קופסת הזיכרונות המשפחתית (צילום: אמיר בן דוד)

נפל פילון, נפל ספי, נפלו עוד שניים-עשר איש מההכשרה

מכתבים מהמגירה של אמא

על המצבות כתובה רק מילה אחת: פלמ"חניק ● צרור מכתבים אישיים, שנכתבו בחודשים הראשונים של 1948, מגלים איך נראתה מלחמת השחרור מבעד לעיניהם של שני פלמ״חניקים צעירים: אמא ואבא שלי

אף אחד לא מכין אותך לרגע שבו תידרש לבחור כיתוב למצבה של הוריך. בלב מערבולת האבל, המנחמים, הדמעות וזיכרונות הילדות שמציפים ללא שליטה, אתה נדרש לעצור ולסכם חיים שלמים במלים ספורות.

זו מטלה מכבידה, בעיקר למי שמתייחסים בכבוד למילה הכתובה, שבמקרה הזה אפילו תיחקק באבן. האם להידרש לנוסחים מקובלים ולכן שחוקים, ולמנות את התכונות הנעלות ("היה איש עניו וצנוע, תמים ורודף צדק", "הייתה אשת חיל רבת פעלים וחסד")? האם לספר איזה רושם נותר אצל בני המשפחה ("היה אבא נערץ וסבא אהוב", או "הייתה הלב הפועם של משפחתנו")?

ואולי בכלל להתמקד באירוע מכונן בחיי המנוח, שגם עיצב את אישיותו? כל שיטוט בבית קברות יפגיש אתכם עם מצבות רבות מהאסכולה הזו, שעליהן כתובות כמו "ניצול מחנה דכאו", "פרטיזנית ולוחמת", "ממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון", "מראשוני האוניברסיטה העברית" וכן הלאה.

כתובות כאלה אולי נראות אינפורמטיביות ויבשות, אבל לא פעם דווקא הן מספרות דבר מה עקרוני וחשוב על המנוח. הן מזכירות באיזה צד הוא אחז את פיסת ההיסטוריה שהגורל זימן לו.

מורדו ואלה, הוריו של הכותב (צילום: אמיר בן דוד)
מורדו ואלה, הוריו של הכותב

אבא שלי, מורדו, נפטר בחודש אפריל 2007, כשהיה בן 79. אמא שלי, אלה, לא הצליחה להתאושש ממותו.  כעבור ארבעה חודשים לקתה בשבץ מוחי קשה ובתום שלוש שנים של ייסורי גוף ונפש, עזבה גם היא את העולם.

הם קבורים זו לצד זה בבית הקברות הישן של רמת השרון. על המצבות שלהם, מתחת לשמות ולתאריכי הפטירה, כתובה רק מילה אחת. "פלמ"חניק" על המצבה שלו. "פלמ"חניקית" על המצבה שלה.

אחיי ואני בחרנו דווקא במלים האלו, כי קשה להפריז בחשיבות שנודעה להן בעולם של הורי, העולם של אתמול, העולם שהולך ומתרחק מאיתנו, נמוג אט-אט אל השליפים של בחינות הבגרות בהיסטוריה והוויכוחים העונתיים, עם הוצאת הספר הסנסציוני התורן.

עד יומם האחרון, חבריהם הטובים ביותר של הורי היו פלמ"חניקים, והימים השמחים ביותר בשנה היו ימי עצמאות עם "החבר'ה" – תמיד "החבר'ה" – וההתרפקות המשותפת על סיפורים ושירים מהרגעים הגדולים של חייהם. אם אתם שומעים ברקע נגינת אקורדיון, אינכם טועים.

הם קבעו את הטון

בעשורים הראשונים של המדינה, בני דור הפלמ"ח תפסו עמדות השפעה מרכזיות והיו מכתיבי הטעם הבולטים. הם קבעו את הטון, שהיה כמעט תמיד נוסטלגי. סולם מינורי, אקורדים מוקטנים, מנדולינה וחליל, רועה צאן קורא מרחוק.

"הנה ערב כבר ירד על המדבר, אבל אנחנו נספר עד כלות הליל, איך הפלמ"חניק מחפש את המחר, איך הפלמ"חניק למחר נושא עיניים".

כה יפה היה הלחן של סשה ארגוב למלים שכתב הפלמ"חניק הפעלתן חיים חפר, שהשיר הצליח לרגש גם כעבור שנים רבות, כשכבר הושר על ידי חבורה ידועת חולי של בני יותר משבעים, שהבדיחה האהובה עליהם הייתה "לא זכרתי שבפלמ"ח היו איתנו כל כך הרבה פיליפינים".

הורי וחבריהם היו גולים במולדתם. למרות שהם היו אלה שלחמו על עצמאותה וייסדו אותה, הם לא הפסיקו להתגעגע אליה. לאידאה שלה שהמשיכה להתקיים רק בדמיונם

הם היו שקועים בנוסטלגיה. בוססו בה בהנאה שרק הלכה וגדלה, ככל שהתבגרו. במקור, המילה "נוסטלגיה" תיארה מחלה, המעידה על געגועים בלתי נסבלים של אדם למולדתו. זו נחשבה מחלה של גולים, של מהגרים שנעקרו ממולדתם ולא היו מסוגלים להפסיק להתגעגע אליה.

הורי וחבריהם היו, לפחות במידה מסוימת, גולים במולדתם. למרות שהם היו אלה שלחמו על עצמאותה וייסדו אותה, הם לא הפסיקו להתגעגע אליה. כלומר – הם התגעגעו לאיזו אידאה שלה, שהמשיכה להתקיים רק בדמיונם.

זה לא מקרי שההמנון החצי רשמי שלהם היה שיר משונה למדי בשם "היו זמנים", שגם אותו כתב משורר החצר שלהם, חיים חפר, והלחין משה וילנסקי, והפלמ"חניקים החלו לשיר אותו מיד אחרי שהסתיימה המלחמה: "יבוא היום ועוד תשב אל מול האח, וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת, ותיזכר אז בימייך בפלמ"ח, ותספר על זאת אגב עישון מקטרת".

מפקדים בפלמ"ח מתכננים מהלכים באמצעות מפות (צילום: לע"מ)
מפקדים בפלמ"ח מתכננים מהלכים באמצעות מפות (צילום: לע"מ)

זה היה להיט של בני עשרים, קצת קשה להאמין. איזה בן עשרים שר לעצמו שיר על הימים שיהיה זקן ומסביבו יישבו הנכדים והוא ייאנח ויספר להם על ימיו כצעיר? הורי וחבריהם גמרו להילחם בערך בגיל הזה, ליקקו את הפצעים, התאבלו על המתים ומיד החלו להתגעגע אל עצמם כמו שהיו רק לפני כמה חודשים. והם לא הפסיקו להתגעגע עד יומם האחרון. נוסטלגיה הפכה לדת שלהם.

בינתיים הגיעו ימים חדשים, שבהם החלו לעלות מכל עבר טענות שונות כנגד "דור הפלמ"ח". בעיקר על כך שעם תום המלחמה הם חמדו לעצמם נתח נכבד מהישראליות, שהיה גדול בהרבה מכפי שהגיע להם. נתח גדול בהרבה מהנתח שנותר לאחרים.

הטענות האלה העציבו והכעיסו את הורי וחבריהם. הם לא יכלו להבין איך ולמה הפסיקו לראות בהם מי שראויים לשירי תהילה, והחלו לראות אותם כפריבילגיים, מילה שלא הייתה ממש מובנת להם.

רוב מכריהם לא השתלבו בממסד ולא נהנו מזכויות יתר בולטות לעין. אבי עבד מגיל 25 ועד צאתו לגמלאות במקום עבודה אחד, כמחסנאי בבית קירור הצמוד לנמל חיפה. אמי הייתה מזכירת בית ספר מקצועי ואחר כך פקידה באגף החינוך של עיריית חיפה.

אף אחד מעשרות הפלמ"חניקים בחבר'ה שלהם לא התעשר. היו שהצליחו יותר, היו שהצליחו פחות, אבל כולם עבדו קשה לפרנסתם. בחוג מכריהם הקרוב, אלה שהתקבלו להיות נהגי אגד או עובדי חברת חשמל, היו מושא לקנאה.

טענה מזן שונה התעוררה כשדור הילדים התבגר, התפכח והחל להתבונן בביקורתיות על ההורים. רוח הזמן השתנתה בינתיים, והפלמ"חניקים נדרשו להתמודד עם הטענה, שהריסון שכפו על עצמם, גבה מהם מחיר רגשי כבד. שהם קידשו את הקשיחות ואת האיפוק בכל מחיר. שכמו הרעות, בשיר המפורסם של חיים גורי, גם הם נשארו אפורים, עקשנים ושותקים. בלי מילים. שהם נשכו את השפתיים כל כך חזק, עד שכבר לא יכלו להרפות, נאטמו ונשארו אטומים גם כשהמלחמה כבר תמה.

ובאמת, רבים מהפלמ"חניקים התקשו לדבר בחופשיות על רגשותיהם ונפנפו מעליהם בקוצר רוח את הנודניקים הצעירים, שהתעקשו להטיח בהם את שאלת המפתח של הדור החדש: "איך הרגשת?" (כלומר, ספר לי על הצלקות בנפשך מאותם חודשים איומים, שבהם היית בסך הכל בן עשרה, מוקף חרדת מוות).

הפלמ"חניקים, להבדיל מאיתנו, ילדיהם, היו חשדניים מאוד כלפי בלבולי המוח של הפסיכולוגיה. זה היה עוד לפני שהבנו, שצירוף המילים "פוסט טראומה" ייכנס בעתיד ללקסיקון ויסביר תופעות רבות.

עמוק אל תוך המלחמה

אחרי מותה של אמא פינינו את החפצים מדירתה. בקופסת נעליים שהיא החזיקה במגירה מתחת למפות השולחן, בין תעודות ישנות שלנו מבית הספר היסודי והתיכון, תלושי משכורת ישנים ומכתבי ברכה של עיריית חיפה משנות השישים והשבעים, מצאנו צרור מכתבים, שנכתבו ונשלחו בחודשים הראשונים של 1948, עמוק אל תוך המלחמה עצמה.

אלה היו מכתבים שאבי קיבל, בעיקר מאמא, אך גם מחברים ומחברות נוספים. ומהמכתבים יכולנו להבין בפעם הראשונה איך הם חוו את האירועים ממש בזמן שהם התרחשו. לפני שנעטפו בנוסטלגיה מאלחשת מצד אחד, ובביקורת חברתית וניתוחים פסיכולוגיסטיים מן הצד השני. איך נראתה מלחמת השחרור מבעד לעיניים של בן 20 ובת 18 שהשתתפו במלחמה, ושהם במקרה גם אמא ואבא שלי.

בקופסת נעליים שאמא החזיקה בין תעודות ישנות שלנו מבית הספר היסודי, תלושי משכורת ישנים ומכתבי ברכה של עיריית חיפה משנות השישים, מצאנו צרור מכתבים

מעט רקע הכרחי להבנת ההקשר של המכתבים. אבא ואמא הכירו בהכשרת אשדות יעקב של הפלמ"ח. אבא התגייס ב-1946, כשהיה בן 18. הצטרף לפלוגה ג' של הגדוד השלישי בחטיבת יפתח ועבר קורס מ"כים בג'וערה.

קופסת הזיכרונות המשפחתית (צילום: אמיר בן דוד)
קופסת הזיכרונות המשפחתית (צילום: אמיר בן דוד)

בסוף 1947, סמוך להכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל הוא הכיר את אמא, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים והתגייסה אף היא לחטיבת יפתח.

המכתבים שיצוטטו פה נכתבו בין ינואר למאי 1948.

אבא ושאר "הבנים" –  כמו שהם מכונים תמיד במכתבים – כבר הוצבו לתפקידי לוחמה שונים במקומות שונים בארץ. אבא נשלח לדפנה וללהבות הבשן, להכשיר לוחמים לקרב. "הבנות" נשארו במשק בצפון.

כולם נדרכו לקראת המלחמה, שכבר היה ברור שהיא בלתי נמנעת. חלק מהמכתבים אישיים יותר, וכתובים בגוף ראשון יחיד. חלק כתובים בגוף ראשון רבים וחתומה עליהם "ועדת קשר".

21.1.48

למורדו שלום,

לראשונה התייאשנו ממך לאחר שלא קיבלנו כל מכתב. אמנם קראנו את המכתב שכתבת לבנות באשדות (יעקב), אך לא הסתפקנו בו. תמיד ידענו שמצבך קשה יותר מאשר של אחר. הן מבחינת הבדידות והן מבחינת העבודה הקשה. לכן לא התחשבנו בזאת שאינך כותב ואנו כתבנו לך יותר מאשר לאחר. ועתה, לאחר שקראנו את מצב חייך שם אנו רואים שלא טעינו בהרבה… אורח חייך מעניין אותנו כאשר יעניין אותך אורח חיינו, כי אתה הפרט משלים את כולנו הכלל.

4.4.48

לחבריה שלום,

ושוב פקד אותנו אסון כבד. ביום שבת, 20.3, מתה מפצעיה בבית החולים מרים. "היה איש ואיננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה". באמצע? לא! הרי רק בתחילת חייה חיתה. המומים היינו מהידיעה המרה על מותה של מרים. אותה מרים שכולנו הכרנו, עם אותה מסירות חברתית ועם אותה מסירות לעבודה. הלכה ואיננה.

חברתנו סבלה זעזועים קשים ותמיד ניסתה להתגבר על עצמה ולהמשיך בחיים תקינים. גם הפעם ניסינו לעשות זאת עד כמה שיכולנו לעשות זאת במשטר חיים זה. הקמנו מטבח שבנותינו עובדות בו במסירות ובהבנה. האוכל הוא טוב וטעים עד כמה שהפרודוקטים והתקציב מאפשרים זאת. גם מחסן הבגדים משתפר מפעם לפעם. והכל הודות לבנותינו, שגם בתנאי חיים אלו אינן מזניחות במאומה את העבודה.

מרים ארנהיים נולדה בגרמניה בנובמבר 1929 ועלתה עם הוריה לארץ באוגוסט 1933. הוריה היו פציפיסטים אבל היא התגייסה לגדוד השלישי של הפלמ"ח ונקלטה בהכשרת אשדות יעקב. עיקר עבודתה היה בבית הילדים של הקיבוץ. מותה מתואר באתר מוזיאון הפלמ"ח כך: "ביום 12 במארס 1948, כאשר גמרה את עבודתה במטבח, ישבה על גזוזטרת המבצר (בצפת) ושירה בפיה.

"באותו רגע פגע בה כדור של צלף ערבי, והיא נפצעה קשה בבטנה. כשנורה צרור היריות, ומרים כרעה-נפלה, לא אמרה נואש ועוד ידעה להרגיע את סביבתה. רק כעבור שעות מספר הועברה לבית חולים 'הדסה', שהדרך אליו הייתה בחזקת סכנה בגלל כנופיות המרצחים ששוטטו בסביבה. הרבה סבלנות ושקט פנימי נדרשו ממנה בבית החולים כדי לשאת את כאביה ולהאמין ש'יהיה טוב'. שבוע ימים שכבה על ערש דווי, וכל מאמצי הרופא להצילה עלו בתוהו".

4.4.48

למורדו רב שלומות!

אמנם לא קיבלתי תשובה למכתבי, אך מרגישה אני את הצורך לכתוב. כן, קשה ההרגשה בחבר'ה לאחר מותו של דודיק. איני יודעת מתי המכתב יגיע אליך. אולי הכתוב יפתיע ואולי לא. על כל פנים, תאר לך את הרגשת החבר'ה. כל פעם נאבד אחר ועתה דודיק. האם אפשר להתייחס לחיים כחיים? כל החיים עתה נראים בעיני כלא חיים. כל פעם שומעת אני על אדם אחר שחי איתך שנים ולפתע נגדע ואיננו. כך החיים נהפכים זולים ובלי ערך. ייתכן שעתה זה רגע של ייאוש שקשה להתגבר. אך עתה מרגישה אני זאת.

מורדו, איני יכולה להאריך ולכתוב על הנעשה כאן למרות שיש מה. אך מצב הרוח אינו נותן עתה להתמסר לכתיבת מכתב שמקיף את כל החיים כאן.

דודיק חסין נולד בחיפה ב-1928. למד בריאלי והיה פעיל בהגנה מגיל צעיר. אחרי שסיים את בחינות הבגרות ב-1946 התגייס לפלמ"ח ונשלח להכשרת אשדות יעקב. עם הכרזת האו"ם, בנובמבר 1947, נשלח לגליל והשתתף בכיבוש סאסא ובהגנה על עין-זיתים, צפת וסביבתה. בעין-זיתים עבד בביצור המקום ושם גם נפגע מכדור של צלף.

באתר מוזיאון הפלמ"ח נכתב עליו: "שעה קלה לפני שפגע בו הכדור מאותו משלט, אמר בחיוך: 'מה האסון, חבריא? מוטב שנשב ונשיר מעט'. ואולי היה זה הצו לנשארים, הצו של למרות הכל ועל אף הכל… לשיר לנצח!"

קופסת הזיכרונות המשפחתית (צילום: אמיר בן דוד)
קופסת הזיכרונות המשפחתית (צילום: אמיר בן דוד)

אחד הגיבורים הידועים ביותר

ב-20 באפריל 1948 השתתף אבי בקרב על כיבוש מצודת נבי-יושע בגליל העליון (מצודה הנקראת היום "מצודת כ"ח", על שם 28 הנופלים במקום). במהלך הקרב הוא נפצע קשה מכדורים שפגעו בחזהו ובידו ופונה לאחור.

באותו קרב נהרג מפקד המחלקה דודו צ'רקסקי, אחרי שהגיע בראש חייליו אל קיר המצודה ונפגע שם מרימון שנזרק מלמעלה.

ב-20 באפריל 1948 השתתף אבי בקרב על כיבוש מצודת נבי-יושע בגליל העליון (מצודת כ"ח). במהלך הקרב הוא נפצע קשה מכדורים שפגעו בחזהו ובידו ופונה לאחור

לימים הפך דודו לאחד הגיבורים הידועים ביותר של דור הפלמ"ח, בזכות השיר הנושא את שמו, שכתב עליו חיים חפר: "היתה לו בלורית מקורזלת שיער, היתה לו בת צחוק בעיניים, ועת הקיפוהו בנות עד צוואר, צחק הוא עד לב השמיים, הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?"

בקרב על נבי יושע נהרגו גם מפקד המחלקה פילון פרידמן, יוסף (ספי) אהלי וחברים נוספים מההכשרה של הורי. כולם נקברו בקבר אחים למרגלות מצודת כ"ח בגליל.

כעבור כמה ימים כתבה אמי לאבי, שהיה מאושפז בבית החולים בצפת, שם טיפלו בפציעתו הקשה.

1.5.48, שעה 1:30 אחרי חצות

רב שלום לך ילד!

שעה משונה קצת בחרתי לעצמי לכתיבת המכתב, נכון? אבל למעשה זה הזמן האהוב עלי ביותר לכתיבת מכתבים. כל החבר'ה כבר ישנים שנת ישרים, רק פה ושם שומעים נחירה קלה. אני עצמי לא מצליחה להירדם ומחשבות שונות ומשונות עולות על דעתי בלי שום סדר – בקיצור, קשה קצת לשלוט במחשבה ובדמיון בשעות אלה – הם-הם השולטים בך. וזהו כמובן הזמן הנוח ביותר לכתוב מכתב.

האין זה משונה? הרי ברגע זה ממש יכולת להיות פה על ידי. היינו מקשקשים קצת או צוחקים ביחד. ואולי לא זה ולא זה – אלא רק סתם שותקים. שותקים הר שלם – ואז היה טוב, כל כך טוב כמו שיכול להיות רק בזמן ההרהורים שלפני השינה. ואז אולי היינו שומעים גם פטפוט של עוד זוג ילדים שמבלים יחד את הזמן… כן, היה חלום ואיננו עוד. חזרנו כולנו לעולם של מציאות.

יודע אתה, מורדו, משונה לומר זאת, אבל גם הפעם כאשר האסון פגע קרוב כל כך, אינני מבינה אותו בעצם. תמיד כאשר מת אדם שהכרתי, ושהיה יקר לי, קיבלתי את הידיעה מתוך שקט מסוים. לא התרגשתי במיוחד ולא הצטערתי ביותר. פשוט מכיוון שלא תפשתי, לא הבנתי את פירוש הדבר – אולי לא בגרתי דיי כדי להבין את מהותו של המוות. אבל תמיד חשבתי שאם יקרה חלילה וימות אדם קרוב ממש – אז אבין ואדע – ומשונה, הדבר לא היה כמו שחשבתי.

נפל פילון, נפל ספי, נפלו עוד שנים עשר איש מההכשרה. נדמה לי שאין אנשים שיכולים להיות קרובים ואהובים יותר מהם. אבל גם הפעם אייני תופשת. הבנות שלנו אינן פוסקות מלבכות ולהספיד את ההרוגים. הן כולן נראות כאילו השלימו כל כך עם זה שלא תראינה יותר את ההרוגים. הן הבינו את פירוש המושג – מת. ואילו אני – גם דמעה לא הזלתי. משונה אמנם שאין שומעים את השירה של פילון בבית, אבל גם האחרים אינם וישובו וגם הוא ישוב, מוכרח לשוב – ולא חשוב מתי.

אני לא משתדלת ולא מנסה להימלט מהמחשבה עליו, אני מהרהרת בו וחוזרת וזוכרת את הימים היפים שבילינו אז יחד ארבעתנו בלהבות – ופה במטולה. אבל אי אפשר לחשוב ששוב לא נפגוש אותו.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 2,126 מילים ו-2 תגובות. מחכים לתגובתך.
כל הזמן // יום שלישי, 28 במאי 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

שוב: פועל נפצע קשה באתר בנייה בקריית גת

פועל בשנות ה-20 לחייו נפצע נפל מגובה של כ-10 מטרים באתר בנייה בקריית גת, נפצע קשה והובהל לבית החולים ● המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע ● אתר הבנייה נסגר על ידי מפקחי הבנייה של משרד העבודה לפני שבועיים וטרם קיבל אישור לעבוד ● לקבלן המבצע נרשמו 12 עבירות בנייה ולא ננקטו נגדו הליכים ● לפני כשבועיים נהרגו ארבעה עובדים בתאונה באתר בנייה ביבנה

אתר הבנייה שממנו נפל הפועל בקריית גת (צילום: משטרת ישראל)
משטרת ישראל
אתר הבנייה שממנו נפל הפועל קריית גת

פועל בניין בשנות ה-20 לחייו נפצע קשה הבוקר (ג') ב-7:00 בנפילה מגובה של כ-10 מטרים באתר בנייה ברחוב נופך בקריית גת. ההערכה במשטרה היא שהפועל נפל מהמרפסת של הקומה הרביעית למרפסת של הקומה הראשונה.

הפועל הובהל לקבלת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה בבאר שבע. המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע.

אתר הבנייה של הקבלן שביצע את העבודה – "מחמוד תאופיק חברה לפיתוח בע"מ" – נסגר לפני כשבועיים על ידי מפקחי הבטיחות עקב ליקויים. בין השאר נמצא כי שטחי העבודה לה היו מגודרים. האתר טרם קיבל אישור לחזור לעבוד ולמעשה חזר לעבודה באופן לא חוקי, אך פקחי משרד העבודה לא אכפו את סגירתו.

בארגון "'קו לעובד" מדווחים כי מדובר בקבלן  שצבר בשנתיים האחרונות 12 צווי בטיחות בשמונה אתרי בנייה בגין עבירות בטיחות חמורות ועד כה לא ננקטו נגדו כל הליכי משמעת אצל רשם הקבלנים.

ממשרד העבודה והרווחה נמסר בתגובה: "שוב אנו עדים לרשלנות פושעת. הנחיתי את מפקח הבטיחות להגיע מיד לשטח, למסור למשטרה את הפרטים ולטפל במטרה למצות את הדין. הזלזול של הקבלנים ממשיך לגבות חיי אדם ולגרום לפציעתם של אנשים".

מארגון "קו לעובד" שהתלונן על עבירת הבנייה והביא למתן צו הבנייה נמסר: "אנחנו דורשים לשלול לאלתר את רישיונו של הקבלן שהפר את צו הפסקת העבודה ואיפשר את העבודות במקום ובכך גרם לתאונה הקשה הבוקר ולמצות את הדין עמו. התאונה הזאת היא עוד עדות מצמררת לרמת ההפקרות בענף ולהשלכותיה של מדיניות אפס ההרתעה של רשויות המדינה. הקבלנים  יודעים שהם לא נדרשים כיום לתת דין וחשבון לאיש".

לפני שבוע וחצי נהרגו ארבעה פועלים בקריסת מנוף  באתר בנייה ביבנה. האסון קרה באתר בנייה של חברת "נאות שמיר בע"מ" מקבוצת "רמי שבירו". שבועיים קודם לכן נסגר אתר אחר של אותה חברה ביבנה בגלל תאונת עבודה קשה שאירעה בו.

 

 

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 267 מילים. מחכים לתגובתך.

החגיגה של איווט

נתניהו צודק שניתן לפתור את משבר חוק הגיוס בדקות ספורות ● הבעיה של ראש הממשלה היא, שאביגדור ליברמן פשוט נהנה לומר לו לא ● בסוף, אלה יהיו כנראה המפלגות החרדיות שיפתרו את המשבר וימנעו את הקדמת הבחירות ל-17 בספטמבר ● פרשנות

אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו בימים טובים יותר (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90

נתניהו צודק שניתן לפתור את משבר חוק הגיוס בדקות ספורות ● הבעיה של ראש הממשלה היא, שאביגדור ליברמן פשוט נהנה לומר לו לא ● בסוף, אלה יהיו כנראה המפלגות החרדיות שיפתרו את המשבר וימנעו את הקדמת הבחירות ל-17 בספטמבר ● פרשנות

לא צריך להיות זבוב על הקיר כדי לדעת כיצד התנהלה אמש השיחה בת 22 הדקות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו״ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. האיבה ההדדית מנעה כל דיון ענייני וכל פשרה בסיפור חוק הגיוס, שאפשר לפתור אותו בשתי דקות, ובכך ראש הממשלה צודק.

בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים עקב המשבר במו״מ הקואליציוני (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים עקב המשבר במו״מ הקואליציוני (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

נתניהו ביקש כנראה להגיע לסיכום מהיר, אבל ליברמן נהנה לומר לראש הממשלה לא, לעצבן אותו, לגרום לו להזיע, ואם הולכים לבחירות, אז הולכים. ליברמן הרי בטוח שהוא יזכה בבחירות הבאות ב-10 מנדטים.

מקורבי ליברמן הזכירו אתמול את הבדיחה על האישה שמעיפה לפתע סטירה לבעלה. כאשר מישהו מנסה לברר מה קרה, עונה הסוטרת: "תאמין לי, הוא כבר יודע למה".

אחרי 25 שנים של היכרות ועבודה משותפת ויריבות קשה, עם כל כך הרבה מריבות בדרך, נתניהו לא צריך לחפש וליברמן לא צריך למצוא סיבה למשבר הנוכחי

במלים אחרות: אחרי 25 שנים של היכרות ועבודה משותפת ויריבות קשה, עם כל כך הרבה מריבות בדרך, נתניהו לא צריך לחפש וליברמן לא צריך למצוא סיבה למשבר הנוכחי. הכל קיים ברקע היחסים בין השניים. השאלה היא, האם כל זה יוביל גם לבחירות ב-17 בספטמבר?

אביגדור ליברמן במסיבת העיתונאים סביב משבר חוק הגיוס והמו״מ הקואליציוני (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
אביגדור ליברמן במסיבת העיתונאים סביב משבר חוק הגיוס והמו״מ הקואליציוני (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

הייתי אתמול במסיבת העיתונאים של ליברמן. הוא לא ממש שכנע. קשה להבין מה פתאום הוא הפך את חוק הגיוס לדגל שהוא מנופף בו בגאווה ומסרב להוריד. מתי בדיוק זה התחיל לעניין אותו? ליברמן הרי לא פרש מהממשלה בנובמבר בגלל חוק הגיוס, שלא זז לקריאה שנייה ושלישית, אלא בגלל עזה. וחוץ מזה, מה אכפת לאלקטורט שלו – דהיינו, העולים הוותיקים מרוסיה – אם החרדים הולכים לצבא או לא?

הכל אישי, אם כן. הכל נקמני, ולכן כל מהלך נגדי של נתניהו – כמו למשל הכותרות ב"ישראל היום", או הניסיון של נתניהו לגנוב קולות במגזר הרוסי, או ההנחיה האחרונה מלשכת ראש הממשלה לשרי הליכוד לשחרר "אש חופשית" נגד יו״ר ישראל ביתנו – גורמים לליברמן להתבצר יותר בעמדתו.

בינתיים נתניהו מחפש פשרה. ראש הממשלה באמת לא רוצה בחירות. הוא פונה לליברמן בתחינה, אבל מקורבי ליברמן אומרים שהוא הציע כבר לחרדים להיעדר מאולם המליאה ברגע האמת, ושלום על ישראל.

דווקא כאן טמון הפתרון למשבר. הפוליטיקאים החרדים הם הכי חכמים בשטח, הם יודעים שחוק הגיוס הוא חוק אנטי גיוס והזדמנות היסטורית להוריד מעל הגב שלהם את הצבא אחת ולתמיד.

יעקב ליצמן בכנסת, לקראת ההצבעה על הקדמת הבחירות (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
יעקב ליצמן בכנסת, לקראת ההצבעה על הקדמת הבחירות (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אנשים חשובים שניסו לפשר בימים האחרונים בין הצדדים מבטיחים שלא יהיו בחירות חדשות כיוון שהחרדים יתגברו בסוף על חצר בעייתית אחת, חצר האדמו"ר מגור, ויאפשרו להעביר את חוק הגיוס הנדיב.

נתניהו בינתיים מעביר את החוק לפיזור הכנסת, בעיקר כדי לכלוא את הנשיא ראובן ריבלין, שגם בו אינו מאמין. הוא מעדיף בחירות על האפשרות שבני גנץ או חבר כנסת אחר מהליכוד יקבלו את המנדט מהנשיא להקים ממשלה אלטרנטיבית, למרות שהעניין לא ריאלי בעליל.

הליך החקיקה לפיזור הכנסת יימשך עד יום רביעי בחצות, המועד האחרון להרכבת הממשלה לפי החוק. אם בינתיים יגיעו לפשרה, יגיע נתניהו לנשיא ויאמר לו, "עלה בידי להרכיב ממשלה", וכך בעצם יקבל עוד שבוע להשלים את ההסכמים עד שתוצג הממשלה החדשה בכנסת.

חברי הוועדה המיוחדת מצביעים על התאריך ה-17 בספטמבר 2019 כמועד הבחירות הבאות (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
חברי הוועדה המיוחדת בוחרים ב-17 בספטמבר 2019 כמועד הבחירות הבאות (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

הסתובבתי אתמול בכנסת במשך שעות. ראיתי בעיקר את הפרצופים העצובים של חברי הכנסת החדשים, אלה שאיש עדיין לא מכיר ואולי גם לא יכיר אם נלך לבחירות חדשות. אלה שבימין עוד עלולים להידרש להצביע בעד הפיזור של עצמם. אולי זה זמן טוב לצאת לחופשה באוסטרליה – הרי בלי 61 חברי כנסת, גם חוק הבחירות לא יעבור.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 502 מילים. מחכים לתגובתך.
הכנות לרכבת הקלה בתל אביב (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90

פרשנות בר-און יורד מהרכבת לפני שהגיעה לתחנה

במשרדים של נת"ע הוצב לוח אלקטרוני הסופר את השניות לאחור לתאריך היעד של השקת הרכבת: אוקטובר 2021 ● אל המועד הסופי, מנכ״ל החברה יהודה בר-און - האיש שמזוהה עמה יותר מכל - כבר לא יגיע ● אתמול התפטר במפתיע, בעקבות חיכוכים עם יו״ר הדירקטוריון ● אך את האזרחים שסובלים בינתיים מכבישים סגורים, כל זה לא מעניין

מעל פעילותה של נת"ע, החברה הממשלתית שבונה את הרכבת הקלה של גוש דן, מרחף בכל רגע נתון המועד הגורלי: אוקטובר 2021, תאריך היעד לנסיעת הבכורה של הקו האדום.

עמידה בדדליין הזה הפכה לסמל, למבחן של כבוד, לתעודת הגמר בתום מירוץ של יותר משש שנים: עד כדי כך הוא נוכח בחייה של החברה, שבמשרדים של נת"ע בחולון הוצב לוח אלקטרוני ענק שסופר את השניות לאחור.

שעון הספירה לאחור בכניסה למשרדי נת״ע (צילום: נת״ע)
שעון הספירה לאחור בכניסה למשרדי נת״ע (צילום: נת״ע)

גם כשפה ושם התפרסמו ידיעות על אי עמידה בלוחות הזמנים, בנת"ע המשיכו לטעון בתוקף שתאריך היעד לא השתנה. היום ניתן לומר בזהירות, שיש הרבה פחות ודאות מאתמול שהחברה אכן תעמוד בו. התפטרות של מנכ"ל דומיננטי בעיצומו של פרויקט כל כך רגיש ומורכב היא אירוע שקשה לצפות את השלכותיו.

לכל אדם יש תחליף, ומטבע הדברים גם במקום יהודה בר-און, המנכ"ל המתפטר, ימונה מנהל אחר. שר התחבורה, ישראל כ״ץ, ניסה לשדר אתמול אווירה של יציבות ומיהר להודיע כי הנחה את הדירקטוריון לאתר מנכ"ל חדש.

פשוט זה לא יהיה: בר-און מזוהה עם פרוייקט הרכבת הקלה, ובשנים האחרונות חי ונשם אותו 24 שעות ביממה. גם מתנגדיו, כמו חבר דירקטוריון שאיתו שוחחתי, מתארים אותו כבולדוזר שידע לרתום את הכפופים לו לעבודה קשה, רחוק מהתדמית העצלה של חברה ממשלתית בנוסח הישן.

יהודה בר-און (צילום: נת״ע)
יהודה בר-און (צילום: נת״ע)

הדומיננטיות שלו הפכה מיתרון לחיסרון מהרגע שבו רם בלינקוב מונה ליו"ר הדירקטוריון.

בעוד היו"ר הקודם, יאיר שמיר, נתן לבר-און יד חופשית לחלוטין – לפי המבקרים חופשית מדי – בלינקוב דרש להיות מעורב מאוד. עד מהרה התפתחו בין היו"ר למנכ"ל חיכוכים ומאבקים על סמכויות, גבולות גיזרה, שליטה ואגו. היה ברור שזה לא יכול להימשך לאורך זמן ושאם מישהו ייאלץ לעזוב – זה יהיה המנכ"ל.

הסוגיות הפרסונליות לא אמורות להעסיק את הציבור הרחב; ההשלכות האפשריות על פרויקט התחבורה היקר והחשוב ביותר שמתרקם במטרופולין דן הם כבר עניינם הישיר של מיליוני ישראלים.

ביפו מרגישים את זה בימים אלה היטב: ההחלטה לסגור לחלוטין את שדרות ירושלים לתנועת כלי רכב פוגעת באורח אנוש בעסקים ובחופש התנועה של אלפי תושבים. בנת"ע נימקו את הסגירה המלאה בכך שחסימה של נתיב אחד לסירוגין תכפיל את משך העבודות ותדחה את השקת הרכבת בכשנתיים. עם שדרה סגורה, הבטיחו בנת"ע, נגיע מוכנים לאוקטובר 2021.

עכשיו רק נותר לתאר מה יקרה אם למרות המצור שהוטל על יפו, הרכבת לא תצא מהתחנה בזמן: תושבי יפו ירגישו, בצדק, שנפלו קורבן לתרמית, והם לעולם לא יסלחו על זה – לא לרכבת הקלה ולא לעיריית תל אביב.

הקמת רכבת קלה/תחתית בתוך המתחם האורבני הצפוף והיקר בישראל משולה למשחק מחשב שבו בכל שנייה מתרומם מולך אויב חדש: בבני ברק העירייה התנכלה וניסתה לטרפד את החפירות בגלל שבוצעו עבודות חיוניות בשבת; ברמת גן התנגדו למעבר של הרכבת על פני השטח ועתרו לבג"ץ; ברחוב ארלוזורוב בתל אביב מוחים על כריתת עצים; וביפו התושבים עוד לא אמרו את המילה האחרונה במאבק.

כולם (טוב, לא כולל בני ברק) צודקים, אבל אם רוצים רכבת מטרופולינית, יש לזה מחיר. בפועל, כולם רוצים רכבת – אבל לא מוכנים לשלם את המחיר.

במכתב הפרידה שלו מעובדי נת"ע התגאה בר-און בכך שמתחת לתל אביב כבר חפורים עשרות קילומטרים של מנהרות. רוב התחנות התת קרקעיות כמעט מוכנות. ההליכה מתחת לאדמה בתוואי הרכבת היא מחזה סוריאליסטי מעט: אתה יכול רק לנחש אם מעליך רחוב אלנבי, נחלת בנימין או אולי דווקא הרצל.

מנהרות הרכבת הקלה מתחת לתל אביב
מנהרות הרכבת הקלה מתחת לתל אביב

בקצה המנהרה כבר אפשר לראות את האור של הרכבת, שאמורה לצאת לדרך בעוד שנתיים ו-4 חודשים. אם זה לא יקרה בזמן, מי שיידרש לתת דין וחשבון לציבור כבר לא יהיה יהודה בר-און – אלא המנכ"ל החדש, השר הנכנס, והדירקטוריון שיחזיקו אז במושכות, ושכבר עכשיו יכולים לשמוע את השעון מתקתק לאחור.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 539 מילים. מחכים לתגובתך.
גיא זהר גיא זהר

החלום של שיר לשלום

חמישה עיוורים התבקשו לתאר פיל.

הם ניגשו אליו ומיששו אותו. זה שנגע באוזנו אמר: הפיל כמו עלה גדול. השני מישש את גב הפיל, ואמר: פיל הוא כמו גזע עץ, עבה, מחוספס ועצום ממדים. השלישי מישש את החדק ואמר: פיל הוא כמו צינור עבה וגמיש, ובעל יכולת תנועה כמו של נחש. הרביעי מישש את זנבו של הפיל, וטען שמדובר בחבל עבה כמו של ערסל. והחמישי נגע ברגלו של הפיל, ואמר: פיל דומה לבת יענה, רק הרבה יותר גדול. כלומר, נראה שצריך את התמונה הגדולה כדי לדעת מה הוא דבר.

כשאנחנו חושבים על ישראל, ואנחנו ממשים אותה מכיוונים שונים, אנחנו מוצאים בצד אחד את האירוויזיון והחוויה הפלורליסטית שהוא מעניק. בצד אחר מטקות בים. באזור אחר את ארץ המתנחלים. יש את הצד של רק ביבי. את רק לא ביבי. ויש עוד הרבה צדדים, וקשה לקבל פרספקטיבה מספיק רחבה כדי לראות את כל החיה הזו שנקראת ישראל.

כשיענקל'ה רוטבליט כתב "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", הוא בטח לא תיאר לעצמו שיום אחד ראש ממשלה ישיר את השיר בכיכר, שמאוחר יותר תקרא על שמו. "שיר לשלום" הוא שיר המחאה הידוע ביותר בישראל, והתמונה של מילות השיר מוכתמות בדמו של יצחק רבין מסמלת יותר מכל את החלום ושברו.

מאז עברו 24 שנה. בכיכר עדיין מתקבצים המאמינים בדרך השלום, לפעמים הם מרגישים כמו אוזן של פיל, דקים וחלשים. לפעמים כמו זנב לשועלים, או כציבור שלמרות כל המכות העזות שחטף חלומו עדיין מאמין שהשמש תחדור מול הפרחים, שצריך לשיר שיר לאהבה ולא למלחמות.

מה הסיכוי ששיר מחאה יביא שלום? כנראה כמו הסיכוי של העיוורים לראות את הפיל. אבל ידוע לנו לפחות מקרה אחד של שיר מחאה שהביא תוצאות ברורות ומוכחות בעולם, "הוריקן" של בוב דילן.

שירו של בוב דילן, שמתאר את סיפורו העגום של רובין קרטר, המכונה "הוריקן" – מתאגרף שחור מצוין שהורשע ברצח המתואר למעלה, וישב בכלא במשך 20 שנה, אחרי שלושה משפטים שבסופם שוחרר.

"אל תגידי לי יום יבוא, הביאי את היום", שרה רונה קינן בשירה החדש "בואי למרפסת", ואח"כ מוסיפה: "אני רוצה לנשק אותך ולהריע לשלום / מתחתינו תנועה עצבנית / הרצפה הישנה קורסת / מה יש לנו להפסיד / בואי למרפסת".

ואני אומר: כל עוד מותר לשיר על מה שרוצים יש לנו סיכוי, אולי סיכוי קלוש, אולי חלום של תמימים. אבל באין ציפור שיר, גם קריאת העורב היא קול הזמיר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 359 מילים. מחכים לתגובתך.

צבא סוריה תקף מטוס קרב צה"לי, צה"ל תקף את משגר הנ"מ הסורי

צבא אסד ירה אמש (שני) פגז נ"מ על מטוס של חיל האוויר ● הפגז הסורי לא פגע ● בתקיפה נהרג חייל סורי אחד וחייל סורי נוסף נפצע ● זוהי הפעם השנייה בחודש מאי שבה מתקיימים חילופי אש בין ישראל לסוריה

תקיפה ישראלית בסוריה צילום ארכיון (צילום: SANA via AP)
SANA via AP
תקיפה ישראלית בסוריה צילום ארכיון

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

פוסטים אחרונים

מליאת הכנסת אישרה את הקדמת הבחירות בקריאה ראשונה

66 חברי כנסת הצביעו אמש (שלישי לפנות בוקר) במליאה בעד ההצעה לפיזור הכנסת, 44 התנגדו, חמישה נמנעו וחמישה נעדרו מההצבעה. מוקדם יותר אישרה ועדת הכנסת את ההצעה להקדמת הבחירות ל-17 לספטמבר

אישור ההצעה לפיזור הכנסת (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
הדס פרוש פלאש 90
אישור ההצעה לפיזור הכנסת

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

48 שעות בתל-אביב

מליאת הכנסת בהצבעה על הקדמת הבחירות (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
הדס פרוש/פלאש90
מליאת הכנסת בהצבעה על הקדמת הבחירות

פעם יצא לי לראות סרט מרגלים מצרי "48 שעות בתל-אביב". העלילה הייתה מופרכת, הרפליקות מלאכותיות לחלוטין ועדיין הסרט הזה נראה יותר אוטנטי מכל מה שקורה עכשיו בכנסת.

ביבי שמדבר על "האינטרס הציבורי שחייב לגבור על האינטרס האישי". איווט שפתאום נזכר אחרי 20 שנים שהוא המגן של החילונים במדינת ישראל. החרדים ש"מתפשרים" אך אחרי זה יעלימו עין מכך שבמאה שערים שורפים את בובת החייל. האופוזיציה שמנסה לשכנע שהיא אופוזיציה.

הפארסה המטורפת הזאת תסתיים מתישהו, אך בנתיים אנחנו כולנו משלמים את מחיר ההצגה: פגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק במדינת ישראל. קצת כמו לראות תאונת רכבת בזמן אמת ממרחק אפס.

עוד על ישראל ומזרח התיכון בעמוד שלי "מזרח התיכון על פי קסניה"

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 105 מילים. מחכים לתגובתך.

למקרה שפיספסת

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

מרטין אינדיק, שגריר ארה״ב בישראל לשעבר, תוקף את התערבות טראמפ בפוליטיקה הישראלית

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

המשבר הקואליציוני נתניהו: ״בגלל קוסמטיקה לא הולכים לבחירות״

ראש הממשלה מסר הצהרה לפיה לא הצליחה לשכנע את אביגדור ליברמן להתפשר על חוק הגיוס, ולהמנע מבחירות ● "אין שום סיבה בעולם לשתק את המדינה לעוד שנה וחצי ולבזבז מיליארדים, כשהפתרון מונח לפנינו״, אמר ● נתניהו סיים בעקיצה לעבר ליברמן: ״אפשר לעשות הרבה דברים ב-48 שעות״

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
חרדים מפגינים נגד חוק הגיוס (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90

ראיון "כולם רוצים לשמר את המחלוקת על חוק הגיוס"

לאביגדור ליברמן יש הרבה מה להפסיד מפתרון מחלוקת הגיוס, אומר פרופ' יגיל לוי בשיחה עם "זמן ישראל" ● "האסון הכי גדול שיכול לקרות לו זה שהחרדים יתקפלו" ● גם החרדים שואבים כוח מהמצב הקיים: "יש להם כושר מיקוח גדול מאוד מול התלמידים וגם מול הצבא"

"האסון הכי גדול שיכול לקרות לליברמן זה שהחרדים יאמרו, 'אוקי אנחנו מתקפלים, שיתגייסו כולם זה לא מעניין אותנו יותר. זה אסון גם לו וגם ליש עתיד ומצד שני הם לא יכולים להתקפל לגמרי", כך אומר היום פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא-חברה באוניברסיטה הפתוחה, בשיחה עם זמן ישראל.

פרופ' יגיל לוי (צילום: גדעון מרקוביץ cc by)
פרופ' יגיל לוי (צילום: גדעון מרקוביץ cc by)

אביגדור ליברמן הדגיש היום את רצונו לקבע גיוס חובה לכולם בחקיקה, מבלי לקבוע מכסות גיוס שפוטרות מהשירות חלק מהציבור היהודי. כרגע ההתעקשות הזו נתפסת כאחד המכשולים העיקריים להקמת הממשלה. לדברי לוי, כלל לא בטוח שליברמן והחרדים באמת היו רוצים לפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד:

"בסופו של דבר יש אינטרס כללי לשימורה של המחלוקת הזו, וכדי לשמר אותה, צריך להבעיר אותה כל הזמן וזה מה שעושה ליברמן, אני מאמין לו שהוא חושב שחרדים צריכים להתגייס, אבל אני גם מאמין לעניין שלו בכך שהפער הזה בין דרישה לגיוס מלא לגיוס שאיננו מלא יישאר כמחלוקת תמידית שמשרתת את האינטרסים האלקטורליים שלו".

מה בעצם המחלוקת בין ליברמן לחרדים והפשרה שהציע ראש הממשלה?

"המחלוקת היא כזו שליברמן היה רוצה שבחוק תהיה אפשרות לסנקציות פליליות על אנשים שלא יתגייסו ואילו החרדים היו מבקשים להשאיר את זה בצורה יותר אמורפית ולהותיר את זה בידי החלטת ממשלה שבה יש להם כושר תמרון גדול יותר."

כל עוד עולם המכסות קיים, הרבנים יכולים לנהל משא ומתן עם הצבא והמדינה, וזה נותן להם כושר שליטה שאין לאף אחד אחר בישראל

"המחלוקת היא בין תפיסה שאומרת שגיוס חרדים צריך להיות כפוף לכללים של גיוס חובה, כלומר המדינה תגייס ומי שלא יציית לגיוס היא תכפה עליו גיוס לפי כללים פורמליים שיש בידיה לבין החרדים שרוצים להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, שאומר שהגיוס הוא התנדבותי."

"כלומר, אמנם יש מכסות גיוס שאפילו קבועות בחוק אבל בסוף יש משא ומתן עם רבנים ומאכערים: היכן שישנם חרדים שנשרו מעולם הישיבות והם נקראים 'שבאב' או בשמות אחרים ונמצאים מחוץ למעגל הישיבתי, אז ניתן לגייס אותם ואת מי שבתוך הישיבה לא ניתן לגייס. המצב הזה נותן הרבה כוח לרבנים ולראשי הישיבות."

באיזה מובן ההתעקשות של ליברמן כן אמינה בעיניך?

"היא אמינה מבחינה זו שהוא רואה את עצמו כמייצג את הסקטור המובהק ביותר שמתגייס בהיקפים גדולים לצבא, כלומר יוצאי ברית המועצות. בשמם הוא תובע שוויון בנטל. דרישה דומה לכאורה היו יכולים להציג גם מפלגות מתונות, כגון מפלגתו של נפתלי בנט."

"אלא שבציונות הדתית יש בעיה להימצא בעמדה קונפליקטואלית של התנגשות עם הציבור החרדי ואילו הקבוצות החילוניות האחרות הם כלליות ולא מייצגות מובהקות של מגוייסים. זאת, למעט מפלגת יש עתיד שרואה את עצמה כמייצגת של המתגייסים ולא לחינם הגיוס היה אחד מהסמלים המרכזיים שלה. במובן הזה ליברמן מתכוון למה שהוא אומר."

באיזה מובן ההתעקשות שלו לא אמינה?

"יש לו ולאחרים עניין רב לאו דווקא בפתרון הבעיה אלא בהנצחה שלה, כלומר ביצירת מוקד מחלוקת תמידי בנושא הזה של גיוס חרדים. זאת, מתוך הנחה שבשום תסריט שהוא, לא יהיה גיוס חרדים, כלומר שיעור הפטור מקרב החרדים תמיד יהיה הרבה יותר גדול מאשר בקרוב שאר הקבוצות היהודיות. המצב הזה משרת מפלגות חילוניות להציב קו תיחום ברור בין מי שכלול בתוך הקולקטיב הישראלי האולטימטיבי למי שמחוץ לקולקטיב הזה, בין אם זה חרדים וגם ערבים, כלומר קבוצות שלא משרתות ועל ידי כך לשרטט מחדש את גבולותיה של הישראליות התקנית."

הפגנת חרדים בירושלים נגד מעצר של צעיר חרדי שסרב להתגייס. מרץ 2019 (צילום: נועם ריבקין / פלאש 90)
הפגנת חרדים בירושלים נגד מעצר של צעיר חרדי שסרב להתגייס. מרץ 2019 (צילום: נועם ריבקין / פלאש 90)

איך זה משרת את החרדים?

"הקיצוניים שבהם מצטיירים כמי שמגינים על עולם התורה, והישיבות עצמם מונעות את הגיוס של אלה שלא רוצים בכך, וכרבנים יש להם כושר מיקוח גדול מאוד מול התלמידים שלהם – 'או שתתמידו בלימודים ואם לא, אנחנו ננשיר אתכם, ותהיו חשופים לגיוס', וכמי שבזכות המחלוקת הזו, כל עוד עולם המכסות קיים, הם יכולים לנהל משא ומתן עם הצבא והמדינה, וזה נותן להם כושר שליטה שאין לאף אחד אחר בישראל. בניגוד לציבור שחייב בגיוס, פה יש גורם מתווך שבסופו של דבר הוא קובע במידה רבה מי ילך ומי לא ילך, גם ברמה הקבוצתית וגם ברמה האישית. זה ברמה של כל רב ישיבה בפני עצמו."

איך הערבים מתייחסים לוויכוח הזה?

"נבחרי הציבורי הערבים מעדיפים שהמחלוקת הזו תתנהל בלעדיהם ושהמדינה לא תתפתה להטיל חובת גיוס על ערבים. בסופו של דבר יכול להיות שהימין הקיצוני יתפתה לרגע, (או בגלל עתירה לבג"צ), לכפות גיוס או שירות אזרחי על ערבים. הערבים לא רוצים בכך, כי זה יוציא את הצעירים שלהם משליטתם ויצור חיבור הדוק יותר בינם למוסדות המדינה הקונפורמיים ואין להם עניין בכך. לא בטוח שזה גם אינטרס של המדינה מאחר ששוק העבודה מוגבל ביכולתו לקלוט משרתי גיוס אזרחי בלי ליצור עיוותים."

"יש אינטרס של הימין ואחרים כן להעמיד את הערבים למבחן הזה ואולי ליצור סרבני גיוס וזה ישרת את מי שטוענים שהם לא נאמנים למדינה. הערבים עצמם לא נוקטים עמדה אקטיבית בעניין הזה ומעדיפים שהוויכוח ימשיך להתנהל בין יהודים."

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 713 מילים. מחכים לתגובתך.

נתניהו וליברמן נפגשו בניסיון להגיע להסכמה על חוק הגיוס

ראש הממשלה ויו"ר ישראל ביתנו נפגשו היום אחר הצהריים אך לא הגיעו להסכמות על הקמת קואליציה ● ליברמן תומך בהצעת חוק לפיזור הכנסת, שעברה בקריאה טרומית ● נתניהו ימסור הצהרה לתקשורת ב-20:00

F161101YS67 (1) (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
בנימין נתניהו ואבגדור ליברמן.

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן נפגשו היום אחר הצהריים בניסיון לסכם על הקמת קואליציה. הפגישה נמשכה כעשרים דקות אך השניים לא הצליחו להגיע להסכמות והמכשול העיקרי הוא על חוק הגיוס. ליברמן הביע נכונות להצביע בעד חוק פיזור הכנסת שכבר עבר בקריאה טרומית.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 41 מילים. מחכים לתגובתך.

מת לראות איזה פסל מפלצתי הם נותנים למי שהם לא מוקירים את הפעילות שלו

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
סגירה