אז כמה מועמדויות קיבל "מקס הזועם"?

רגע, לפני זה:

בשנה שעברה הקולנוע האוסטרלי נצץ מאוד. שני סרטים זכו במשותף בפרס הסרט הטוב ביותר. אחד מהם התגלה כסרט לא רע, אם כי מיושן למדי ("עקבות במים" של ראסל קרואו). השני לא הוקרן מסחרית בישראל, אבל בהקרנה סינמטקית אחת שהצלחתי לתפוס גיליתי את אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה ("הבאבאדוק"). ועוד כמה פרסים בטקס של השנה שעברה הלכו לכיוון סרט מדע בדיוני נפלא בעיניי ("יעד ידוע מראש"). אז בטח שיש סיבה להפנות מבט אל הטקס של השנה, לראות מה יש לקולנוע האוסטרלי להציע.

ואנחנו כבר לקראת סוף 2015. עוד מעט יתחילו כל אתרי הקולנוע לסכם את השנה. ברשימות השונות יופיע, לבטח, "מקס הזועם, כביש הזעם". הביקורות התעלפו מהסרט הזה. אני בכלל לא הלכתי לראות אותו. אני לא ממש אוהב סרטי אקשן. מכוניות מהירות לא עושות לי את זה (לא ראיתי אף אחד מסרטי "מהיר ועצבני". לא מזיז לי). לא ראיתי את אף אחד מפרקי הטרילוגיה המקורית משנות ה-80. אני גם לא ממש אוהב רוק כבד. ואיכשהו, לפי כל מה שקראתי, "מקס הזועם" גרסת 2015 הוא כמו סרט אקשן רועש מאוד, בווליום גבוה מאוד.

אז עם כל זה, לא היתה לי באמת סיבה לראות את "מקס הזועם". אבל המבקרים אוהבים אותו. והוא גם זוכה להערכה גדולה מאנשי מקצוע (אל תתפלאו אם תראו אותו מועמד לאוסקר עוד מעט). האקדמיה האוסטרלית העניקה ל"מקס הזועם: כביש הזעם" להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Black Mass)

זה הסיפור על סרט שלכאורה הכל בו ממש בסדר. אבל בכל זאת הוא לא עובד.

סקוט קופר התגלה בסרט עדין ויפהפה שנקרא "לב לא שפוי". סרט על זמר שהביא את האוסקר לג'ף ברידג'ס. אח"כ הוא עשה את "אחים בדם", סרט שאהבתי, אבל גם כזה שנדחק הצידה מהתודעה. אולי בגלל שלכאורה עבר קופר מסרטים עדינים לסרטים קשוחים יותר, אבל הוא מסרב להיסחף אחר הגלוריפיקציה של האלימות, ובכך הוא מאבד חלק מהקהל. וגם ב"חוקי הפשע" קופר לא מתלהב מהאלימות. אבל כאן הוא גם לא מתלהב מהאנשים עצמם. בכלל, "חוקי הפשע" הוא סרט לא מתלהב. וזאת הבעיה העיקרית שלי איתו.

כי הסרט הזה מספר סיפור די בלתי יאומן. מזמן לא ראיתי את ה להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Burnt)

בשביל להסתדר אתה מוכרח להיות

נחש, פוליטיקאי, חלקלק, מעוניין, מנוול, אינטרסנט…

(רפי פרסקי, "עין רעה", מתוך "כמה פעמים ספרת עד עשר")

—————–

ממש כמה דקות לפני שאני מתיישב לכתוב את הביקורת הזו, קראתי את רשמיה של נטע אלכסנדר מהקרנת הסרטים החדשים של אלכס גיבני ושל דני בויל-אהרון סורקין על סטיב ג'ובס. בפסקה האחרונה מסכמת אלכסנדר : "(2 הסרטים) מאפשרים לכל אחד לשפוט בעצמו אם הגאונות של ג'ובס הצדיקה את התנהגותו הבלתי נסבלת…"

אני עוד לא ראיתי את הסרטים האלו, אבל אני בטוח שהם מטפלים בשאלה האם גאונות מצדיקה נבזיות ביותר מורכבות וחוכמה מהדרך שבה ג'ון וולס עושה ב"משחק באש".

הסיבה הכמעט יחידה שבגללה בכלל הלכתי לראות את הסרט הזה היא בראדלי קופר. בכל זאת, שחקן שהיה מועמד לאוסקר 3 פעמים ב-3 השנים האחרונות ("צלף אמריקאי", "חלום אמריקאי", "אופטימיות היא שם המשחק האמריקאי"), אז כן, לשחקן הזה יש כבר שם שלוקח אותי לקולנוע. וגם כאן הוא נותן את כולו. אבל הדמות שהוא מגלם היא דמות די דוחה.

והדמות הזו לוקחת אותי לדיון: האם, בעבור הצלחה, מותר לך להיות בן זונה, מניאק, חרא של בן אדם? ולמה בכלל להמשיך לקרוא ←

פרסי סוּר (Sur) הם פרסי האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע. וזה מה שקרה: ב-28 בספטמבר ארגנטינה הודיעה על הסרט שהיא בוחרת לשלוח לשיפוט האקדמיה האמריקאית בתחרות האוסקר לסרט בשפה שאיננה אנגלית. באותה הזדמנות הודיעה האקדמיה הארגנטינאית על המועמדים לפרס הסוּר. הסרט שמייצג את ארגנטינה באוסקר הוא אחד המועמדים, והוא אפילו המועמד המרכזי, עם מספר המועמדויות הכי גבוה, אבל הוא לא בהכרח הזוכה (כמו אצל אקדמיה אחרת שאנחנו מכירים…). בפוסט הזה אני אסקור את המועמדים המרכזים לפרס האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע, לקראת טקס חלוקת הפרסים שיתקיים ב-26.11.

משפחה (El Clan) – פאבלו טראפרו

זה הסרט שארגנטינה שולחת השנה לאוסקר. סיפורה (האמיתי) של להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Mr. Holmes)

הלכתי לסרט הזה בלי הרבה חשק, אבל עם תקווה קטנה שבכל זאת יש בו משהו. לפני יותר מ-15 שנה ראיתי סרט יפה של הבמאי הזה, ביל קונדון, עם השחקן הזה, איאן מק'קלן. "אלים ומפלצות" היה סיפור יפה על קשר בין קולנוען מזדקן שבאמת חי פעם לבין בחור צעיר שנקרה בדרכו. אבל מאז, קונדון עשה בעיקר סרטים שלא מעניינים אותי ("קינסי", "נערות החלומות"), או הפך להיות במאי שכיר למכונת הסרטים הגדולה מהוליווד ("דמדומים"). לא ראיתי אף אחד מסרטיו מאז. וגם איאן מק'קלן השכיר את שירותיו לטרילוגיה עצומת מימדים שנקראה "שר הטבעות" (לא מעניינת אותי. לא ראיתי), או לסרטי הוליווד אחרים (אקס-מנים למינהו. גם לא ראיתי).

מה גם שסרטי שרלוק הולמס למינהו הפכו פשוט לעוד סרטי אקשן הוליוודים גנרים וחסרי ייחוד (האלו עם רוברט דאוני ג'וניור. גם לא ראיתי).

בקיצור, היו לי את כל הסיבות לדלג גם על השרלוק החדש הזה. אבל הביקורות שקראתי דיברו על משהו צנוע הפעם, שלא עובר דרך המכונה ההוליוודית האימתנית. אז הלכתי. ואחרי הצפיה אני חושב שמדובר בסרט יפה, עדין, וחכם, אבל גם במשהו שקצת נסחב מדי, עם קצב בעייתי, וקצת מעייף.

          אז מה זה בכלל הדבר הזה שנקרא קולנוע? מה זו המסורת של סיפורי הסיפורים הזו? הטכנולוגיה המודרנית של מה שהיה פעם סיפורי-עם מסביב למדורה? ב"מר הולמס" מסתכל ביל קונדון על טבע היצירה שלו עצמו, על עצם עשיית סרטים וסיפור סיפורים, ומנסה לתהות על קנקנה.

כי שרלוק הולמס עצמו היה בלש שהיה להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: The Walk)

הסיפור הזה של פיליפ פטי נדמה לי מצד אחד תמוה למדי, כי בשבילי – בן אדם אחד הולך על חבל בגובה שרק הליקופטרים יכולים לרחף בו – או קיי, ואח"כ מה? . כלומר, הקתרזיס בסיפור הזה לא מדבר אלי. אבל מצד שני, אני סומך על רוברט זמקיס. הוא במאי שאת רוב סרטיו ראיתי ואהבתי. במאי שיודע לטפל בצד הטכני, לחדש, למצוא דרכים מרהיבות של ביטוי קולנועי, וכל זאת מבלי לזנוח את האלמנט האנושי שלמענו התכנסנו מלכתחילה.

אז אחרי שראיתי את הסרט – החלק הראשון של הפסקה גובר על החלק השני. כן, "על חבל דק" מרהיב למדי בצד הטכני. אבל הדמות הזאת, של פיליפ פטי, היא דמות כל כך יהירה, עד שכמעט רציתי שהוא יפול מהחבל הזה כבר, כדי ללמד אותו קצת צניעות.

רוב הביקורות שקראתי על הסרט אומרות שהחלק הראשון שלו חלש, אבל השני, זה שמפרט את כל ההכנות להליכה, ואז את ההליכה עצמה, הן החלק עוצר הנשימה של הסרט. הבעיה היא ש להמשיך לקרוא ←

במהלך חודש ספטמבר עקבתי כאן בבלוג אחרי הפרסומים הבינלאומיים על הסרטים שכל מדינה שולחת לאוסקר בקטגוריית הסרט שאינו דובר אנגלית. מכיוון שאלו הסרטים שבד"כ מעניינים אותי, הפרסומים האלו מהווים עוד חלון ראווה של הקולנוע העולמי. חלק מהסרטים מגיעים לכאן לפעמים. כמו-כן, אני מאמין שלכל סרט צריך לתת תשומת לב ראויה, ואם הייתי מחכה עד שהרשימה הכללית תתפרסם, כל סרט אינדיבידואלית יטבע ברשימה ארוכה. אז אני מרכז רשימות של כעשרה סרטים בכל פעם, מחפש תקצירים וטריילרים, ומבקש לתת קצת תשומת לב לסרטים מכל העולם.

בחודש ספטמבר האחרון, בסדרה של 7 מקבצים, הפניתי מבט אל 70 סרטים מ-70 מדינות שונות. אח"כ הגיע פסטיבל חיפה. והדד-ליין של האקדמיה האמריקאית עבר בתחילת אוקטובר, וחיכיתי לפרסום הרשימה הסופית והמאושרת ע"י האקדמיה. והרשימה פורסמה אתמול. שני שינויים מהמקבצים הקודמים: הסרט של פנמה כנראה נפסל, ולפנמה אין נציג באוסקר השנה. והסרט הסיני הוחלף (ראו בהמשך הפוסט). אז אל 70 הסרטים עליהם כתבתי ב-7 המקבצים הקודמים (מקבץ שביעי, מקבץ שישי, מקבץ חמישי, מקבץ רביעי, מקבץ שלישי, מקבץ שני, מקבץ ראשון) הצטרפו עוד 12 סרטים, פחות האחד שנפסל – ובסך הכל הוגשו לשיפוט האקדמיה האמריקאית 81 סרטים. אז הנה המקבץ האחרון המפרט 13 סרטים (12 סרטים שנוספו, והסרט הסיני שהחליף את הבחירה הקודמת). כמו תמיד, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי: להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Manglehorn)

יש משהו מאוד יפה ב"מנגלהורן". וגם מאוד מייגע.

אז אל פצ'ינו משחק את מנגלהורן. איש מבוגר שתקוע בעבר. שמצטער על ההיא שהוא נתן לה ללכת. על הדבר הטוב הזה שהיה לו, אבל הוא לא ידע לקחת. מצטער על העבר. מצטער. מאוד מצטער. על העבר. ממש מצטער. על מה שהיה פעם. אבל ממש ממש…

כן, יש משהו מרגש למדי בהופעה המופנמת והשקטה של פצ'ינו. מנגלהורן שבגילומו הוא אנטי-גיבור שמעורר חמלה. קל להרגיש צער על המקום הבודד שבו הוא נמצא. אבל הסרט הזה חוזר על עצמו שוב. ושוב.

ושוב.

ועוד כמה שובים.

יש משהו מאוד לא אינטלגנטי בסרט הזה. בדרך שבה הוא מסביר את עצמו עד שגם אחרון הצופים האידיוטים יבין. למשל: יש סצינה (יפהפיה) של דייט עם אשה (הולי האנטר. מרגשת בהופעה צנועה ושקטה). היא מנסה לדחוף אותו למערכת יחסים. תחילה בעדינות, ואח"כ בהצעות יותר מפורשות. ובכלל, מערכת היחסים ביניהם עוברת לאט מפלירטוטים למשהו יותר רציני. היא מנסה להוציא אותו מסטגנציה. אבל הוא איש מבוגר. קשה לו לשנות הרגלים. או קיי. הבנתי. אבל הסצינה הזו ממשיכה עם טקסט שאומר בדיוק את הדברים האלו. היא מטיחה בו את ההאשמות. כדי שגם מי שלא הבין את הסצינה יבין בכל זאת.

ואז הוא חוזר הביתה. ויש עניין עם להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Time Out of Mind)

יש ל"מחוץ לזמן" סצינה אחרונה יפהפיה. עדינה, אנושית, חמה, עם הרבה חמלה.

השאלה היא אם תהיה לכם סבלנות להגיע עד אותה סצינה, כי כל שאר הסרט מייגע למדי…

———–

אז לפני שנה שמענו שריצ'רד גיר מצלם סרט חדש שבו הוא מגלם הומלס. היו אפילו דיווחים שהמשחק שלו כל כך משכנע עד שאנשים ברחוב לא זיהו את ריצ'רד גיר הגדול כי הוא היה ממש כמו הומלס. אז הנה מגיע הסרט הזה. והוא…הומלס. וזהו.

בחיי שאני לא ממש הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. במשך קרוב לשעתיים עוקב הבמאי אורן מוברמן אחרי חייו של הומלס. וזהו. אין ממש קו מנחה. אין ממש סיפור. הנה הוא ישן בדירה נטושה. והנה הוא עוקב אחרי הבת שלו. והנה הוא ברחוב. והנה הוא במקלט להומלסים. והנה הוא פה, והנה הוא שם, וזהו. הכל מרחוק. הכל מנקודת מבט כאילו אובייקטיבית.

ובכלל, ניכר שמוברמן רוצה לדבר על להמשיך לקרוא ←