בתוך שנים ספורות נוספו לישראל שורה של אגמים חדשים ומעוצבים במיקומים מפתיעים: במרכז הצפוף והמעושן של המדינה ● רוצים לטייל על שפת אגם בלי לנסוע לכינרת? אביב לביא, האיש הירוק של זמן ישראל, מציג כמה מהאפשרויות שמציעה ארץ האגמים החדשה
בימיו הראשונים של הקולנוע ההודי, נשים יהודיות ניצלו את האיסור על הופעת שחקניות מוסלמיות והינדיות - והפכו לגיבורות תרבות
מאז שהאולפנים הראשונים, שנוהלו על ידי יהודים, הפכו את הקולנוע למה שהוא היום, הוליווד זוהתה, לטוב ולרע, עם היהודים. בוליווד? לא כל כך.
סצנות האקשן הגרנדיוזיות וסצנות הריקודים רבות-המשתתפים של תעשיית הקולנוע העצומה של הודו, דוברת הינדוסטאנית, מוכרת כבר ברוב העולם. אבל במערב לא יודעים שרבות מהכוכבות הראשונות של תעשיית הקולנוע ההודית היו, למעשה, יהודיות.
בין השחקניות האלה נמצאות כמה מהכוכבות הידועות ביותר בקולנוע ההודי: כוכבת תקופת הסרט האילם, סולוצ'אנה, בנות הדודות מיס רוז ופראמילה (שהיתה גם מיס הודו הראשונה אחרי הכרזת העצמאות) ונאדירה.
לאחרונה, סיפורן סופר בסרט התיעודי "שלום בוליווד", שהוקרן בפסטיבלי סרטים יהודיים ברחבי העולם.
"ידעתי שהיו יהודים בהודו, אבל לגלות שהיו כוכבות-על יהודיות בבוליווד – זאת הייתה הפתעה", אומר הבמאי והחוקר דני בן משה, בשיחה מביתו במלבורן.
מבחינתו, ההפתעות החלו לפני יותר מעשור, כשעוזר מחקר הראה לו מודעת אבל על נאדירה, שנפטרה ב-2006. בתחילה הוא רצה לעשות סרט רק עליה, אבל כשביקר בהודו בפעם הראשונה גילה שהיו עוד כמה כוכבות בוליווד יהודיות, מה שהרחיב את היריעה של הסרט.
"מישהו היה שואל 'ומה עם פראמילה?' ומישהו אחר 'ומה עם סולוצ'אנה?'" נזכר בן משה, שגם כתב והפיק את הסרט. "נאדירה לא הייתה רק שחקנית יהודיה גדולה, היא הייתה האחרונה בשושלת של כוכבות יהודיות שמגיעה עד לימי לידתו של הקולנוע ההודי".
פראמילה לימדה את בנה, השחקן-במאי חיידר עלי להגיד "שמע ישראל". כיום הוא עדיין מבשל מרק עוף מרוקאי לפי המתכון שלה
בן משה עבד על הפרויקט 11 שנה. הוא השיג חומרים ארכיוניים נדירים מהודו וראיין את בני משפחותיהם של הכוכבות – כולל את נכדתה של רוז, רחל ראובן, ואת בנה של פראמילה, חיידר עלי. שניהם, אגב, עוסקים בתעשיית הקולנוע.
בן משה אפילו מצא ראיון מצולם עם פראמילה בערוב ימיה. גם היא, כמו נאדירה, נפטרה ב-2006.
הסרט גם עוקב אחרי סיפורם של גברים יהודים בבוליווד, בהם דוד אברהם צ'ולקאר, שמוכר לצופים רבים כ"דוד דוד". בן משה מצא חומר ארכיוני של דוד דוד, וראיין את אחייניתו, דיאנה אברהם, ואת אחיינו, ויקטור אברהם.
התחקיר היה מורכב, ובן משה קיבל סיוע רב מפרופסור רחל דויאר, המלמדת תרבויות הודיות וקולנוע ב-SOAS, באוניברסיטת לונדון, האספן קן רובנס מוושינגטון, די.סי וראלפי ג'היראד, מקהילה בתא ישראל, הקהילה היהודית בת 2,000 השנה של הודו (ממנה הגיע דוד דוד).
"התחקיר היה מאוד רחב", אומר בן משה, "מימון הפרויקט היה אתגר מסובך ביותר, עם הרבה דם, יזע ודמעות".
בן משה מספר שהסרט "התקבל היטב" בפרמיירה העולמית באוקטובר שעבר, בפסטיבל הבינלאומי של מומבאי. "ציפיתי שמבחינת קהל הודי, הסיפור והגישה יהיו שונים ממה שהם רגילים, אבל התגובה ההודית הייתה מאד חיובית".
ההקרנה ביוסטון התקיימה במארס במקביל לתערוכת אומנות הודית ב-Museum of Fine Arts, ותערוכת צילומים של גיבורות הסרט בבית הכנסת "בית ישראל".
בן משה כבר ביים סרטים בנושאים יהודים בעבר. ב-2014 הוא זכה בפרס התעודה החשוב ביותר באוסטרליה, פרס ווקלי, על סרטו "קוד שתיקה", שעסק בעבירות מיניות בקהילה האורתודוקסית. סרטים אחרים שלו עסקו במחנה הריכוז בוכנוואלד וברבנים באזורים נידחים באוסטרליה.
כשבן משה החל לתכנן את "שלום בוליווד" הוא מעולם לא ראה סרט הודי, ולא החשיב עצמו כמבין בתעשיית הקולנוע ההודית. בוליווד, לפי הנתונים האחרונים, היא מפיקת הסרטים הגדולה בעולם.
בן משה חקר את הסיפור המורכב של תפקידי נשים בימים הראשונים של בוליווד. הסרט מספר שבתחילה גברים שיחקו בתפקידי נשים, מכיון שהיה איסור על נשים הינדיות ומוסלמיות להצטלם לקולנוע. זה גם מה שפתח את הדלת בפני שחקניות יהודיות.
הסרט מספר את סיפורם של יהודי הודו – כולל שתי הקהילות העתיקות – בני ישראל והקהילה הבגדאדית, ששורשיה במזרח התיכון, בדגש על בירת עיראק.
בן משה מצייר את היהודים הבגדאדים כחברים משכילים בחברה הגבוהה, המכירים את הסרטים של תעשייה משגשגת אחרת: הוליווד. רוב השחקניות היהודיות הגיעו מהקהילה היהודית הבגדאדית, מספר בן משה.
בשנה שעברה בן משה רואיין לפודקסט של הבי.בי.סי. "המלכות היהודיות של בוליווד" שחקר את הקריירות של השחקניות היהודיות. לפי הפודקאסט, יהודים בגדאדים הגיעו להודו בסוף המאה ה-18 ויצרו קהילה משגשגת במאה ה-19. חברי הקהילה דיברו ערבית, עברית ואנגלית – אבל לא בהכרח הינדוסטאנית – מה שיצר בעיה עבור סולוצ'אנה, כשהסרטים האילמים הפכו למדברים.
בירת הסרטים של הודו מוקמה בחוף המערבי. באותה תקופה העיר נקראה בומביי, ולפי הפודקאסט, הקהילה היהודית מנתה כ-30 אלף חברים בשנות הארבעים של המאה הקודמת. השם "בוליווד", מיזוג של "בומביי" ו"הוליווד" נכנס לשימוש בשנות השבעים.
"מומבאי היא לב הקולנוע", מספר בן משה, תוך שהוא מכנה את העיר בשמה הרשמי מאז 1995. הוא מוסיף שנוכחות היהודים בעיר הגדולה אפשרה להם "למלא תפקיד חשוב" בתעשיית הקולנוע.
החלוצה היתה סולוצ’אנה – שנולדה בשם רובי מאיירס ב-1907 – והתגלתה, ככל הנראה, בעת שעבדה כמרכזנית. "במאי אחד הגיע לסיור לוקיישן", בן משה מספר, "והוא פשוט נדהם מאיך שהיא נראתה, מהעיניים שלה". למעשה, פירוש שם הבמה שלה היה "זאת עם העיניים היפות".
"החיים הם לעתים הזדמנות ונסיבות," אומר היוצר. "אם היא לא הייתה עובדת שם, או שהוא היה מסייר במקום אחר, אולי דברים היו מתפתחים אחרת, ולא הייתה סולוצ’אנה".
הקהל הוקסם מהשחקנית הרב-גונית, ששיחקה שמונה תפקידים שונים ב"חתולת הפרא מבומביי" ב-1927 – תפקידים שכללו אדון מכובד מהיידראבאד, הומלס ובלונדינית אירופאית.
מחוץ לסט מספרים שהיא נהגה ברולס-רויס הראשון שהגיע להודו, וששכרה היה גבוה יותר משל המושל הבריטי. מהטמה גנדי השתמש בצילומיה כשנאבק למען עצמאות הודו מהאימפריה הבריטית.
"במאי אחד הגיע לסיור לוקיישן, והוא פשוט נדהם מאיך שסולוצ’אנה נראתה. פירוש שם הבמה שלה היה 'זאת עם העיניים היפות'"
לסולוצ'אנה הצטרפו שחקנית יהודיות נוספות. מיס רוז – רוז עזרא – עברה גירושים וקשיים כלכליים לפני שהפכה לכוכבת של הסרטים האילמים בשנות העשרים. בת דודתה פראמילה, שנולדה בשם אסתר ויקטוריה אברהם, החלה את הקריירה הארוכה שלה בשנות השלושים. סולוצ'אנה ופראמילה הפכו, עם הזמן, גם למפיקות.
שנות השלושים היו עשור מכריע בקולנוע ההודי. הצליל – ופורמט הריקודים שאפיין מאז את בוליווד – הופיעו לראשונה ב-1931 ב"אלאם ארה", שנכתב על ידי התסריטאי היהודי ההודי דוד ג'וסף פנקאר.
ב-1932, יהודי הודי נוסף, עזרא מיר (שנולד כעזרא מייארס) יצר את הסרט המצליח "זארינה", שכלל שיא של 86 סצנות של נשיקות.
בסוף העשור הבא הודו נפרדה מפקיסטן וב-1947 השיגה את עצמאות מבריטניה. באותה שנה פראמילה הפכה לגיבורת ההמונים, כשנבחרה למיס הודו הראשונה.
נאדירה, שהיתה כוכבת בתקופה שלאחר הכרזת העצמאות, נולדה כפלורנס, או פארהט, יחזקאל נאדירה. בסרטה הראשון, "אאן", מ-1952 היא גילמה את הנסיכה ראג'שרי.
"הן הלכו למקומות שאחרות לא הסכימו ללכת", מספר בן משה על הכוכבות היהודיות. "הן היו חצופות וחסרות גבולות. הן לא סתם נראו על המסך, הן היו מחבקות את הדמות האחרת, הדמות הקיצונית. היה להן ביטחון עצמי, הן היו אמיצות, חלוצות, דמויות גדולות מהחיים".
ובכל זאת, בן משה אומר שקשה למצוא את הסרטים שבהם השתתפו השחקניות.
"מסרטיהן של סולוצ'אנה ורוז מהתקופה האילמת, שנות העשרים, לא מצאנו כלום", הוא מספר. "מסרטי שנות השלושים של רוז, סולוצ'אנה ופראמילה, היה קצת. בכללי, מכל הנשים היהודיות, נאדירה היא היחידה שכל סרטיה שרדו, היא ודוד (דוד דוד). חבל. זאת מורשת יהודית תרבותית, מורשת הודית תרבותית", הוא אומר. בן משה אומר שהשחקניות היו "יהודיות גאות, הודיות גאות, דמויות ציבוריות גאות".
פראמילה לימדה את בנה, השחקן-במאי חיידר עלי להגיד "שמע ישראל". בסרט הוא משבח את הבישול היהודי של אמו, ומשתף את הצופים במתכון שלה למרק עוף מרוקאי.
"הן היו הולכות לבית הכנסת וקיימו חלק מהמנהגים בימים הנוראים", אומר בן משה. "נאדירה, בשנותיה המאוחרות, הייתה מחכה לארוחת השבת שהובאה מהקהילה היהודית המקומית, ולא הייתה להן שום בעיה להיות גם הודיות. זאת חברה כל כך רב גונית".
פראמילה נישאה לכוכב בוליווד המוסלמי קומאר (סייד חסאן עלי זאידי) וילדיהם גדלו בבית רב-דתי. עם זאת, הסרט מספר שהנישואים התפרקו כשקומאר עבר לפקיסטן בעקבות החלוקה להודו ופקיסטן.
בהודו, לדברי בן משה, "יש כל כך הרבה שפות, אזורים, דתות, קאסטות. הודו היא נדירה בעולם, מעולם לא הייתה בה אנטישמיות".
"השחקניות היו הולכות לבית הכנסת, ונאדירה, בשנותיה המאוחרות, הייתה מחכה לארוחת השבת מהקהילה היהודית המקומית"
עם זאת, אחרי שזכתה בעצמאות, רוב היהודים היגרו מהודו. משפחתה של נאדירה עלתה לישראל, כמו יהודים הודים רבים. כיום, לדברי בן משה, כמעט ולא נותרו יהודים בהודו.
היהודים של בוליווד זכו בהכרה בארצם, כולל פרסים לאומיים. סולוצ'אנה זכתה בפרס הגבוה ביותר של הקולנוע הההודי, ה"דהבה פאלקה" ב-1973, ודמותה הוטבעה על בול לאחר מותה ב-1983. ובכל זאת, נאדירה וכוכבות אחרות התמודדו עם קשיים בשלבים מאוחרים של חייהן, כולל עוני ובדידות, כשההזדמנויות הלכו והתמעטו.
שרה קוניג השיקה את הפודקאסט הדוקו-פלילי Serial בלי הרבה ציפיות ● אבל אחרי יותר מ-340 מיליון הורדות ומשפט חוזר בזכות הגילויים שחשפה בפודקאסט, היא מבקשת לחולל שינוי של ממש במערכות החוק והסדר בארצות הברית
כאשר העיתונאית שרה קוניג השיקה את Serial, פודקאסט בן 12 פרקים על תיק מן העבר של רצח תלמידת תיכון, היא לא רק חוללה מהפכה בתחום הפודקאסטים – היא יצרה את האזנת הבינג', האזנה ברצף לכל הפרקים – אלא גם החלה, למעשה, את טרנד הדוקומנטרי-פלילי, שהפך לפופולרי בשנים האחרונות.
הפודקאסט Serial, שזכה ליותר מ-340 מיליון הורדות והיה לפודקאסט הראשון שזכה בפרס הפיבודי, הפך לשיחת היום באמריקה ולנושא לשיחות מטבחון שם. הוא היה כה פופולרי, עד שהקומיקאית ססילי סטרונג גילמה את קוניג במערכון של "סאטרדיי נייט לייב" ו-HBO שידרה סדרה דוקומנטרית על המקרה המתועד בפודקסט, ״התיק נגד עדנאן סעיד״.
אך מעבר לדרמה הטמונה בדיווח על פשע אמיתי, העונה הראשונה עשתה דבר נוסף: היא עוררה בקוניג השראה לבלות שנה באולם בית משפט, כדי לנסות להבין את הביורוקרטיה המסובכת להפליא הידועה כמערכת המשפט האמריקאית.
"ביקרתי בבתי משפט במהלך הקריירה שלי. נכנסתי לבית המשפט כדי לסקר מקרה מסוים או ליצור פרופיל לשופט. מעולם לא הבטתי כך מהצד", מספרת קוניג בריאיון טלפוני מביתה בפנסילבניה.
העונה השלישית הסתיימה וזמינה לשמיעה ברצף. בתשעת הפרקים שלה, המאזינים ימצאו את קוניג ואת הכתב השותף שלה, עמנואל דזוצי, בבית המשפט לעבירות חמורות במחוז קויאהוגה בקליבלנד, אוהיו.
בשנה שבילו שם, הם ראיינו שופטים, עובדים סוציאליים, עורכי דין, נאשמים וקרבנות. מגוון התיקים העצום כלל קטטה בבר, ירי מרכב והחזקת מריחואנה. מדובר ב"סיפורים הבלתי רגילים של התיקים הרגילים", על פי אתר הפודקאסט.
קוניג מאשרת כי העונה הרביעית נמצאת בשלבי הכנה, אך אינה חושפת את הנושא שלה, ומוסיפה בהתגרות: "עדיף לא להגיד כלום, כי מי באמת יודע?".
לפני היציאה לקליבלנד לקראת העונה השלישית, קוניג קראה את הספר של איימי באך, "Ordinary Injustice: How America Holds Court", שנתן השראה להקמת ארגון ללא מטרות רווח בשם MFJ) Measures for Justice).
בהנחייתה של באך, הארגון פיתח שורה של מדדים לביצוע פעולות, החל ממעצר ועד פעולות שלאחר הרשעה, והוא משווה את התוצאות ביותר מ-3,000 המחוזות בארצות הברית. הנתונים של MFJ, הזמינים לכול חינם באופן מקוון, ניתנים לסיווג על פי גזע ומוצא אתני, מגדר, מצב סוציו-אקונומי וגיל.
ב-29 באפריל אירחה קוניג שיחה עם באך, זוכת פרס צ'רלס ברונפמן לשנת 2018. הפרס השנתי, בסך 100 אלף דולר, מוענק על פעילות הומניטרית לאדם מתחת לגיל 50, שעבודתו החדשנית, שבבסיסה ערכים יהודיים, תרמה באופן משמעותי לשיפור העולם.
לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטת שיקגו ב-1990, עבדה קוניג עבור חדשות ABC וה"ניו יורק טיימס" ברוסיה. ב-2004 מונתה למפיקה של "This American Life" ברדיו הציבורי של שיקגו, וב-2006 זכתה בפרס פיבודי על פרק בנושא העצירים בגואנטנמו בשם "Habeas Schmabeas".
קוני זוקפת את אהבתה למילים ולסיפורים בחלקה לזכותו של אביה ג'וליאן קוניג, הקופירייטר היהודי שיצר אינספור סלוגנים ידועים, בהם "It takes a licking and keeps on ticking" עבור Timex ו-"Think Small" עבור פולקסוואגן.
את היידיש המשתחלת לסיפור שהיא מספרת – למשל תובע אשר מציג את "כל המגילה" לחבר מושבעים – קוניג מייחסת לילדותה בקהילה היהודית בניו יורק .
"היידיש שלי היא בסיסית", אומרת קוניג.
כמה ידעת על הבעיות במערכת המשפט הפלילי? האם זה היה עניין של "ידעתי שהיא במצב גרוע למדי, אבל לא הבנתי עד כמה?
"אם מעולם לא היית במגע עם מערכת המשפט, אתה עשוי להיות מופתע ממה שמתרחש, אבל לדעתי הרבה אנשים יודעים את זה על המערכת שלנו.
"חשבתי שהבעיות יהיו מרומזות יותר. חשבתי שהן יהיו מכוסות בשכבות של ביורוקרטיה ולא גלויות כל כך. חשבתי שייקח לי זמן לפענח את מה שמתרחש ושאזדקק להסברים. אז אני חושבת שזה הפתיע אותי".
איימי באך כתבה שהיא הבינה במהרה כי לא משנה עד כמה טובות כוונותיהם של התובעים, השופטים ועורכי הדין של ההגנה, הם כל כך התרגלו לתבניות של אי-צדק שהם כבר אינם מזהים אותן. זה היה הרושם שלך ממחוז קויאהוגה?
"לדעתי הצד של ההגנה נוטה לראות תבניות של אי-צדק יותר מאשר התובעים. אבל אפילו חלק מהתובעים והשופטים והמשטרה אומרים 'כן, זה לא איך שדברים אמורים להיות, אבל ככה זה עובד'. אנשים חשים לכודים במערכת. יש אנשים שנלחמים למען רפורמה, אבל ברוב המקרים אתה פשוט לכוד.
"זה נכון במיוחד בבניין שבו כולם מכירים את כולם ויש חשיבות למוניטין שלך. אתה לא רוצה לטלטל את הספינה, אתה לא רוצה להיחשב 'גורם בעייתי'. זה עשוי לפגוע בקריירה שלך ויכול באופן פוטנציאלי לפגוע בלקוח שלך.
"לגבי חלק מהדברים, כמו ענישת יתר על שימוש במריחואנה, כולם יכירו בכך שזה לא ראוי, וכולם מסכימים שיש צורך בשינוי. אז אתה שואל את עצמך 'למה הם עושים את זה?' אבל אתה מבין שהמבנה של המערכת נותר על כנו. אז אני יכולה לחוש אהדה כלפי אנשים במערכת, למרות שזה מרתיח אותי".
הספר של באך מדבר על דרכים אובייקטיביות לתיקון חלק מהבעיות שהעלית ב-Serial, כמו משך המשפט, המשא ומתן על עסקאות טיעון והערבות. בראיונות שלך עם גורמים במערכת המשפט, האם מצאת אנשים שאימצו את השימוש בנתונים כדי לבצע שינוי?
"האמת שגילינו מחסור בנתונים במחוז קויאהוגה. הרבה מהרישומים פשוט לא נשמרים. MFJ עזר לנו למצוא נתונים או הנחה אותנו איך למצוא מה שחיפשנו.
"יש מספיק נתונים כלל-ארציים כדי לדעת מהן הבעיות ומה צריך לתקן. מה שהספר של איימי עשה בצורה טובה כל כך, הוא להראות את המערכות השונות בתוך מערכת המשפט הכללית. אהבתי והערכתי גם את הנדיבות והאהדה שהיא הפגינה כלפי האנשים שהיא כותבת עליהם. היא הראתה לנו שמדובר באנשים רגילים שעושים את עבודתם, לפעמים מפשלים, ולפעמים אפילו לא יודעים למה.
כאמור, העונה הראשונה של Serial זכתה לפרודיה ב"סאטרדיי נייט לייב". כשאני שואלת את קוניג איך הרגישה כשססילי סטרונג גילמה אותה, היא אומרת: "לא קיבלתי התראה מוקדמת – שמעתי על כך כשמישהו שהכרתי כתב לי הודעה בבוקר שאחרי השידור. הופעתי מאוד – ואני גם זוכרת שהייתי מבולבלת, וחשבתי שהקהל של התכנית ודאי היה מבולבל, משום לא חשבתי שהמוני הצופים שלהם מכירים את Serial באותו זמן. אבל אני משערת שאנשים הבינו את המערכון.
"מובן שבמידה מסוימת הייתי גם נרגשת ומוחמאת. ססילי סטרונג הייתה נפלאה ומצחיקה, אבל התחושה הכללית שלי נטתה יותר לכיוון חרדה וחשש גדול.
הייתי מודעת לכך שהסיפור הפך לבידור עבור כל כך הרבה אנשים, וזה הלחיץ אותי. הרגשתי צורך להגן על האנשים בסיפור, והרגשתי אשמה בכך שגררתי אותם לתרבות פופ באופן שכזה
"העניין הוא שאני ככל הנראה הקהל הגרוע ביותר בעולם בשביל המערכון הזה. משום שהייתי מודעת לכך שהסיפור הפך לבידור עבור כל כך הרבה אנשים, הם התייחסו לזה כבידור. וזה הלחיץ אותי. הרגשתי צורך להגן על האנשים בסיפור, וגם הרגשתי אשמה בכך שגררתי אותם בלא יודעין לתרבות פופ באופן שכזה.
"כמובן, לא ידענו שהתכנית תהפוך לפופולרית כל כך, כך שלא יכולתי להכין את המרואיינים שלי, ואנחנו בעצמנו לא היינו מוכנים לכך. אז כן – המערכון ב'סאטרדיי נייט לייב' היה מעט מורכב עבורי. אבל אני מבינה לחלוטין מדוע אנשים אהבו אותו! זו רק אני. בכל פעם שאני מדברת על כך, אני מרגישה כמו משביתת שמחה איומה. אבל זו האמת: אני סוג של משביתת שמחה בנושא".
בעונה השלישית יש תחושה שהבעיות במערכת כה עמוקות, עד שאין תקווה באופק. האם הכנת הסדרה דיכאה אותך, או שאת רואה תקווה לרפורמה?
"אני נעה לכאן ולכאן. אני נוטה לייאוש, אבל אז מזכירה לעצמי שדברים גדולים מתרחשים, כמו הרפורמה בתביעה. היו הרבה בחירות שבהן מועמדים נבחרו על בסיס תמיכתם ברפורמה, ולא כמועמדים שתומכים בה בחשאי. יש הרבה אנרגיה סביב הנושא ומתחילים לראות כסף מאחורי היוזמות. מתחילים לשמוע שיחות כלל-ארציות על כך שתעשיית הכליאה היא אמיתית ומבישה, ושאנחנו צריכים לטפל בזה".
בישראל מתים על אוכל ערבי - הרי את החומוס והפלאפל הפכנו למאכל לאומי, אז למה יהודים לא אוכלים במסעדות פלסטיניות? ● "להגיע למסעדה פלסטינית זו פעולה פוליטית״, מסביר האנתרופולוג פרופ׳ ניר אביאלי ● מסע בעקבות פוליטיקת הזהויות של המטבח הישראלי - והשבוע, לקראת יום החומוס הבינלאומי, פותחים שולחן בלב הסכסוך
שעת ערב מוקדמת על קו התפר בירושלים. ברחוב שמעון הצדיק, עם בתי האבן העותמאניים, הבוסתנים הזנוחים וערימות הזבל, ממוקמות כמה מסעדות שפונות לפלסטינים תושבי מזרח העיר, לתיירים ולדיפלומטים זרים הגרים בבירה.
האנתרופולוג וחוקר האוכל פרופ׳ ניר אביאלי, איש אוניברסיטת בן גוריון, מדפדף בתפריט של מסעדת "פאשה", המתמחה בתבשילים פלסטינים. מסחאן עוף (עוף מבושל בסמל וסומק ושמן זית על פיתה), מקלובה כבש, עשבי בר מבושלים. מולנו זוג צעיר. האישה ברעלה כהה, הגבר בחליפה, שניהם מעשנים.
האוניברסיטה העברית נמצאת סמוך, הרכבת הקלה עוצרת ממש בפתח, האוכל כאן נהדר, המחירים ללא תחרות. למה אין פה יהודים?
"להגיע למסעדה פלסטינית זו פעולה פוליטית. המאבק האמיתי הוא לא בינינו לבין המצרים והירדנים, או הלבנונים והסורים, ואפילו לא האיראנים, אלא עם הפלסטינים. הם נתפסים כאחר המשמעותי, בר הפלוגתא, המתחרים על המרחב. לבוא ולומר 'יש להם מטבח נהדר', זו אמירה שטומנת בתוכה מורכבות.
"אם יש מטבח פלסטיני – אז יש עם פלסטיני, ואז יש לו גם שפה משלו, היסטוריה וטריטוריה. מסעדות שף פלסטיניות שמכוונות למעמד הפלסטיני הבינוני – בנצרת, ברמאללה, או במזרח ירושלים – מאתגרות את היחסים בין יהודים לערבים. הן מערערות על יחסי הכוח, ולכן ליהודים רבים לא יהיה נח כאן".
"ערבי לא יכול להיות גורמה. הוא יכול לשטוף כלים, להיות טבח, להכין אוכל עממי. יהודים-ישראלים מוכנים לבוא למטבח ערבי רק כאשר יחסי הכוח מוטים לטובתם"
באיזה מובן?
"בעלי המסעדות מספרים לי שהיהודים מיד אומרים 'אחמד, תביא לי חומוס' או 'הפלאפל חם?'. מבחינתם, ערבי לא יכול להיות גורמה. הוא יכול לשטוף כלים, להיות טבח, להכין אוכל עממי, אבל לא אוכל יקר ויוקרתי. יהודים-ישראלים מוכנים לבוא למטבח ערבי רק כאשר יחסי הכוח מוטים באופן ברור לטובתם".
פספוס עצום.
״נכון. למטבח הפלסטיני יש מסורות של מאות שנים, מרכיבים של טרואר (מושג המבטא את טעם המקום, האקלים האדמה), מוצרים וטעמים מקומיים. במזרח ירושלים, למשל, יש העדפה לחמצמצות. המנסף (תבשיל בשר, לרוב טלה, עם אורז מבושם ורוטב מאבן יוגורט) החברוני שונה מהמנסף אצל הבדואים בנגב.
"המטבח הזה מחזיק את כל המרכיבים שהיו אמורים לגרום ליהודים לרוץ לכאן. הם טסים למסעדות ברוח הזו באיטליה ובצרפת, אז למה לא כאן?".
הגזענות כפי שסיפרתי לבתי?
״אתה זוכר מה אמרה ג׳ודי שלום ניר מוזס על ח״כ איימן עודה? 'הוא איש מאוד מסוכן בעיני, כי הוא משדר משהו שאפשר להתחבר אליו גם בתור ישראלי׳.
"מפגש בגובה העיניים הוא חוויה מאיימת עבור יהודים-ישראלים רבים, כי היא מערערת את תפיסת הערבי-הפלסטיני כנחות וכאויב".
כמה ימים לפני שנפגשנו, התפוצצה פרשת רותם סלע, הדוגמנית והשחקנית הישראלית שמחתה בפוסט מהדהד על ההדרה הכרונית שמתחזק המיינסטרים הישראלי כלפי הציבור הערבי: לא שותפים לגיטימיים בממשלה, לא אזרחים שווי זכויות.
הפוסט, שנגע בליבת האש המושתקת בבחירות, גרם אפילו לבנימין נתניהו להגיב ולהכריז כי ישראל אינה מדינת כל אזרחיה, משפט אשר צוטט בכלי התקשורת העולמיים שסיקרו את הפרשה. אביאלי, שחוקר שנים רבות את האוכל בהקשר תרבותי, סוציולוגי, פוליטי – מצביע על הקשר לצלחת.
"שים לב מה חסר בשיח הדומיננטי בישראל. כשביבי אומר לרותם סלע: את טועה, זאת אינה מדינת כל אזרחיה. כשהנשיא אומר: הערבים הם כמו היהודים. שניהם לא מזכירים את המילה פלסטיני, אלא ערבי. לקבוצת הרוב היהודי בישראל יש יחס מאוד מורכב כלפי הערבים והערביות ובוודאי כלפי הפלסטינים והפלסטיניות".
"עבור חלק גדול מהאנשים שגרים במדינה, כל מה שיקר, אהוב טעים הוא ערבי. כל האוכל שמכונה 'מזרחי' הוא במקור אוכל ערבי שבישלו יהודים שגרו במדינות ערב"
באיזה מובן?
"מתקיים פה שיח אמביוולנטי: עבור חלק גדול מהאנשים שגרים במדינה – יהודים וערבים – כל מה שיקר, אהוב וטעים הוא ערבי. כל האוכל שמכונה 'מזרחי' הוא במקור אוכל ערבי שבישלו יהודים שגרו במדינות ערב, ועכשיו הם מבשלים אותו בבית.
"במחקר שאני עושה בבאר שבע, בני הדור הראשון והשני להגירה לישראל אומרים שוב ושוב 'אנחנו' ו'אצלנו'. כאשר אני שואל מי זה 'אנחנו', הם עונים 'אצלנו המרוקאים/הטוניסאים/הטריפוליטאים'. אבל הם הגיעו לארץ בגיל שנה-שנתיים או נולדו כאן.
"מהי הזהות של המרוקאים? איפה המרחב שלה מתקיים? אוכל טוניסאי, עיראקי, מרוקאי – זה אוכל ערבי. באיזה אופן זה שונה ממטבח מרוקאי מוסלמי? רק בכשרות".
אבל החריימה, נקניקיות המרגז והסנדוויץ' הטוניסאי מזוהים עם המטבח העדתי.
"השיח התקין, הפוליטיקלי קורקט, לא מאפשר לומר שהם 'יהודים-ערבים', אבל הם יהודים-ערבים. לכן השפה הערבית יקרה להם, המוזיקה, המטבח".
בניגוד לאוכל הערבי העילי, השיפודיות הערביות שמגישות 50 סוגי סלטים על השולחן ובשר על האש מאוד פופולריות בישראל.
"זה מטבח מאוד לא מתוחכם. אוכל זול. אתה עוצר בדרך לצפון או באבו גוש לזלול. אלו 'ערבים טובים', ערבים ללא יומרות. אם יגידו שסט הסלטים עולה 180 שקל – זה נגמר. במסעדות מהסוג הזה אתה לא יודע תמיד אם הבעלים הוא ערבי או יהודי 'מזרחי'. תלוי בלוקיישן, בשם. אלו חלשים שבוחרים אוכל חלש וזול, אהוב, אבל לא משדר יוקרה ועוצמה. לא מעודן, לא מאיים.
האנתרופולוג הצרפתי פייר בורדייה עושה אבחנה בין הון כלכלי, הון תרבותי והון סימבולי. מסעדות מזרחיות נמצאות נמוך בשלוש הקטגוריות".
במקום שאוכל יהיה מנוף לדו קיום, הוא משקף דעות קדומות.
"במסעדות ערביות כאלה אין כמעט מפגש בין קהל יהודי לערבי, יש רק היררכיה ויחסי כוח. במסעדות פועלים פלסטיניות, למשל, כאלו הנמצאות בתוך העיר העתיקה, יהודים בכלל לא יישבו. אם הם כבר יחפשו את הקבאב המעולה ליד כנסיית הקבר, יהיה להם מבט חרד – הם מפחדים".
מי שהשכיל להבין את גדולתו של המטבח הערבי הם השפים הבכירים. לאחר שהכניסו את המנות האלו לתפריטים שלהם בישראל, היום הם על תקן סוכני המטבח הישראלי בעולם.
אייל שני מגיש ב"מזנון" בצ׳לסי מרקט את קבב טלה המזרח ירושלמי שהזכרנו בפיתה. למאיר אדוני יש ב"נור" ניו יורק מנה בשם טרטר פלסטיני, שזה טייק אוף על הקובה-נייה. קבוצת "מחיונדה" מתפרעת בלונדון ופאריז עם ה״שקשוקית״, מנה שמכילה את כל טעמי הלבנט: קבב מפורק, טחינה, יוגורט ועמבה.
צדיקים בסדום?
"דווקא הם לא מכחישים את הקשר למטבח הערבי, לא שותפים למחיקה. אולי כי זו הנטייה הפוליטית שלהם? הם עשו התאמות, צילחתו. יש להם שאיפה להשתלב. אתה יכול לומר שהיא כוחנית. הגמונית.
"אם הם יטענו 'אני המצאתי את המנה הזאת', הסיפור יהיה הרבה פחות מעניין מאשר אם הם יטענו שאת הקובנייה הם מכינים לפי מתכון שסבתא פלסטינית מכינה כבר 500 שנה. כאשר השפים הישראלים מגישים את המנות האלו, הם אומרים: 'גם אנחנו פלסטינים, חלק מהמורשת הקולינרית הזאת'".
אבל שפים פלסטינים רואים בזה גנבה. קודם כל לקחנו להם את האדמות, אחר כך לקחנו את החומוס, ועכשיו גם את העכוב והקובנייה.
"זה מחזיר אותנו לשאלה מי הבעלים של האוכל. אחד המאפיינים המעניינים של אוכל הוא הפיקציה שהוא סטטי. במיוחד במטבח 'מסורתי', שבו האותנטיות נגזרת מ'מסורת'. אם תלך דורות אחורה, תראה שאוכל הוא עניין של דינמיקה מתמדת. המטבח העותומאני לא השפיע על המטבח השאמי? המטבח הפרסי לא השפיע על המטבח העותומני?
"מבחינה היסטורית, המטבחים תמיד דיברו אחד עם השני. הטענה 'זה שלי ולכן אל תגעו בזה', היא קצת מטופשת. שפים ישראלים לא גונבים מנות פלסטיניות. וגם המטבח הפלסטיני דינמי ועבר גלגולים".
לא בישלו קובנייה במזרח אירופה.
״הנחיתי תזה על מרק פו וייטנאמי, המבוסס על ציר עצמות בקר. הוא קיים אולי מאה שנה. עד שהצרפתים לא הגיעו לווייטנאם, לא אכלו שם בשר בקר.
"אחת הטענות היא שהמרק נוצר בתחילת המאה העשרים, כשטבח וייטנאמי הכין מנת pot au feu (תבשיל בקר צרפתי). מהעצמות הבקר שנותרו, הוא הכין מרק לו ולעובדים, הוסיף אטריות אורז שמוצאן בכלל בסין, וכך נולדה המנה. היום היא נחשבת למנת אייקונית מהמטבח הווייטנאמי, שהוא מאוד טרנדי בעולם".
"במסעדות פועלים פלסטיניות הנמצאות בתוך העיר העתיקה, יהודים בכלל לא יישבו. אם הם כבר יחפשו את הקבאב המעולה ליד כנסיית הקבר, יהיה להם מבט חרד – הם מפחדים"
כולם טוענים לאקסקלוסיביות.
"סיפר לי מבקר המסעדות המנוח של 'הארץ', דניאל רוגוב, שהוא הצטרף לחברים שיצאו לטיול שורשים במרוקו. במשך כמה ימים הם התלחשו, הוא שואל מה קורה. אמרו לו, 'האוכל פה לא טוב, המרוקאים לא יודעים לבשל אוכל מרוקאי. הם מכינים את הקוסקוס עם שמן זית, ולא עם שמן רגיל'.
"הם התעלמו מכך שהסיבה לשימוש שלהם בשמן רגיל היא לא בגלל עניין קולינרי. כשהם עלו לארץ זה היה השמן הזמין, לא שמן הזית. ואז הם התאימו את האוכל למקום. עכשיו הם בטוחים כי זה המתכון המקורי והנכון".
קשה למצוא מנה אחת שתכיל בתוכה את הרומן הישראלי-פלסטיני במטבח כחומוס. משחת הקטניות המעורבת בטחינה, לימון ומלח, נמצאת בכל מטבח במזרח התיכון, אבל עם השנים נוכסה על ידי היהודים עד שהפכה למאכל הלאומי של ישראל, לצד הפלאפל.
היום, כמה מיצרניות החומוס הגדולות בארה״ב הן חברות ישראליות (למשל, המותג "סברה" של קבוצת שטראוס). "הערביות" כמקדם שיווקי נעלמה כלא הייתה, והעטיפה היא של מזון בריאות ים-תיכוני.
כדי להבין למה, חוזר אביאלי, לימים שייבשו פה ביצות. "החוקרת דפנה הירש כותבת על המשמעות של אכילת אוכל מקומי (ז"א ערבי-פלסטיני) עבור הפלמ"חניקים. אנשים ממזרח אירופה שרצו ליצור לעצמם זהות חדשה. לנעוץ בקרקע שורשים ולהגיד 'אני מפה', להתחבר.
"חלק מהזהות היא אוכל מקומי. תראה את הקפה השחור. החומוס. הפיתה. יש סיפורים על המסתערבים של הפלמ"ח שהיו אוכלים חומוס במסעדה פלסטינית או שותים קפה. זה היה מבחן אומץ. אבל אחרי מלחמת העצמאות זה התהפך".
באיזה מובן?
"עכשיו אוכלים חומוס ממקום של כוח. מגיעים מהגרים מארצות המזרח התיכון שמכירים חומוס מהבית. אלו לא אשכנזים שמסתכלים בהשתאות על אוכל פלסטיני. חומוס ופלאפל זו מנה של המטבח השאמי.
"העולים מעיראק, סוריה, צפון אפריקה לא רואים בחומוס מנה פלסטינית, אלא ערבית. ואז מגיעה המהפכה התעשייתית בה יצרו את החומוס בקופסת שימורים. עבורי כילד זה היה צ׳ופר. מרגש. חומוס לא היה הסטנדרט בכל בית".
המוצר היה זוועה!
"תיעוש נתפס אז כהצלחה, מודרניזציה, התרחקות מהעולם המסורתי שהאוכל בו לא בטוח. אתה חייב לחתוך לחומוס את השורשים הערבים".
רולא: השף וחוקר האוכל מועין חלבי מבשל מטבח לבנטיני. מתמחה במנות שמאיות (סוריה הגדולה) מסורתיות עם טרץ אישי נפלא. לחמא בעג׳ין דקיקה ומושלמת, שישטאווק (פרגית ביוגורט, נענע וזעתר), קבב אדנה עם פלפלים אדומים טחונים ופיסטוקים וכנאפה עשירה. רולא, הנמל 33, חיפה. 0522273812
עזבה: המסעדה הוותיקה של חביב ומינרווה דאוד בכניסה לכפר ראמה מתרכזת באוכל לבנוני, מה שנקרא בטעות בישראל אוכל ״גלילי״. מטבח שלב ומסורת הולכים ביחד עם ידיים סופר מקצועיות. מג׳דרה ממכרת מבורגול ובצל מקורמל, שישברק (כיסוני טלה ביוגורט חם) ועוגת סולת מהפנטת שעברה דורות בירושה. עזבה, צומת ראמה מערב, כפר ראמה. 049888808
שרביכ: חדר בתוך חניית מכונית מתחת לבית הפך מקדש לחובבי השדה. יעקוב ח׳יאט, עובד סוציאלי שפרש לגמלאות, פתח מסעדה שכולה שיר הלל לצמחי בר המלוקטים על ידו ועל ידי נשים בדואיות. ככה תמצאו בצלחת שלכם עלי רקפת ותבשילים של עולש בר, או חציל עם רימונים וטחינה. אבל יותר מהכל: חביתה עם ירק בר. שירת העשבים. שרביכ, כפר ראמה, כביש 85. 04-9995768
מגדלנה: אחת ממסעדות השף הראשונות במגזר של יוסוף זוזו חנא, ששינתה את ההתייחסות לאוכל ערבי מקצה לקצה . במקום 50 סלטים לפתיחה, כל סלט מתומחר ומוכן על המינט (בזמן אמת). צלחותים של מסעדות יוקרה וקינוחים נדירים. מגדלנה, מתחם הגליל, גביש 90, מגדל. 04-6730064
מאפיית אלמשהדאוי: כדי להבין את גדולתו של המטבח הלבנטיני חייבים לבקר במאפיה, ואין כמו אלמשהדאוי בנצרת לגלות אוצרות נסתרים מהעין. גם בגזרת המלוחים (פיתה זעתר, ומעל הכל הפטייאר הממולא בעשבי בר) וגם במתוקים (כולל הקרקיש לפי מתכון דמשקאי). מאפיית אלמשהדאוי, אל-בישרה 49, נצרת.
ניר אביאלי הוא פרופסור חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. אביאלי מתמחה באנתרופולוגיה של אוכל ובאנתרופולוגיה של תיירות, וערך במשך שנים רבות מחקר אנוגרפי-קולינרי בויאטנם. ספרו החדש: Food and Power: A Culinary Ethnography of Israel מנתח את יחסי הכוח המורכבים הבאים לידי ביטוי במטבח הישראלי
ראיון דב זקהיים, מי שהיה תת שר ההגנה של הנשיא בוש הבן, מודאג מהקרע ההולך ומעמיק בין יהדות ארצות הברית למדינת ישראל ● הדיפלומט הוותיק מזהיר, כי המצב אף מסכן את הסיוע הביטחוני האמריקאי ● "מי יציל אתכם? האירופים? דרום אמריקה? הקנדים? זה מטורף מה שקורה כאן" ● דברי זעם של אחד שיודע
"בתוך 10-15 שנה, ישראל עלולה לאבד את הלובי היהודי שפועל למענה בארצות הברית", כך מזהיר דב זקהיים, מי שהיה תת שר ההגנה האמריקאי בממשל הרפובליקאי של ג'ורג' בוש הבן.
לדבריו, התהום הנפערת בין ישראל לבין יהדות ארה"ב מסכנת את היחסים המיוחדים שנרקמו במשך השנים בין המדינות, ומעמידה בספק את התמיכה האמריקאית הבלתי מסויגת בישראל.
ישראל נהנית כיום ממטרייה ביטחונית ודיפלומטית ייחודית: סיוע שנתי של 3.8 מיליארד דולר, המהווה כמחצית מכלל הסיוע האמריקאי השנתי הביטחוני לעולם כולו. אך בעיני חלק מהישראלים, הסיוע הזה נראה מובן מאליו, ולא תמיד הם מודעים לקשר בין הכוח של יהודי ארה"ב לתמיכה מהאמריקאים.
לאיפא"ק, השדולה החזקה למען ישראל בוושינגטון, יש תפקיד חשוב בטיפוח היחסים בין ישראל לגבעת הקפיטול ולממשל האמריקאי, ובשמירה על האינטרסים של ישראל. עם זאת, נראה כי מתחת לשכבת הסולידריות הגלויה לעין בין ישראל ליהדות ארצות הברית, נפערת תהום שעלולה להיות מסוכנת.
זקהיים, יהודי אורתודוקסי חובש כיפה שחורה, מוכר בישראל כאיש האחראי לביטול התוכנית לייצור ״הלביא״, מטוס קרב כחול-לבן שפותח בתעשייה האווירית בשלהי שנות ה-80 של המאה שעברה. "הערכת ההיתכנות של הלביא היתה אמריקאית, ואני הייתי אחראי עליה", הוא מסביר.
"הגענו למסקנה שהלביא יקר מדי ולא היו לו היכולות שדיברו עליהן בארץ. הוא לא היה מסוגל לבצע את שתי המשימות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע שיועדו לו״.
"הפלת פרויקט הלביא פעלה בסיכומו של דבר לטובת ישראל", משוכנע זקהיים עד היום.
הוא בן 70, נולד וגדל בברוקלין, ומרבה לבקר בישראל. בשנים שלא שירת בממשל האמריקאי, זקהיים היה איש עסקים ויועץ בתחומי המינהל והטכנולוגיה. מאז שעזב את הפנטגון לפני כעשור, הוא מתמקד במאבקו ברבנות הראשית ובמה שהוא מכנה "הכפייה הדתית בישראל".
"אני אומר את זה כאדם אורתודוקסי מאמין: הרבנות והחרדים מסכנים את ביטחון ישראל. מדובר בסיכון לאומי שבו מפלגים את העולם היהודי. היהודים בקנדה, בריטניה, וצרפת חשים אותו דבר, למרות שהם לא מדברים בגלוי".
זקהיים הקים את "הקואליציה היהודית לשוויון", ארגון גג הכולל את כל גווני היהדות, כולל חילונים, במסגרת הארגון היהודי הגדול "הוועד היהודי האמריקאי", ורואה בעשייה הזו המשך ישיר לעבודתו בעבר. "אחרי שעסקתי מרבית שנותיי בנושא הביטחון והיחסים של ארה"ב וישראל, אני מטפל עכשיו בנושא של ביטחון לאומי לישראל", הוא אומר.
הסכנה, לדעתו, טמונה במחלוקות הקשות שמתגלעות משני צידי האוקיינוס האטלנטי בנושאי דת ומדינה. "ישראל אמורה להיות דמוקרטיה", אומר זקהיים. "אבל איזו מין דמוקרטיה היא זו שלא מאפשרת לדת כלשהי חופש פולחן? במובן זה ישראל אינה שונה מסעודיה.
״הסעודים לא נותנים חופש פולחן לשום דת חוץ מאשר לאיסלאם. ישראל אמנם מאפשרת חופש פולחן לנוצרים ולמוסלמים, אבל דווקא בתוך העולם היהודי, היחס שלה לא שונה מסעודיה: או שאתה אורתודוקסי, או שאתה לא יהודי.
"רוב היהודים בארה"ב הם דמוקרטים ואינם אורתודוקסים. במובן זה", הוא מסביר, "הדת והפוליטיקה של התנועה הרפורמית כמעט זהים. הרפורמים רואים בזהות הדתית שלהם קידמה, ולפיכך הם מכונים פרוגרסיביים (מתקדמים), שזהו המושג הרווח לליברלים.
"אני מודאג מכך שהישראלים לא יודעים ש-85% מיהודי ארה"ב אינם אורתודוקסים וש-71% מיהודי ארה"ב הם דמוקרטים שתמכו בהילרי קלינטון בבחירות של 2016. שיעור התמיכה בטראמפ בבחירות האחרונות הסתכם ב-24%.
״אם ישראל מאבדת את היהודים הלא אורתודוקסים, היא מאבדת למעשה את רוב יהדות ארה"ב ואת המפלגה הדמוקרטית. זהו סוף הסיפור״
"המשמעות של הנתונים האלה, היא שאם ישראל מאבדת את היהודים הלא אורתודוקסים, היא מאבדת למעשה את רוב יהדות ארה"ב ואת המפלגה הדמוקרטית. זהו סוף הסיפור".
לדבריו, אם קרע כזה אכן יתרחש, יישארו לישראל שתי קבוצות בלבד שתוכל לסמוך עליהן ביחסיה עם אמריקה: שארית הקהילה היהודית בארה"ב מקרב המיעוט האורתודוקסי, והנוצרים האוונגליסטים, שהשפעתם ניכרת על הממשל הרפובליקאי בלבד, ושרבים מהם כלל אינם תומכים בישראל.
"רבים מהחרדים כאן אינם נגד ישראל, אך גם לא בעדה. הם אינם עושים לובי למען ישראל ואינם הולכים להפגין. אני לא מדבר על קבוצות אנטי-ציוניות, כמו חסידות סאטמר, אלא על חסידים רגילים ועל תלמידי ישיבות, שהם מרבית היהודים האורתודוקסים בארה"ב. הם לא נגד ישראל, אבל הם גם לא בעדה.
"בעצם יש קבוצה של 7% מיהודי ארה"ב, שאפשר להגדיר אותה כקבוצה של אורתודוקסים מודרניים. הרוב המכריע של חברי הקבוצה זו, כ-90%, תומכים בהתנחלויות ולרבים מהם יש ילדים שגרים בהתנחלויות. כלומר, מתוך כל אוכלוסיית יהודי ארה"ב, שמהווה 2%-2.5% מאזרחי ארה"ב, ישראל יכולה לסמוך רק על 7% שיתמכו בה. אז מי נשאר לתמוך בישראל? האוונגליסטים? לדעתי, זהו אסון".
זקהיים סבור שהבעיה היא "עם יהודי ארה"ב שאינם אורתודוקסים ונולדו אחרי מלחמת ששת הימים, מלחמה שהיתה מבחינתם בימי הביניים. השילוב של דאגה מהכיבוש מצד אחד ודאגה מהמעמד הדתי מצד שני, הוא קטלני. מלחמת ששת הימים והרעיון שישראל היא האנדרדוג, נעלם מן העולם.
"השאלה היא מה נותר מהקשר של היהודים שאינם אורתודוקסים לישראל, כלומר לקהילות שבראשן עומדים רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. הם אינם נחשבים לכשרים מספיק בעיני הממסד הדתי בארץ, ולעתים כלל אינם נחשבים ליהודים. איזה עניין יש לרבנים האלה ולמוסדות החינוך שלהם לתמוך בישראל, או לחנך את הצעירים בבתי הכנסת לתמוך בה? הם אומרים 'איך יכול להיות שאנחנו יהודים מספיק טובים לתרום לישראל ולעשות לובי למענה, אבל לא יהודים בכלל בעיני הרבנות? זה מטורף׳".
זקהיים, שכאמור שירת בעצמו תחת בוש הרפובליקאי, מאשים את נתניהו בכך שבחר לתמוך בגלוי ברפובליקאים ולהתעלם מהמסורת הדו-מפלגתית בארצות הברית. "בוא נניח שהרפובליקאים ישמרו על הבית הלבן בעוד ארבע או שמונה שנים, אבל בשלב מסוים הדמוקרטים יחזרו לבית הלבן, ובגלל ההתעלמות של ממשלת נתניהו מהם, אין לי ספק שהם יהיו יותר אנטי-ישראלים".
לדבריו, האנשים שיכולים לדחוף את הדמוקרטים בחזרה לזרועות ישראל, הם אותם אנשים שהרבנים בישראל טוענים שאינם יהודים.
"אני מדבר כחבר המפלגה הרפובליקאית. מה שממשלת נתניהו (היוצאת) עשתה בעיקר סביב הסכם הגרעין, זה לאבד את המפלגה הדמוקרטית, שבה יש ליהודים השפעה גדולה. מה אתה חושב שיקרה כאשר הדמוקרטים יהיו בשלטון? הם נדחקים לפינה, הם זועמים על ההתנחלויות והכיבוש. רוב הציבור היהודי בארצות הברית צפוי לשבת אז על הגדר".
![בנימין נתניהו נואם באו"ם נגד הסכם הגרעין עם איראן (צילום: AP Photo/Seth Wenig)](https://web-archive.nli.org.il/National_Library/im_/https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/05/AP_17443316686-640x400-1557312538.jpg "בנימין נתניהו נואם באו"ם נגד הסכם הגרעין עם איראן (צילום: AP Photo/Seth Wenig)")
זקהיים מקשה ותוהה אם ישראל באמת מאמינה שיש עוד מדינה בעולם כולו שתתמוך בה בכל מקרה, יהיה אשר יהיה.
"האם רוסיה תשלח מטוסי תובלה אנטונוב לישראל, כמו שארצות הברית שלחה ביום כיפור? מי יציל את ישראל? האירופים? דרום אמריקה? הקנדים? זה מטורף מה שקורה כאן. יש ראש ממשלה שמאמין כי הוא המנהיג של כל העולם היהודי. איזה עולם יהודי? הוא לא מנהיג כלום".
מאוד רגוע כשאני יודע שפרוץ מלחמת העולם השלישית תלוי ביכולת של האיש הזה לתפעל מכשיר חשמלי 🙄
יותר מ-40 מדינות טוענות לקשירת קשר לשם העלאת מחירים ומניעת תחרות ● התביעה טוענת כי משנת 2013 ל-2015 טבע העלתה מחירים של 112 תרופות גנריות ותיאמה מחירים של לפחות 86 תרופות עם המתחרים ● בכירי חברות ניצלו ארוחות, מסיבות ומפגשים במשחקי גולף כדי לבצע את התיאום
עם חידוש ההפגנות על גדר המערכת ברצועת עזה, נהרג פלסטיני מאש צה״ל ושני פלסטינים נוספים נפצעו ● כעשרת אלפים איש התקבצו במספר מוקדים ● על פי ההסכם, על המארגנים להרחיק מפגינים מהגדר ולמנוע שיגור בלוני תבערה
פלסטיני נהרג ושני פלסטינים נוספים נפצעו בהפגנות השיבה בגבול הרצועה, כך נמסר ממשרד הבריאות הפלסטיני. ההפגנות נערכות לראשונה מאז סבב הלחימה הנוסף בעזה, ועל פי הסכם הרגיעה שהפסיק את סבב התקיפות, על המארגנים להרחיק את המפגינים מן הגדר, ולמנוע שיגור בלוני תבערה לישראל.
כעשרת אלפים איש התקבצו היום במספר מוקדים והכותרת השבועית היא "מאוחדים נגד ההסכם" – ההתנגדות להסכם המאה הסכם אותו צפוי נשיא ארה"ב לפרסם לקראת סוף הרמדאן, שעלה לחדשות היום כאשר פרסומים בתקשורת הפלסטינית ציטטו את שר החוץ הפלסטיני ריאד מאלכי, שאמר כי נעשו מגעים עם וושינגטון, אבל שלא יהיה פלסטיני אחד שיוותר על ירושלים כבירת פלסטיןף או על מדינה פלסטינית ולא ניתן יהיה לקנות את העם הפלסטיני בהטבות כספיות.
במקביל, לרגל יום שישי הראשון של הרמדאן, כ-135 אלף פלסטינים הגיעו לתפילות במסגד אל אקצה מעל 75 אלף מהם מהגדה. חלק מהצעירים שלא קבלו היתר אף קפצו מעל חומת ההפרדה סביב כדי להגיע לתפילה בירושלים.
המרחב הימי נפתח היום ל-12 מייל ומתאם פעולות בשטחים הבהיר שזה בכפוף לשמירה על תנאי ההסדרה. "צעד זה הינו כחלק מהמדיניות האזרחית למניעת הדרדרות הומניטארית ברצועת עזה ומתוך מדיניות המבדילה בין טרור לאוכלוסייה בלתי מעורבת.
מימוש הצעד מותנה בכך שהדייגים בעזה יכבדו את ההסכמות. יודגש כי לא תתאפשר חריגה מהטווחים שסוכמו, וכל חריגה תטופל בהתאם על ידי כוחות הביטחון".
ולמרות שהחיים חזרו לשגרה, בין הריסותיה עזה במצב נפיץ ונעשים מאמצים להגיע להסדרה ארוכת טווח, בתוך כך המשלחת המצרית במצרים, מנהיג החמאס מתריע שאם ייהרג מפגין על הגדר היום ישוגרו טילים לתל אביב.
השופט בדימוס עודד אל-יגון סגר את כל הודעותיו בפייסבוק לחברים בלבד, כולל הפוסט בו ליגלג על מראה של לינור אברג׳יל בטקס הדלקת המשואות, אשר הוביל לביקורת ציבורית חריפה נגדו
השופט בדימוס עודד אל-יגון, לשעבר נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, חסם לצפייה פומבית את הודעותיו בפייסבוק, ובכלל זה את הפוסט הפוגעני שפרסם על מראה של לינור אברג׳יל בטקס הדלקת המשואות שלשום (רביעי).
אל-יגון כתב במהלך הטקס, אותו הגישה אברג׳יל כשהיא חובשת שביס לראשה: "המגישה חובשת לראשה תרבוש רב קומות, כמצווה בימים אלה על נשים שומרות מצוות. מאידך שמלתה ההדוקה מבליטה היטב את שדיה המתנוססים בגאון לתפארת מדינת ישראל, זאת כדי לשמח את לבם של אחינו החילונים, וכנראה גם כדי ליצור אווירה של אחדות בעם"
דבריו גררו ביקורת נוקבת מכל צדי הקשת הפוליטית, והנהלת בתי המשפט הבהירה בהודעה חריפה במיוחד כי היא ״מתנערת מדבריו מכל וכל״.
תגובת דוברות הרשות השופטת ביחס לדבריו של השופט בדימוס אליגון:
מדובר בהתבטאות מבישה ואומללה של שופט שלום בדימוס שפרש לפני כ- 13 שנים ממערכת בתי המשפט ומערכת בתי המשפט מתנערת ממנה מכל וכל.
— דוברות הרשות השופטת (@IsraelCourts) May 10, 2019
אל-יגון עצמו אמר מוקדם יותר היום (שישי) לחדשות 12 כי אינו מתנצל על דבריו. "מי שלא מוצא חן בעיניו, זו מדינה דמוקרטית – מותר גם להתנגד למה שאני אומר", הגיב.
לפני שעה קלה, עם זאת, חסם אל-יגון גישה לפוסט זה ולפוסטים נוספים שפרסם בפייסבוק, לפחות מאז תחילת השנה, וכתב לחבריו שם: ״פוסט שפרסמתי בערב יום העצמאות עורר תגובות רבות. בחלקן אוהדות ובחלקן תוקפות ואף תוקפניות וגדפניות. את אלו כמו את אלו אני מקבל בכבוד ובהבנה, ואת חלקן – הגדפניות במיוחד אני חוסם.
״עד כאן הכל בסדר גמור, אך שמתי לב לתופעה מעניינת: התגובות השליליות מופיעות בגדול על הדף הציבורי, בעוד שהודעות התמיכה מתפרסמות בד"כ על הדף האישי. האם גם זה אומר משהו על התהליכים העוברים על החברה הישראלית?״
בעמוד הפרופיל של, בשורת הביוגרפיה הפתוחה לציבור, השאיר אל-יגון משפט בודד: ״סתם אחד״.
חברת הכנסת הטריה מיקי חיימוביץ, מכחול-לבן, מתחייבת לפעול לתיקון החוק, בעקבות הרעלת הנשרים בגולן הבוקר.
הלב נכמר מול האסון הזה ומול המחשבה שכל המאמצים של השנים האחרונות הלכו לטמיון. אבל להתעצבן זה לא מספיק , הגיע זמן לשנות….
Posted by מיקי חיימוביץ on Friday, May 10, 2019
הרעלת הנשרים הבוקר הביאה להכחדת כמעט חצי מאוכלוסיית הנשרים בגולן והנחיתה מהלומה אדירה לפרויקט הצלה שנמשך כבר שנים ● הצפרים ואנשי רשות הטבע והגנים מדברים כבר שנים על הצורך בפתרון מערכתי, אבל הצעות חוק בנושא נפלו ● אם המדינה לא תתעשת, ייתכן שהיום הזה מסמן את תחילת סוף עידן הנשרים בארץ
כשפקחי רשות הטבע והגנים גילו הבוקר את גוויותיהם של 8 נשרים בצפון רמת הגולן, זה לא היה רק מחזה מכמיר לב של בעלי חיים מרהיבים שהורעלו למוות בזה אחר זה; זו היתה מהלומה אדירה לפרויקט הצלה שנמשך כבר שנים, פרוייקט שבמסגרתו שומרי הטבע נאבקים בשיניים על הישרדותו של מלך העופות בשמי ישראל.
הכחדתה של 40% מאוכלוסיית הנשרים בגולן בבת אחת (על פי רשות הטבע והגנים, היא מנתה עד הבוקר כ-20 פרטים) ושל כרבע מאוכלוסיית הנשרים בצפון (בספירה האחרונה בכל צפון הארץ נמנו 37 פרטים), עלולה להיות מכת מוות – תרתי משמע – למאמצים הללו. העובדה שזה קורה בעיצומה של עונת הקינון רק מחמירה את המצב: יש סיכוי שקינונים שמתרחשים כעת לא יצלחו בגלל שאחד ההורים או שניהם לא ישובו אל הגוזלים.
ייתכן שהיום הזה מסמן את תחילת סוף עידן הנשרים בארץ ישראל: הדור הבא ילמד עליהם רק מספרי ההיסטוריה, שם הנשרים יצטופפו ליד התנינים מנחל תנינים, הנמרים ממדבר יהודה ושאר חיות הבר הגדולות שפעם היו כאן.
ברשות הטבע והגנים נשבעים לעשות הכל כדי להעניש את המרעילים, אבל לא מומלץ לבנות על זה. לפני עשור היו ברמת הגולן כ-130 נשרים, אבל רובם נפלו קורבן להרעלות שכלל לא מכוונות נגדם.
צילום וידאו: ברק ספקטור ורוני אליאס
הרעל, ברוב המקרים, מפוזר בשטח על ידי בוקרים או חקלאים שמבקשים לפגוע בזאבים שמאיימים על עדריהם. "מי שנפגע בפועל זה אף פעם לא הזאבים, ובכל זאת הם ממשיכים לפזר רעל", אומר בזעם דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
יחד עם הנשרים המתים הורעלו היום גם שועל ושני תנים, אבל הנשרים משלמים את המחיר יותר מכולם: הם ניזונים מבשר הפגרים המורעלים – ומתים בעצמם. באדיבות האדם, שרשרת המזון של הטבע הופכת לשרשרת מוות.
לנשר יש תפקיד קריטי במערכות הטבעיות – הוא מכונה 'הסניטר של הטבע', מנקה אותו מפגרים. מלבד החשיבות האקולוגית, הנשר נחשב גם לסמל ישראלי ומוזכר פעמים רבות במקורות. בשנים האחרונות הצפרות הפכה לענף תיירותי משגשג שמושך צפרים מכל העולם לישראל, בהיותה נתיב נדידת עופות בין יבשתי. האנשים שמפזרים רעל, אם כך, לא מחבלים רק בטבע אלא גם בכלכלה, בתיירות ובמורשת.
הצפרים ואנשי רשות הטבע והגנים מדברים כבר שנים על הצורך בפתרון מערכתי, שמשלב הגנה על האינטרסים של החקלאים והמגדלים לצד הסברה ואכיפה אגרסיבית. בפועל, התוכניות נתקלות בקשיים מכל כיוון. בחברה להגנת הטבע טוענים שהחוק להגנת חיות הבר מיושן, ולא מסוגל להתמודד עם איומים מהסוג שראינו הבוקר.
לדברי דן אלון, היו מקרים שבהם הרשויות ידעו מי אחראי להרעלה, אבל זה נגמר לכל היותר בקנס של כמה אלפי שקלים.
"כיום הענישה על הרעלות עלובה, אבל הבעייה העיקרית היא קשיי ההוכחה. חקלאי מניח פגר מורעל בשטח, הנשרים אוכלים ומתים. איך אפשר להוכיח שהוא זה שהניח שם את הפגר?"
עו"ד נועה יאיון, יועצת משפטית בחברה להגנת הטבע, אומרת שניסו לתקן את החוק כבר לפני כעשור, אבל בגלל לחץ של ציידים ובעלי עניין אחרים הוא לא קודם. לדבריה, "כיום הענישה על הרעלות עלובה, אבל הבעייה העיקרית היא קשיי ההוכחה. חקלאי מניח פגר מורעל בשטח, הנשרים אוכלים ומתים. איך אפשר להוכיח שהוא זה שהניח שם את הפגר? הרי הוא דואג שלא יהיו שום סימני זיהוי.
״הצעת החוק שנפלה קבעה שחקלאי שנמצא בתחומו פגר מורעל יוחזק ככזה שביצע הרעלה, אלא אם הוכיח אחרת. כלומר, נטל ההוכחה עבר אליו. היום בחוק אין בכלל סעיף ייחודי לעבירת הרעלה, זו רק עוד שיטת ציד אסורה. בקיצור – צריך בדחיפות לשנות את החוק".
העוף הדורס הגיע לבית החולים לחיות בר במצב קשה ● הוא קיבל טיפול וכעת הוא עירני ומגיב ● מהספארי נמסר כי הם "מקווים שיחלים במהרה ויוכל לשוב אל הטבע"
לבית חולים לחיות בר של הספארי ורשות הטבע והגנים הגיע לפני שעה קלה, נשר אחד מכלל הנשרים שנפגעו היום בהרעלה ההמונית שהתרחשה ברמת הגולן. הנשר נמצא במצב קשה, הוא סובל מסימני הרעלה מזרחנים אורגניים. מבית החולים נמסר כי הנשר קיבל עוד ברמת הגולן מנת אטרופין
והוא עירני ומגיב.
הנשר נמצא הבוקר יחד עם 9 פרטים אחרים – 8 מהם מתים, בשטח אש ברמת הגולן. הנשרים שמתו ונפגעו מהווים חלק גדול מהאוכלוסייה הקטנה של הנשרים ברמת הגולן בתקופת הקינון. בנוסף על הנשרים, נמצאו בשטח גם שועל ושני תנים מתים.
כעת מבצעים לנשר בדיקות כלליות ומעניקים לו טיפול רפואי ראשוני שכולל גם שטיפת קיבה כדי להוציא את שאריות המזון המורעל שאכל.
כמו כן, הוא יקבל פחם פעיל כדי לספוח את הרעלים מהקיבה. לאורך כל הבדיקות והטיפול יש מעקב אחרי הדופק שלו כדי לוודא שהוא לא יורד יתר על המידה. אם ירד, הוא יקבל מנות אטרופין נוספות.
מהספארי נמסר כי "ההרעלה הגדולה היא מכה קשה לאוכלוסיית הנשרים בגולן, לשומרי הטבע ולאוהבי הארץ. ההשקעה בכל גוזל נשר מרגע ההטלה בגרעיני הרבייה שבגני החיות בישראל דרך הגידול שלהם וההשבה לטבע דורשים משאבים אדירים מאנשי רשות הטבע והגנים וכל הפועלים לכך, כפי שאנו עושים בספארי".
הנשרים שמתו מהווים חלק ניכר מאוכלוסיית הנשרים ברמת הגולן ● גם שועל ושני תנים מתו מההרעלה ● רשות הטבע והגנים: "נפעל למצוא את האחראים ולמצות איתם את הדין"
פקחי רשות הטבע והגנים מצאו הבוקר (שישי) שמונה נשרים שמתו מהרעלה בשטח אש ברמת הגולן ושני נשרים נוספים שנפגעו קשות. הנשרים הפגועים מקבלים כעת טיפול על מנת לנסות להצילם.
צילום וידאו: דודו פילס / רשות הטבע והגנים
הנשרים שמתו ונפגעו מהווים חלק גדול מהאוכלוסייה הקטנה של הנשרים ברמת הגולן בתקופת הקינון.
בנוסף על הנשרים, נמצאו בשטח גם שועל ושני תנים מתים.
בשעה זאת מתבצעת סריקה של השטח במטרה לאתר ממצאים נוספים. בית החולים לחיות בר ברמת גן נכנס לכוננות.
מרשות הטבע והגנים נמסר: "אנו נפעל בכל האמצעים על מנת למצוא את האחראים להרעלה ולמצות איתם את הדין".
זהו איננו המקרה הראשון של הרעלת חיות ברמת הגולן. ב-2015 הורעלו למוות ארבעה נשרים. ב-2014 נמצאו ברמת הגולן 26 חיות בר מתות, ברובן תנים, וביניהן גם נשר אחד, מפוזרות בשדה לאחר שאכלו פגר של טלה שהורעל בחומר הדברה קטלני. לאחר חקירה של רשות הטבע והגנים הודה תושב רמת הגולן שביצע את ההרעלות בשל מקרים רבים של טרף בעדר הבקר של בנו.
פרקליטי ראש הממשלה נתניהו כתבו ביום שני ליועמ"ש מנדלבליט שהם מעוניינים לבצע את הליך השימוע על פרשות השחיתות שבהן נתניהו חשוד, אך מבקשים לדחות את השימוע מעבר לתאריך היעד של ה-10 ליולי
טראמפ העלה את המכסים על סחורות סיניות בהיקף של 200 מיליארד דולר לשנה מ-10% ל-25% ● סין: "נגיב בצעדים נגדיים" ● צרפת: איום על הצמיחה העולמית
החרפה ב"מלחמת הסחר" בין ארה"ב לסין. נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, הודיע כי הוא מעלה את המכסים על סחורות שונות שמיוצרות בסין ומיובאות לארה"ב שהיקפן הכולל מסתכם בכ-200 מיליארד דולר מ-10% ל-25%. פורסם כי בין הסחורות שהמכסים הוטלו עליהם נמנים טלפונים, צעצועים, נעליים ועוד.
האמריקנים והסינים קיימו במהלך השבוע שיחות בניסיון לפתור את משבר המכסים, אך אלה לא הניבו תוצאות. טראמפ הצהיר בסוף השבוע שעבר שיעלה השבוע את המכסים על סחורות בהיקף של 325 מיליארד דולר. במהלך השבוע העביר טראמפ לסינים אולטימטום שבו הודיע מראש שהמכסים יועלו הבוקר על סחורות בהיקף של כ-200 מיליארד דולר.
משרד המסחר הסיני הודיע מיד עם פרסום החלטתו של טראמפ שסין "מביעה צער עמוק" על החלטתו של טראמפ וכי היא תגיב ב"צעדים נגדיים", אך לא פירט באלו צעדים מדובר.
שר האוצר הצרפתי, ברונו לה מאייר, הגיב בחריפות על העלאת המכסים. בראיון לערוץ החדשות הצרפתי Cnews אמר לה מאייר: "אין איום גדול יותר על הצמיחה העולמית מההסלמה במלחמת הסחר בין ארה"ב לסין. המלחמה הזאת מאיימת על הכלכלה העולמית ומאיימת להרוס מקומות עבודה באירופה. המשמעות של העלאת מכסים היא שפחות סחורות ינועו ברחבי העולם, והמשמעות היא פחות מקומות עבודה".
טראמפ הבטיח עם היבחרו לתפקידו שיגרום לסינים "להפסיק לנצל לרעה את המסחר עם ארצות הברית", ומאז העלה מספר פעמים את המכסים על סחורה סינית, ואילו הסינים הגיבו בהעלאת מכסים משלהם. הייצוא הסיני רשם בחודש אפריל השנה ירידה חדה ביחס לאפריל אשתקד.
השבוע הצהיר טראמפ מספר פעמים שסין "הפרה את העסקאות שלה עם ארה"ב" ואיים להעלות את המכסים, אך במקביל ניהל שיחות עם עמיתו הסיני והצהיר כמה פעמים שהוא מאמין שהשבוע ייחתם הסכם חדש שיפתור את המשבר. אתמול הצהירר טראמפ ששי ג'ינפינג "שלח לו מייל נהדר" ושהם ייפגשו בקרוב. השוקים הגיבו לטלטלות במו"מ בין שתי המעצמות בעליות וירידות חדות.
לפי נתוני המסחר בבורסות אסיה הבוקר (ו'), נראה שהמשקיעים האסיאתיים אינם מבוהלים מהעלאת המכסים: מרבית הבורסות במזרח אסיה רשמו הבוקר עליות. מדד ההאנג סאנג של הבורסה בהונג-קונג עלה הבוקר בכ-1%, מדד שנגחאי זינק ב-3.6%, הבורסה במומביי עולה בכ-0.2% ואילו מדד הניקיי של הבורסה בטוקיו ירד בכ-0.3%. המסחר בוול-סטריט הסתיים אמש בירידות קלות: מדד הדאו-ג'ונס ירד ב-0.54% והנאסד"ק ב-0.41%.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם