השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו).

כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים.

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. רובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול.

גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע.

יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון.

נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה.

התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה.

האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין.

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע".

בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה".

כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות.

כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה – מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע בו אהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות בתנועה נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע שאהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות שם נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה

החיים הדתיים מאורגנים ומובנים בתוך חיי קהילה אינטנסיביים במיוחד. השכונה, הישוב ובית הכנסת יוצרים מעטפת מארגנת ותומכת ומאפשרים לחוות בתוכה רגעי שיגרה ורגעי שיא וקושי.

החיים הקהילתיים מסיטים את חוויית הבדידות הקיומית לשולי התודעה או לפחות ממתנים אותה. תמיכה חברתית נמצאה כגורם משמעותי בהתמודדות עם משברי חיים ומחלות.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מחזק ומרפא אך לצד כל היתרונות הללו יש בהם גם פוטנציאל נזק עצום. כאשר קהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, כאשר היא מכחישה סכנות ופגעים שקיימים בה, כאשר היא נטולת יכולת לביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות.

במקרים של פגיעה מינית הקוטביות הזו מופיעה באופן בולט. פגיעה מינית מתרחשת תמיד בתוך הקשר חברתי. הנפגעות והנפגעים זקוקים לטיפול מקצועי ואחראי אבל לא פחות מכך הם זקוקים למענה משמעותי בתוך הקהילה. הן זקוקות לאמון, לתמיכה ולהכרה בעוול שנעשה להן. מהמטופלות והמטופלים שלי אני לומדת כמה חשובה להם ההכרה הממסדית בעוול שנגרם להם.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מרפא אך גם פוטנציאל נזק עצום. כשהקהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, מכחישה סכנות ופגעים בתוכה ונטולת ביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות

פגיעה מינית על ידי דמות סמכות נחוות כבגידה אולטימטיבית, היא גורמת לקריסה של כל העולם הרגשי ויחד איתו של העולם החברתי. לאחר ההלם הראשוני הקורבן מתעשת ומחפש קרשי הצלה להאחז בהם. הוא מבקש לתקן את הסדר החברתי שנפגע, ובמקרה של מי שנפגע על ידי דמות סמכות הוא מבקש לתקן את גם את עולמו הדתי והרוחני שנפגע.

הוא מבקש להיווכח כי הפגיעה שחווה הייתה טעות מרה, סטייה מהדרך. הוא מבקש להוכיח לעצמו שהעולם הוא מקום מתוקן שאפשר לחיות בו, שלחברה יש דרכים לטפל במי שסרח וניצל את מעמדו לרעה. לכן הוא פונה לסמכויות. כאשר הממסד בוגד בו ומשיב את פניו ריקם הוא חווה בגידה על בגידה, שבר על שבר.

או אז הוא נוכח שהחברה כולה חולה, שלחברה בה הוא חי אין רצון לתקן את עצמה, שהמבוגרים האחראים לא מזדעזעים ממה שקרה לו ומה שעשוי לקרות לאחרים.

מניסיוני בקליניקה השבר בשלב זה קשה מנשוא, התקפי החרדה גוברים, הלילות הופכים ליותר ויותר לבנים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי מגיעים לשפל חסר תקדים. זהו גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים.

להבנתי זה השלב בו הפער בין מה שאת כנפגעת יודעת על העולם לבין מה שמספרים לך – נעשה קשה מנשוא ומוביל לתחושת שיגעון. תחושת הבדידות מתעצמת לממדים שקשה לשאת אותם.

מניסיוני בקליניקה, כשהממסד בוגד בנפגע/ת – השבר קשה מנשוא. התקפי החרדה גוברים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי בשפל חסר תקדים. זה גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים

לכן חשוב  כל כך לתת מענה חברתי וקהילתי בכל מקרה ובכל פרשה שנחשפת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנפגעת שמתייצבת בתוך קהילה סגורה ונוקשה, קהילה שמשתיקה באופן שיטתי את הנפגעות והנפגעים שבתוכה.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי מינית, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות".

נחמה תאנה עושה זאת כבר 4 חודשים. מי שמקשיבה לה ולמשפחתה מבינה שהמניע המרכזי שלה הוא תיקון חברתי. מידי שבוע היא מתייצבת עם אביה, אחיה ואחיותיה מול הכנסת, מספרת את סיפורה ומציגה תוכנית פעולה.

נחמה תאנה, מופת של אומץ לב, יצאה לאחד הקרבות הקשים עם מחירים בלתי נתפסים. התלוננה על הרב טאו החלאה שפגע בה, לא סתם אחד, אלא מי שיש לו כוח של 14 מדנטים בכנסת וכמה לא מפתיע, צבא שלם של מאמינים משתיקים. כמה לא מפתיע #2, הוא תמך פומבית באינסוף פוגעים מינית מפורסמים מהשנים האחרונות. pic.twitter.com/xcNTYcyFhH

— Stav Arnon (@StavArnon) November 28, 2022

בפוסט שפרסמה בשבוע שעבר היא כתבה "קביעות לריפוי, קביעות למוגנות, קביעות לתיקון". כך היא תמצתה פרקים רבים שלמדתי בספרי פסיכולוגיה בשלוש שורות. המאבק שלה ושל משפחתה ראוי להילמד בקורסים העוסקים בטראומה והחלמה.

בעיני המאבק שלה  הוא מאבק חוצה מגזרים. פגיעה מינית היא מגיפה אפידמית ברמה בין לאומית, עוד לא פותחה האפליקציה שהצליחה למגר אותה. מידי שבוע אני מקבלת פניות על פגיעות חדשות. בין אם מדובר בקהילות דתיות סגורות ובין אם בעולם האקדמיה, בעולם המשחק, בעולם העסקי, בצבא, במערכת החינוך, בתנועות הנוער, בעולם הטיפול ועוד ועוד.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי באופן אכזרי, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות"

תמיכה במאבק של נחמה היא הזדמנות לומר לנפגעים ולנפגעות באשר הם – אנחנו אתכן, אנחנו רואים את העוול והעיוות הזה ואיננו מקבלים אותו, אנו שותפים לתחושות שלכם, הצורך לתקן את העוול הוא גם צורך שלנו. הצורך לדרוש ממוסדות החברה והמדינה להציב את הטיפול במגפה הזו בראש סדר העדיפויות הוא צורך של כולנו.

"קוראים לי נחמה תאנה, אני בת 38 עוד מעט, גרושה, ואמא ל5 ילדים. ולקח לי כמעט 30 שנה כדי להצליח לספר את האמת". ככה פתחה אישה אמיצה אחת פוסט בפייסבוק לפני 3 חודשים. "אני יודעת כמה קטנים הסיכויים שהקול שלי יישמע ובכל זאת, אני בוחרת להשמיע אותו. הרב טאו פגע בי מינית בתור קטינה" >> pic.twitter.com/MWamau0Rf2

— kereneubach (@kereneubach) November 13, 2022

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

הפסיקה האחרונה של בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים, ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה או לא.

פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה

המקרה הנדון עסק בעובדת שהגישה תביעה נגד המעסיקה שלה לאחר 6 שנות העסקה, וטענה, בין היתר, כי לאורך כל התקופה בה שהתה בשמירת הריון ולאחריה בחופשת לידה, היא נדרשה לבצע משימות ולהמשיך לתת מענה ללקוחות.

לטענתה, המעסיקה הבהירה לה שכדאי לה להמשיך לעבוד אם היא רוצה לשמור על מקום העבודה שלה. אבל המעסיקה הכחישה את הטענה, והשיבה שהעובדת היא זו שביקשה להיות מעורבת, וכי מאחר שבין השתיים שרר קשר ידידותי, היא נעזרה בה "ממש מעט ורק כדי לסגור קצוות".

את בית הדין זה לא ממש עניין. מי יזמה או למה הן טענות לא רלוונטיות. זה נורא פשוט – חוק עבודת נשים קובע איסור גורף: אין להעסיק עובדת בחופשת לידה. נקודה.

"בסופו של דבר, גם אם בין מינץ לתובעת שררו יחסי קרבה חמים והתובעת בחרה לעבוד בזמנה הפנוי ומשיקוליה, הטענה שהתובעת היא זו שביקשה להיות מעורבת בנושאים הקשורים לעבודתה אינה רלוונטית, שכן האיסור המוטל על המעסיק בהעסקה בזמן תקופת הלידה והורות הוא מוחלט".

אם נבחן את תכלית האיסור, מובן שכוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בגידול וטיפול בתינוק/ת שלה בלי הפרעות ולחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, ישנן נשים רבות שהאיסור הגורף מתאים להן מאד.

הפרקטיקה, אגב, לא ממש סרה מן העולם למרות האיסור, ומעסיקות רבות נוהגות בדיוק כמו זו שבפסק הדין – נותנות משימות לעובדות כאילו "בקטנה", ואלה מבצעות אותן מתוך חשש. זה אסור. אין ויכוח.

כוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בטיפול בתינוק/ת שלה בלי לחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, האיסור הגורף מתאים לרבות

אבל אני רק שאלה – חוק עבודת נשים נחקק בשנת 1954. האם הסעיף (ה-מאד) פטרנליסטי לא איבד לפחות חלק מהלגיטימיות שלו?

לצורך הדיון נגיד את המובן מאליו: משנת 1954 קרו דברים. "דברים", רוצה לומר, נשים התקדמו. הן התפכחו, צמחו וגדלו במימוש העצמי שלהן, באמונה בעצמן, בעצמאות שלהן, בקריירה שלהן ובבחירות שלהן. הנשים של שנת 2023 הן לא הנשים של שנת 1954.

מה למשל עם כל אותן נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת וכל הכרוך בו, מה עם נשים שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן (בלי אבחנה לצורך הדיון של דרג, משרה או ענף). מה עם נשים שאשכרה בוחרות ורוצות (גם) לבצע משימות ולשמור על קשר רציף עם מקום העבודה ו(גם) לא לוותר על חופשת הלידה, אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

בתור מי שמצויה בעולם העבודה, יש נשים כאלה, המון, ובפועל הן אכן פעילות. הן מגיעות עם התינוק/ת מדי פעם למקום העבודה ועובדות מרחוק, הכל מבחירה מודעת ובלי שום כפיה. אבל הנה הבעיה – הנשים הללו לא מתוגמלות (לכל הפחות פורמלית) משום שהדבר אסור.

אז מה המסקנה? הסעיף המיושן צריך לעבור תיקון. תיקון ולא ביטול. להשאיר את האיסור אבל לצדו לאפשר אופציה לבחירת הצדדים ולפי הסכמתן ההדדית.

מעסיקה ועובדת שתרצנה להמשיך בקשר עבודה במתווה כלשהו, ולא כמשרה מלאה, יהיו זכאיות לעשות כן לפי מתווה מוסכם או לפי אחד המתווים שייקבעו בחוק.

העובדת תהא זכאית להיות מתוגמלת ללא פגיעה בדמי הלידה שלה (ואני חוזרת: ללא פגיעה בדמי הלידה שלה) ותיפתח בפניה האופציה להחליט אם מתאים ונכון לה או לא, כל עוד המעסיקה תאפשר זאת כנגד תגמול.

מה עם נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת? שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן? מה עם נשים שרוצות לשמור על קשר רציף עם מקום העבודה אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

כן זה מורכב, אפשר להגביל בשעות עבודה או במקום הפיזי בו תתבצע העבודה וכו', אבל זה אפשרי כל עוד ההסתכלות הפטרנליסטית תוחלף בהסתכלות שבוטחת בנשים, שרואה את הנולד – חברה שוויונית שמאפשרת הזדמנויות שוות (גם אם לא על מלא). כי בישראל 2023 צריך לאפשר לנשים לבחור! באמת שהן יודעות לעשות את זה.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)