במדינת החרמנים, רעש מהומה / נתק'ה החרמן שלי, נתפס עם מצלמה / נתק'ה נתק'ה השובב / נתפס עומד עם מכנסיו / אך הזוג עליו שומר / בזמן שהוא גומר".
רבים מהשכנים בבניין שבו מתגוררת משפחת אשל הציצו בין התריסים כדי להבין מה המהומה שהתרגשה על ראשם. אם גם אשל היה בין המציצים, הוא אולי שאב עידוד מהמספר המצומצם של המפגינים.
אבל לאשל יש סיבה לדאוג. את ההפגנה מתחת לביתו ארגנו שתי נשים – "שתי סבתות", כהגדרתן: דלית גפנר-רוס ועו"ד סיגלית קסלר. שתיהן היו מהגרעין הראשון של המפגינים מתחת לביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בפתח תקווה, עוד לפני כשנתיים, בהפגנות שהתחילו עם 20-30 מפגינים נחושים, שחזרו שבוע אחרי שבוע, עד שהפכו כעבור שנה להפגנות ענק של אלפים.
"סיגלית ואני נפגשנו מתחת לבית של מנדלבליט״, מספרת דלית גפנר-רוס. ״זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שיצאתי להפגנה. היינו שלושים איש, כל אחד צעק על משהו אחר. סיגלית צעקה על הצוללות. אחרי ההפגנה הצעתי חברות בפייסבוק ומאז אנחנו ביחד, באש ובמים, במחאות.
״חוץ מההפגנות בפתח תקווה אנחנו שלוש בנות – סיגלית, אני וחברה נוספת, שנמצאת עכשיו בהודו – שעולות כל שבוע להפגין מול ישיבת הממשלה בירושלים. כששמענו שנתן אשל מעורב במשא ומתן הקואליציוני, לא האמנו. בן אדם שהורחק מהחיים הציבוריים, אין שום סיבה שיחזירו אותו בדלת האחורית לחיים הציבוריים והוא ישפיע על הקמת ממשלה.
״הם טירללו לגמרי את המדינה. פשוט טירללו את המדינה. ואנחנו אוהבים את המדינה הזאת, רוצים שהדמוקרטיה תישמר, רק שאף אחד לא סופר אותנו".
קסלר, מצידה, מתייחסת למעשה שאשל עשה ומבהירה: "אין דבר כזה 'הטרדה מינית'. כשמוציאים את זה מהכוח אל הפועל, מדובר באלימות מינית. כל מי שעבר תקיפה מינית או אלימות מינית יודע שזה לא פוסק לעולם.
"מי שהיה תוקפן מינית, אין לו מקום בשירות הציבורי, בחיים האזרחיים הציבוריים, ולא יכול לקבוע שום דבר לגבי כלל האזרחים של ישראל. הממשלה של כלל אזרחי ישראל לא תקום עם עזרה של אדם שהוא תוקפן מינית".
יכול להיות שאחרי שתוקם הממשלה החדשה, אשל יתפייד שוב אל הצללים שמאחורי הקלעים. במקרה כזה, ההפגנות מתחת לביתו כנראה יגוועו מאליהן.
אבל אם להסתמך על תקדים פתח תקווה – יכול להיות שדיירי פינת הרחובות ברוריה ובנימיני בשכונת נחלת יצחק בתל אביב יאלצו להיפרד משנת הצהריים של ימי שישי בתקופה הקרובה.
דניס רוס, השליח האמריקני המיתולוגי למזרח התיכון, אינו אופטימי ● הוא תוקף את ״תוכנית המאה״ השאפתנית של טראמפ ("הכניסו את המנהיגים הערבים למגננה") ומודאג מהקשר ההדוק בין נתניהו לנשיא הרפובליקאי ● ראיון בלעדי
דניס רוס, השליח האמריקני המיתולוגי למזרח התיכון, אינו אופטימי ● הוא תוקף את ״תוכנית המאה״ השאפתנית של טראמפ ("הכניסו את המנהיגים הערבים למגננה") ומודאג מהקשר ההדוק בין נתניהו לנשיא הרפובליקאי ● ראיון בלעדי
המדינאי האמריקאי הוותיק דניס רוס מעריך כי יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ידחה על הסף את תוכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
"אני לא אופטימי", אומר רוס בראיון ל״זמן ישראל״. "לדעתי, אבו מאזן הולך לדחות את היוזמה האמריקאית בלי לראות אותה כלל".
רוס היה המתווך הראשי בשיחות השלום שהתקיימו בין ישראל לבין הפלסטינים והסורים, בתפר שבין שנות התשעים של המאה הקודמת לבין שנות האלפיים.
