האמריקאים מתבקשים להשלים עם דברים רבים ומשונים: שלא ניתן למנוע מקרי ירי המוני בתכיפות מטורפת; שאי אפשר לספק שירותי בריאות בסיסיים לכולם כמו בארץ או בבריטניה; פוליטיזציה של בתי משפט ולהטוטים שקופים לעיוות תוצאות בחירות. אך הרעיון המוזר ביותר שהאמריקאים נדרשים לחיות איתו הוא שחינוך אוניברסיטאי אמור לרושש לחלוטין את רוב האנשים.
העלות הממוצעת של שכר הלימוד באוניברסיטה או במכללה בארה"ב הוא כיום מעל 26,000 דולר לשנה. זה כולל מוסדות בבעלות ובסבסוד המדינות. הסכום גבוה בהרבה באוניברסיטאות הפרטיות הנחשבות בדרך כלל יוקרתיות ואיכותיות יותר. שם העלויות יכולות להיות כפולות או יותר.
במקביל, על פי הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה, השכר השנתי הממוצע בארצות הברית הוא 46,800 דולר. בפנסילבניה, בה גדלתי, זה מגיע לכ- 37,800 דולר בשכר נטו. למעלה משני שלישים מזה נדרשים כדי לשלוח ילד למכללה הממוצעת.
אז האמריקאים נאלצים להתכונן למימון לימודי הקולג' מהיום בו נולדים ילדיהם. החיסכון מווסת ברובו לכיסוי ההוצאה הזו, דבר שעוזר להסביר כיצד השווי של נכסי האמריקאים בקושי עולה על זה בישראל (62,000 דולר למבוגר לעומת 55,000 דולר כאן), על אף שהשכר כאן נמוך באופן ניכר. בוגרי האוניברסיטאות בארה"ב נאנקים במשך שנים תחת הר של "חובות סטודנטים", מושג שאינו מוכר כלל בשום מקום אחר.
ייתכן שיש שינוי בדרך. ישנם סימנים של מרד מעמדי, הנגלים בין היתר באופן ביזארי בבחירתו של דונלד טראמפ: אנשים מוכנים לשרוף את המועדון כדי שמישהו ישים לב למצוקתם. לקראת בחירות 2020 יש תנופה למועמדים חברתיים, ובהמשך האוניברסיטאות עשויות לגלות שמעמדן פגיע. אם אכן יגיע שינוי, ישראל עשויה למלא בו תפקיד מפתיע.
כרגע אין אלטרנטיבה אמיתית; ברוב העולם, חייבים תואר כדי להצליח בכלכלת הידע המודרנית. עם זאת הפיתוי לקיצורי דרך הוא עצום: סמינרים מקוונים על ידי מיטב המורים נגישים לכל, וגישה בלתי אמצעית ברשת לכל הידע בעולם הפכו את האוטודידקטיות לסבירה הרבה יותר מבעבר. נראה שעסק בנוי על חול.
זה לא תמיד היה כך. הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה לפני כ-35 שנה. מוסד יוקרתי זה היה מאז ומעולם בין היקרים ביותר ושכר הלימוד היה בערך 7,000 $ לשנה. הוריי המהגרים קוששו את הסכום הנדרש ללא דרמות מיוחדות. בדולרים של היום, כלומר לאחר אינפלציה, שכר הלימוד הזה מסתכם בכ-20,000 דולר. שכר הלימוד באותו מוסד היום הוא פי עשרה יותר נומינלית, ובמונחים ריאלים פי שלוש.
המשכורות לא עלו בהתאם. רחוק מזה. הן עלו מממוצע של כ- 50,000 דולר לשנה אז (במונחים של היום) לכ- 60,000 דולר היום.
שכר הלימוד הרקיע שחקים מסיבות רבות.
ראשית, מספר מוסדות העילית לא גדל אך האוכלוסייה כן. כשהדרישה עולה והאספקה מדשדשת, המחירים עולים, בכל שוק חופשי.
שנית, המכללות באמריקה הפכו לעסק גדול ומצליח הן אקדמית והן כלכלית. בדירוג הסיני ShanghaiRanking, רשימת עשרת האוניברסיטאות המובילות בעולם כוללת 8 אמריקאיות (האחרות הן אוקספורד וקיימברידג' מבריטניה). הצלחה זו נובעת ממחקר ופרסומים, פרסי נובל וכיוצא בזה – עניינים של תואר שני ושלישי.
לימודי תואר הראשון הם בעצם פרה חולבת למימון העניינים החשובים יותר (יחד עם תרומות מעשירים). התלמידים לומדים מיומנויות חברתיות, משכללים את יכולתם בשתיית בירה (לטעמי יכולת חשובה בחיים), ומשתייכים לפעמים לכת הספורט של המכללה (עניין קריטי במרקם החיים האמריקאי). בחלק מהמקרים הם משלימים את השכלתם הבסיסית; אפילו קולג' בינוני מועיל כדי לתקן את תוצאות החינוך התיכוני הכושל בחלקים נרחבים מהמדינה הענקית.
המורים לעיתים קרובות הם סטודנטים קצת יותר מבוגרים ועוזרי הוראה; הפרופסורים נדחפים למחקר ולפרסום. פנסילבניה היא אוניברסיטה נהדרת, אבל האמת היא שלמדתי יותר בסמסטר אחד כסטודנט אורח באוניברסיטת תל אביב. (המגמה התהפכה כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטת קולומביה: פרופסורים החלו להעניק לי מעט תשומת לב בתקווה שאבריק בחקר במדעי המחשב, ואוכזבו).
מכיוון שמדובר בעסק כה גדול, רבים מבכירי האקדמיה הם בעיקר מגייסי כספים. דיקני הרווארד מרוויחים כמעט מיליון דולר בשנה ואפילו דיקנים באוניברסיטת מדינת קליפורניה מרוויחים קרוב ל-400 אלף דולר לשנה. האם כישוריהם של האנשים האלה שווים פי 10 או 20 מהשכר הממוצע בארה"ב? האם השוק החופשי אכן דורש זאת? הדבר מזכיר את ההיבריס של אשפי הפיננסים מלפני כעשור.
