(שם הסרט במקור: Une Nouvelle Amie)

את הסרט הזה ראיתי לפני יותר משנה במסגרת הפסטיבל הצרפתי. כתבתי עליו כבר אז, ואפסנתי את הפוסט הזה בתיקיית "טיוטות", כי ידעתי שהסרט עומד להיות מופץ מסחרית בישראל. אבל המפיץ הישראלי נמלך בדעתו, והחליט לוותר, והסרט הזה נשאר נסתר מעין ישראלית במשך יותר משנה, דבר משונה ומוזר, מכיוון שלא מעט מסרטיו של פראנסואה אוזון הופצו בישראל, סרטים שהפכו אותו לאחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם, גם אם סרטו זה, האחרון, הוא מהפחות טובים שלו בקריירה. והנה ערוצי הסרטים של YES גואלים את הסרט הזה, ומקרינים אותו הערב. הזדמנות טובה לצלול אל תיקיית הטיוטות, ולשלוף משם את הביקורת שלי על הסרט הזה. לא סרט רע בכלל, רק פחות טוב מהתוצרת הקבועה של הבמאי הנהדר הזה, פראנסואה אוזון.

—————–

אני מאוד אוהב את הסרטים של פרנסואה אוזון. תמיד אפשר לצפות ממנו לרמה טכנית גבוהה, לשליטה מוחלטת בטון הבימוי אם מדובר במותחן ("בריכת שחייה") או בדרמה עדינה ("צעירה ויפה", "הזמן שנשאר"). הצילום שלו תמיד צבעוני ומשכר, האהבה שלו לקולנוע מציפה את הרגש ("8 נשים"), והוא גם יודע לעבוד עם מוסיקה ("8 נשים") ועם שחקנים (שיתוף הפעולה הפורה שלו עם שרלוט רמפלינג ב"מתחת לחול", "בריכת שחיה", וב"צעירה ויפה", או עם לודיבין סנייה ב"8 נשים", ו"בריכת שחיה", או עם ולריה ברונו טדסקי ב"5X2" וב"זמן שנשאר", או אפילו עם גדולת השחקניות הצרפתיות, קתרין דנב, ב"8 נשים" וב"פוטיש"). בקיצור, פרנסואה אוזון הוא מקצוען קולנועי אמיתי, מלוטש, אחד שיודע את העבודה.

והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.

נתחיל מזה ש להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Maggie's Plan)

בחורה צעירה מתחילה להתייאש מגברים, ודווקא אז היא פוגשת את אהבת חייה. הוא נשוי. לא נורא. הם מתאהבים, הוא עוזב את אשתו למענה. 4 שנים וילדה אחת אחרי, נמאס לה ממנו, והיא מתחילה לרקום תכנית להחזיר אותו לאשתו הראשונה. נשמע כמו קומדיה רומנטית חביבה ולא מחייבת. מה רע?

רע. סרט לא טוב בכלל.

כי רבקה מילר הבמאית מנסה כאן להיות וודי אלן. אבל מה שהמאסטר המקשיש כבר שכח, מילר, גם היא כבר ותיקה למדי, כנראה לא תלמד. כי מה שמילר עושה כאן הוא חיקוי עלוב של אלן, מבלי באמת להכניס את התבלין האישי שלה.

כי, למשל, גיבורי הסיפור הם אנשים להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: The Little Death)

סצינת שיחת הטלפון. זה הסרט הזה. חוץ מזה, אפשר לוותר. אבל אל תוותרו. חבל. כי…שיחת הטלפון…

העניין הוא כזה: מדובר כאן בקומדיית סקס. וכזו שהיא רדיקלית למדי. כמה סיפורים על פנטזיות סקס קינקיות ובוטות. על אחת שרוצה שבן זוגה יאנוס אותה. ועל אחרת שמתחרמנת כשבעלה בוכה (על מותו של אביו). ועל עוד אחד שמרגיש ריגוש מיני רק כשבת זוגו ישנה. אז הוא דואג שהיא תישן. ועוד סיפור, פחות קיצוני, על זוג שמנסה משחקי תפקידים, רק שהגבר מתייחס למילה "משחק" ברצינות מדי.

וזו הבעיה של הסרט הזה. כי הוא להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Sing Street)

ובסוף מגיע שיר, ומשהו בו נשמע לי מוכר. לא, זה לא להיט אייטיז, מהסוג שהסרט הזה מלא מהם. וזה גם לא גיבור הסרט ששר. זה מישהו אחר. אחרי כמה שניות זה התחוור לי: הקול הוא קולו של גלן הנסארד, שהיה גיבור סרטו הראשון של ג'ון קארני, הבמאי של "מועדון שנות ה-80". הנסארד אפילו זכה באוסקר על Falling Slowly, אחד השירים מאותו סרט מקסים ומרגש, Once. סגירת מעגל יפה עשה כאן קארני. מחווה לבבית להנסארד. חבל רק שהסרט החדש הזה חסר את כל הלב והנשמה שהיו ב-Once.

השיר מתוך Once זכה, כאמור, באוסקר. Lost Stars, בביצועו של אדם לוין, מתוך סרטו השני של קארני, "התחלה חדשה", היה מועמד לאוסקר. אני בספק אם מישהו יהיה מועמד לאוסקר על הסרט הזה, "מועדון שנות ה-80", וזו מהסיבה הפשוטה שהפעם המוסיקה לא נמצאת במרכז הסרט, למרות שהיא כאילו כן.

הסרטים של קארני, כל שלושתם, מתמקדים ב להמשיך לקרוא ←

אני זוכר את התקופה של רצח רבין כתקופה מדכאת במיוחד.

אני זוכר את התקופה של ההתנתקות כתקופה עמוסת יצרים.

אני זוכר את התקופה של האינתיפאדה השניה כתקופה שגרמה לי להרגיש נצור ומאוים באופן מיידי.

אני זוכר את החיים במדינה הזאת שלי, מדינת ישראל, כחיים רווי אמוציות, ויכוחים פוליטיים משולהבים, חיים שבהם הפרטי משולב עם הציבורי, והכל נדבק ביחד בעזרת דבק רגשי.

וזה מה שחסר בסרט הזה, "המתנחלים". רגש. אמוציונליות. משהו שיחייה את הסיפור הזה של המתנחלים, יתן לו תוקף של משהו שהוא מעבר למאמר אקדמי. כי את תופעת ההתנחלות קל להסביר בצורה נהירה, ואת זה הסרט הזה עושה טוב מאוד, אבל רגש הרבה יותר קשה להסביר, וכך יוצא שהסרט הזה מאכזב קולנועית, וגם חד מימדי ואפילו מכעיס.

כי בתור תכנית תחקירים, או איזושהי הרצאה אונירסיטאית, "המתנחלים" הוא מסמך מרשים מאוד. יסודי מאוד בהיקף שלו, מקצועי מאוד בתחקיר, ואפילו משתמש מדי פעם בעזרים ויזואלים מרתקים. איורים ממוחשבים של גבולות מדינת ישראל, ארץ ישראל, השטחים, הקו הירוק, ועוד כהנה וכהנה מושגים – הכל מאויר בצורה מרשימה ומאירת פנים. הבמאי הלך לתחילת הסיפור עוד לפני מלחמת 1967 ומגיע עד לימינו אנו, מקיף אותו מכל הכיוונים, שמאל וימין, בינלאומי ולאומי, פוליטי ופרטי, שואל שאלות אינפורמטיביות ואינטלגנטיות (בדרך כלל) – בקיצור, עושה עבודה מקיפה ויסודית שמנסה וגם מצליחה להסביר את הסיפור של המתנחלים בצורה נהירה ומעניינת.

אבל זה לא סרט קולנוע. לפעמים יש קו דק בין ההגדרות של מהו סרט קולנוע, ומהי כתבת תחקיר. אני חושב ש"המתנחלים" נותר בצד ה להמשיך לקרוא ←