הוא כיהן כשליח המיוחד למזרח התיכון מטעם ממשל הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון; היה המוציא לפועל של פסגת ואי ב-1998 בין קלינטון, בנימין נתניהו, ויאסר ערפאת; פסגת קמפ דייוויד ב-2000 (בין קלינטון, אהוד ברק וערפאת); ופסגת שפרדסטאון באותה שנה (קלינטון, ברק, ופארוק א-שרע הסורי). הידע שלו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונסיונות האמריקאים להביא שלום לאיזור, רב יותר משל כל אדם אחר.
גם בממשל התזזיתי של טראמפ נועצו בו בחודשים האחרונים באופן לא רשמי, בכל הנוגע לאזור שאותו הוא מכיר כאת כף ידו. למרות זאת, רוס אומר ל"זמן ישראל", שאינו יודע מה יש ב"תוכנית המאה" של טראמפ – תוכנית השלום השאפתנית של הבית הלבן, שאמורה להיות מוצגת ככל הנראה בחודש יוני.
יחד עם זאת, לרוס אין ציפיות גדולות מתוכנית השלום של טראמפ, והוא סבור כי כדי לאלץ את אבו מאזן להיכנס לשיחות, "הממשל בארה"ב זקוק למנהיגים ערבים, שיאמרו שהתוכנית האמריקנית היא תוכנית רצינית. זה לא יכול לקרות אחרי ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל בגולן, ואחרי שבממשלת ישראל מדברים על סיפוח בגדה".
רוס מדגיש כי המחוות האמריקניות כלפי ישראל, "הכניסו את המנהיגים הערבים למגננה. עכשיו הם לא יכולים לומר שמדובר בתוכנית רצינית, מבלי שתהיה מדינה פלסטינית, שבירתה במזרח ירושלים. אילו מנהיגי מצרים, ירדן מרוקו, סעודיה והאמיריות, היו אומרים שזה רציני, לאבו מאזן היה קשה להתחמק".
רוס (70) כיהן בממשלים רפובליקאים ודמוקרטים: הוא שירת בפנטגון תחת הנשיא ג'ימי קרטר; היה יועץ הנשיא רונלד רייגן למזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי, מנהל התכנון המדיני במשרד החוץ של הנשיא ג'ורג' בוש האב; כאמור, שליח מיוחד של הנשיא קלינטון למזרח התיכון; ויועץ מיוחד לשרת החוץ הילרי קלינטון (בממשל ברק אובמה) למפרץ הפרסי ודרום מזרח אסיה. ההתמקדות שלו שם היתה בנושא האיראני.
לצד עבודתו הדיפלומטית, הוא שומר לישראל פינה חמה בלב. רוס הוא יהודי החי בוושינגטון, ואחד משלושת ילדיו חי בישראל. כיום, הוא בכיר במכון המחקר "מכון וושינגטון למזרח התיכון", ועומד בראש "המכון למדיניות העם היהודי", מכון מחקר שבסיסו בירושלים, שהוקם על ידי הסוכנות היהודית במטרה לעקוב אחר מצבו של העם היהודי.
ואם יש משהו שמדאיג אותו במיוחד, זהו שיתוף הפעולה ההדוק, לעתים עד כדי הזדהות מוחלטת, בין ממשל הנשיא טראמפ לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"חשוב שיהיו לממשלת ישראל קשרי עבודה טובים עם הממשל האמריקאי – והכוונה היא לכל ממשל – דמוקרטי או רפובליקאי", אומר רוס, "אבל אסור לממשלה להגזים ולטפח קשרים עם מפלגה אחת בלבד. כשהתארחתי בישיבת ממשלה בישראל, אמרתי לשרים, שחשוב שלכל ממשלה יהיו קשרי עבודה עם הממשל האמריקאי, והזהרתי אותם שאסור להגזים ולעבוד רק עם צד אחד".
את הקשר בין ישראל וארצות הוא מתאר כ"קשר של אינטרסים וערכים משותפים. שתי דמוקרטיות, העומדות מול איומים דומים. מרבית האמריקאים מבינים זאת. העניין הוא, שחצי מחברי המפלגה הדמוקרטית רואים כיום את ישראל באור שונה – וזהו סיכון".
לדבריו, ההתייצבות הגורפת של ירושלים לימינו של טראמפ, עלולה לסכן את הקשר של ישראל עם יהדות ארצות הברית – וכתוצאה מכך את הקשר בין שתי המדינות: "המצב יחמיר אם לא תהיה לישראל תמיכה יהודית. למדיניות יש מחיר. נכון להיום, המחיר הוא שישראל זוכה לתמיכה של הרפובליקאים, של העצמאים ושל חצי מהדמוקרטים, כך שעדיין מדובר ברוב מובהק. אבל המגמה מדאיגה".
רוס מוסיף כי, "אם תיצרו את התחושה שהאידיאולוגיה שלכם דומה לזו של ממשל טראמפ, אתם מתנכרים לעובדה ש-75% מיהודי ארה"ב הם הגרעין הקשה של מתנגדיו. ישראל חייבת לעשות הכל כדי להגיע ללב של הדמוקרטים והיהודים הלא אורתודוקסים. כרגע יש לישראל דימוי שהיא מתעלמת מהדמוקרטים ומהיהודים הלא אורתודוקסים. כשאתם מקבלים החלטה נגד מתווה הכותל (שנועד להקל על זרמים נוספים ביהדות את הגישה לכותל, יב"ח), אתם מתנכרים ל-90% מהיהודים בארה"ב. זה צריך להפעיל אצלכם פעמון אזעקה. יש סכנה. אם תאבדו 90% מהיהודים שאינם אורתודוקסים, לא תהיה לכם תמיכה מצד הקונגרס האמריקאי. זה בטוח".
בסדרת כתבות שבועית, אלון הדר והאנתרופולוג פרופ׳ ניר אביאלי יוצאים למסע בעקבות פוליטיקת הזהויות של המטבח הישראלי ● השבוע, לקראת יום העצמאות, אביאלי מפרק לגורמים את מנהגי המנגל הישראלי ● "גברים מחלקים נשים לנתחים - חזה, שוקיים, צוואר. ממש פירוק של קצבים. ואז מה הם עושים? טוחנים, לשים, דופקים״
אנחנו עומדים מול על ויטרינת הבשר במסעדת m25, הצמודה לקצביית "מיטמרקט" בשוק הכרמל. פרופסור ניר אביאלי – חבר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ומתמחה באנתרופולוגיה של אוכל – מביט במגשים עם נתחים עצומים של פריים ריב, סינטה על העצם, אנטריקוטים, צלעות טלה, הר של נקניקיות מרגז ועשרות שיפודים, בהם שקדי עגל, שוק טלה, כבד פרה, כליות. קשה לבחור.
"כשאתה עומד בויטרינה כזו, אתה רואה אנשים – מדוגמניות רזות ועד גברים כרסניים – וזה מוציא מהם תגובות שאתה לא מאמין. רגש קמאי, מוחבא, מוסתר", מספר שף המסעדה יהונתן בורוביץ.
"בשר הוא הביטוי האולטימטיבי לכוח ולשליטה", מסביר אביאלי את האובססיה סביב האדום האדום הזה. "אתה לוקח סכין ושוחט את בעל החיים. לוקח את החיים שלו ומכניס אותו לגוף שלך. בנוסף, יש הנחה אצל בני האדם שאם אתה אוכל בשר, אתה מפנים את הכוח שלו. אלו אמונות שיש להן גם בסיס תזונתי, אבל מדובר בעיקר בעניין חברתי.
״לסועד שיהונתן השף מדבר עליו בא לקחת נבוט, לכסח את כל הגברים בסביבה, ואז להשכיב את הדוגמנית על השולחן. הביטוי 'תאוות בשרים' בעברית, כמו בשפות אחרות, מתייחסת גם לאכילת בשר וגם לסקס".
מאיפה זה בא?
"בוא נחזור לציד וללקט, צורת הקיום של בני האדם לאורך רוב קיומם. בעבר חשבו שהציידים הגברים – אלו שמביאים את הבשר – הם ספקי המזון העיקריים, והנשים – המלקטות את האגוזים והשורשים – תורמות תרומה שולית. אבל כאשר אנתרופולוגים התחילו לחקור ולמדוד את הערכים התזונתיים, הם גילו כי האישה היא זו שמזינה את המשפחה. בזמן שהגבר ירדוף אחרי הסנאי שלושה ימים ביער, ירה חצים, יפספס – האישה תביא כמות משמעותית של אגוזים ושורשים. הרבה יותר קלוריות מהגבר".
בעבר חשבו שהציידים הגברים הם ספקי המזון העיקריים, והנשים תורמות תרומה שולית. אבל כשאנתרופולוגים התחילו לחקור ולמדוד את הערכים התזונתיים, הם גילו כי האישה היא זו שמזינה את המשפחה
הציד הייתה טריטוריה השמורה רק לגברים?
"דווקא החברות האלו היו מאוד שוויוניות. אם אישה רצתה לצוד, אף אחד לא אמר לה 'מותק, כנסי לבית'. אבל בעולם שתוחלת החיים בו היא 30 שנה, מתוכם את 15 שנה אמא – היכולת לצאת לציד כבן אדם מבוגר מוגבלת. גם כי הריון מכביד ומחליש, וגם כי היא צריכה להניק את הילדים, ולכן היא לא יכולה להתרחק מהמחנה".
מאז, תוחלת החיים עלתה והמקום של הנשים השתנה בחברה. איפה הן נוכחות בחגיגת הבשרים היום?
"מאחור, הן לא במשחק. הסוציולוגית האמריקאית קרול אדמס פרסמה ספר בשם The Sexual Politics of Meat, וטענה שהיחס של בני אדם לחיות זהה ליחס של גברים לנשים".
כלומר?
"גברים עושים אובייקטיזציה לנשים. לא דמות עגולה ומורכבת, אלא גוף שבמרכזו חור. את היתר מחלקים לנתחים – חזה, שוקיים, צוואר. ממש פירוק של קצבים. ואז מה אתה עושה? טוחן, לש, דופק, משפד… כל המונחים שבני אדם עושים בהם שימוש כדי לדבר על טיפול בבשר, זהים למונחים שגברים מדברים על נשים. לכן קרול אדמס ממשיכה וקובעת: כל מי שהוא פמיניסט, חייב להיות צמחוני. לדחות לגמרי את המשחק הזה, שכולו כח ואלימות".
אז למה הדוגמנית שבורוביץ מדבר עליה מזמינה בשר?
"גברים ונשים לא באמת כל כך שונים. לכולם יש תאוות בשרים, תאווה לכוח שיש בה גם אלימות ורצח וגם בעילה. אבל החברה האנושית לא מאפשרת לממש את כל התאוות, והדבר נכון במיוחד לגבי נשים בחברות פטריארכליות – שם מושקע מאמץ רב בניהול ושליטה ברגשות האלו אצל נשים.
"כאשר הגבר המסוקס מביא את בת הזוג שלו עם ג'יפ ההאמר לטרוף בשר כפי שתיאר השף לפני כמה דקות, הוא מאפשר לה להשתתף בחוויה ולממש אותה באופן חלקי – אבל הוא מנהל אותה ומתווך את החוויה עבורה – שוב מופע של שליטה גברית בנשים".
יום העצמאות קרב. התורים בקצביות הולכים ומתארכים. הפארקים הלאומים בכוננות ספיגה. בעוד כמה שעות ייכבשו על יד עשרות אלפי משפחות שיחגגו את חירות העם בהנחת נתחי בשר ונקניקיות תעשייתיות על גחלי פחם בריח בנזין. משתה לא מרוסן בו יזללו הסועדים כמויות בשר בלתי אפשריות, שאינן קשורות לכל סרגל תזונתי. זה חג הבשר ושאף אחד לא יפריע לנו.
"לאורך ההיסטוריה, אכילת בשר צלוי על האש נדירה ומוגבלת לעשירים ולחזקים. צליית בשר היא פרקטיקה של עשירים: אתה לוקח קילו בשר ומבשל אותו עם 10 ליטר מים ומקבל עשרות מנות מרק. אם תצלה את הנתח על האש, הוא יצטמצם, יאבד כמחצית ממשקלו, ויספיק אולי ל-2-3 אנשים. הצלייה היא תהליך של העצמה וריכוז של כל התכונות שאנחנו מדברים עליהן".
זה קיים רק כאן?
"באיזה ארצות חוגגים ביום העצמאות סביב המנגל? ארה"ב, ארגנטינה, ברזיל, אורוגוואי, צ׳ילה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. שאל את עצמך מה משותף לכולן, ומדוע בשר צלוי עומד בלב הזהות הלאומית? אלו ארצות הגירה קולוניאליות בהן גברים השתמשו בבקר ובצאן כדי להשתלט על המרחב. השיטה המקובלת: תיפסו שטחי מרעה מהילידים, ומה שתגדרו – שלכם.
אצלנו לא היו עדרי בקר ענקיים אלא 'עוד דונם ועוד עז'. מעטים מימשו את האתוס הגברי הזה: אלכסנדר זייד, מאיר הר ציון ואריק שרון, אשר הפכו לאייקונים של הגבר הרועה-לוחם
"ההיסטוריון האמריקאי החשוב פרדריק ג'קסון טרנר טוען שהברביקיו האמריקאי הוא משא ומתן עם ההיסטוריה. גברים אמריקאים כבשו את המרחב בעזרת בקר.
״האייקון האמריקאי – איש המרלבורו על הסוס – מה הוא עושה בערב מתחת לשמיים מכוסי הכוכבים? מדליק מדורה וצולה נתח בשר על האש. כלומר, הוא משתמש בבקר כדי לכבוש את המרחב, ואוכל את בשר הבקר כדי לאגור כוח שיסייע לו להמשיך במלאכת הכיבוש וההשתלטות. לכן, טוען טרנר, צליה על האש, ארוחת הברביקיו, היא מופע של כח, גבריות ושליטה במרחב".
מה הייחוד של המנגל הישראלי?
"לכאורה אותו סיפור – כוח, אלימות, ושליטה במרחב. אבל אצלנו לא היו עדרי בקר ענקיים אלא 'עוד דונם ועוד עז'. מעטים מימשו את האתוס הגברי הזה: אלכסנדר זייד, מאיר הר ציון ואריק שרון, אשר הפכו לאייקונים של הגבר הרועה-לוחם".
אז מה כן?
"פרגיות".
מה?!
"במסגרת המחקר שלי הלכתי שנה אחר שנה, במשך עשור, לגן סאקר בירושלים. בערב יום העצמאות וביום החג עצמו. הגן, שנמצא למרגלות הכנסת, והיום גם בית המשפט העליון, הוא האייקון של ה'על האש' הישראלי. ושם יש פרטיטורה קבועה – סדר קבוע לצליית הבשר: נקניקיות, כנפיים, המבורגר, פרגיות ואז אולי סטייקים וצלעות כבש".
נשמע שזה מהלך מהזול ליקר.
"גם. אבל ההסברים שאני שמעתי שונים: קודם כל לצלות אוכל לילדים שאין להם סבלנות לחכות. יתר על כן, הוסבר לי ש'נשים וילדים אוהבים בשר רך'. אני זוכר שיחות עם גברים שעירים וכרסתנים בלי חולצה שעמדו ליד המנגל, אשר הסבירו לי מה הסדר הנכון, ומדוע הוא מבוסס על התחשבות בילדים ובנשים – תוך כדי כך שהם זוללים בעצמם ישר מן המנגל, את הבשר הרך המיועד לנשים וילדים".
ג׳נטלמנים מהחלומות.
"מי באמת צריך חלבון משובח? נשים וילדים. התועלת התזונתית עבור גבר מבוגר היא נמוכה".
אז למה הוא רוצה את המלוכה על הסטייקים?
"יום העצמאות הוא אירוע הגמוני של שליטה גברית. יום קודם, ביום הזיכרון, המדינה עוצרת דום ונזכרת בגברים הצעירים שנפלו למען המדינה וכדי להבטיח עצמאות וחירות לנשיהם ולילדיהם. למחרת הגברים עושים סדר, משיבים את מערך הכוח הפטריארכלי ותובעים לעצמם את הפריווילגיה הגברית לבשר. ואם יש אישה שמחזיקה מעמד עד הסטייקים, מסמנים אותה: היא אוכלת כמו גבר".
ומאיפה באה הפרגית?
"הספקתי לראיין את יהודה אווזי, בעלת רשת השיפודיות 'אווזי', לפני שהוא נפטר. הוא טען שהוא המציא את הפרגית בסוף שנות ה-80. פרגית לפי ההגדרה היא עוף צעיר, שעוד לא צמחו לו הנוצות. שים לב שבאנגלית – chick – ובעברית 'פרגית' זה סלנג לבחורה צעירה בעלת עור חלק שגברים רוצים לטרוף. עכשיו תראה מה קורה פה. 'פרגית ישראלית' היא תרנגולת זקנה עם ירך גדול, אותו מפלטים וחותכים לקוביות".
נפלא.
"הזיקוק של הישראליות, מנת הדגל ביום העצמאות, היא בלוף. קומבינה: לא פרגית אלה תרנגולת זקנה. ובמקביל, סיפור הכוח מתערער: 'אם תאכל בשר, תהיה חזק כמו שור', אומרים ההורים לילדים. אבל מה קורה כשזו בעצם תרנגולת זקנה, מה לגבי הממד הפיזי והסמלי של כוח?".
"ביום הזיכרון, המדינה עוצרת דום ונזכרת בגברים הצעירים שנפלו למען המדינה וכדי להבטיח עצמאות וחירות לנשיהם ולילדיהם. למחרת, הגברים עושים סדר"
משל הישראליות החדשה?
"מה שמוביל לשאלה הגדולה, האם אנחנו חזקים או חלשים? מצד אחד אנחנו הכי חזקים בעולם: לפי פרסומים זרים – שש צוללות מחומשות היטב וחיל האוויר הטוב בעולם יכולים להחריב את העולם. מצד שני, הכי חלשים. שלושה חמאסניקים עם בלונים או עפיפון מניילון גומרים עלינו, מכניסים את כל המדינה למקלט. עושים פה ביום העצמאות על האש מפואר, אבל מה מככב בתפריט? הפרגית. האמביוולנטיות הזו היא בעיני הייחוד של המנגל הישראלי".
היום קשה להאמין, אבל פולחן המנגל הלאומי הוא די צעיר. "עד שנות ה-80 המוקדמות, משפחות – בעיקר מזרחיות – שהכינו על האש עשו, את זה במרחבים פרטיים. מתי מנגל יום העצמאות הפך לציבורי? בעקבות המהפך של 1977, והתגבשות עוצמתה הפוליטית של המזרחיות. כאשר המזרחיות השיגה אישור פוליטי פורמלי להיות פה ולחגוג את עצמה, היא יצאה לפארקים. ואם התאוריה של האנתרופולוגיה של אוכל נכונה, ואוכל מקדים את הזירות האחרות – אז זה העתיד".
באיזה מובן?
"תסתכל מה קורה כאן בחצר של המסעדה, זה מנגל משודרג. חגיגה של מזרחיות. הקהל? מגוון מבחינה אתנית, אבל בעיני עצמם הישראלים החדשים הם מזרחים".
ומה המקום של הערבי?
"מנגל זו מילה בטורקית. קערה שבחורף היו נוהגים לשים בה פחמים כדי להתחמם. המקום הפלסטיני הוכחש. פעם קראו לשיפוד שישליק, עוד מילה טורקית. היום המילה הזו נעלמה. הפכנו את המנגל לציוני. ייהדנו אותו".
עוד ניכוס ציוני?
"בוא נביט לעומק: החגיגה הישראלית הזו, כמו כל יתר החגיגות היהודיות, לא ברור אם היא באמת שבעה או משטה. כי בתפיסה האקזיסטנציאלית הישראלית, החיים פה יכולים להיגמר בכל רגע. אנחנו מאוימים, כולם שונאים אותנו. והגישה הזו רווחות בכל שכבות החברה הישראלית. וכשיש שבעה מיליון יהודים מול 200 מיליון ערבים – אז רק בכוח, ולכן צריך לאכול בשר".
ולהחצין אותו למען יראו וייראו. תראה מה קורה בפארקים.
"המוטיב המארגן של המרחב הוא לתפוס מקום. גן סאקר זו מדשאה ענקית חשופה לשמש, עם מעט עצים בשוליה. יום העצמאות נופל בחודש מאי, שעת צהריים, אין צל. יש רק שלוש ברזיות המשרתות את כל עשרות האלפים. איך תופסים מקום טוב? יש כאלו שבאים בערב הקודם ושמים ברזנט. יש ששולחים את הילד לרוץ ולתפוס מקום. פגשתי גם במשפחה קבועה שבונה עיר קטנה ליד אחת הברזיות, עם ספות ואוהלים".
עיר האוהלים.
"חומה ומגדל. וזה בדיוק ההבדל בין ההתיישבות בארץ להתיישבות בארה"ב. בארה"ב היו מרחב עצום וכמעט שומם: קצת אינדיאנים וקצת חיות טרף. בישראל היחסים היו אחרים. ב-1948 היו פה 600 אלף יהודים ו-1.2 מיליון ערבים. בארה"ב הספר היה דליל. גבר אחד עם רובה ועדר פרות התארגן מול הסכנות של המרחב.
"פה הספר היה צפוף מאוד, והערבים חזקים, ולכן המציאו את האסטרטגיה: לבוא בלילה, בשקט, עם כמה קרטונים, ולייצר אזור מגודר שהופך לתשתית סלע קיומנו ועליו ניהרג. לעתים זה מצליח, לעתים לא. והקונספט אומץ על ידי המדינה: הגבול יעבור במקום שבו גרים אנשים. גבול אורגני. בהתחלה היו אלו הקיבוצים, אחר כך העולים החדשים ששוכנו במושבים ובעיירות הפיתוח".
ובחזרה לגן סאקר.
"אתה מנהל משא ומתן על המקום. זה השטח שלי לנצח – או עד מוצאי יום העצמאות. אנשים פה דוקרים על חנייה! בארה"ב הברביקיו יתקיים בחצר האחורית. כמה מאות מטרים מהמסעדה שאנחנו יושבים בה, נמצא גן צ'ארלס קלור. שם אתה רואה את הקיצוניות של התופעה: על אי התנועה אנשים עושים על האש!".
