הגיעה העת הזאת, רגע לפני סיכומי שנה, זמן הצפייה לעתיד. לנסות להבין מה יוצרי הקולנוע הישראלים מבשלים לנו לשנה הבאה. בשנה האחרונה הם היו צריכים לצלם סרטים חדשים בתנאים לא פשוטים, תחת טילים ואזעקות. תחת מתח לא רגיל. עם התעניינות פחותה מהרגיל מחו"ל.

סקירות שכאלו, כמו תכניות אירוח, בדרך כלל מתחילים עם: יש לנו ליין-אפ מרגש! אז לא, השנה הבאה בקולנוע הישראלי נדמית לי פחות מרגשת מהרגיל. אמנם אנחנו עדיין מחכים לחשיפה של פרויקטים מהשאריות מהשנה שעברה (אתי צ'יקו והסרט הישראלי-גיאורגי שלה הוא הכי מסקרן מביניהם), ובקרוב יעלו למסכים באופן מסחרי "הטבעת" של אדיר מילר (אהבתי), "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס (מאוד אהבתי) ו"סודה" של ארז תדמור (גם אהבתי). בפוסט הזה אני מנסה לצפות קצת קדימה יותר, אל הפסטיבלים הישראלים והבינלאומיים של השנה הקרובה, ואולי גם להקרנות מסחריות בהמשך השנה (אני נמנע מלהזכיר כאן את "לשחרר את שולי 2" ואת "ההילולה 2" ואת "גולסטאר". הם פחות מעניינים אותי).

הפרויקטים המתעסקים ב-7 באוקטובר עדיין בדגירה (וטוב שכך. אירוע בסדר גודל שכזה מצריך פרספקטיבה של זמן), והתותחים הגדולים של הקולנוע הישראלי (ניר ברגמן, שמי זרחין, אבי נשר) לא יורים השנה. בכל זאת אספתי לכאן כמה פרויקטים מסקרנים שיחשפו בשנה הבאה, והנה הם:

כן – נדב לפיד

הבמאי הישראלי עם השם הכי מפוצץ שיביא השנה סרט חדש הוא נדב לפיד, אבל אני, מערכת היחסים שלי עם הקולנוע של לפיד מאוד מעורערת. את סרטו הראשון, "השוטר", ממש שנאתי. את השני, "הגננת", שנאתי פחות (אהבתי הרבה יותר את הרימייק האמריקאי). סרטו השלישי, "מילים נרדפות", זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין, אז הלכתי לראות גם את זה. לטעמי, לצד רגעים ממש לא טובים, היו שם גם רגעים מרגשים. ואת סרטו הקודם, "הברך", ממש אהבתי. משהו שם בסערת הרגשות העצומה של אהבה גדולה וכעס גדול על המדינה הזאת שנקראת ישראל – משהו שם תפס אותי.

אז השנה נדב לפיד יביא את סרטו הארוך החמישי, שיקרא פשוט "כן". אני לא ממש מ להמשיך לקרוא ←