(שם הסרט במקור: Truman)

וכשההצגה נגמרת, יש רגע מיוחד. רגע של רגש מזוקק. דמעה קטנה. השלמה. משהו שלקחנו איתנו הלאה. שיעור קטן לחיים. צחוק ובכי. חוויה שתיזכר. השתחוויה קלה, השחקן הולך לאחורי הקלעים להוריד את האיפור, והקהל הולך הביתה, ועם חומר למחשבה.

קל לי להבין למה הסרט הזה, "טרומן", זכה בכל כך הרבה פרסים, במיוחד בארצות דוברות ספרדית. לא רק שמובילים אותו שני שחקנים מהטובים והמשובחים שיש בעולם (דובר הספרדית, ובכלל), אלא שיש בסרט הזה להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Moonlight)

ים. מקווה מים שגבולותיו אינם נראים. אינם נתפסים במחשבה האנושית. בטח לא כשאתה מסתכל עליו מהחוף הביתי שלך, עם כוס קפה ועם סיגריה (ז'תומרת, אם אתה מעשן). החיים, כמו הים, גדולים ואינם נתפסים. כמו הים, הם אכזריים לעיתים, ונעימים לרגעים.

זה לא סתם, לדעתי, שהאימאג' המרכזי שמפרסם את בואו של הסרט הזה, "אור ירח", לקוח מהסצינה בה האב האלטרנטיבי של גיבור הסרט מלמד אותו לשחות בים. מלמד אותו לחיות.

זה לא סתם שסצינת האהבה המרכזית של הסרט מתרחשת בים.

זה לא סתם שהסצינה האחרונה, המרגשת, והיפהפיה של הסרט מתרחשת בבית שנמצא ליד הים.

זה לא סתם שהשוט האחרון של הסרט הוא ילד שמביט עלינו בעודו עומד על חוף הים.

על זה הסרט. על אמנות החיים. על הדרך שבה אנחנו מנווטים את עצמנו בים החיים הקשוח, הלא ידידותי, שיש בו מעט מאוד רגעי נחת, אבל כשהם באים, הם כל כך מתגמלים.

אני יודע מעט מאוד על הסרט הזה, על יוצריו. שמו הגיע לאוזני רק לפני כמה חודשים. הבמאי לא מוכר. השחקנים לא מוכרים. למעשה רק אחד נראה סמי-מפורסם, ושמו מוזכר בפיד הטוויטר שלי בעיקר כדי לומר שיש לו שם בלתי אפשרי (מאהרשלה עלי, או משהו כזה. מי שראה את להמשיך לקרוא ←

בניגוד להכרזת המועמדויות לאוסקר מאתמול, שנעשתה בסרטון מהיר, קולח, מתוקתק, מדויק, מתקשר, ונעים לצפיה, התקיימה הבוקר בצרפת מסיבת עיתונאים מנומנמת, מגושמת, מבולבלת, שבה הוכרזו ביד כבדה, עם לא מעט טעויות (טכניות ואחרות) המועמדים לפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. יש כמה השקות בכל זאת בין האוסקרים לסזאר: בשניהם מועמדת איזבל הופר לפרס המשחק (נדמה לי שלפחות בצרפת, היא ההימור הכי בטוח לזכיה), ובשניהם מועמדים לפרס סרט האנימציה הסרטים "חיי כקישוא" ו"הצב האדום".

ויש עוד כמה וכמה דברים מעניינים בסזארים. למשל, "היא" של פול ורהובן. סרט משובח ופסיכי, שעדיין מוצג בהקרנות מסחריות בישראל,  הוא בעצם הסרט המוביל במספר המועמדויות, 11 במספר: הסרט הטוב ביותר, שחקנית (הופר), בימוי (ורהובן), שחקנית משנה, שחקן משנה, צילום, שחקן מבטיח, סאונד, עריכה, תסריט מעובד, ומוסיקה.

סרט נוסף שמועמד ל-11 פרסי סזאר הוא להמשיך לקרוא ←

לפני כמה שבועות סקרתי כאן בבלוג את המועמדים לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית לקולנוע. אתמול התקיים טקס חלוקת הפרסים, ויש זוכים. אמנם יש זוכה אחד בפרס הסרט, אבל האקדמיה השבדית הקפידה השנה לפזר את פרסיה באופן כמעט שווה, ואין בעצם זוכה אחד מרכזי.

וכך יצא ש: להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: The Founder)

המפיקים של הסרט הזה הם האחים ווינסטין. בוב והארווי. המפיקים הנודעים. אלו שהיה להם פעם מגע של זהב (למשל: "סיפורו של וויל האנטינג", "שייקספיר מאוהב", בין היתר). הם ידעו לזהות איכות, ולדחוף אותה באגרסיביות לקהל ולפרסים. אבל הם איבדו את הטאץ' שלהם, והם מסובכים עם לא מעט פרויקטים, אפעס, לא הכי איכותיים. הסרט הכי טוב שהם מעורבים בו כרגע הוא "סארו הדרך הביתה" (סרט חביב, אבל לא מתקרב לסרטים שלהם מפעם). במקרה של "המייסד", הם פשוט הימרו גרוע. הם רצו לדחוף את הסרט הזה לאוסקרים. הם דחו את תאריך היציאה שלו לסוף דצמבר מתוך תקווה לעורר באז לפרסים. אבל כשהגיעו הביקורות הראשונות, הן טענו: "השחקן מצוין, הסרט לא". הרבה פעמים אני מוצא את עצמי לא מסכים עם המבקרים האמריקאים. הפעם הם צודקים.

כי "המייסד" הוא שיר הלל לדרך החיים האמריקאית. לעקשנות, להתמדה כנגד כל הסיכויים. אבל הוא שיר מזייף מאוד. כי לא באמת מדובר בשיר הלל. מדובר בשיר מתחנף, מתלקק בצורה קיצונית. רק תביטו בסצינה בה גיבור הסרט מגיע למקדונלדס לראשונה. סרט פרסומת בוטה למסעדת ההמבורגרים האמריקאית הגדולה מכולם. כולם כל כך נהנים מקציצת הבשר הזו, מהשירות, מהחוויה – היה חסר רק הילוך איטי כדי לעשות את זה מזויף יותר.

כי זאת הטעות המרכזית של "המייסד" – הוא סרט נעים ומתקתק על נושא אכזרי וחסר רחמים. המוסיקה שקטה ומלטפת. הצילום בצבעים חמים משרה אווירה ביתית. אבל גיבור הסרט להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Gilda, no me Arrepiento de este Amor)

קל מאוד ללגלג על הסרט הזה. סרט על זמרת פולקלור ארגנטינאית, עם מוסיקה פשוטה, יש כאלו שיגידו נחותה, ללא תחכום, עם כוכבת הטלנובלות נטליה אוריירו בתפקיד הראשי. לא סרט איכות. ממש לא.

אבל אני אוהב את הסרט הזה. זה כמו שמישהו יעשה סרט על זמרים של מוסיקה מזרחית, שאני לא אוהב.

רגע, כבר היה אחד כזה. אני לא מחובבי זוהר ארגוב, אבל את הסרט עליו דווקא אהבתי. לא בגלל הנוסטלגיה, כי אני לא מתרפק על המוסיקה הזו. לא גדלתי על זה. אבל הכניסה לחיים של האנשים האלו – זה כן מעניין אותי. וכשזה נעשה בכשרון (מאז ועד היום, זה תפקיד חייו של שאול מזרחי), זה סוחף ומרגש.

בהבדל מזוהר ארגוב, ג'ילדה, מסתבר, לא הסתנוורה מהתהילה. לא סמים, לא עושר ורצון לטרוף עוד ועוד. לא פחד מהנפילה. כל מה שעניין את ג'ילדה היה להישאר אותה בחורה פשוטה מהעיירה. היא מעולם לא קפצה מעל הפופיק. אדם פשוט ממקום פשוט ששרה מוסיקה פשוטה, ושנשארה פשוטה גם כשמגיעה ההצלחה הגדולה. והו, היא מגיעה. וכמה היא נבוכה כשהאהבה הגדולה שוטפת את הנשמה. ועדיין היא נותנת אהבה חזרה. סצינה אחת שבה אשה אחת מבקשת ממנה ברכה, משל היתה רב חשוב, מרגשת מאוד בגלל הצורך להישאר פשוטה. מה פתאום, שאני אתן לך ברכה? מי אני בכלל? אבל בסדר, שיהיה, אם זה יעשה לך טוב…

כזאת היתה ג'ילדה. והפשטות הזו קנתה אותי (בטקס קבלת איזשהו פרס היא מביאה את הבנות שלה איתה. כי היא לעולם לא שוכחת את הבסיס שלה, את המשפחה שלה). ומסתבר שגם סרט הקולנוע ש להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Silence)

אני צריך לומר מראש שבכל הקשור למקום של היצירה הזו בין שאר היצירות בקאנון של אחד הבמאים הכי נחשבים בעולם, מרטין סקורסזה – קטונתי מכדי לכתוב על כך. אני יכול לדבר על הסרט הזה בלבד (וגם על זה בקושי).

כי הבנתי הקטנה מיחסת לסרט הזה נסיון לבחון את אמונתו של הגיבור (ושל קהל הצופים) באלוהים, למרות שהוא לא עונה לנו. אנחנו מתפללים לשתיקה. למשהו אמורפי. למישהו שעונה לנו, אם בכלל, בסמלים. בסימנים. באירועים שאנחנו מפרשים כאילו הם נשלחו מלמעלה, אבל אנחנו לא בטוחים. איך אנחנו יכולים להאמין במשהו/ מישהו שלא באמת עונה לנו על השאלות?

שאלות מרתקות, קיומיות, בסיסיות מאוד לחיים שלנו על פני האדמה. חבל שהסרט עצמו לא באמת נכנס לעובי הקורה. לא באמת בודק את ההשפעה של חיי הרוח על החיים היומיומיים שלנו.

הבעיה העיקרית שלי עם "שתיקה" היא להמשיך לקרוא ←

בשנים האחרונות אני עוקב גם אחרי הנעשה בקולנוע הקנדי, ובחלונות הראוה שלו – פרסי האקדמיות לקולנוע שם. שתי אקדמיות יש שם בקנדה, אחת של מדינת האם, קנדה, ואחת של חבל קוויבק השואף לעצמאות. השנה, האקדמיה הקוובקית עושה כמה שינויים, ביניהם גם דחיית הטקס ממרץ ליוני (ותוך כך הבדלתו מהטקס של האקדמיה האם), כך שהדיווח על הנעשה בקוויבק יעשה בשלב מאוחר יותר של השנה. בינתיים האקדמיה הקנדית ממשיכה בשלה, ופרסמה אתמול את המועמדויות שלה לפרס הסרט הקנדי הטוב ביותר לשנת 2016.

והמועמד המוביל הוא הבמאי הנודניק שאי אפשר לברוח ממנו, קסאויה דולאן. בשנה שעברה הוא הציג את סרטו האחרון, "רק סוף העולם"  (Juste La Fin Du Monde), בפסטיבל קאן. לעומת התשבוחות שסרטו הקודם (והנורא לטעמי) "מאמי" קצר, הסרט האחרון שלו נתקל בכתף קרה מהמבקרים. בחור צעיר שעף מהקן המשפחתי לפני שנים חוזר עכשיו כדי להודיע להם שהוא גוסס. הו. כיאה לדולאן, ילד מגודל שכמותו, הוא השיב בגסות לטענות המבקרים. כיאה לדולאן, מדובר בסימפוניה של צעקות, ויכוחים, וצרחות מחרישות אזניים, מה שלא מנע מחבר השופטים בקאן להעניק לו את הפרס השני של הפסטיבל. ועכשיו גם האקדמיה הקנדית מכבדת את הבן יקיר לה קנדה, והסרט הזה מוביל את המועמדים עם 9 מועמדויות: פרס הסרט, בימוי (דולאן), שחקנית משנה (נטאלי באי הותיקה, החוזרת לשתף פעולה עם דולאן לאחר שכיכבה גם בסרט קודם שלו, "לורנס בכל מקרה"), שחקן משנה (וינסנט קאסל, מ"מלך שלי", "ברבור שחור", ועוד הרבה סרטים טובים), תסריט מעובד (דולאן), צילום, איפור, סאונד, ועריכת סאונד.

"רק סוף העולם" יעלה בקרוב בישראל, בבתי קולנוע "לב".

עוד מועמד מוביל לפרס הוא סרט שכבר הוקרן בישראל בשנה שעברה, ודי נשכח. סרט שכיוון כנראה לאוסקר (ביוגרפיה של דמות אמיתית, סיפור חשוב, זכויות שחורים) אבל לא פגע כי הוא כנראה לא היה מספיק טוב (לא ראיתי), אז הוא די נקבר ונשכח. מדובר ב"המרוץ" (Race), סיפורו של האצן השחור ג'סי אוונס, ונצחונו באולימפיאדת ברלין 1936 מול עיניו הבוחנות של היטלר. "המירוץ" מועמד ל-8 פרסים: פרס הסרט, שחקן, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, אפקטים, סאונד, ועריכת סאונד.

ואלו הסרטים המובילים את רשימת המועמדים. אבל יש עוד כמה לא מוכרים ברשימה. הנה סקירה של הבולטים בהם: להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Nocturnal Animals)

צריך לומר מראש: מדובר בסרט פגום, שחלק לא קטן ממנו לא עובד דרמטית. אבל הו, הבו לי כל שבוע סרט פגום שכזה. סרט מרשים מאוד, אינטלגנטי, מעורר מחשבה, מטריד מנוחה. סרט שיש בו כוונה, גם אם היא לא תמיד אפקטיבית. עשרה סרטי קומדיה אמריקאית מטופשת או אקשן הוליוודי זניחים לא ימלאו את נפשי כמו סרט פגום אחד כזה.

"הייתי צריך להרוג אותו!" להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Snowden)

אחרי שעה בערך הסרט נעצר. הדמויות בסיפור המסגרת, במלון בהונג-קונג, אומרות: בוא ניקח הפסקה. והן הולכות. נשאר סנודן עצמו, והצלמת-דוקומנטריסטית, שמקפלת את הציוד שלה. ברגע החופשי הזה סנודן מביט בחלון, ומדבר בחופשיות, מסביר את מניעיו, מסביר את המכניקה של כל הדברים שקרו לו. והבמאי, אוליבר סטון, מאייר את דבריו באנימציה ממוחשבת, ועזרים ויזואלים שונים. קליפ.

ואז הבנתי: הסרט הזה הוא לא סרט קולנוע. "סנודן" של אוליבר סטון הוא הרצאה על המצב של חופש הפרט בעולם. על איך, בשם הבטחון והפחד מהתקפות טרור, השלטון עוקב אחרי כל אחד ואחת בעולם. אחרי המיילים, והפייסבוקים, והפלאפונים, והכל בכל מכל – הם רואים אותנו בכל רגע ובכל דבר שאנחנו עושים. פומבי ופרטי. אין פרטי.

יופי. הבנתי. אבל מה עם קצת, נו, להמשיך לקרוא ←