![מנגל בהרי יהודה, 1969 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)](https://web-archive.nli.org.il/National_Library/im_/https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/04/D143-080-640x400.jpg "מנגל בהרי יהודה, 1969 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)")
איך אתה מסביר את האובססיה?
"אני שואל אנשים, למה אתם עושים על האש ביום העצמאות? התשובה הקלאסית: זה טעים. אבל טעם הוא תוצר של הבנייה חברתית, אז אתה שואל שוב למה מנגל ומקבל מאה תשובות, שמסתדרות לשלושה הסברים וחצי:
"אם אתה שייך לאליטה האשכנזית הוותיקה, אתה מציע שזה פיתוח של הקומזיץ הפלמ"חניקי: 'פעם עשינו מדורה עם תפוחי אדמה, עברנו שנים והוספנו פיתה עם חומוס, ועכשיו מנגל. יושבים בעיגול ועושים קפה על האש'".
וההסבר השני?
"ישראלים, וגם עולים חדשים מהמערב, אומרים 'פה זה כמו באמריקה, עם שיפוד ולא המבורגר, עם פיתה ולא בלחמנייה'. ההזדהות של הישראלים עם אמריקה לא מפתיעה. מי החבר הכי טוב שלנו? לאן כל ישראלי רוצה להגר?".
"החבר'ה של בני עקיבא אומרים לי: לעשות על האש ביום העצמאות, זה כמו בבית המקדש. אבל בעיני, למרות הקול הדומיננטי שלהם במרחב הפוליטי, עדין זו קבוצה קטנה"
מעגל נוסף?
"החבר'ה של בני עקיבא. הם אומרים: זה כמו בבית המקדש. אבל בעיני, למרות הקול הדומיננטי שלהם במרחב הפוליטי, עדין זו קבוצה קטנה".
והאחרון, "החצי הסבר"?
"חגיגת המזרחיות. מזרחים ותיקים אומרים, ככה אנחנו חוגגים. אתה יודע מהו אירוע העל האש הכי גדול בישראל, אולי בעולם כולו? החגיגות במירון בל"ג בעומר. יותר מחצי מיליון אנשים מגיעים לשם. יש אפילו בית מטבחיים, אנשים מגיעים לשם עם הבקר והצאן".
אבל גם אשכנזים מגיעים לשם.
"זו 'סעודת הקדוש' בסגנון צפון אפריקאי. ה'זיארה' היא במקורה חגיגה מוסלמית: יוצאים מן העיר ונוסעים רחוק, לקבר של הקדוש שנמצא במדבר או בהרים. יש שם מעיין מים ושוחטים שם כבשים. הקדוש מקבל את הדם והנפש, והחוגגים את הבשר. זו ארוחה שמאפשרת התקרבות ואינטימיות עם הקדוש, ולפעמים אפילו עם האל עצמו. בגן סאקר הקירבה והאינטימיות הם כלפי המדינה והעם".
ארבע קבוצות שכל אחת נותנת פירוש אחר לאותו אירוע.
"ואז אתה שואל אותם, אבל למה להצטופף? הם עונים, כדי להיות ביחד עם כל עם ישראל ביום העצמאות. ביחד, אבל כל הזמן יוצרים גבולות".
ג׳סמינו: פיתת הבשר המצטיינת בארץ נמצאת בכוך קטן ברחוב אלנבי. קבב, שקדי עגל, לב שור ופרגית – הן מנות היחידות בתפריט ולא צריך יותר. אלנבי 97, תל אביב
לימוזין: מקדש הבשר ברמת ישי, הפועל לצד אטליז מאורך, המגדל בעצמו את הפרות בחווה בעמק יזרעאל. לא להחמיץ את הלימוזין קאט מהחלק האחורי של הפרה. חורש אלונים 14, רמת ישי. 04-9533173
חוות צוק – המסעדה: המגדל והחקלאי תומר צוק מעמק האלה פתח בצפון תל אביב מעדניה ומסעדה אותה מנהיג בוירטואוזיות השף אסף שנער. בשר הטלה של החווה נחשב למשובח בארץ. חוות צוק, זריצקי 4, רמת אביב החדשה, תל אביב. 077-5155905
הדסון: מסעדת בשר בהשראה אמריקאית של השף מתן אברמהס, המיישן בעצמו את נתחי הבשר, ומנהיג מטבח מצטיין – הפכה לאתר עליה לרגל. ברזל 27 רמת החייל, תל אביב. 03-6444744
הברברי (או סלים): כוך קטן ברחוב קדם בשכונת עג׳מי, עם גריל פחמים וונטילטור, שמייצר שיפודים עוצרי נשימה. את המקום ייסד סלים, הבן דני ממשיך. לא תמיד פתוח, נסגר מוקדם והכל בפיתה ללא תוספות. לא לשכוח לבקש פלפל חריף ירוק ובצל על האש. שמות של פעם – אדום (נתח קצבים), נקניקייה (צ׳וריסו חריף בייצור ביתי) וטעם נצחי. קדם 60, יפו
ניר אביאלי הוא פרופסור חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. אביאלי מתמחה באנתרופולוגיה של אוכל ובאנתרופולוגיה של תיירות, וערך במשך שנים רבות מחקר אנוגרפי-קולינרי בויאטנם. ספרו החדש: Food and Power: A Culinary Ethnography of Israel מנתח את יחסי הכוח המורכבים הבאים לידי ביטוי במטבח הישראלי
יו"ר מרצ תמר זנדברג הורתה לבדוק טענות על הטרדה מינית מצד חבר המפלגה נמרוד ברנע ופנתה לבית הדין של המפלגה ● אתמול פורסמה החלטה של ביה"ד לפיה זנדברג "פעלה ללא סמכות ו"התנהגה באופן שאינו הולם" ● זנדברג: ההחלטה מנוגדת לערכי מרצ
רכב התפוצץ היום באחת בשדרות הנשיא במרכז חיפה ● עד כה דווח על גבר ואישה שנסעו בתוך הרכב ונפצעו קשה ועל שלושה פצועים קל ונפגעי חרדה שפונו לביה"ח רמב"ם ● דווח כי הגבר שישב ברכב מוכר למשטרה וכי נבדק חשד שמדובר בנסיון חיסול על רקע פלילי ● רחובות נחסמו לתנועה
הנהלת מפעל אמיליה קוסמטיקס בירוחם הודיעה כי היא בוחנת את סגירתו ופיטורי 240 עובדיו ● הנהלת מפעל חרסה בבאר שבע הודיעה השבוע על סגירתו והעברת הייצור לטורקיה וההסתדרות תבקש ביום ראשון מבית המשפט את פירוקו ● השבוע פורסם שגם "פניציה" בירוחם עלול להיסגר
חברת אמיליה פיתוח הודיעה אתמול (ה') לבורסה לניירות ערך כי היא בוחנת אפשרות לסגירת מפעל קוסמטיקס שבשליטתה בירוחם, המעסיק כ-240 עובדים.
עם זאת, החברה הודיעה כי "נכון למועד הדוח טרם התקבלו החלטות בדירקטוריון בדבר סגירת האתר (המפעל) בירוחם" וכי "הבחינה היא אך ורק ביחס לאתר בירוחם, ואינה מתייחסת ליתר אתרי החברה".
בעיתון "כלכליסט" צוטטו גורמים בהנהלת החברה שהסבירו כי "המפעל סובל מהפסדים, לאחר שייצור המותג הפרטי הצטמצם משום שהחברות המקומיות החליפו חלק מהייצור המקומי ביבוא, בשל הורדת המכסים על הייבוא ועלויות הייצור הגבוהות – בעיקר מחיר המים, והקשחה ברגולציה של משרד הבריאות".
מדובר במפעל השלישי בנגב שהנהלתו איימה השבוע על אפשרות לסגירתו ועל פיטורי מאות עובדיו, בהמשך למפעל "חרסה" בבאר-שבע ומפעל "פניציה" בירוחם.
הנהלת מפעל מוצרי הטואלטיקה חרסה בבאר שבע – אחד המפעלים הראשונים בנגב, שהוקם ב-1950 – הודיעה השבוע על סגירתו והעברת הייצור לטורקיה ופיטורי 120 עובדיו.
ההסתדרות תעתור ביום ראשון הקרוב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ותבקש את פירוק המפעל. יו"ר ההסתדרות במרחב הנגב, מאיר בביוף, אמר ל"זמן ישראל": "אנחנו לא סומכים על הנהלת המפעל וניאלץ לבקש את פירוקו כדי להבטיח שהעובדים יקבלו את כל השכר ותנאי הפרישה המגיעים להם".
עובדי המפעל מפגינים בפתח המפעל ומול ביתו של בעל השליטה, יואב גולן, במחאה על הסגירה עברת הייצור ובדרישה לשלם להם פיצויים הוגנים.
בנוסף, פורסם השבוע גם שמפעל כלי הזכוכית "פניציה" בירוחם עלול להיסגר ולפטר את 180 עובדיו. "פניציה" סובל מחרם צרכני שמובילה חסידות גור, מאחר שהוא מקיים חלק מעבודת הייצור בשבת, ולמרות שהעובדים המועסקים בו בשבת אינם יהודים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם