לעיתים נדמה כי בנימין נתניהו יכול היה לחדור לדירה, לפרוץ לכספת התכשיטים ולא להוריד מים בשירותים – ובני הבית עדיין יצביעו לליכוד. קצת כמו טראמפ, שהתפאר שהוא יכול לירות במישהו בשדרה החמישית ולא לאבד שום קול בקלפי.

השמאל (סליחה, "מרכז-שמאל") מיואש ממש מיכולות ההיפנוזה הללו של הארדואן הישראלי, ומתפלץ מכך שהימין נראה כבלתי-מנוצח למרות ההרס שהוא זורע. אבל למעשה הימין נאבק תדיר בפגיעות כפולה שמשתקפת בעת הזו בדמות הצמד המוזר, אביגדור ליברמן את משה כחלון.

ראשית, העניין החרדי. ללא 16 המושבים של המפלגות החרדיות לימין יש רק 49 מנדטים, פחות בהרבה מה-61 הדרושים לשלוט. המצב תמיד דומה, וכך הם סוחטים את הזכות למנוע חינוך בסיסי מילדיהם, למלט את נוער הישיבות מאימת הגיוס הצבאי, ולגרוף סובסידיות ענק המאפשרות למבוגרים לא לעבוד. בינתיים, הרוב הלא-חרדי נאלץ לעמוד בדריכות מתמדת נגד סכנת הכפייה הדתית: איומי איסור סחר בשבת, הפרדה בין המינים, דיכוי נשים, שמרנות מכל הסוגים.

שנית, העניין החברתי. התמיכה בימין חזקה במיוחד בקרב המשכילים פחות, העניים יותר, התלויים במיוחד בחסדי המדינה. הימין פוגע בהם בשלוש דרכים: הסטת כספים להתנחלויות (סקטור מסובסד כמעט כמו החרדים); פגיעה בכלכלה באופן כללי, שכואבת לעניים יותר; ומדיניות ניאו-ליברלית של קפיטליזם שמרני. האחרון נכון מתמיד בעידן נתניהו, שנראה בעיני רבים כמעין רפובליקאי ישראלי (האנגלית שלו, וגם הידע הבסיסי, טובים בהרבה מרוב חברי המועדון ההוא).

שתי הבעיות מתחברות יחדיו בסוגיית התחבורה הציבורית בשבת, שנאסרת ברוב הארץ בלחץ החרדים. זה משפיע במיוחד על השכבות החלשות. שם גם רוב אוהדי הכדורגל שמתמודדים מול לחצי הדתיים להעביר את המשחקים ליום אחר מאשר היום היחיד שבו הם חופשיים להגיע ליציעים.

הליכוד נאלץ לחשב תמיד באילו להטוטים שומרים על קואליציה שבירה שכזו. וכאן תפקידם של צמד המכובדים.

תפקידו של כחלון היה לשמר מצביעים "חברתיים" איכשהו בשורות הימין (וכבן ליוצאי לוב הוא בכלל שימושי למנהיגות האשכנזית של מפלגה עם בייס מזרחי). הוא בחור רגיל שלא משדר אידיאולוגיה אך העמיד פני מתנגד להתנתקות מעזה כשהיה בזה רווח מסויים, קנה את שמו הטוב בפתיחת שוק הסלולר כשר תקשורת, ועזב את הליכוד בתואנה כלשהי.

לקראת בחירות 2015 הבליח כחלון עם מפלגה חדשה בשם "כולנו" ובפיו בשורה שאיננו עוד שייך לאף אחד מהגושים – כל מעייניו "חברתיים". לא מעט פראיירים שמאלנים בעלי מצפון חברתי תמכו בו. שנייה לאחר סיום ההצבעה הסתיימה גם אחיזת העיניים: פתיים אלו צפו בכחלון מעביר בצייתנות לנתניהו את עשרת מנדטיו, שבלעדיהם לא היה רוב לימין.

כשר האוצר הוא לא השיג הרבה, אבל כן שיחק תפקיד אחר די מעניין, כקרן האור הכמעט יחידה בקואליציה חשוכה, חוסם המזימות נגד שידור ציבורי, בתי המשפט, ליברלים היכן שיימצאו, ומה לא. ציניקנים חשדו שגם זה סוג של מיצוב: כחלון ישמש כקולט ברקים לימנים ששמרו על צלם אנוש. לכחלון יצביעו כדי "להעניש" את הליכוד, ובימין, נעבעך, השאר ישארו. בבחירות כינה עצמו "ימין שפוי"; זה נראה כהומור שלא בכוונה: הכרה בכך שהיתר לא שפויים, ושפיותו שלו ייחודית, ראויה לציון ממש. אבל זה לא מצחיק עכשיו.

כחלון אמר פעמים רבות שהוא לא יכהן תחת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. נתניהו עומד כעת בפני סעיפים של שוחד, מרמה והפרת אמונים (בכפוף לשימוע שעוכב שוב על ידי היועץ המשפטי הנוח לממשלה, לאחר תמרונים קרקסיים שבהם עורכי דינו של נתניהו סירבו לקבל חומרי חקירה ופרשו לאחר שסירב לשלם להם, והמיליונר המרושש נותר ללא ייצוג בעודו מבקש סיוע כספי מקרובי משפחה באישור פקידים מאיזו ועדה). מבחינה טכנית החוק מאפשר לראש ממשלה להמשיך לכהן תחת משפט ואפילו הרשעה עד תום כל ההליכים – בדיוק כפי שהוא מאפשר לנשיא ארה"ב להסתיר דוחות מס ולגרוף הון בזמן אמת מתפקידו. פעם זה לא היה בא בחשבון בלי קשר לחוק, אבל אלה ימים אחרים, והעמדה האתית של כחלון הייתה קצת מרשימה.

עכשיו כל זה מגיע לידי למבחן. לפני הבחירות הכחיש נתניהו שינסה להימלט מאימת החוק. הוא אמר בטון סמכותי שבשימוע הוא יסביר הכל – והחששות יתמוטטו כמגדל קלפים. האמת היא כמובן שנתניהו כבר הסביר שבועות כחודשים אצל חוקריו המרובים, והליך השימוע לא משנה דבר לרוב. אבל מספיק פתיים קנו את הספין כדי לאפשר לליכוד תיקו של 35 מנדטים עם מפלגת האופוזיציה המאוחדת כחול לבן. ובדיוק כמו בפליק-פלאק של כחלון לפני ארבע שנים, לאחר ההצבעה האמת יצאה לאור: נתניהו וסריסיו מתכננים מגוון מהלכי חסינות כדי לשמור על כסאו ולמלטו ממשפט.

אבל ייתכן שהגזימו עם "פסקת ההתגברות", שתאפשר לכנסת לבטל ברוב פשוט החלטות של בית המשפט העליון – כמו, למשל, החלטה לדרוש הסרת חסינותו של נתניהו. משמעות הדבר היא קץ לביקורת השיפוטית על שאר הרשויות, שהיא המפתח לשימור מקומה של ישראל במשפחת העמים המתורבתים (ולמנוע, בין היתר, העמדה לדין של קצינים ישראלים בהאג). גם ישראלים ציניים בדרך כלל – כמו עורכי דין ועיתונאים – יוצאים מגדרם בהבינם כי אם גם זה יעבור הדמוקרטיה הישראלית תתחיל להיראות כמו טורקיה או רוסיה; לא רצינית, קצת אפלה.

לאחר שלא הצליח לעבוד שוב על שמאלנים נותר כחלון עם 4 מנדטים. מה יעשה בהם?

תפקידו של ליברמן היה למשוך מצביעי הימין השונאים כפייה דתית, ואז למסור אותם פק"ל, לאחר כאילו מקח וממכר, חזרה לקואליציית הימין. הוא מתעמת כעת עם המפלגות החרדיות שרוצות להוביל את המדינה עוד כמה צעדים לכיוון משטר נוסח איראן, ונלחם כארי, כך זה נראה, בעד שימור חוק הגיוס המוצע (בהוראת בג"צ).

שומר הברים לשעבר ממוצב כבריון ולאומן קיצוני, אבל לא אחד טיפש. על אף שהוא עצמו מתנחל בגדה המערבית, הוא מרבה לדבר על הצורך לחלק את הארץ כדי לשמר את הרוב היהודי – עד כדי כך שהוא הציע פעם למסור גם אזורים בתוך קווי 67' אם יש בהם ערבים. באופן מוזר, זה ממקם אותו בסוג של שמאל, בקריאת הדמוגרפיה אם לא באופי ההתנהלות. ללא 5 המושבים שלו אין לביבי ממשלה. מה יעשה בהם?

שני ה"מנהיגים" לא מצמצו עד לרגע זה, וישראל נמצאת במצב חסר תקדים של היעדר הסכמים קואליציוניים עם שום מפלגה ימים ספורים לפני פקיעת המנדט שקיבל נתניהו. אם עד יום רביעי לא יציג לנשיא ריבלין קואליציית רוב, המון דברים יכולים לקרות. התרחישים כוללים מתן הזדמנות להקים קואליציה לליכודניק אחר שמוכן לקחת על עצמו מלחמת עולם נגד נתניהו, או למנהיג כחול-לבן בני גנץ, או לאחד משני הגיבורים (באירופה כבר היו ראשי ממשלה ממפלגות קטנות). או כמובן בחירות חוזרות.

יש שילעגו לעצם המחשבה שה"מיקוח" של השניים הוא יותר מעוד ועוד שקרים. אבל אני הייתי שם, בכנס הרצליה בדצמבר 2003, כשאריאל שרון הפך מול עינינו לסוג של שמאלן. מעטים האמינו לו, אבל אני דווקא כן, כי פינוי עזה היה כל כך הגיוני (אפילו רק כאמצעי להמשיך ולהחזיק בגדה). אני לא מנבא שהם יתגלו כרציניים, אבל גם לא פוסל דבר. יתכן שליברמן, למשל, מריח דם.

הממסד והאליטות בישראל בוערים מרוב להט להיפטר מנתניהו – אפילו יותר מאשר רצו בזמנו להפטר מהרצועה. הם יקבלו כל תכסיס שיוביל לכך, מגוחך ככל שיהיה, ויגידו תודה. הרבה ליכודניקים, בשקט בשקט, יאמרו תודה גם כן.