וכמו כל שנה, הנה אני מתחיל לעקוב אחרי הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר. הדד-ליין הוא תחילת אוקטובר, אבל כבר עכשיו, לקראת סוף אוגוסט, הצטברו להם 10 סרטים ברשימה. והפעם נדמה כבר מהתחלה שמדובר בתותחים כבדים, והתחרות השנה תהיה קשה מאוד. הנה עשרת הסרטים הראשונים שהתייצבו על קו המירוץ להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Frantz)

מאוד התרגשתי לקראת הצפיה ב"פרנץ", סרטו האחרון (או בעצם, לפני אחרון. בישראל דברים תמיד מגיעים באיחור) של פראנסואה אוזון, אחד הבמאים הכי אהובים עלי בעולם. מ"8 נשים", דרך "הזמן שנשאר", "פוטיש", "5X2", ועד "צעירה ויפה", אלו הם רק חלק מהסרטים שלו שראיתי ואהבתי. והנה מגיע הסרט הזה, והוא נראה יפה ומרגש. והוא אכן יפה ומרגש. אבל לא ממש הבנתי אותו.

כלומר, כן, כמובן, אין כאן מסתורין, או משהו לא ברור בסיפור. אבל לא ממש הבנתי את הכוונה של אוזון הפעם. כי הטריילר והחומר שקראתי על הסרט מספרים על נקודת הפתיחה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחורה גרמניה שהיתה מאורסת לפרנץ משם הסרט מתאבלת על מותו במלחמה. בעודה הולכת להניח פרחים על קברו היא פוגשת בבחור צרפתי לא מוכר שגם הוא בא לכבד את זכרו של אותו פרנץ. מיהו, ומה היה הקשר שלו לאותו פרנץ – זו השאלה שמניעה את העלילה בחלקו הראשון של הסרט.

בהכירי את הפילמוגרפיה של פראנסואה אוזון, וביודעי שלא מעט מהסרטים שלו נגעו בשאלות של מיניות נזילה, הנחתי שמכאן יתפרס סיפור על הומוסקסואליות מודחקת של פרנץ, ומשולש אהבה כזה או אחר בין זכרונו של פרנץ, אהבתם של אנשים שונים לאותו פרנץ, ומכאן אהבתם של זה לזו.

זה לא מה שקורה כאן.

אז מצד אחד, הסרט הזה אכן מפתיע, והולך לכיוון לא צפוי, כזה שלא חשבתי עליו. אבל מצד שני להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Logan Lucky)

רעיון טוב, הביצוע ככה ככה.

על הפוסטר של הסרט כתוב "הבמאי של אושן 11, 12, ו-13"*, וזה נכון. סטיבן סודרברג אכן ביים לפני עשור וחצי את סדרת סרטי השוד ההם. והנה הוא חוזר לעשות משהו דומה ברוחו, אבל עם טוויסט: אם סדרת הסרטים ההיא היתה כולה זיקוקי דינור מתוחכמים של כוכבי קולנוע הנהנים לשחק ב"בואו נעשה סרט כיפי על שוד נוצץ", בא סודרברג עם סרטו החדש, ומבקש להביא את הכיף שבסרטי השוד אל אמריקה הפשוטה, השורשית. לכאורה ללא כוכבי קולנוע. האנשים קשי היום שהולכים כל יום לעבודה, נאבקים בקשיי החיים, אוהבים ועוזבים, נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה שמתלווה לפסקי דין על גירושים, ועם אבטלה, ובסוף היום כל מה שהם רוצים היא כוסית קרה של משקה אלכוהולי בבר השכונתי. אנשים פשוטים  – גם הם יכולים להגות ולבצע תוכנית לשוד גרנדיוזי, ולהנות תוך כדי.

אז זהו, שהכל נכון בפסקה הנ"ל, חוץ מ להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: The Glass Castle)

היו לי ציפיות לא קטנות מהסרט הזה. לפני כמה שנים ראיתי משהו קטן שנקרא Short Term 12. סיפור מרגש ומאוד חי של שגרה במוסד לנוער בעייתי. הסרט הזה גילה לי את ברי לארסון, שכשנתיים לאחר מכן זכתה באוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידה כאם המגוננת ב"חדר" קורע הלב. אז הנה הבמאי של אותו "טווח קצר 12" מתאחד עם השחקנית שבמרכז הסרט ההוא, הפעם למשהו מושקע יותר, ועם שחקנים מוכרים ונפלאים נוספים שאמורים להוסיף לאיכות – והרי לכם סרט עם ציפיות גבוהות.

מהצד השני של הצפיה, מדובר באכזבה. כי דסטין דניאל קרטון, הבמאי והתסריטאי, כנראה יודע ומכיר טוב מאוד את עולם הנוער העזוב והמוזנח אותו הוא תיאר באמפטיה כובשת בסרט הקודם שלו. אני לא בטוח שהוא יודע משהו על החיים של ג'אנט וולס, גיבורת "טירת הזכוכית". וולס היא אדם בשר ודם, אשה שחיה וכתבה ספר על חייה, וקרטון עיבד את הספר הזה לתסריט. אני לא ממש יודע מה משך את קרטון לסיפור הזה. לכאורה זהו סיפורה של בחורה צעירה שהיתה בת להורים לא קונבנציונלים. הם היו סוג של היפים, וחיו ללא תמיכה ממסדית, מה שאומר שהם היו צריכים לאלתר רוב חייהם את הדברים הבסיסיים ביותר – קורת גג, אוכל, סניטציה בסיסית, וכיוב'. אבל זה ידע שאני מביא מהבית. אין את זה בסרט.

כלומר, כן, בטח שיש את זה. כל הסרט מתרכז ב להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: Louise en Hiver)

סרט האנימציה הצרפתי הזה מוקרן בהפצה מצומצמת בישראל מסוף השבוע, ואני הלכתי לראות אותו כי משהו בו סיקרן אותי. התקציר מבטיח סרט שקט, אנושי, מלנכולי. סיפור על אשה שנעזבת לנפשה, וצריכה להסתדר לבד, בתושיה שהיא צריכה למצוא בתוכה.

אז בסופה של צפיה, הסרט הזה הוא אכזבה מבחינתי. כי כן, כל החומרים כאן. בעקבות טעות, אשה מבוגרת, בחורף חייה (שם הסרט במקור הוא "לואיז בחורף"), נשארת לבד בעיירת קיט ליד החוף עם סיום הקיץ. והיא אכן צריכה להסתדר לבד. אבל הטעות הראשונה של הסרט היא הדמות הראשית. היא אנטיפטית, צינית, אנטי-סוציאלית. הסרט הרי, בסופו של דבר, הוא על בדידות. על הצורך האנושי הכל כך בסיסי באנשים אחרים. באהבה, בקשר אנושי, בדיבור, אפילו במגע. האשה במרכז הסרט נשארת לבד, אין נפש חיה ברחובות, והיא אומרת כל הזמן שמוטב לה כך. היא מתעצבנת על רעש המטקות והילדים הצורחים על החוף בקיץ. אז עכשיו כולם הלכו. איזה שקט. איזה יופי.

אנחת הרווחה על כך שכולם הלכו אמורה להיות להמשיך לקרוא ←

ב-17 באוגוסט 1987, בדיוק היום לפני 30 שנה, ירד מלאך המוות לביקור באיכילוב. הוא לקח עימו את האישיות שלטעמי היתה האמן הכי נפלא שחי בישראל בכל שנות המדינה. שייקה אופיר.

בגיל 58 נפטר שייקה אופיר. אמן שהיה רב תחומי, ובכל תחומי עשייתו היה מקצוען, וירטואוז, פרפקציוניסט. והיה חשוב לו גם להמשיך לקרוא ←

(שם הסרט במקור: L'amant Double)

לקראת סוף הסרט יש סצינה שמתארת משהו יוצא מתוך בטן של אשה. סצינה מרשימה שכאילו לקוחה מסרט אימה. חבל שכל הסרט לא נראה ככה.

אני מאוד אוהב את פראנסואה אוזון. כתבתי את זה לא פעם. והנה, חגיגה כפולה: הסרט החדש של אוזון, שהוקרן רק לפני חודשיים בפסטיבל קאן, מגיע, טרי-טרי, לישראל. והסרט הקודם שלו, שמסתובב כבר קרוב לשנה בעולם, מגיע למסכים בישראל בעוד כמה שבועות. ראיתי את שניהם. ראיתי כמעט את כל מה שאוזון עשה מאז סוף שנות ה-90. "פרנץ", הסרט שיופץ כאן לקראת סוף החודש, הוא סרט יפהפה, גם אם לא שלם. "מאהב כפול", לעומת זאת, הוא מהפחות טובים לטעמי של אוזון.

"פרנץ" יותר מתאים לסגנונו של אוזון. הבמאי הצרפתי הזה אמנם מזגזג בין ז'אנרים שונים, אבל מגע ידו תמיד קל, אלגנטי, צבעוני, מתוקתק, ערוך במהירות, ומבלי לאבד את הרגש והנגיעה הקרובה בחיי הדמויות. "פרנץ" הוא דרמה רגישה (בשחור לבן, אגב, עם נגיעות קלות של צבע). "מאהב כפול" הוא סוג של מותחן אירוטי עם אלמנטים של סרט אימה. אבל אוזון בשלו: אלגנטי, שקט, יפהפה, ולחלוטין לא קשור למה שקורה על המסך.

כל המערכה הראשונה של "מאהב כפול" יפהפיה בעיניי, אבל כבר שם להמשיך לקרוא ←