כבר שנים שאני עוקב אחר עבודתה של אתי לב. לב, אחת הציירות המוכשרות ביותר הפועלות כיום בישראל, היא בעלת סגנון כה ייחודי, כה יפה ומעורר השראה – מהסוג שמילים טרם נוצרו לתארו. הצבעוניות של ציוריה היא כה עתירה, כה מלאה, והאסתטיקה שבה היא יוצרת הינה כמעין חותם אישי כביר ויוצא דופן השייך לה ולה בלבד. אם תרצו, זהו – החותם של אתי לב, המביע בתשוקה ובעזות את רחשי ליבה, את מחשבותיה-רגשותיה.
כמי שמגשים את כל חלומותיו, גם הפעם זכיתי להגשים חלום נוסף ולראיין היום את אתי לב בכבודה ובעצמה.
לב, אשר ביקשה ממני שלא לציין את גילה – בקשה שאני כמובן אכבד – נשואה, אם לשלושה וסבתא לשישה, תושבת קריית קריניצי. בעברה הייתה מורה בתיכון מקיף יהוד במשך 24 שנים ולאחר מכן עזבה ועברה לעבוד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. שם הייתה אחראית על תרבות ואמנות בערי פיתוח ובשכונות מצוקה, ואף הייתה יושבת ראש אגודת הציירים והפסלים של תל אביב במשך עשר שנים.
לגבי עבודתה במשרד החינוך והתרבות אמרה לב: "זה היה מדהים. הבאתי אמנים טובים לשכונות, ובנוסף, ערכתי תחרות ציורים לילדים, והמנצחים הגיעו לבית הנשיא בירושלים. זה היה בתקופתו של וייצמן."
"איך היית מגדירה את הסגנון שלך?"
"הסגנון שלי הוא אבסטרקטי. אני רואה בכתמים את הרגש, את הרוח, את הרצונות שלי, את הפחדים שלי. הכתמים מובילים אותי לפינאלה של האבסטרקט."
"מהן ההשראות שלך?"
"ההשראות שלי הן מעצמי. ממני. מבפנים. היה לי אח, עודד סופר שמו, ואחרי שהוא נפטר ציירתי שחור, אפור. לשנתיים בערך. לאט לאט החיים חזרו לי לנשמה. אני מוציאה את כל הכעס והפחד והכאב ביצירה. וחוץ מהציור, אני גם כותבת שירה – אבל למגירות בלבד."
"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"
"להגיע למוזיאון בארץ. כל מוזיאון יהיה טוב. אני רוצה שמישהו יסתכל על הציורים שלי במוזיאון."
"אני משוכנע שעוד תגיעי לזה. אין לי כל ספק בכך. את יותר מראויה."
"תודה."
"שמתי לב שרבים מציורייך הם 'ללא כותרת', נטולי שם ליצירה. מדוע?"
"יש לי דווקא הרבה ציורים עם שמות. למשל, יש לי ציור חצי-פיגורטיבי שנקרא "אמא יקרה". יש לי ספר שנקרא "מופשט בהתפתחות" שהוציא לי עמוס שכטמן ושם יש שמות לציוריי."
"האם את רואה התפתחות בעבודה שלך כאמנית מלפני עשור ועד היום?"
"כן, בהחלט. מבחינת הכתמים – ההתפרעות יותר גדולה. אני יותר משוחררת. אבל בסוף, בפינאלה, אני תמיד שמה את הכל בקומפוזיציה."
"הצבעוניות של ציורייך היא פשוט יוצאת דופן. יש בה משהו מלא חיים, ותשוקה. ולכן אני רוצה לשאול אותך שאלה מאתגרת משהו: אם היית מוצאת את עצמך על אי בודד והיית יכולה לצייר רק בצבע אחד, באיזה צבע היית בוחרת?"
"איזו שאלה… איך אני יכולה לצייר בצבע אחד? מקסימום הייתי שורפת עצים ומהפחם הייתי מוסיפה לצבע האחד שיש לי, שאגב, אני חושבת שהוא היה צריך להיות טורקיז. והייתי גם מדביקה עלים – אז היה לי ירוק."
"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"
"אמנות כוללת הכל: חיים, מוות, כאב, שמחה, אהבה. הציורים שלי הם על רגשות. הם על רגש."
"מיהו הצייר האהוב עלייך בכל הזמנים?"
"אליהו גת – שבזכותו אני ציירת. הוא אמר לי: "יש לך רגישות לצבע, יש לך יכולת, אבל אין לך תרבות של מכחול." ואז הוא רשם אותי לבית ספר לציור ושם למדתי חמש שנים וככה הפכתי להיות ציירת."
"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך?"
"שאבא שלי היה קונה לי כדים קטנים וצבעים ואני צבעתי אותם וציירתי על הכדים וכולם רצו אותם כמתנות."
"ולסיום, אתי, מה דעתך על מירי רגב, שרת התרבות שלנו?"
"היא לא עושה לי שום דבר. היא נחמדה וחייכנית, אבל היא לא באמת דואגת לאמנות."
*
לתיאום פגישה עם אתי לב לרכישת ציוריה – דבר שאני ממליץ עליו בכל פה – ניתן לפנות לטלפון:
03-6358089
חי תרבות 