הטענה שלנתניהו יש אחריות על יציאת טראמפ מסוריה שגויה, לישראל לא היתה השפעה על זה. לעומת זאת, על המדיניות של ישראל בזירה הצפונית ומול איראן בעשור האחרון יש לנתניהו אחריות, זה לא אומר שהדברים היו בשליטתו וגם לא על מידת ההשפעה שהיתה לנו על ההתרחשויות.
נתניהו אחראי לאירועי צפון סוריה ולפרשת נעמה יששכר בעיקר במובן של אי הצלחתו בבחירות האחרונות. טראמפ ופוטין נוכחו בחולשתו, והחלו להתחשב בו פחות. בשורה התחתונה: הבוחר שרצה בהענשת נתניהו – מטעמים מוצדקים או מטעמי קלות דעת – העניש את ישראל
— חגי סגל (@haggai_segal) October 15, 2019
ההחלטה של טראמפ לצאת מסוריה קשורה בעיקר לכך שהוא חושב שזה מה שנכון לאינטרס של ארה"ב. קרי, בראייתו ההחלטה משרתת את מדיניות החוץ שהוא רוצה לממש, מתוך תקווה שהבוחר האמריקאי חושב אותו דבר ולכן זה יסייע לבחירתו מחדש.
אין באמירה הזאת כוונה צינית כלשהי, נשיא אמריקאי בשנה לפני הבחירות עושה מהלכים שהוא סבור שיביאו תוצאה רצויה חיובית וכתוצאה מכך הציבור יהיה "מבסוט" ממנו.
בראיית טראמפ, ההחלטה לצאת מסוריה תסייע לו להבחר מחדש. אין כוונה צינית באמירה הזו. נשיא אמריקאי בשנה לפני הבחירות עושה מהלכים שהוא סבור שיביאו תוצאה רצויה חיובית ולכך שהציבור יהיה "מבסוט" ממנו
לפני שבוחנים את המהלך ומנסים להעריך את חוכמתו (להעריך מה יקרה בעתיד), רצוי וכדאי לנקות את הרגשות הישראליים. טראמפ, כמו אובמה, בוש וקודמיהם לא עושים מהלכים בעד או נגד ישראל, אלא בראי האינטרס האמריקאי. הברית עם ישראל מועילה כללית לאינטרס האמריקאי ולכן לא מעט מהמהלכים של נשיאי ארה"ב תואמים את צרכיה ורצונה של ישראל.
כאשר אובמה חתם על הסכם עם איראן, הוא עשה את זה לא נגד ישראל, או רצונו להרע לנו, אלא כי זה האינטרס האמריקאי בראייתו. כאשר בישראל השוו את ההסכם להפקרת צ'כוסלובקיה בהסכם מינכן – הפכנו אותו למי שמוכן להקריב את ישראל לטובת שנה של שקט. כאשר זה כל שיקול הדעת שאנחנו מוכנים להפעיל, זה הופך אותנו לחסרי כשירות למשחק האסטרטגי.
כדאי לנו לנתח את החלטת טראמפ בלי לכעוס עליו שזאת החלטה שפוגעת בישראל (לדעתי), וחובה עלינו לנתח את המשמעויות לישראל כתוצאה מההחלטה שלו גם כאשר אנחנו סבורים שזאת החלטה רעה (ואני חושב שזאת החלטה רעה), ולא להיכנס למרה שחורה בסגנון "למה הוא עשה לנו את זה".
בהשוואת הסכם הגרעין להסכם מינכן – הפכנו את אובמה למי שמוכן להקריב את ישראל לטובת שנה של שקט. כאשר זה כל שיקול הדעת שאנחנו מוכנים להפעיל, זה הופך אותנו לחסרי כשירות למשחק האסטרטגי
אחרי שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011, ישראל יכלה לבחור מדיניות כלפי המציאות החדשה שנוצרה. על שולחן הקבינט הוצבה החלטה שעל ישראל להביא לסיום שלטון אסאד, כיוון שהוא חלק מציר הרשע בין איראן לחיזבאללה ונפילתו תחליש את הציר הזה.
ישראל החליטה ליישם את שלמדה במלחמת שלום הגליל: יש בכוחנו להרוס, אבל יכולתנו לעצב את המרחב אח"כ חלשה מאוד, בודאי ללא מעורבות עמוקה של ארה"ב. בנוסף, החשש הישראלי היה שנפילת אסאד עלולה להביא למדינת דאעש בגבולנו הסמוך, במקרה הרע, או למצער טריטוריה עצומה ללא שלטון מרכזי ממנה יכולים לפעול ארגוני טרור לרוב מבלי שנוכל לקיים שקט בטחוני מבוסס על הרתעה.
ישראל בחרה "לשבת על הגדר", תוך שהיא מלווה את זה בקריאות גנאי על כך שאסאד "קצב" או "רוצח המונים", והמלצות לארה"ב ולמדינות המערב מה לעשות.
אני לא חושב שהדיון על מה מישהו אחר היה עושה במקום נתניהו חשוב, אבל להערכתי כל אחד מהמנהיגים הנוכחיים בזירה הפוליטית היה נוקט במדיניות דומה. גנץ היה רמטכ"ל בתקופה שגובשה המדיניות הזאת, יעלון היה שר בטחון החל מ-2013, ורק ברק שכולם לועגים להערכתו שאסאד יפול בקרוב סבר שישראל צריכה להפילו.
אני לא חושב שהדיון על מה מישהו אחר היה עושה במקום נתניהו חשוב, אבל להערכתי כל אחד מהמנהיגים הנוכחיים בזירה הפוליטית היה נוקט במדיניות דומה
חוסר הודאות והסיכונים בחלופה של הפלת אסאד גדולים מדי. בכל מקרה, על בחירת המדיניות הזאת יש לנתניהו אחריות מלאה, השליטה וההשפעה שלנו בתוצאות שלה נמוכה.
קיימת סיבה נוספת להחלטה – המאבק בהסכם הגרעין עם איראן. עד 2012 המצב הרעוע בסוריה שירת את האיום הישראלי לתקוף באיראן (בגלל הקושי של חיזבאללה לפעול נגד ישראל בלי גב לוגיסטי), אבל לאחר שנה זו, כאשר היה ברור (לארה"ב) שישראל לא תתקוף, המאמץ המדיני העיקרי של ישראל היה למנוע הסכם מול איראן.
השילוב של שניהם הביא לכך שישראל התעלמה מניצני ההתבססות של איראן בדרום רמת הגולן, כחלק מהמלחמה בדאע"ש, והסתפקנו בכך שהמליציות והמורדים ברמת הגולן יהוו חייץ בינינו לבין המשטר הסורי.
ישראל התעלמה מניצני ההתבססות של איראן בדרום רמת הגולן כחלק מהמלחמה בדאע"ש, והסתפקנו בכך שהמליציות והמורדים ברמת הגולן יהוו חייץ בינינו לבין המשטר הסורי
אחת ההוכחות להתבססות היא חיסול מוע'נייה הבן בינואר 2015 ביחד עם הגנרל האיראני מוחמד עלי אללה דאדי ועוד מספר אנשי חזבאללה. בישראל העדפנו להתרגש ולצהול על הסיכול המדוייק והמוצלח מאשר לנתח את השלכותיו האסטרטגיות. תזכורת, בשנים האלו המוקד היה למנוע מחזבאללה להתעצם ביכולות שובר שיוויון.
2015 היתה גם שנת מפתח למציאות הנוכחית – הסכם הגרעין עם איראן נחתם, וכעבור כמה חודשים נחתו בחמימים הרוסים, והיו גם בחירות שהסתיימו בנצחון גדול של נתניהו. על שני האירועים האלו לישראל לא היתה השפעה ושליטה.
לדעתי, מיום שנחתו כאן הרוסים, ישראל לא יכלה עוד לפעול ישירות נגד אסאד (כי זה ישירות נגד הרוסים), וגם לא היה בכוחה למנוע את ההתבססות האיראנית בסוריה, כיוון שהרוסים היו חייבים את האיראנים לטובת הנצחון. המנוף היחיד שהיה לנו הוא יכולתינו לאיים על יציבות אסאד, בהצדקה של הגנה עצמית כנגד התעצמות חזבאללה.
ישראל בחרה אחרת, בחרנו לעטוף את העובדה שהמדיניות ההגיונית והסבירה שהיתה לנו עד 2015 השיגה תוצאה רעה שלא בשליטתנו ובלי שיכולנו להשפיע על כך, בהמון פוטואופ ושואו על כך שאנחנו בליגה של הגדולים.
פגישות עם פוטין והעמדת פנים שאנחנו שחקן עם השפעה אמיתית. במקום לנצל את הקלף היחיד שבידינו – בחרנו לעשות בו שימוש לצרכי פנים, התקיפות בסוריה הפכו למטרה ולא לאמצעי להשגת יעדים.
עטפנו את התוצאה הרעה שהושגה לא בשליטתנו בפגישות עם פוטין והעמדת פנים שאנחנו שחקן עם השפעה אמיתית. במקום לנצל את הקלף היחיד שבידינו – בחרנו לעשות בו שימוש לצרכי פנים, התקיפות בסוריה הפכו למטרה ולא לאמצעי להשגת יעדים
כדי לעטוף את זה כמו שצריך היה צריך ליצור אווירת 1938 באוויר, לא היינו מוכנים להשלים עם דבר למעט דרישתנו המוחלטת והאולטימטיבית. הפגישות עם פוטין היו כולן מצג שווא, פוטין לא אנטי-ישראלי, אבל האינטרס הרוסי הוא שיתוף פעולה עם האיראנים לטובת נצחון בסוריה, וגזירת קופון שמן על הפיכתו לאיש החשוב באזור ולא ארה"ב.
ישראל, במקום לעסוק במשמעויות האמיתיות של הנחיתה הרוסית, ולקבל שנגזר עלינו לבחור בין חלופות רעות העדיפה להעמיד פנים ולעסוק בהונאה עצמית.
במהלך 4 השנים החולפות הרוסים בישלו אותנו בהדרגה בזירה הצפונית, אבל ישראל העדיפה להמשיך בתקיפות של חיל האוויר, שלא הזיזו למהלך העניינים האסטרטגי, שהתקדם בהדרגה לטובת הברית הרוסית-איראנית-עלאווית, ולהשקיע את ההון המדיני שהיה לנו בשכנוע טראמפ לצאת מהסכם הגרעין.
בסוגיה הזאת האינטרסים התלכדו, כיוון שטראמפ שמח לעזוב הסכם שאובמה עשה. ההתמקדות בהסכם הגרעין "הנורא" סייעה לשיווק אווירת 1938 שהיתה הכרחית על מנת להימנע מעיסוק בהתפתחות השלילית בזירה הצפונית.
בשונה מהתפישה בישראל, אנחנו ננס מדיני. כושר ההשפעה האמיתי שלנו לעיצוב הסביבה האסטרטגית במזרח התיכון נמוך, והעובדה שארה"ב בחרה לצמצם את מעורבותה באזור מחייבת אותנו לקבל שכושר ההשפעה שלנו פחת משמעותית.
במהלך 4 השנים החולפות הרוסים בישלו אותנו בהדרגה בזירה הצפונית, אבל ישראל העדיפה להמשיך בתקיפות חיל האוויר, שלא הזיזו למהלך העניינים האסטרטגי, ולהשקיע את ההון המדיני שהיה לנו בשכנוע טראמפ לצאת מהסכם הגרעין
אחרי שהעכרתי את האווירה, אני סבור שהחלטת טראמפ אינה אסון לישראל, וכדאי גם להקטין את הציניות במאבקי ימין מול שמאל עליה. איראן בעיה קטנה ממה שאנחנו עושים ממנה, לא בגלל שאני מזלזל בכוחה, חובה להתייחס לאיראנים ברצינות גמורה. אבל, ישראל חזקה צבאית וביכולתנו להגן על עצמנו.
חובה עלינו להיערך למציאות של טילים מדוייקים בזירה, אבל לצמצם דרמטית את עמידתנו בראש חוצות מול האיראנים, בזה אנחנו מחייבים את האיראנים להגביר את האיומים על ישראל, בדיוק כפי שקרה כאשר הודענו לעולם שאם הם לא יטפלו באיראן אנחנו נעשה זאת.
ההשפעה של ישראל על התמורות האזוריות הגדולות קטנה בהרבה ממה שאנחנו מאמינים, לא מתרגשת עלינו שואה, ואנחנו צריכים לחוש בטחון עצמי גבוה בהרבה ממה שאנחנו משדרים. צריך להוריד את הפרופיל נגד איראן, להכיר במגבלות הכוח שלנו, ולהימנע מניתוח החלטות של אחרים לפי התפישה שרוצים ברעתנו.
עמר דנק הוא סא"ל במיל', שירת במחלקת תכנון המערכה חיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר עוסק בניתוח תהליכי קבלת החלטות בסוגיית בטחון מנקודת מבט אסטרטגית, והשפעות הפוליטיקה הפנימית על קבלתן, בתפיסת הבטחון של ישראל ובתהליכי קבלת החלטות בכלל.
חברת פרלמנט יהודייה בבריטניה התפטרה לאחרונה מחברותה במפלגת הלייבור בגלל גל האנטישמיות הפוקד את המפלגה.
לואיז אלמן, שהייתה חברה בלייבור 55 שנים, אמרה כי מנהיג המפלגה, ג'רמי קורבין, "אינו ראוי" להיות ראש ממשלה, כך דיווח ה-BBC.
במכתב ההתפטרות שלה כתבה אלמן שהיא "מודאגת מאוד" בשל העלייה באנטישמיות במפלגה בשנים האחרונות. אלמן הוסיפה שכבר אינה יכולה להמליץ להצביע עבור הלייבור, כאשר יש סיכון שקורבין יהפוך לראש ממשלה. מפלגת הלייבור, היא הוסיפה, "הפכה למקום קיצוני מאוד ולא נעים".
במכתב ההתפטרות שלה כתבה עוד אלמן, שכיהנה כחברת פרלמנט מאז 1997, כי "מפלגה שמרשה לגזענות אנטי-יהודית לפרוח אינה יכולה להיקרא אנטי-גזענית".
אלמן אינה המחוקקת הראשונה שמפנה עורף ללייבור בגלל התנהלותו של קורבין. מאז נבחר לראשות המפלגה ב-2015 עזבו מספר חברי פרלמנט, ביניהם כמה יהודים, אשר הביעו הסתייגות מהתבטאויותיו של קורבין, אשר אמר בעבר כי הוא רואה בחמאס ובחיזבללה "חברים".
"מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם ערכי הלייבור של שוויון, סובלנות וכיבוד מיעוטים", כתבה עוד אלמן. "הערכים שלי – ערכי לייבור מסורתיים – נותרו כשהיו. מפלגת הלייבור – בהנהגתו של ג'רמי לייבור – היא זו שהשתנתה".
מפלגת הלייבור אמרה בשנים האחרונות כי היא "פועלת נמרצות" לעקור מן השורש את האנטישמיות, אבל מנהיגי יהדות בריטניה וארגונים הנלחמים באנטישמיות טענו כי לא נעשה די וכי תחת הנהגתו של קורבין, רווחת האנטישמיות במפלגה.
הכותרות הראשיות עכשיו
לא. אין ספוילרים. עדיין לא צפיתי בסרט "הג'וקר".
בכתבה מעניינת מאד שפורסמה בעיתון הארץ, סופר על כוכב הלכת נוגה, על הניסיונות הרבים לראות את פניו ועל ההצלחות הקטנות במשימה זו. נוגה הוא שכננו השני, קרוב יותר לשמש ומכוסה כולו בשכבת עננים שגרמה במשך שנים רבות לבני אדם שונים לדמיין ולפנטז על העולם אותו היא מסתירה. המסתורין מעורר את הנפש. מה אם ישנו כדור ארץ נוסף המסתתר לו מתחת לעננים?
פני המפלצת, או פני הגהינום, הם בדיוק מה שהתגלה מאחורי מסיכת העננים של נוגה. מדובר בעולם עוין וחם בצורה בלתי נסבלת, ברגע שחודרים לשכבה שמסתירה את פניו
אבל לפעמים אנחנו מבקשים תשובה, וכשהיא מגיעה לבסוף היא קשה מנשוא. אם בסרט 8 מ"מ, גיבור הסרט מצליח להסיר את המסכה מפניו של הרוצח, רק כדי לגלות אדם שנראה "רגיל" ("ומה ציפית למצוא, מפלצת?", הוא שואל את אותו הגיבור), הרי שכאן פני המפלצת, או פני הגהינום, הם בדיוק מה שהתגלה מאחורי מסיכת העננים. מדובר בעולם עוין וחם בצורה בלתי נסבלת, ברגע שחודרים לשכבה שמסתירה את פניו.
במסכה יש כוח. ראינו זאת בסרט (וחשוב יותר – בקומיקס שנכתב על ידי אלן מור) V for Vendetta, שהוליד את המסכה המפורסמת בה השתמשו מפגינים רבים ברחבי העולם, כמו גם ארגון ההאקרים "אנונימוס". הסתרת הפנים שמה את המוסווה, כך נראה לנו, מעל החוק או אולי נכון יותר – מחוץ לחוק ומחוץ לתרבות בה נחקק החוק.
הרצון להיות מכוסה, מסווה, שונה ונפרד, מתגלגל והופך לרצון להתגרות בשפיות, לפעמים. מישל פוקו פותח את ספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" בציטוט של פסקל שלבטח מזכיר את סיפורה של אליס בארץ הפלאות: "בני האדם משוגעים הם בהכרח עד כדי כך שלא להיות משוגע הוא בבחינת צורה נוספת של שגעון".
המסכה, מסכתו של ונדטה או מסכתו של הקומיקאי, הסתרת הפנים מאפשרת למי שמעוניינים בכך מרחב בטוח להתייחס בציניות מוחלטת למה שמתרחש סביבם
גם בסרט ונדטה, כאשר גיבור העלילה נשאל אם הוא משוגע, תשובתו היא "אני בטוח שכך הם יגידו". אלן מור, שכתב את ספר הקומיקס של ונדטה, כתב גם את ספר הקומיקס של השומרים (Watchmen), בו דמות אחרת – "הקומיקאי", הוא מי שמבין את האמת על העולם.
אם תשאלו את דעתו לגבי עמדתם של בני אדם לגבי חשיבות מעשיהם בעולם, תשובתו כנראה תהיה ברורה – הכול בדיחה. המסכה, מסכתו של ונדטה או מסכתו של הקומיקאי, הסתרת הפנים מאפשרת למי שמעוניינים בכך מרחב בטוח להתייחס בציניות מוחלטת למה שמתרחש סביבם.
דמותו של הג'וקר, אם כך, הרי היא בלתי נמנעת. דרך הנבל האולטימטיבי, זה שאינו זקוק לכוחות על וחמוש רק בדעתו שהשתבשה, מודגם הרגע שבו המסכה כבר אינה מסכה, והופכת להיות לחלק אינטגרלי מהפנים אותם היא אמורה לכסות (ולפעמים הג'וקר מתאפר או חובש מסיכה כדי להראות כמו אדם מן השורה).
דמות הג'וקר היא בלתי נמנעת. דרך הנבל האולטימטיבי, זה שאינו זקוק לכוחות-על, וחמוש רק בדעתו שהשתבשה, מודגם הרגע שבו המסכה כבר אינה מסכה, והופכת להיות לחלק אינטגרלי מהפנים
בסיפור נפלא עליו בשם The Killing Joke, שנכתב גם הוא על ידי אלן מור ובריאן בולנד, הג'וקר רוצה להראות לבאטמן שכל מה שצריך כדי להשתגע הוא רק "יום רע אחד". אולי אז מסוגל האדם להגשים את חלומו, להסתיר את תווי הפנים האנושיים שלו ולהפוך למפלצת?
והנה מסכה אחרת. בצילום הזה מהאתר Euronews, מתוך תיעוד נסתר במעבדה בגרמניה על ידי הארגון Cruelty Free International ו- SOKO Tierschutz, אנחנו עדים לאחד מאינספור רגעים קשים מנשוא שתועדו במצלמה (שאר התיעוד כאן. זהירות, תמונות קשות מאד).
גם מסכה זו – אותו טשטוש דיגיטלי, גם היא מאפשרת לאדם המוסתר להיות מפלצתי מבלי לחשוש מהתוצאות. אני מביט בתצלום הזה ורואה בו רק יצור מרגיש אחד, בכאב ובפחד שלעולם לא אכיר.
גם מסכה זו – אותו טשטוש דיגיטלי, גם היא מאפשרת לאדם המוסתר להיות מפלצתי מבלי לחשוש מהתוצאות. אני מביט בתצלום הזה ורואה בו רק יצור מרגיש אחד, בכאב ובפחד שלעולם לא אכיר
היצור השני, שאת פניו אני לא רואה, ממילא אנחנו לא מרגישים את ליבו, את תחושותיו ואת אדישותו המפלצתית לכאב. איך הופכים לאדם כזה? "כל מה שנחוץ הוא יום רע אחד", אני חושב לעצמי ונזכר בכתבה על המחקר החשוב של תמר מרי בנוגע לחוקרים המבצעים ניסויים בבעלי חיים, בו ניתן לראות כיצד חוקרים צעירים, שלעיתים מזועזעים ממעשיהם, עלולים לבסוף להפוך להיות לאנשים אטומים לכאבם של קורבנותיהם.
מול מי שמצטערים על מעשיהם האיומים ישנם מי שקמים ממיטתם בבוקר, מחבקים את בני משפחתם ויוצאים לאמלל את חייהם של יצורים חושבים ומרגישים עד הערב, בו הם שבים לחבק שוב את יקיריהם. אולי כך – מאחורי הסתרת הפנים, אפשר לשמור על עצמך מפני האלימות הקשה בה אתה לוקח חלק.
חזרתי לכתבה על שכנינו החם, כוכב הלכת נוגה. אחת הסיבות לחום הבלתי נסבל שבו הוא אפקט חממה שמקורו באחוז גבוה מאד של פחמן דו חמצני באטמוספירה.
מול מי שמצטערים על מעשיהם האיומים, ישנם מי שקמים ממיטתם בבוקר, מחבקים את בני משפחתם ויוצאים לאמלל את חייהם של יצורים חושבים ומרגישים עד הערב, בו הם שבים לחבק שוב את יקיריהם
כן, מדובר באחוז גבוה הרבה יותר מהרמה המסוכנת אליה אנו גוררים את העולם שלנו, אבל הנה – דרך הכיסוי היפה של כוכב הלכת מתגלה האסון – אסון אקולוגי לעולם שאולי פעם היה דומה לעולם שלנו היום.
ברגע שראינו מבעד למעטה, מבעד להסוואה – ראינו את מה שראה הקוף במעבדה הגרמנית מול עיניו, את מה שחלקנו חולמים להיות לפעמים – ראינו את המפלצת דרך העננים הקודרים של זיהום והתחממות גלובלית.
gray skies are gonna clear up
Put on a happy face
Brush off the clouds and cheer up
Put on a happy face
פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
לפני כשנה, בהפרש של כחודש, ערכתי שתי שיחות לא קצרות עם אורנה פרץ. הראשונה היתה בסוף אוקטובר שעבר, ימים אחדים אחרי שפרצה סערת ה"את משעממת". השנייה, בתחילת דצמבר שאחריו.
הרקע לשיחות היה הזמנה שלי לפרץ לבוא לדבר במסגרת המאבק בשחיתות השלטונית והרס הדמוקרטיה. תוכן שתי השיחות מובא כאן לראשונה. אבל קודם, רקע הכרחי:
לא במקרה זכה הרגע ההוא לתשומת לב כה גדולה. הוא סיפק הצצה כנה ונדירה, נטולת פילטרים, שכבות איפור ומסכות, נאומי תועמלנים ולהטוטי מסיבות עיתונאים, לנפשו, מוחו ותודעתו של נתניהו. הוא היה רגע נדיר של כנות.
לא במקרה זכה הרגע ההוא לתשומת לב כה גדולה. הוא סיפק הצצה כנה ונדירה, נטולת פילטרים, שכבות איפור ומסכות, נאומי תועמלנים ולהטוטי מסיבות עיתונאים, לנפשו, מוחו ותודעתו של נתניהו
במילותיו ביטא נתניהו לא רק אטימות, גם לא רק את מה שהוא באמת מרגיש כלפי "הבייס"-המזרחי שלו, הביביסטי (לביבי יש כמה "בייס'ס"); אלא גם את תפיסת עולמו המזוככת חברתית-כלכלית. הם, תושבי הפריפריה, באמת משעממים אותו, כשם שתחומי הבריאות, הרווחה והחינוך הופקרו באופן מכוון בידי מדיניותו הכלכלית האלימה והמיטיבה עם בעלי הון.
רוב תחלואי מערכת הבריאות הם תולדה של מדיניותו הישירה של נתניהו עוד מהקדנציה הראשונה שלו. שתי החלטות קריטיות מוטטו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי ורוקנו אותו מתוכן: האחת, ביטול מס המעסיקים המקביל לבריאות, השנייה, ביטול סעיף תוספת תקציב שנתית קבועה בגובה שני אחוזים בגין הזדקנות אוכלוסיה והגידול הדמוגרפי.
שני סעיפי גידול תקציבי אוטומטי, ללא קשר לתוספות תקציב הכרחיות אחרות. אלה היו שניים מארבעת מקורות תקציב הבריאות, וביטולם – ללא יצירת מקורות תקציב תואמים חלופיים – הביא לייבוש המערכת ולמצב בו אנו נמצאים היום. בפשטות, למצב בו אין שירותי רפואה הולמים העומדים בדרישות חוק הבריאות. למציאות "המשעממת" שפרץ ביקשה לדבר עליה עם נתניהו.
רוב תחלואי מערכת הבריאות הם תולדה של מדיניותו הישירה של נתניהו עוד מהקדנציה הראשונה שלו, עם שתי החלטות קריטיות שמוטטו את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי ורוקנו אותו מתוכן
חוק הבריאות הממלכתי חוקק, בין היתר, בעקבות דוח הסיכום של ועדת החקירה הממלכתית למערכת הבריאות. בראש הוועדה עמדה השופטת בדימוס שושנה נתניהו, דודתו של נתניהו מנישואים. החוק נכנס לתוקף בינואר 1995. שנתיים בלבד מאוחר יותר, בינואר 1997, בוטלו שני מקורות התקציב האמורים. באישון ליל בכנסת, בחסות החוק המשחית והלא-דמוקרטי, "חוק ההסדרים", כגנבים בלילה, אושר הדבר בכנסת. בסך-הכל תשעה חודשים מבחירתו של נתניהו לראשות-הממשלה.
כל השבילים האלה, שיצאו לדרכם בינואר 1997, הלכו והתארכו, כשמדי שנה גדל החסר בתקצוב הנדרש למערכת הבריאות בצעדי ענק (שני אחוזים מדי שנה, עשרים-ושתיים שנים) – ונפגשו בנקודה העירונית הצפונית ביותר, קריית-שמונה, באירוע ההוא באוקטובר בשנה שעברה.
פרץ מחתה בפני נתניהו על היעדרו של חדר מיון בקריית-שמונה והוא ענה: "את פשוט לא מעניינת, את משעממת אותנו. אנחנו רוצים לדון בדברים שמעניינים אותנו. תביאי דברים מעניינים".
"אני בוחרת בך כל ארבע שנים וככה אתה עונה לי? תתבייש", היא ענתה. שאר הנוכחים באולם השתיקו אותה, קראו לה פרובוקטורית והיא הוצאה מהאולם בידי שוטרים
"אני בוחרת בך כל ארבע שנים וככה אתה עונה לי? תתבייש", היא ענתה. שאר הנוכחים באולם השתיקו אותה, קראו לה פרובוקטורית והיא הוצאה מהאולם בידי שוטרים.
כמה ימים מאוחר יותר הופיעה בשדולה לעידוד נשים בפריפריה בכנסת. כך היא נשמעה אז, באותו דיון בכנסת: "כשמחאו כפיים לנתניהו – אני הרגשתי שם חשופה, עירומה, כי דחפו אותי, כי הרביצו לי, כי קיללו אותי. ומאותו יום המשפחה שלי, אחותי התאומה – עוברים מסכת של התעללות. אני רוצה להגיד לכם שהצד"לניקים שברחו מלבנון הם המשפחה שלי כיום, הם חברים שלי ואותי לא מעניינת פוליטיקה. ערבי, ציוני, חרדי, מעניין אותי בני-אדם. תפסיקו לעשות עלינו פוליטיקה ותתנהגו אלינו כאל בני-אדם. אני לא אתן שישברו אותי, אני לא אתן שאף-אחד ידרוך עליי, שאף-אחד ירמוס אותי… כולנו נלחמים למען כולם. בואו, תאחדו את העם הזה. זרקו עליי אבנים, זה צריך להסתיים ברצח? יכלו לפגוע בי, יכלו לרצוח אותי. בואו נאהב אחד את השני".
פרץ סובלת ממחלה כרונית. היא נזקקת לטיפולים קבועים בבית-חולים, שלפחות באותה תקופה קיבלה בבית-חולים ביליניסון בפתח-תקווה, שש-שבע שעות, הלוך-חזור מהבית. מזה כעשור הולכים ומצטמצמים שירותי הרפואה הציבורית שמקבלים תושבי קריית-שמונה והסביבה.
וכשם שהרגע ההוא עם ביבי היה רגע כנות מזוכך ומשקף נאמנה, ככה שתי השיחות עם פרץ, כחלק מהתהליך שעברה בתוך שנה אחת, מספקות הצצה נדירה, כנה ומזוככת, מייצגת נאמנה, לפרופיל "הביביסטי", מקדש המנהיג.
כשם שהרגע ההוא עם ביבי היה רגע כנות מזוכך ומשקף נאמנה, ככה שתי השיחות עם פרץ, כחלק מהתהליך שעברה בתוך שנה אחת, מספקות הצצה נדירה, כנה ומזוככת, מייצגת נאמנה, לפרופיל "הביביסטי", מקדש המנהיג
יש לי השערה מה גרם להתהפכות של פרץ. לא צריך לקרוא בין השורות, המילים כתובות על גבי השורות עצמן, באותן שתי שיחות מלפני שנה, כדי להבין מה קרה כאן. היא היתה אדיבה מאד כשדיברנו, חביבה, ובאמת אפשר היה להתרשם שימנים ושמאלנים מסוגלים להתעלות על חילוקי דעות מסוימים למען משהו חשוב יותר, שוויוני וצודק יותר.
פרץ, אגב, לא הגיעה לדבר במסגרת המחאה. היא נימקה את אי-יכולתה להגיע בסיבות טכניות. בחודש האחרון היא משתתפת קבועה בהפגנות למען נתניהו בכיכר גורן ובמקומות אחרים. בתחילת החודש הזמין אותה נתניהו ל"סולחה" מצולמת היטב במשרדו ומדווחת בהרחבה ב"ישראל היום", "סרוגים", ערוץ 20 וערוץ 7. "עכשיו אני מבינה את שרה", סיפרה פרץ ל"מעריב" אחרי הסולחה. היא הסכימה לפני שנה שאפרסם את תוכן השיחות שלנו. חיכיתי לעיתוי מתאים.
שיחה ראשונה (28 באוקטובר 2018)
"כל המעורבות שלי היא לא פוליטית, היא חברתית, לאנשים כמוני", היא סיפרה, "אני מרגישה את המציאות על בשרי. חליתי לפני שנתיים. אני צריכה לנסוע לבילינסון, כל שלושה חודשים, שש-שבע שעות נסיעה בדרכים. אם אין לי מכונית, אני נוסעת באוטובוסים. לפני עשר שנים פלוס עוד היה לנו לפחות את המינימום בקריית-שמונה. היו פה די רופאים שהיה אכפת להם".
הטרגדיה שהסיפור פה הוא בכלל לא של דעה פוליטית. קורת גג, בריאות ורווחה הם לא מותרות, אלא חיים בכבוד.
"בדיוק. מותר לנו לצפות לזה. אני הקמתי את מאבק הדירות בקריית-שמונה, על-מנת שאנשים כאן יידעו את הזכויות שלהם. כי אנשים כאן אטומים, לא מבינים הרבה דברים מהחיים שלהם. זה נראה להם הזוי מה פתאום קמה להם פעילה חברתית. פתאום אני מקבלת כל מיני כינויים. 'שמאלנית', 'בוגדת', כי יצאתי נגד הליכוד. שואלים אותי, 'אוי ואבוי, מה קרה לך?'
ואני אומרת שהליכוד של היום הפך למפלגה של קפיטליסטים. ביבי זה פוטין מספר שתיים. אסור לך לדבר, אסור לך להביע דעה. אם את מביעה דעה – אוי ואבוי לך. אם את מעלה פוסט – אוי ואבוי
"ואני אומרת שהליכוד של היום הפך למפלגה של קפיטליסטים. ביבי זה פוטין מספר שתיים. אסור לך לדבר, אסור לך להביע דעה. אם את מביעה דעה – אוי ואבוי לך. אם את מעלה פוסט – אוי ואבוי. יש כאלה שמעדיפים לחיות בחושך, העיקר לתמוך בביבי המלך. הם יתעוררו עוד כמה שנים. כמו בת-יענה לטמון את הראש בחול".
הרבה אנשים אומרים, "עכשיו היא מדברת ככה – בבחירות היא תצביע ביבי"
"אני ממש לא אצביע לביבי בבחירות הקרובות. כל חיי כאן, מאז שהיתה לי זכות בחירה, עבדתי עם הליכוד בבחירות. השנה יצאתי נגד ראש-העירייה, בגלל השחיתות שיש כאן. בליכוד העדיפו שלא לקיים כאן פריימריס. אנשים שלא עושים דבר למען הציבור. אל תשאל מה אני עוברת בגלל זה. שיימינג, מה לא. הנה, תוך כדי שאנחנו מדברים, אני מקבלת הודעת וואטסאפ מחברת ליכוד בקריית-שמונה שמצטטת לי פוסט שאומר שאני שמאלנית, אחת מ'שוברים שתיקה', שאני מקבלת כסף מהקרן החדשה להשמיד את ישראל. אין לי מושג אפילו מי יושב בקרן-החדשה ולפני שלושה חודשים ארגנתי כאן הפגנה נגד 'שוברים שתיקה'. אבל זה יעבור להם. אף-אחד לא יפיל אותי".
תוך כדי שאנחנו מדברים, אני מקבלת הודעת וואטסאפ מחברת ליכוד בקריית-שמונה שמצטטת לי פוסט שאומר שאני שמאלנית, מ'שוברים שתיקה', שאני מקבלת כסף מהקרן החדשה להשמיד את ישראל
"אני לא עשיתי משהו רע. רחמנא לצלן, אבי גבאי הרים לי טלפון לתמוך בי. אוי-אוי-אוי. פתאום אני שמאלנית, נו, באמת. כי אסור להגיד חס וחלילה מילה לא במקום על הליכוד. מה הפכנו להיות? ביבי הרי אומר שהוא ראש-ממשלה של כולנו. שמאלנים, ימנים, חילוניים, דתיים, ערבים. קודם כל, אתה רוצה לכבד? תכבד את כולם. מי אתה חושב שאתה – שליט יחיד, נגמר העולם?
"אני מקווה שהוא לא יקבל יותר מספרים כאלה בבחירות, שיקבל בעיטה. ואני רוצה להגיד לך, שמי שגורם לפילוג בעם הזה – אני התכחשתי לזה עד לפני כמה ימים, אבל אחרי מה שחוויתי, האלימות, השיימינג – זה הוא. הוא לא ביזה אותי, הוא ביזה את כל העם".
שיחה שנייה (3 בדצמבר 2018)
"אני עדיין באש הלהבות", היא סיפרה והדגישה שוב, ש"זה ממש לא עניין לימין או שמאל. לי יש אג'נדה אחת: הגיע הזמן שנוכל להביע את דעתנו, בלי שיקראו לנו ימין או שמאל. שירותי רפואה בקריית-שמונה או בפריפריה זה לא עניין לימין או שמאל. צריך לעשות מהלך במערך הרפואה כאן. שינוי במאה-שמונים מעלות. לך תדע כמה אנשים נפגעו מהמצב הזה. רופאים שבקושי מסיימים לימודים, בקושי מסיימים סטאז', אז עושים להם, כביכול, טובה במשרד הבריאות ומביאים אותם לקריית-שמונה".
אז תבואי לדבר במחאה. המקום שלך איתנו. גם על זה המחאה, בסופו של דבר.
"אני נורא פוחדת שיקטלגו אותי עוד פעם כ'שמאל', 'מני נפתלי'. אני מקבלת המון קללות ואיומים. אין לי כח לזה. אותי לא מעניינת הפוליטיקה ולא ביבי-כן ביבי. אנשים צריכים להבין שאנחנו נופלים לידיים של הפוליטיקאים כשאנחנו מקוטלגים ימין או שמאל. המדינה צריכה להסתכל עלינו כשווים אל שווים. אתה יכול להיות שמאלן ואני יכולה לחבק ולאהוב אותך, ולהיפך. יש ויכוח לא יאומן בימין אם יגאל עמיר רצח את רבין או אם זה הגיע לרבין. אני לא תמכתי ברבין, אבל מה פתאום רצח?! (עמיר) המנוול הזה גרם לקרע בעם. אנשים מאבדים פרופורציות".
לביבי יש תרומה לזה. בפילוג, בסימון של אנשים כבוגדים.
"נכון. אני רוצה להגיד לך שאני הייתי עיוורת. עיוורת ברמות שאתה לא מבין. וגם אני הייתי אומרת 'רק ביבי' ו'ביבי המלך'. אבל כשנכנסתי לעומק בפעילות הפוליטית שלי וראיתי מה קורה בליכוד, רמת השחיתות פה בקריית-שמונה, הקמתי קבוצת פייסבוק שהיום מונה תשעת-אלפים איש מהעיר, ושיקפתי בפרסומים את כל מה שקורה בעיר. ובלי פחד. על הגרעון של העירייה, איך העלו שכר לבכירים בעירייה, העברתי ישיבות מועצה בשידור חי. חשפתי איך ראש-העירייה מנוהל מבחוץ בידי הליכוד, בנייה לא-חוקית, איך הכניסו את המשפחות שלהם לתפקידים בעירייה, לבתי-הספר, לשיטור העירוני. הכל קומבינות".
"קיבלתי איומים ולא דפקתי חשבון לאף-אחד. שתבין, אנשים פחדו לעשות לייק לפוסטים שלי. הייתי הולכת ברחוב ומקבלת איומים. כל יום העלו עלי פוסטים בפייסבוק. אבל היום יש כאלה שמחבקים אותי, מדברים, מבינים לאט-לאט".
מגיע לנו משהו אחר
"אנחנו לא צריכים לפחד מאף פוליטיקאי. אני לא תמכתי ביאיר לפיד, אבל פעם הייתי בכנס שלו וגם הכניסו אותו לקבוצת הוואטסאפ שלהם. בגלל שפעם אחת כתבתי הודעה שביקרתי בה את לפיד, אתה לא מבין מה הם עשו לי. אמרתי להם, 'אתם לא שונים מביבי'. פתאום עכשיו, כשנהייה העניין הזה עם ה'משעממת', אמרו לי במפלגה שלו, 'בואי תרוצי איתנו'. אמרתי, 'נראה לכם?! אחרי מה שעשיתם לי אז?' הכל שם מתנהל ביהירות ו'אני ואני ואני'. להגיד לך משהו, עמיר פרץ עשה המון לקריית-שמונה ובסוף בגדו בו פה".
בגלל שפעם אחת כתבתי הודעה שביקרתי בה את לפיד, אתה לא מבין מה הם עשו לי. אמרתי להם, 'אתם לא שונים מביבי'. פתאום עכשיו, כשנהייה העניין הזה עם ה'משעממת', אמרו לי במפלגה שלו, 'בואי תרוצי איתנו'
"חברת-הכנסת לאה פדידה מהמחנה הציוני הזמינה אותי לכנסת לשדולה שהוא הקימה, נשים למען הפריפריה. אישה מדהימה. היא דוגמא לזה שיש אנשים מעולים מכל הקצוות. אני אוהבת אנשים מכל הצדדים. חבל שיש אחרים שמתנהגים אחרת. יש הצעות חוק חברתיות מעולות, אבל על מה הן נדחות? על אגו של קואליציה. אם אני הייתי חברת-כנסת בקואליציה, לא הייתי מקשיבה לקואליציה. הייתי פועלת על-פי צו מצפוני.
"אם אני יודעת שיש ציבור שמת מרעב ואתם רואים את המצב שלו – איך אני יכולה להפיל הצעת-חוק לשיפור המצב שלו? יש פה קשישים שחיים מתחת לקו העוני. אני אחת שחיה מקצבת ביטוח לאומי. אבל מה הדבר הראשון שהם עשו כשחזרו מהפגרה למושב החורף? העלו לעצמם את שכר הח"כים. הם הרי אומרים, 'אנחנו נמשיך לדרוך עליהם והם ימשיכו לבחור בנו'. לא איכפת להם".
"יש אנשים פה בקריית-שמונה שאומרים לי, 'נכון, מה שביבי עשה לך לא בסדר, אבל במי נבחר?' ואני אומרת, 'איך זה שמתוך הליכוד לא יוצאים נגדו ושמים מישהו אחר?' כבר לא מעניין אותי שמאל או ימין. אני רואה את האנשים, איך הם מתמוטטים, אני הרי באה מהמקום הזה".
יש פה קשישים שחיים מתחת לקו העוני. אני אחת שחיה מקצבת ביטוח לאומי. אבל מה הדבר הראשון שהם עשו כשחזרו מהפגרה למושב החורף? העלו לעצמם את שכר הח"כים
"נסעתי ביום חמישי לבית-חולים בצפת לעשות MRI ולקבל את התרופה שלי. יושבים שם אנשים בקרוון, קטן, מסריח, חולי סרטן, שתיים-עשרה שעות מחכים בתור לקבל את התרופה שלהם – אתה קולט? אני סובלת ממחלה שלפעמים אני לא קמה מהמיטה לשבוע שלם. סחרחורות וכאבי ראש. ואם אני יכולה לפתוח את הפה ולדבר בשביל אנשים שלא יכולים, אני אעשה את זה. נמאס לי לראות את זה. פשוט נמאס לי".
ינסו לקנות אותך
"אני לא אחת שנופלת בקלות לבורות. רצו לעשות ביני לביבי סולחה. כשבאתי לדיון בשדולה בכנסת, דיבר איתי מישהו במשרד שלו וביקש ממני להתנצל בפני ביבי. אמרתי לו, 'תפתח את הדלת, מה חשבת שאני פראיירית שלך או של מישהו?' הוא אמר לי שהוא חושב שצריך להרגיע את הרוחות, שמה שעשיתי הוא לא בסדר ושאני אתנצל. אמרתי לו שאני יכולה לדבר איתו בשפה גבוהה וגם בשפה כמו אלה מקריית-שמונה. 'אתה רוצה שאני אדבר אליך כמו האלה מקריית-שמונה? תפתח את הדלת, אני לא רוצה להתנצל ואני לא מתנצלת בפני אף-אחד'. ככה אמרתי לו".
הבעיה שאותו אחד לא לבד. הרבה כמוהו חושבים שדווקא את זאת שצריכה להתנצל.
"זה כבר לא הדור של ההורים שלהם. עדיין יש כאלה דור שני או שלישי, פנאטיים שהולכים עם ההורים שלהם ומצביעים 'ליכוד-ליכוד-ליכוד', ואני אומרת, בסדר, גם אני ליכוד – אבל איפה הליכוד?! הליכוד של היום רוצה להיות קומבינאטור. כמו אצלנו שיש אנשים שפעם יצאו נגד ביבי והיום הם יד ימינו, כי קיבלו תמורת זה דברים. למה לא, גם אני רוצה.
באו אלי לפני כמה זמן, ראו שיש לי כח, אמרו לי 'אורנה, מה הבעיה שלך, רוצה לשבת במועצה? נארגן לך, רק תרדי מזה'. עניתי להם שהבעיה שלי זה אנשים כמוהם שנמצאים בתוך העירייה
"אני גרה באותה דירת עמידר שלושים-וחמש שנה ואני לא מקבלת כלום. למה, כי אני לא יודעת לדבר? כי אני לא יודעת להיות מושחתת? באו אלי לפני כמה זמן, ראו שיש לי כח, אמרו לי 'אורנה, מה הבעיה שלך, רוצה לשבת במועצה? נארגן לך, רק תרדי מזה'. עניתי להם שהבעיה שלי זה אנשים כמוהם שנמצאים בתוך העירייה. אנשים כאלה צריכים לשבת בבית-סוהר. את השחיתות חייבים למגר".
* * *
בחודש האחרון, בדיוק שנה לאירוע ה"את משעממת", פרסמה פרץ שורה ציוצים בטוויטר. "לצערנו השמאל שכח מה זה להיות בני-אדם"; "על מי מגנים המושחתים מהשמאל" בצירוף לינק לכתבה על… רות דוד; על "כמה אהבה יש בנשמה. עם ישראל הגיע לכיכר גורן להעניק אהבת אמת לראש-הממשלה שלנו. רק ביבי. העם דורש לסגור את תיקי נתניהו מיד"; או "בשמאל נחצו קווים אדומים… עברתם כל צלם אנוש. הימין רקד והפגין אהבה, בשמאל כרגיל מלא שנאה", ועוד-ועוד.
הרגשתי שהגיע העיתוי לפרסם את השיחות איתה. גם לנהל איתי את השיחות שניהלה וגם לטנף אחר-כך על אותם אנשים – שום מחלקה נוירוכירורגית לא תתקן עמוד שדרה כזה
וכשפרץ התחילה לטנף לפני כמה זמן בתגובות לפוסטים בדף של הקריימיניסטר, הרגשתי שהגיע העיתוי לפרסם את השיחות איתה. גם לנהל איתי את השיחות שניהלה וגם לטנף אחר-כך על אותם אנשים – שום מחלקה נוירוכירורגית לא תתקן עמוד שדרה כזה.
חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט מחבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר
למקרה שפיספסת
תגובות אחרונות
חנה סנש אולי אינה התשובה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על מקורות ההשראה של ג'ולי רוברטסון, אמנית אמריקנית נוצרייה שנולדה ביפן. אבל אחרי ביקור קצר בישראל, במהלכו נחשפה לראשונה לסיפורה של הצנחנית היהודייה, החליטה רוברטסון שאומץ ליבה של סנש ראוי לתפוס מקום ביצירתה.
במשך ארבעה ימים עבדה האמנית על ציור בגודל של כ-9×12 מטרים, שמעטר כעת קיר ענק בסן-דייגו. "לשמוע את סיפורה של בחורה כה צעירה, שהיה לה הכוח הפנימי לצאת לפעולה כה מסוכנת, ושלא נשברה ולא מסרה מידע גם אחרי שנשבתה – זו הגיבורה שלי", אומרת רוברטסון. "לכן, רציתי לצייר אותה".
רוברטסון, המכונה גם ג'ורי (JUURI), ציירה את הציור בשכונת איסט וילג' בסן דייגו. היא שמעה את סיפורה של סנש, שצנחה מעבר לקווי האויב של הנאצים, במסגרת מסע לישראל מטעם פרויקט פילוס, ארגון נוצרי פרו-יהודית.
היה זה ביקורה השלישי בישראל. בפעמיים הקודמות היא השתתפה במשלחות מטעם Artists 4 Israel (אמנים למען ישראל), קבוצה המביאה אמנים מתחומים מגוונים לביקורים בארץ. "שמעתי על ישראל כל חיי, אבל אי אפשר להבין את ישראל באמת עד שמבקרים בה", מספרת רוברטסון, המתגוררת באוקלהומה.
במסגרת המשלחות מטעם Artists 4 Israel ציירה רוברטסון ציורי קיר בכל רחבי המדינה, כולל על קיר בגבול לבנון – חוויה שאותה היא מתארת כ"ייחודית".
נדרשו לה שבעה ימים להשלמת הציור שגודלו כ-4×9 מטרים, ובו פני אישה המוקפים בסוסים שמתבוננים ביונה האוחזת בענף זית. "זה היה קצת שונה", היא מתארת את העבודה על הפרויקט בגבול, "בגלל החיילים שכל הזמן עברו במקום".
רוברטסון, שאימה יפנית ואביה יפני-אמריקני, חיה ביפן עד גיל 6. היא ומשפחתה עזבו כשאביה, ששירת בצבא ארצות הברית, הועבר לקנזס. היא שואבת השראה ממולדתה ומשלבת מוטיבים פרחוניים יפניים עם דימויים של פנים נשיות. בציור הקיר של חנה סנש עיטרה רוברטסון את מדי הלוחמת בפרחים מקימונו יפני.
ציור הקיר הוא חלק מפסטיבל "נשים שמציירות", (Ladies Who Paint), פסטיבל בן שבוע שבמסגרתו 12 אמניות הציגו ציורי קיר בשטח ציבורי בסן דייגו.
רוברטסון לא הייתה בטוחה שהמארגנים יאהבו את הרעיון שלה, כיוון שרובם המוחלט של האמנים האחרים נמנעו מתיאור דמויות היסטוריות.
"אבל הראיתי להם את התכנית והסברתי להם, והם אמרו, 'זו ההעצמה הנשית האולטימטיבית, היא הייתה כזו גיבורה', והם חשבו שזה מאד מגניב", היא אמרה.
אמנם שמה של סנש אינו מופיע בציור הקיר, אך דמותה לובשת מדים עם סמלים של צנחנים בריטיים. רוברטסון מקווה שהאמנות שלה תעורר השראה הן אצל אלו שמזהים את הדמות והן אצל הצופים שמעולם לא שמעו על חנה סנש.
"אני חושבת שהציור מפגין רצון טוב עבור העיר והקהילה היהודית, ועבור כולם והוא פשוט יפה", היא אמרה. "גם אם הם לא יודעים מה המשמעות שלו, יש משהו ביצירות אמנות ענקיות כאלה שמשפיע על אנשים".
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית עם גיא זהר ישירות לתיבת המייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם