(שם הסרט במקור: Lee)

אם אתם אנשים נורמטיביים, אנשים שמאמינים באהבה, בטבע האדם שהוא טוב, אנשים כמוכם מגיבים בבכי, בצער, באבל כשהם נפגשים ברוע עצום וגדול. אני לא בטוח שלי מילר, האישה שבמרכז "מבעד לעדשה", הייתה אישה נורמטיבית שכזאת.

קשה לי להגיב רגשית לסרט שכזה. נדמה לי שלי מילר, הדמות הראשית, אינה אחת שמאמינה בטוב שבאדם. תחילת הסרט תופסת אותה חיה במעין קומונה. על סף מלחמת העולם השנייה, נדמה לי שלא אכפת לה משום דבר ומאף אחד. היא מעבירה את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן (כמאמר פוגי). יש לה שתי חברות צרפתיות (השחקניות המצוינות מריון קוטיאר ונעמי מרלן – מבוזבזות כאן לחלוטין על אין-תפקיד) שנדמה לי שהיא לא באמת אוהבת. אפילו אלכסנדר סקארסגארד בתפקיד בן הזוג – גם כאן נדמה לי שאין באמת אהבה גדולה. אולי תשוקה מינית. אולי גם זה לא. אולי סקס גם הוא פעולה שנועדה להעביר את הזמן. "אני שותה יותר מדי, מעשנת יותר מדי, מזדיינת יותר מדי" – לי מילר מעידה על עצמה כבר בשלב מוקדם של הסרט. הרי אפילו הצילום, האלמנט שלכבודו התכנסנו לצורך סרט זה, הרי אפילו זה לא עובר כאן בסרט כתשוקה יוצאת דופן של לי מילר. אין כאן אף רגע של "אבא שלי קנה לי את המצלמה הראשונה שלי בגיל 12". גם המצלמה זה משהו שהיא עושה כי…ככה. נדמה לי שאין לי באמת דרך לתקשר עם אישה צינית כל כך.ואז מתחילה המלחמה. ולא סתם מלחמה – מלחמת העולם השנייה. ההיא עם היטלר ועם השואה. הייתי חושב ש להמשיך לקרוא ←