ממשלים של שתי המפלגות נמענו מלממן באמת את החינוך האוניברסיטאי, למעט דרך הלוואות מסובסדות לסטודנטים, ועם כל הכבוד לריבית נמוכה מדובר בשירות בנקאית ולא תוכנית רווחה לטובת החברה. הלוואות סטודנטים אלה הן המקור השני לחוב הצרכנים באמריקה, אחרי משכנתאות.
האם זה חייב להיות כך? בואו נסתכל על שאר העולם:
- בבריטניה גובים באוקספורד וקיימברידג' המצויינות 9,250 פאונד לשנה (כ-13,000 דולר);
- בצרפת גובה הסורבון ההיפר-אליטיסטית 6,500 יורו (כ -10,000 דולר);
- רבות מהאוניברסיטאות בגרמניה הן בחינם;
- ובישראל? בארץ יש מגוון אוניברסיטאות נחשבות למדי ברחבי העולם, כולל האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ויצמן למדע, הטכניון בחיפה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. עבור סטודנטים מקומיים העלות חגה סביב 3000 דולר בשנה, אם כי מזרים גובים עד פי 5.
האם אמריקה באמת לא יכולה לתקן את העיוות הזה?
פוליטיקאים אמריקאיים פרוגרסיביים שדורשים קולג' בחינם מתוארים כרדיקלים. אומרים שאין כסף לזה, אבל המדינה ממשיכה להגדיל את התקציב הביטחון הגדול בעולם. מימון מלא של 15 מיליון הסטודנטים אפילו במחירים המנופחים של היום יעלה כמה מאות מיליארדי דולרים – לא נעים, אבל זה עדיין מהווה אחוז זעום מתוצר שנתי של כ-20 טריליון דולר.
כמובן שזה הפך להיות פוליטי.
המכללות האמריקאיות הפכו בהדרגה לחממות של רדיקליות שמאלנית בהן הסטודנטים מצליחים לחנוק קולות של אופוזיציה שמרנית ולדרוש "מרחבים בטוחים" מפני אתגר האינטלקטואלי עם דעות שונות, ואילו הימין מתייחס יותר ויותר לאקדמיה כאויב. מחקר של מכון Pew מצא לאחרונה כי 59% מהאמריקאים הנוטים לימין רואים במכללות "השפעה שלילית" על החברה (בקרב השמאלנים הנתון היה 18%). הקיטוב הולך וגדל; לפני כמה שנים זה לא היה כך.
משמעות הדבר היא שכאשר טירוף שכר הלימוד יעלה על סדר היום לא יהיה מי שיגן עליו. ההתקפה תהיה משמאל, ולימין לא יהיה אכפת. להערכתי המרד בדרך.
אוניברסיטאות ברחבי העולם, כולל בישראל, עשויות להוות חלק מהפתרון. האפשרות של ללמוד בחו"ל, לצבור ניסיון בינלאומי בעל ערך בעולם גלובלי, וגם למנוע פשיטת רגל של ההורים עשוי להתגלות כשילוב מנצח.
הביקוש יהיה שם. מה שצריך זה היצע.
במקרה של ישראל יש כבר את המרכז הבינתחומי בהרצליה, המארח כ-2000 סטודנטים זרים. באוניברסיטת תל אביב יש גם תוכנית בינלאומית צנועה.
ישראל יכלה לעשות הרבה יותר, במיוחד בהתחשב בדיספרופורציה העצומה של יהודים בקרב הסטודנטים בארה"ב (בימיי הם היו כמעט מחצית מהשכבה). כל אוניברסיטה בישראל יכולה להציע מסלול בינלאומי בשפה האנגלית. העלות גם ללא סובסידיה תהיה אטרקטיבית. הרבה אקדמאים היו שמחים לבוא לכאן כדי לעזור. עבור ישראל, חיזוק הקשרים עם יהודים אמריקאים (ועם אמריקאים בכלל) זה בונוס מובהק.
כן, יש אתגר של איכות. האקדמיה היא פרח עדין. אוניברסיטאות אמריקאיות נהנו, בין היתר, מהנהירה אליהן של חלק גדול מהמצוינים בעולם – דבר שדועך בגין הקשחת מדיניות ההגירה שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. אבל עדיין קשה להתחרות ברשת המקצועית שהן מספקות לבוגריהן. ייתכן שיהיה צורך בשותפויות, ואכן קיימות כבר כמה כאלה. בכל מקרה, למוסדות איכותיים ברחבי העולם יש בהחלט הזדמנות לפתור כשל שוק עצום.
אמריקה, לפני זמן לא רב, עזרה לפתור צרות של כל שאר העולם (ואולי גם יצרה כמה בדרך). בנוגע להשכלה הגבוהה, כעת ניתן להחזיר את החוב.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan
חברת פרלמנט יהודייה בבריטניה התפטרה לאחרונה מחברותה במפלגת הלייבור בגלל גל האנטישמיות הפוקד את המפלגה.
לואיז אלמן, שהייתה חברה בלייבור 55 שנים, אמרה כי מנהיג המפלגה, ג'רמי קורבין, "אינו ראוי" להיות ראש ממשלה, כך דיווח ה-BBC.
במכתב ההתפטרות שלה כתבה אלמן שהיא "מודאגת מאוד" בשל העלייה באנטישמיות במפלגה בשנים האחרונות. אלמן הוסיפה שכבר אינה יכולה להמליץ להצביע עבור הלייבור, כאשר יש סיכון שקורבין יהפוך לראש ממשלה. מפלגת הלייבור, היא הוסיפה, "הפכה למקום קיצוני מאוד ולא נעים".
במכתב ההתפטרות שלה כתבה עוד אלמן, שכיהנה כחברת פרלמנט מאז 1997, כי "מפלגה שמרשה לגזענות אנטי-יהודית לפרוח אינה יכולה להיקרא אנטי-גזענית".
אלמן אינה המחוקקת הראשונה שמפנה עורף ללייבור בגלל התנהלותו של קורבין. מאז נבחר לראשות המפלגה ב-2015 עזבו מספר חברי פרלמנט, ביניהם כמה יהודים, אשר הביעו הסתייגות מהתבטאויותיו של קורבין, אשר אמר בעבר כי הוא רואה בחמאס ובחיזבללה "חברים".
"מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם ערכי הלייבור של שוויון, סובלנות וכיבוד מיעוטים", כתבה עוד אלמן. "הערכים שלי – ערכי לייבור מסורתיים – נותרו כשהיו. מפלגת הלייבור – בהנהגתו של ג'רמי לייבור – היא זו שהשתנתה".
מפלגת הלייבור אמרה בשנים האחרונות כי היא "פועלת נמרצות" לעקור מן השורש את האנטישמיות, אבל מנהיגי יהדות בריטניה וארגונים הנלחמים באנטישמיות טענו כי לא נעשה די וכי תחת הנהגתו של קורבין, רווחת האנטישמיות במפלגה.
הכותרות הראשיות עכשיו
לא. אין ספוילרים. עדיין לא צפיתי בסרט "הג'וקר".
בכתבה מעניינת מאד שפורסמה בעיתון הארץ, סופר על כוכב הלכת נוגה, על הניסיונות הרבים לראות את פניו ועל ההצלחות הקטנות במשימה זו. נוגה הוא שכננו השני, קרוב יותר לשמש ומכוסה כולו בשכבת עננים שגרמה במשך שנים רבות לבני אדם שונים לדמיין ולפנטז על העולם אותו היא מסתירה. המסתורין מעורר את הנפש. מה אם ישנו כדור ארץ נוסף המסתתר לו מתחת לעננים?
פני המפלצת, או פני הגהינום, הם בדיוק מה שהתגלה מאחורי מסיכת העננים של נוגה. מדובר בעולם עוין וחם בצורה בלתי נסבלת, ברגע שחודרים לשכבה שמסתירה את פניו
אבל לפעמים אנחנו מבקשים תשובה, וכשהיא מגיעה לבסוף היא קשה מנשוא. אם בסרט 8 מ"מ, גיבור הסרט מצליח להסיר את המסכה מפניו של הרוצח, רק כדי לגלות אדם שנראה "רגיל" ("ומה ציפית למצוא, מפלצת?", הוא שואל את אותו הגיבור), הרי שכאן פני המפלצת, או פני הגהינום, הם בדיוק מה שהתגלה מאחורי מסיכת העננים. מדובר בעולם עוין וחם בצורה בלתי נסבלת, ברגע שחודרים לשכבה שמסתירה את פניו.
במסכה יש כוח. ראינו זאת בסרט (וחשוב יותר – בקומיקס שנכתב על ידי אלן מור) V for Vendetta, שהוליד את המסכה המפורסמת בה השתמשו מפגינים רבים ברחבי העולם, כמו גם ארגון ההאקרים "אנונימוס". הסתרת הפנים שמה את המוסווה, כך נראה לנו, מעל החוק או אולי נכון יותר – מחוץ לחוק ומחוץ לתרבות בה נחקק החוק.
הרצון להיות מכוסה, מסווה, שונה ונפרד, מתגלגל והופך לרצון להתגרות בשפיות, לפעמים. מישל פוקו פותח את ספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" בציטוט של פסקל שלבטח מזכיר את סיפורה של אליס בארץ הפלאות: "בני האדם משוגעים הם בהכרח עד כדי כך שלא להיות משוגע הוא בבחינת צורה נוספת של שגעון".
המסכה, מסכתו של ונדטה או מסכתו של הקומיקאי, הסתרת הפנים מאפשרת למי שמעוניינים בכך מרחב בטוח להתייחס בציניות מוחלטת למה שמתרחש סביבם
גם בסרט ונדטה, כאשר גיבור העלילה נשאל אם הוא משוגע, תשובתו היא "אני בטוח שכך הם יגידו". אלן מור, שכתב את ספר הקומיקס של ונדטה, כתב גם את ספר הקומיקס של השומרים (Watchmen), בו דמות אחרת – "הקומיקאי", הוא מי שמבין את האמת על העולם.
אם תשאלו את דעתו לגבי עמדתם של בני אדם לגבי חשיבות מעשיהם בעולם, תשובתו כנראה תהיה ברורה – הכול בדיחה. המסכה, מסכתו של ונדטה או מסכתו של הקומיקאי, הסתרת הפנים מאפשרת למי שמעוניינים בכך מרחב בטוח להתייחס בציניות מוחלטת למה שמתרחש סביבם.
דמותו של הג'וקר, אם כך, הרי היא בלתי נמנעת. דרך הנבל האולטימטיבי, זה שאינו זקוק לכוחות על וחמוש רק בדעתו שהשתבשה, מודגם הרגע שבו המסכה כבר אינה מסכה, והופכת להיות לחלק אינטגרלי מהפנים אותם היא אמורה לכסות (ולפעמים הג'וקר מתאפר או חובש מסיכה כדי להראות כמו אדם מן השורה).
דמות הג'וקר היא בלתי נמנעת. דרך הנבל האולטימטיבי, זה שאינו זקוק לכוחות-על, וחמוש רק בדעתו שהשתבשה, מודגם הרגע שבו המסכה כבר אינה מסכה, והופכת להיות לחלק אינטגרלי מהפנים
בסיפור נפלא עליו בשם The Killing Joke, שנכתב גם הוא על ידי אלן מור ובריאן בולנד, הג'וקר רוצה להראות לבאטמן שכל מה שצריך כדי להשתגע הוא רק "יום רע אחד". אולי אז מסוגל האדם להגשים את חלומו, להסתיר את תווי הפנים האנושיים שלו ולהפוך למפלצת?
והנה מסכה אחרת. בצילום הזה מהאתר Euronews, מתוך תיעוד נסתר במעבדה בגרמניה על ידי הארגון Cruelty Free International ו- SOKO Tierschutz, אנחנו עדים לאחד מאינספור רגעים קשים מנשוא שתועדו במצלמה (שאר התיעוד כאן. זהירות, תמונות קשות מאד).
גם מסכה זו – אותו טשטוש דיגיטלי, גם היא מאפשרת לאדם המוסתר להיות מפלצתי מבלי לחשוש מהתוצאות. אני מביט בתצלום הזה ורואה בו רק יצור מרגיש אחד, בכאב ובפחד שלעולם לא אכיר.
גם מסכה זו – אותו טשטוש דיגיטלי, גם היא מאפשרת לאדם המוסתר להיות מפלצתי מבלי לחשוש מהתוצאות. אני מביט בתצלום הזה ורואה בו רק יצור מרגיש אחד, בכאב ובפחד שלעולם לא אכיר
היצור השני, שאת פניו אני לא רואה, ממילא אנחנו לא מרגישים את ליבו, את תחושותיו ואת אדישותו המפלצתית לכאב. איך הופכים לאדם כזה? "כל מה שנחוץ הוא יום רע אחד", אני חושב לעצמי ונזכר בכתבה על המחקר החשוב של תמר מרי בנוגע לחוקרים המבצעים ניסויים בבעלי חיים, בו ניתן לראות כיצד חוקרים צעירים, שלעיתים מזועזעים ממעשיהם, עלולים לבסוף להפוך להיות לאנשים אטומים לכאבם של קורבנותיהם.
מול מי שמצטערים על מעשיהם האיומים ישנם מי שקמים ממיטתם בבוקר, מחבקים את בני משפחתם ויוצאים לאמלל את חייהם של יצורים חושבים ומרגישים עד הערב, בו הם שבים לחבק שוב את יקיריהם. אולי כך – מאחורי הסתרת הפנים, אפשר לשמור על עצמך מפני האלימות הקשה בה אתה לוקח חלק.
חזרתי לכתבה על שכנינו החם, כוכב הלכת נוגה. אחת הסיבות לחום הבלתי נסבל שבו הוא אפקט חממה שמקורו באחוז גבוה מאד של פחמן דו חמצני באטמוספירה.
מול מי שמצטערים על מעשיהם האיומים, ישנם מי שקמים ממיטתם בבוקר, מחבקים את בני משפחתם ויוצאים לאמלל את חייהם של יצורים חושבים ומרגישים עד הערב, בו הם שבים לחבק שוב את יקיריהם
כן, מדובר באחוז גבוה הרבה יותר מהרמה המסוכנת אליה אנו גוררים את העולם שלנו, אבל הנה – דרך הכיסוי היפה של כוכב הלכת מתגלה האסון – אסון אקולוגי לעולם שאולי פעם היה דומה לעולם שלנו היום.
ברגע שראינו מבעד למעטה, מבעד להסוואה – ראינו את מה שראה הקוף במעבדה הגרמנית מול עיניו, את מה שחלקנו חולמים להיות לפעמים – ראינו את המפלצת דרך העננים הקודרים של זיהום והתחממות גלובלית.
gray skies are gonna clear up
Put on a happy face
Brush off the clouds and cheer up
Put on a happy face
פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
לפני כשנה, בהפרש של כחודש, ערכתי שתי שיחות לא קצרות עם אורנה פרץ. הראשונה היתה בסוף אוקטובר שעבר, ימים אחדים אחרי שפרצה סערת ה"את משעממת". השנייה, בתחילת דצמבר שאחריו.
הרקע לשיחות היה הזמנה שלי לפרץ לבוא לדבר במסגרת המאבק בשחיתות השלטונית והרס הדמוקרטיה. תוכן שתי השיחות מובא כאן לראשונה. אבל קודם, רקע הכרחי:
לא במקרה זכה הרגע ההוא לתשומת לב כה גדולה. הוא סיפק הצצה כנה ונדירה, נטולת פילטרים, שכבות איפור ומסכות, נאומי תועמלנים ולהטוטי מסיבות עיתונאים, לנפשו, מוחו ותודעתו של נתניהו. הוא היה רגע נדיר של כנות.
לא במקרה זכה הרגע ההוא לתשומת לב כה גדולה. הוא סיפק הצצה כנה ונדירה, נטולת פילטרים, שכבות איפור ומסכות, נאומי תועמלנים ולהטוטי מסיבות עיתונאים, לנפשו, מוחו ותודעתו של נתניהו
במילותיו ביטא נתניהו לא רק אטימות, גם לא רק את מה שהוא באמת מרגיש כלפי "הבייס"-המזרחי שלו, הביביסטי (לביבי יש כמה "בייס'ס"); אלא גם את תפיסת עולמו המזוככת חברתית-כלכלית. הם, תושבי הפריפריה, באמת משעממים אותו, כשם שתחומי הבריאות, הרווחה והחינוך הופקרו באופן מכוון בידי מדיניותו הכלכלית האלימה והמיטיבה עם בעלי הון.
רוב תחלואי מערכת הבריאות הם תולדה של מדיניותו הישירה של נתניהו עוד מהקדנציה הראשונה שלו. שתי החלטות קריטיות מוטטו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי ורוקנו אותו מתוכן: האחת, ביטול מס המעסיקים המקביל לבריאות, השנייה, ביטול סעיף תוספת תקציב שנתית קבועה בגובה שני אחוזים בגין הזדקנות אוכלוסיה והגידול הדמוגרפי.
שני סעיפי גידול תקציבי אוטומטי, ללא קשר לתוספות תקציב הכרחיות אחרות. אלה היו שניים מארבעת מקורות תקציב הבריאות, וביטולם – ללא יצירת מקורות תקציב תואמים חלופיים – הביא לייבוש המערכת ולמצב בו אנו נמצאים היום. בפשטות, למצב בו אין שירותי רפואה הולמים העומדים בדרישות חוק הבריאות. למציאות "המשעממת" שפרץ ביקשה לדבר עליה עם נתניהו.
רוב תחלואי מערכת הבריאות הם תולדה של מדיניותו הישירה של נתניהו עוד מהקדנציה הראשונה שלו, עם שתי החלטות קריטיות שמוטטו את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי ורוקנו אותו מתוכן
חוק הבריאות הממלכתי חוקק, בין היתר, בעקבות דוח הסיכום של ועדת החקירה הממלכתית למערכת הבריאות. בראש הוועדה עמדה השופטת בדימוס שושנה נתניהו, דודתו של נתניהו מנישואים. החוק נכנס לתוקף בינואר 1995. שנתיים בלבד מאוחר יותר, בינואר 1997, בוטלו שני מקורות התקציב האמורים. באישון ליל בכנסת, בחסות החוק המשחית והלא-דמוקרטי, "חוק ההסדרים", כגנבים בלילה, אושר הדבר בכנסת. בסך-הכל תשעה חודשים מבחירתו של נתניהו לראשות-הממשלה.
כל השבילים האלה, שיצאו לדרכם בינואר 1997, הלכו והתארכו, כשמדי שנה גדל החסר בתקצוב הנדרש למערכת הבריאות בצעדי ענק (שני אחוזים מדי שנה, עשרים-ושתיים שנים) – ונפגשו בנקודה העירונית הצפונית ביותר, קריית-שמונה, באירוע ההוא באוקטובר בשנה שעברה.
פרץ מחתה בפני נתניהו על היעדרו של חדר מיון בקריית-שמונה והוא ענה: "את פשוט לא מעניינת, את משעממת אותנו. אנחנו רוצים לדון בדברים שמעניינים אותנו. תביאי דברים מעניינים".
"אני בוחרת בך כל ארבע שנים וככה אתה עונה לי? תתבייש", היא ענתה. שאר הנוכחים באולם השתיקו אותה, קראו לה פרובוקטורית והיא הוצאה מהאולם בידי שוטרים
"אני בוחרת בך כל ארבע שנים וככה אתה עונה לי? תתבייש", היא ענתה. שאר הנוכחים באולם השתיקו אותה, קראו לה פרובוקטורית והיא הוצאה מהאולם בידי שוטרים.
כמה ימים מאוחר יותר הופיעה בשדולה לעידוד נשים בפריפריה בכנסת. כך היא נשמעה אז, באותו דיון בכנסת: "כשמחאו כפיים לנתניהו – אני הרגשתי שם חשופה, עירומה, כי דחפו אותי, כי הרביצו לי, כי קיללו אותי. ומאותו יום המשפחה שלי, אחותי התאומה – עוברים מסכת של התעללות. אני רוצה להגיד לכם שהצד"לניקים שברחו מלבנון הם המשפחה שלי כיום, הם חברים שלי ואותי לא מעניינת פוליטיקה. ערבי, ציוני, חרדי, מעניין אותי בני-אדם. תפסיקו לעשות עלינו פוליטיקה ותתנהגו אלינו כאל בני-אדם. אני לא אתן שישברו אותי, אני לא אתן שאף-אחד ידרוך עליי, שאף-אחד ירמוס אותי… כולנו נלחמים למען כולם. בואו, תאחדו את העם הזה. זרקו עליי אבנים, זה צריך להסתיים ברצח? יכלו לפגוע בי, יכלו לרצוח אותי. בואו נאהב אחד את השני".
פרץ סובלת ממחלה כרונית. היא נזקקת לטיפולים קבועים בבית-חולים, שלפחות באותה תקופה קיבלה בבית-חולים ביליניסון בפתח-תקווה, שש-שבע שעות, הלוך-חזור מהבית. מזה כעשור הולכים ומצטמצמים שירותי הרפואה הציבורית שמקבלים תושבי קריית-שמונה והסביבה.
וכשם שהרגע ההוא עם ביבי היה רגע כנות מזוכך ומשקף נאמנה, ככה שתי השיחות עם פרץ, כחלק מהתהליך שעברה בתוך שנה אחת, מספקות הצצה נדירה, כנה ומזוככת, מייצגת נאמנה, לפרופיל "הביביסטי", מקדש המנהיג.
כשם שהרגע ההוא עם ביבי היה רגע כנות מזוכך ומשקף נאמנה, ככה שתי השיחות עם פרץ, כחלק מהתהליך שעברה בתוך שנה אחת, מספקות הצצה נדירה, כנה ומזוככת, מייצגת נאמנה, לפרופיל "הביביסטי", מקדש המנהיג
יש לי השערה מה גרם להתהפכות של פרץ. לא צריך לקרוא בין השורות, המילים כתובות על גבי השורות עצמן, באותן שתי שיחות מלפני שנה, כדי להבין מה קרה כאן. היא היתה אדיבה מאד כשדיברנו, חביבה, ובאמת אפשר היה להתרשם שימנים ושמאלנים מסוגלים להתעלות על חילוקי דעות מסוימים למען משהו חשוב יותר, שוויוני וצודק יותר.
פרץ, אגב, לא הגיעה לדבר במסגרת המחאה. היא נימקה את אי-יכולתה להגיע בסיבות טכניות. בחודש האחרון היא משתתפת קבועה בהפגנות למען נתניהו בכיכר גורן ובמקומות אחרים. בתחילת החודש הזמין אותה נתניהו ל"סולחה" מצולמת היטב במשרדו ומדווחת בהרחבה ב"ישראל היום", "סרוגים", ערוץ 20 וערוץ 7. "עכשיו אני מבינה את שרה", סיפרה פרץ ל"מעריב" אחרי הסולחה. היא הסכימה לפני שנה שאפרסם את תוכן השיחות שלנו. חיכיתי לעיתוי מתאים.
שיחה ראשונה (28 באוקטובר 2018)
"כל המעורבות שלי היא לא פוליטית, היא חברתית, לאנשים כמוני", היא סיפרה, "אני מרגישה את המציאות על בשרי. חליתי לפני שנתיים. אני צריכה לנסוע לבילינסון, כל שלושה חודשים, שש-שבע שעות נסיעה בדרכים. אם אין לי מכונית, אני נוסעת באוטובוסים. לפני עשר שנים פלוס עוד היה לנו לפחות את המינימום בקריית-שמונה. היו פה די רופאים שהיה אכפת להם".
הטרגדיה שהסיפור פה הוא בכלל לא של דעה פוליטית. קורת גג, בריאות ורווחה הם לא מותרות, אלא חיים בכבוד.
"בדיוק. מותר לנו לצפות לזה. אני הקמתי את מאבק הדירות בקריית-שמונה, על-מנת שאנשים כאן יידעו את הזכויות שלהם. כי אנשים כאן אטומים, לא מבינים הרבה דברים מהחיים שלהם. זה נראה להם הזוי מה פתאום קמה להם פעילה חברתית. פתאום אני מקבלת כל מיני כינויים. 'שמאלנית', 'בוגדת', כי יצאתי נגד הליכוד. שואלים אותי, 'אוי ואבוי, מה קרה לך?'
ואני אומרת שהליכוד של היום הפך למפלגה של קפיטליסטים. ביבי זה פוטין מספר שתיים. אסור לך לדבר, אסור לך להביע דעה. אם את מביעה דעה – אוי ואבוי לך. אם את מעלה פוסט – אוי ואבוי
"ואני אומרת שהליכוד של היום הפך למפלגה של קפיטליסטים. ביבי זה פוטין מספר שתיים. אסור לך לדבר, אסור לך להביע דעה. אם את מביעה דעה – אוי ואבוי לך. אם את מעלה פוסט – אוי ואבוי. יש כאלה שמעדיפים לחיות בחושך, העיקר לתמוך בביבי המלך. הם יתעוררו עוד כמה שנים. כמו בת-יענה לטמון את הראש בחול".
הרבה אנשים אומרים, "עכשיו היא מדברת ככה – בבחירות היא תצביע ביבי"
"אני ממש לא אצביע לביבי בבחירות הקרובות. כל חיי כאן, מאז שהיתה לי זכות בחירה, עבדתי עם הליכוד בבחירות. השנה יצאתי נגד ראש-העירייה, בגלל השחיתות שיש כאן. בליכוד העדיפו שלא לקיים כאן פריימריס. אנשים שלא עושים דבר למען הציבור. אל תשאל מה אני עוברת בגלל זה. שיימינג, מה לא. הנה, תוך כדי שאנחנו מדברים, אני מקבלת הודעת וואטסאפ מחברת ליכוד בקריית-שמונה שמצטטת לי פוסט שאומר שאני שמאלנית, אחת מ'שוברים שתיקה', שאני מקבלת כסף מהקרן החדשה להשמיד את ישראל. אין לי מושג אפילו מי יושב בקרן-החדשה ולפני שלושה חודשים ארגנתי כאן הפגנה נגד 'שוברים שתיקה'. אבל זה יעבור להם. אף-אחד לא יפיל אותי".
תוך כדי שאנחנו מדברים, אני מקבלת הודעת וואטסאפ מחברת ליכוד בקריית-שמונה שמצטטת לי פוסט שאומר שאני שמאלנית, מ'שוברים שתיקה', שאני מקבלת כסף מהקרן החדשה להשמיד את ישראל
"אני לא עשיתי משהו רע. רחמנא לצלן, אבי גבאי הרים לי טלפון לתמוך בי. אוי-אוי-אוי. פתאום אני שמאלנית, נו, באמת. כי אסור להגיד חס וחלילה מילה לא במקום על הליכוד. מה הפכנו להיות? ביבי הרי אומר שהוא ראש-ממשלה של כולנו. שמאלנים, ימנים, חילוניים, דתיים, ערבים. קודם כל, אתה רוצה לכבד? תכבד את כולם. מי אתה חושב שאתה – שליט יחיד, נגמר העולם?
"אני מקווה שהוא לא יקבל יותר מספרים כאלה בבחירות, שיקבל בעיטה. ואני רוצה להגיד לך, שמי שגורם לפילוג בעם הזה – אני התכחשתי לזה עד לפני כמה ימים, אבל אחרי מה שחוויתי, האלימות, השיימינג – זה הוא. הוא לא ביזה אותי, הוא ביזה את כל העם".
שיחה שנייה (3 בדצמבר 2018)
"אני עדיין באש הלהבות", היא סיפרה והדגישה שוב, ש"זה ממש לא עניין לימין או שמאל. לי יש אג'נדה אחת: הגיע הזמן שנוכל להביע את דעתנו, בלי שיקראו לנו ימין או שמאל. שירותי רפואה בקריית-שמונה או בפריפריה זה לא עניין לימין או שמאל. צריך לעשות מהלך במערך הרפואה כאן. שינוי במאה-שמונים מעלות. לך תדע כמה אנשים נפגעו מהמצב הזה. רופאים שבקושי מסיימים לימודים, בקושי מסיימים סטאז', אז עושים להם, כביכול, טובה במשרד הבריאות ומביאים אותם לקריית-שמונה".
אז תבואי לדבר במחאה. המקום שלך איתנו. גם על זה המחאה, בסופו של דבר.
"אני נורא פוחדת שיקטלגו אותי עוד פעם כ'שמאל', 'מני נפתלי'. אני מקבלת המון קללות ואיומים. אין לי כח לזה. אותי לא מעניינת הפוליטיקה ולא ביבי-כן ביבי. אנשים צריכים להבין שאנחנו נופלים לידיים של הפוליטיקאים כשאנחנו מקוטלגים ימין או שמאל. המדינה צריכה להסתכל עלינו כשווים אל שווים. אתה יכול להיות שמאלן ואני יכולה לחבק ולאהוב אותך, ולהיפך. יש ויכוח לא יאומן בימין אם יגאל עמיר רצח את רבין או אם זה הגיע לרבין. אני לא תמכתי ברבין, אבל מה פתאום רצח?! (עמיר) המנוול הזה גרם לקרע בעם. אנשים מאבדים פרופורציות".
לביבי יש תרומה לזה. בפילוג, בסימון של אנשים כבוגדים.
"נכון. אני רוצה להגיד לך שאני הייתי עיוורת. עיוורת ברמות שאתה לא מבין. וגם אני הייתי אומרת 'רק ביבי' ו'ביבי המלך'. אבל כשנכנסתי לעומק בפעילות הפוליטית שלי וראיתי מה קורה בליכוד, רמת השחיתות פה בקריית-שמונה, הקמתי קבוצת פייסבוק שהיום מונה תשעת-אלפים איש מהעיר, ושיקפתי בפרסומים את כל מה שקורה בעיר. ובלי פחד. על הגרעון של העירייה, איך העלו שכר לבכירים בעירייה, העברתי ישיבות מועצה בשידור חי. חשפתי איך ראש-העירייה מנוהל מבחוץ בידי הליכוד, בנייה לא-חוקית, איך הכניסו את המשפחות שלהם לתפקידים בעירייה, לבתי-הספר, לשיטור העירוני. הכל קומבינות".
"קיבלתי איומים ולא דפקתי חשבון לאף-אחד. שתבין, אנשים פחדו לעשות לייק לפוסטים שלי. הייתי הולכת ברחוב ומקבלת איומים. כל יום העלו עלי פוסטים בפייסבוק. אבל היום יש כאלה שמחבקים אותי, מדברים, מבינים לאט-לאט".
מגיע לנו משהו אחר
"אנחנו לא צריכים לפחד מאף פוליטיקאי. אני לא תמכתי ביאיר לפיד, אבל פעם הייתי בכנס שלו וגם הכניסו אותו לקבוצת הוואטסאפ שלהם. בגלל שפעם אחת כתבתי הודעה שביקרתי בה את לפיד, אתה לא מבין מה הם עשו לי. אמרתי להם, 'אתם לא שונים מביבי'. פתאום עכשיו, כשנהייה העניין הזה עם ה'משעממת', אמרו לי במפלגה שלו, 'בואי תרוצי איתנו'. אמרתי, 'נראה לכם?! אחרי מה שעשיתם לי אז?' הכל שם מתנהל ביהירות ו'אני ואני ואני'. להגיד לך משהו, עמיר פרץ עשה המון לקריית-שמונה ובסוף בגדו בו פה".
בגלל שפעם אחת כתבתי הודעה שביקרתי בה את לפיד, אתה לא מבין מה הם עשו לי. אמרתי להם, 'אתם לא שונים מביבי'. פתאום עכשיו, כשנהייה העניין הזה עם ה'משעממת', אמרו לי במפלגה שלו, 'בואי תרוצי איתנו'
"חברת-הכנסת לאה פדידה מהמחנה הציוני הזמינה אותי לכנסת לשדולה שהוא הקימה, נשים למען הפריפריה. אישה מדהימה. היא דוגמא לזה שיש אנשים מעולים מכל הקצוות. אני אוהבת אנשים מכל הצדדים. חבל שיש אחרים שמתנהגים אחרת. יש הצעות חוק חברתיות מעולות, אבל על מה הן נדחות? על אגו של קואליציה. אם אני הייתי חברת-כנסת בקואליציה, לא הייתי מקשיבה לקואליציה. הייתי פועלת על-פי צו מצפוני.
"אם אני יודעת שיש ציבור שמת מרעב ואתם רואים את המצב שלו – איך אני יכולה להפיל הצעת-חוק לשיפור המצב שלו? יש פה קשישים שחיים מתחת לקו העוני. אני אחת שחיה מקצבת ביטוח לאומי. אבל מה הדבר הראשון שהם עשו כשחזרו מהפגרה למושב החורף? העלו לעצמם את שכר הח"כים. הם הרי אומרים, 'אנחנו נמשיך לדרוך עליהם והם ימשיכו לבחור בנו'. לא איכפת להם".
"יש אנשים פה בקריית-שמונה שאומרים לי, 'נכון, מה שביבי עשה לך לא בסדר, אבל במי נבחר?' ואני אומרת, 'איך זה שמתוך הליכוד לא יוצאים נגדו ושמים מישהו אחר?' כבר לא מעניין אותי שמאל או ימין. אני רואה את האנשים, איך הם מתמוטטים, אני הרי באה מהמקום הזה".
יש פה קשישים שחיים מתחת לקו העוני. אני אחת שחיה מקצבת ביטוח לאומי. אבל מה הדבר הראשון שהם עשו כשחזרו מהפגרה למושב החורף? העלו לעצמם את שכר הח"כים
"נסעתי ביום חמישי לבית-חולים בצפת לעשות MRI ולקבל את התרופה שלי. יושבים שם אנשים בקרוון, קטן, מסריח, חולי סרטן, שתיים-עשרה שעות מחכים בתור לקבל את התרופה שלהם – אתה קולט? אני סובלת ממחלה שלפעמים אני לא קמה מהמיטה לשבוע שלם. סחרחורות וכאבי ראש. ואם אני יכולה לפתוח את הפה ולדבר בשביל אנשים שלא יכולים, אני אעשה את זה. נמאס לי לראות את זה. פשוט נמאס לי".
ינסו לקנות אותך
"אני לא אחת שנופלת בקלות לבורות. רצו לעשות ביני לביבי סולחה. כשבאתי לדיון בשדולה בכנסת, דיבר איתי מישהו במשרד שלו וביקש ממני להתנצל בפני ביבי. אמרתי לו, 'תפתח את הדלת, מה חשבת שאני פראיירית שלך או של מישהו?' הוא אמר לי שהוא חושב שצריך להרגיע את הרוחות, שמה שעשיתי הוא לא בסדר ושאני אתנצל. אמרתי לו שאני יכולה לדבר איתו בשפה גבוהה וגם בשפה כמו אלה מקריית-שמונה. 'אתה רוצה שאני אדבר אליך כמו האלה מקריית-שמונה? תפתח את הדלת, אני לא רוצה להתנצל ואני לא מתנצלת בפני אף-אחד'. ככה אמרתי לו".
הבעיה שאותו אחד לא לבד. הרבה כמוהו חושבים שדווקא את זאת שצריכה להתנצל.
"זה כבר לא הדור של ההורים שלהם. עדיין יש כאלה דור שני או שלישי, פנאטיים שהולכים עם ההורים שלהם ומצביעים 'ליכוד-ליכוד-ליכוד', ואני אומרת, בסדר, גם אני ליכוד – אבל איפה הליכוד?! הליכוד של היום רוצה להיות קומבינאטור. כמו אצלנו שיש אנשים שפעם יצאו נגד ביבי והיום הם יד ימינו, כי קיבלו תמורת זה דברים. למה לא, גם אני רוצה.
באו אלי לפני כמה זמן, ראו שיש לי כח, אמרו לי 'אורנה, מה הבעיה שלך, רוצה לשבת במועצה? נארגן לך, רק תרדי מזה'. עניתי להם שהבעיה שלי זה אנשים כמוהם שנמצאים בתוך העירייה
"אני גרה באותה דירת עמידר שלושים-וחמש שנה ואני לא מקבלת כלום. למה, כי אני לא יודעת לדבר? כי אני לא יודעת להיות מושחתת? באו אלי לפני כמה זמן, ראו שיש לי כח, אמרו לי 'אורנה, מה הבעיה שלך, רוצה לשבת במועצה? נארגן לך, רק תרדי מזה'. עניתי להם שהבעיה שלי זה אנשים כמוהם שנמצאים בתוך העירייה. אנשים כאלה צריכים לשבת בבית-סוהר. את השחיתות חייבים למגר".
* * *
בחודש האחרון, בדיוק שנה לאירוע ה"את משעממת", פרסמה פרץ שורה ציוצים בטוויטר. "לצערנו השמאל שכח מה זה להיות בני-אדם"; "על מי מגנים המושחתים מהשמאל" בצירוף לינק לכתבה על… רות דוד; על "כמה אהבה יש בנשמה. עם ישראל הגיע לכיכר גורן להעניק אהבת אמת לראש-הממשלה שלנו. רק ביבי. העם דורש לסגור את תיקי נתניהו מיד"; או "בשמאל נחצו קווים אדומים… עברתם כל צלם אנוש. הימין רקד והפגין אהבה, בשמאל כרגיל מלא שנאה", ועוד-ועוד.
הרגשתי שהגיע העיתוי לפרסם את השיחות איתה. גם לנהל איתי את השיחות שניהלה וגם לטנף אחר-כך על אותם אנשים – שום מחלקה נוירוכירורגית לא תתקן עמוד שדרה כזה
וכשפרץ התחילה לטנף לפני כמה זמן בתגובות לפוסטים בדף של הקריימיניסטר, הרגשתי שהגיע העיתוי לפרסם את השיחות איתה. גם לנהל איתי את השיחות שניהלה וגם לטנף אחר-כך על אותם אנשים – שום מחלקה נוירוכירורגית לא תתקן עמוד שדרה כזה.
חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט מחבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר
למקרה שפיספסת
תגובות אחרונות
חנה סנש אולי אינה התשובה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על מקורות ההשראה של ג'ולי רוברטסון, אמנית אמריקנית נוצרייה שנולדה ביפן. אבל אחרי ביקור קצר בישראל, במהלכו נחשפה לראשונה לסיפורה של הצנחנית היהודייה, החליטה רוברטסון שאומץ ליבה של סנש ראוי לתפוס מקום ביצירתה.
במשך ארבעה ימים עבדה האמנית על ציור בגודל של כ-9×12 מטרים, שמעטר כעת קיר ענק בסן-דייגו. "לשמוע את סיפורה של בחורה כה צעירה, שהיה לה הכוח הפנימי לצאת לפעולה כה מסוכנת, ושלא נשברה ולא מסרה מידע גם אחרי שנשבתה – זו הגיבורה שלי", אומרת רוברטסון. "לכן, רציתי לצייר אותה".
רוברטסון, המכונה גם ג'ורי (JUURI), ציירה את הציור בשכונת איסט וילג' בסן דייגו. היא שמעה את סיפורה של סנש, שצנחה מעבר לקווי האויב של הנאצים, במסגרת מסע לישראל מטעם פרויקט פילוס, ארגון נוצרי פרו-יהודית.
היה זה ביקורה השלישי בישראל. בפעמיים הקודמות היא השתתפה במשלחות מטעם Artists 4 Israel (אמנים למען ישראל), קבוצה המביאה אמנים מתחומים מגוונים לביקורים בארץ. "שמעתי על ישראל כל חיי, אבל אי אפשר להבין את ישראל באמת עד שמבקרים בה", מספרת רוברטסון, המתגוררת באוקלהומה.
במסגרת המשלחות מטעם Artists 4 Israel ציירה רוברטסון ציורי קיר בכל רחבי המדינה, כולל על קיר בגבול לבנון – חוויה שאותה היא מתארת כ"ייחודית".
נדרשו לה שבעה ימים להשלמת הציור שגודלו כ-4×9 מטרים, ובו פני אישה המוקפים בסוסים שמתבוננים ביונה האוחזת בענף זית. "זה היה קצת שונה", היא מתארת את העבודה על הפרויקט בגבול, "בגלל החיילים שכל הזמן עברו במקום".
רוברטסון, שאימה יפנית ואביה יפני-אמריקני, חיה ביפן עד גיל 6. היא ומשפחתה עזבו כשאביה, ששירת בצבא ארצות הברית, הועבר לקנזס. היא שואבת השראה ממולדתה ומשלבת מוטיבים פרחוניים יפניים עם דימויים של פנים נשיות. בציור הקיר של חנה סנש עיטרה רוברטסון את מדי הלוחמת בפרחים מקימונו יפני.
ציור הקיר הוא חלק מפסטיבל "נשים שמציירות", (Ladies Who Paint), פסטיבל בן שבוע שבמסגרתו 12 אמניות הציגו ציורי קיר בשטח ציבורי בסן דייגו.
רוברטסון לא הייתה בטוחה שהמארגנים יאהבו את הרעיון שלה, כיוון שרובם המוחלט של האמנים האחרים נמנעו מתיאור דמויות היסטוריות.
"אבל הראיתי להם את התכנית והסברתי להם, והם אמרו, 'זו ההעצמה הנשית האולטימטיבית, היא הייתה כזו גיבורה', והם חשבו שזה מאד מגניב", היא אמרה.
אמנם שמה של סנש אינו מופיע בציור הקיר, אך דמותה לובשת מדים עם סמלים של צנחנים בריטיים. רוברטסון מקווה שהאמנות שלה תעורר השראה הן אצל אלו שמזהים את הדמות והן אצל הצופים שמעולם לא שמעו על חנה סנש.
"אני חושבת שהציור מפגין רצון טוב עבור העיר והקהילה היהודית, ועבור כולם והוא פשוט יפה", היא אמרה. "גם אם הם לא יודעים מה המשמעות שלו, יש משהו ביצירות אמנות ענקיות כאלה שמשפיע על אנשים".
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית עם גיא זהר ישירות לתיבת המייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם