אתי לב: אחת הציירות הראויות ביותר להציג במוזיאון ישראל או: החותם של אתי לב

כבר שנים שאני עוקב אחר עבודתה של אתי לב. לב, אחת הציירות המוכשרות ביותר הפועלות כיום בישראל, היא בעלת סגנון כה ייחודי, כה יפה ומעורר השראה – מהסוג שמילים טרם נוצרו לתארו. הצבעוניות של ציוריה היא כה עתירה, כה מלאה, והאסתטיקה שבה היא יוצרת הינה כמעין חותם אישי כביר ויוצא דופן השייך לה ולה בלבד. אם תרצו, זהו – החותם של אתי לב, המביע בתשוקה ובעזות את רחשי ליבה, את מחשבותיה-רגשותיה.

כמי שמגשים את כל חלומותיו, גם הפעם זכיתי להגשים חלום נוסף ולראיין היום את אתי לב בכבודה ובעצמה.

לב, אשר ביקשה ממני שלא לציין את גילה – בקשה שאני כמובן אכבד – נשואה, אם לשלושה וסבתא לשישה, תושבת קריית קריניצי. בעברה הייתה מורה בתיכון מקיף יהוד במשך 24 שנים ולאחר מכן עזבה ועברה לעבוד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. שם הייתה אחראית על תרבות ואמנות בערי פיתוח ובשכונות מצוקה, ואף הייתה יושבת ראש אגודת הציירים והפסלים של תל אביב במשך עשר שנים.

לגבי עבודתה במשרד החינוך והתרבות אמרה לב: "זה היה מדהים. הבאתי אמנים טובים לשכונות, ובנוסף, ערכתי תחרות ציורים לילדים, והמנצחים הגיעו לבית הנשיא בירושלים. זה היה בתקופתו של וייצמן."

"איך היית מגדירה את הסגנון שלך?"

"הסגנון שלי הוא אבסטרקטי. אני רואה בכתמים את הרגש, את הרוח, את הרצונות שלי, את הפחדים שלי. הכתמים מובילים אותי לפינאלה של האבסטרקט."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן מעצמי. ממני. מבפנים. היה לי אח, עודד סופר שמו, ואחרי שהוא נפטר ציירתי שחור, אפור. לשנתיים בערך. לאט לאט החיים חזרו לי לנשמה. אני מוציאה את כל הכעס והפחד והכאב ביצירה. וחוץ מהציור, אני גם כותבת שירה – אבל למגירות בלבד."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"

"להגיע למוזיאון בארץ. כל מוזיאון יהיה טוב. אני רוצה שמישהו יסתכל על הציורים שלי במוזיאון."

"אני משוכנע שעוד תגיעי לזה. אין לי כל ספק בכך. את יותר מראויה."

"תודה."

"שמתי לב שרבים מציורייך הם 'ללא כותרת', נטולי שם ליצירה. מדוע?"

"יש לי דווקא הרבה ציורים עם שמות. למשל, יש לי ציור חצי-פיגורטיבי שנקרא "אמא יקרה". יש לי ספר שנקרא "מופשט בהתפתחות" שהוציא לי עמוס שכטמן ושם יש שמות לציוריי."

"האם את רואה התפתחות בעבודה שלך כאמנית מלפני עשור ועד היום?"

"כן, בהחלט. מבחינת הכתמים – ההתפרעות יותר גדולה. אני יותר משוחררת. אבל בסוף, בפינאלה, אני תמיד שמה את הכל בקומפוזיציה."

"הצבעוניות של ציורייך היא פשוט יוצאת דופן. יש בה משהו מלא חיים, ותשוקה. ולכן אני רוצה לשאול אותך שאלה מאתגרת משהו: אם היית מוצאת את עצמך על אי בודד והיית יכולה לצייר רק בצבע אחד, באיזה צבע היית בוחרת?"

"איזו שאלה… איך אני יכולה לצייר בצבע אחד? מקסימום הייתי שורפת עצים ומהפחם הייתי מוסיפה לצבע האחד שיש לי, שאגב, אני חושבת שהוא היה צריך להיות טורקיז. והייתי גם מדביקה עלים – אז היה לי ירוק."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות כוללת הכל: חיים, מוות, כאב, שמחה, אהבה. הציורים שלי הם על רגשות. הם על רגש."

"מיהו הצייר האהוב עלייך בכל הזמנים?"

"אליהו גת – שבזכותו אני ציירת. הוא אמר לי: "יש לך רגישות לצבע, יש לך יכולת, אבל אין לך תרבות של מכחול." ואז הוא רשם אותי לבית ספר לציור ושם למדתי חמש שנים וככה הפכתי להיות ציירת."

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך?"

"שאבא שלי היה קונה לי כדים קטנים וצבעים ואני צבעתי אותם וציירתי על הכדים וכולם רצו אותם כמתנות."

"ולסיום, אתי, מה דעתך על מירי רגב, שרת התרבות שלנו?"

"היא לא עושה לי שום דבר. היא נחמדה וחייכנית, אבל היא לא באמת דואגת לאמנות."

 

*

 

לתיאום פגישה עם אתי לב לרכישת ציוריה – דבר שאני ממליץ עליו בכל פה – ניתן לפנות לטלפון:

03-6358089

 

 

 

"האטה יוגה" מאת הנריק קוחן: ספר היוגה האולטימטיבי

"האטה יוגה" הוא אחד מספרי "תרבות היוגה" הטובים והמקיפים ביותר שקראתי מעודי. אני מגדיר את הספר החשוב הזה: ספר היוגה האולטימטיבי.

כמי שמתרגל יוגה – אך לא מספיק, לטעמי – מצאתי את עצמי מתפעל במהלך קריאת הספר שוב ושוב מכושרו הגופני של מחברו, הנריק קוחן, אשר מדגים הלכה למעשה את תנוחות היוגה בצילומים המצוינים המופיעים בספר.

בנוסף, לא רק התפעלתי, אלא אף נחשפתי מעמוד לעמוד לעוד ועוד תנוחות שמעולם לא ידעתי על קיומן.

באופן בהיר ומדויק, מדגים קוחן איך לבצע את שלל התנוחות המופיעות בספר, ונותן את התחושה הנעימה, הנינוחה, שכל אחד יכול לבצעם.

זהו ללא ספק ספר שכל יוגיסט המכבד את עצמו חייב לרכוש ולבצע את התנוחות – גם אם לא את כולן, כי אם רק את חלקן – באופן יום-יומי, וכך, להעשיר הן את נפשו והן את גופו, ולקדם אותו אל השלב המטאפיזי הבא בקיומו.

הנריק קוחן מצליח בספר זה לתת יד לכל אחד ואחת, ובנועם רב ובהדרכה צמודה, לחצות יחד עם הקורא את הגשר, להעבירו אל "השלב הקיומי הבא" שלו, ולהיות חלק חשוב ומכונן בתרבות היוגה הזו.

 

 

השף Sanjeev Kapoor במלון דן, תל אביב: אירוע קולינרי מן המעלה הראשונה

לכבוד "שבוע הקולינריה ההודית", בו יוצעו ארוחות מיוחדות (בין התאריכים: 17-19/5/16, החל מהשעה 19:00) במסעדת  La Regence במלון "המלך דוד" ירושלים, הגיע הבוקר השף ההודי המהולל – מבכירי השפים של הודו – Sanjeev Kapoor, להסביר את משנתו הקולינרית במלון דן, בתל אביב.

מלבד האוכל הכה משובח שיצר השף, הוא גם התגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, נעים הליכות, חביב – ואף משעשע. כל כך נעים לפגוש אדם כה מצליח ועם זאת, כה "ארצי" ולא מתיימר.

בנאום רהוט שנשא, אמר Kapoor: "אני שמח להיות חלק מהשבוע הקולינרי הזה, ובאתי לישראל ללמוד וגם לחלוק וללמד. הידע על הודו ואוכל הודי קיים אבל אנשים לא ממש מכירים אוכל הודי כי אפילו בהודו לא יודעים הכל על האוכל ההודי, כי יש המון מה לדעת.

אוכל הודי זה כמו רופא מודרני של ימינו. הרופא נותן לך 6 כדורים בצבעים שונים. כך גם האוכל ההודי. הוא משלב בתוכו תבלינים וטעמים שונים בצבעים שונים – בקערה אחת. מסעדות הודיות לא עושות צדק לאוכל ההודי, האוכל ההודי הוא מה שאתה אוכל בבית.

בשבוע הקולינריה ההודית בישראל אנו עושים ניסיון כנה להציג מהו אוכל הודי. יש בו שכבות רבות, מפתיעות וחדשות וגם אחרי 10 ביסים אפשר לגלות טעמים חדשים. אני מזמין אתכם אליי הביתה, מתוך תקווה שגם אתם תזמינו אותי אליכם לטעום אוכל מקומי."

האוכל שיצר השף והוגש באירוע היה כה יצירתי וייחודי עד שאורית, נציגת "חי תרבות" באירוע, תיארה חלק מהמנות שהוגשו כ"מעדן". לא פחות.

לדבריה של אורית: "קציצת הכבש שהוגשה הייתה לא פחות ממושלמת, נימוחה בפה באופן שקשה לתאר במילים." הטלה עם האורז שבושל בתבלינים, לדבריה: "היא מנה נהדרת, משביעה, טעימה ביותר". בנוסף, ציינה אורית את אהבתו של השף לארץ (מה שאנחנו תמיד אוהבים, בעיקר בימים טרופים אלו) ואת השילובים ההודיים-ישראליים שהוא יוצר בבישול המופתי שלו – כאות לאהבתו למקום הזה. בין יתר השילובים מעוררי המחשבה שיצר השף: סלט חומוס ותפוזים ותבשיל של תרד וחומוס: "מאוד חריף, מאוד טעים," לדברי אורית.

לקינוח, הוגש מוס שוקולד בכוס עם מקל מסוכר ופירות טריים חתוכים כגון: סברס, דובדבנים, אננס, אבטיח ומלון. לדברי נציגתנו, "פעם אחת מותר לי. ממחר נחזור לדיאטה."

*

דן גורמה תל-אביב יציע סדנאות בישול מקצועיות עם השף Sanjeev Kapoor. הסדנאות יוצעו ב-22/5 בשעות הבוקר ואחר הצהריים.

בנוסף, אני ממליץ לכם בחום לפנק את עצמכם ולבלות לילה במלון דן תל אביב. טלפון להזמנות: 03-5202525.

כידוע, אנחנו חיים רק פעם אחת.

 

 

חן שיש: בסגנון אקספרסיבי, לא מוותר או: "מה שאני ומי שאני – זה האמנות שלי."

לעולם לא אשכח את מה שחשתי כשראיתי לראשונה עבודה של חן שיש.

התחושה הייתה נפעמת, כזו שהזכירה לי את שבע (וכמעט) וחצי השנים בהן חייתי בלואר איסט סייד בניו יורק: משהו כל כך מודרני, חשוף, חייתי, עוצמתי מאין כמוהו – כמעין וולקנו של רגשות וצבע – ומעורר: רגש, מחשבה, ואף רצון ליצור פעולה. התחושה הייתה שהיצירה שעל הקנבס גורמת לי לאקטיביזם. קרי, לרצות לצאת ולעשות.

חן שיש היא אמנית מחוננת, כזו המקדימה את זמנה, ואני משוכנע שלא ירחק היום בו היא תציג ב"מומה" הניו יורקי ועבודותיה יימכרו במיליוני דולרים. כן, גבירותיי ורבותיי, עד כדי כך.

זכיתי לראיין את חן שיש בת ה-45 (ואם לילדה בת 4) השבוע, ואני מודה: לרגעים הרגשתי כמו מעריצה נלהבת של ג'סטין ביבר הפוגשת את מושא הערצתה.

"זה נורא מרגש לראיין אותך, חן. אני מודה: אני מרגיש כמו מעריץ של עבודתך. כבר יצא לך לפגוש מעריצים?"

"יצא לי, אבל זה לא קורה הרבה. ההרגשה משמחת בהחלט."

"את מודעת לכישרון שלך?"

"זה כישרון, אבל זה גם הרבה עבודה. אני יודעת על עצמי שרק אחרי עשור הבנתי שיש משהו. אני מחויבת לדרך שבה בחרתי."

"לפעמים אני מרגיש שהעבודה שלך היא מעין שילוב של לאה ניקל ורפי לביא – רק משודרגת בהרבה."

"אני לא חושבת שזה משודרג או לא משודרג. לכל אחד יש את המקום שלו בעולם ואת השפה שלו, והם שניהם סוג של מורים בחיים שלי ואני מאוד מעריכה את שניהם. עם לאה ניקל הייתה לי הזכות לחלוק תערוכה שנקראה "במרחק השחור" ב-2010 במוזיאון אשדוד לאמנות, וזה היה שיעור מאלף. כל מי שהוא אמן יחסית צעיר, צריך לדעת שלא המצאנו כלום, ולבוא עם צניעות ועם איזו הבנה שבאמנות – זה תמיד נדבך על גבי נדבך."

"מה הן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי משתנות, הן כל הזמן זזות. המקור של ההשראות שלי הוא איפה שנולדתי וזה מעיין. כמו שירה עתיקה… כל מה שהיה בשכונת הילדות שלי… גדלתי בצפת, עם בתי כנסת עתיקים, עם סרטי ברוס לי וסרטים בערבית בערבי שישי… אני באה מבית מסורתי מזרחי ואני חושבת שהכל משפיע על האמנות. נסעתי בעולם, גרתי בכל מיני ערי בירה… הטיולים בעולם, האהבות, הכל בא לידי ביטוי בסטודיו – כשאתה בא ואתה עובד. אבל בסוף, אתה צריך להיות משוגע לדבר. לבוא לזה עם פול-תשוקה, אחרת זה לא מתאים לך."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"

"אני חולמת חלומות קטנים כל פעם, ואז אני מגשימה אותם ועושה צעד ועוד צעד ועוד צעד. זה מעין מסע אינסופי וזה מצטבר. אני מקווה שהדרך עוד ארוכה."

"האם את מאמינה שטראומות יוצרות אמנות טובה יותר?"

"כן. אני חושבת שאם אתה בוחר לא לשקוע בהן, אתה יכול לקחת את זה לסטודיו ולשאול שאלות על הדברים."

"לאחרונה הייתה לך תערוכה שנקראה "כלה טוניסאית". האם את חשה קשר אמנותי להיותך ממוצא טוניסאי?"

"מה שאני ומי שאני – זה האמנות שלי. אחד משליך על השני. זה מאוד מעניין אותי המקום שממנו באתי."

"איך היית מגדירה את הסגנון הכל כך ייחודי שלך?"

"הסגנון שלי הוא אקספרסיבי ולא מוותר."

"ולסיום, חן, מה דעתך על שרת התרבות שלנו, מירי רגב?"

"באופן כללי – אני בעד יופי וטוטאליות."

 

 

חן שיש מיוצגת על ידי גלריה גורדון.

 

חובי סטאר באירוויזיון 2016: אחת ההופעות העוצמתיות והמשובחות אי-פעם של ישראל בתחרות

התרגשתי לראות את חובי סטאר נותן את הופעת חייו אמש, בגמר אירוויזיון 2016.

אין ספק, סטאר מצדיק את השם שבחר לעצמו. הוא היה הכוכב הגדול, המנצח האמיתי, הוא היה בשיאו.

נדמה שסטאר לא שר אך ורק עבור עצמו אלא עבור כולנו: כל ה"אחרים", ה"שונים", אם תרצו, "המיספיטס של העולם".

זוהי ללא ספק גדולתו של אמן – בכל תחום, אגב – שדווקא ברגע האמת המכונן הוא מנצנץ ומגשים הלכה למעשה את ההגדרה – היש לומר קלישאתית משהו -"כוכב".

סטאר הגיש את השיר המצוין, המרגש – שלא לומר מכמיר הלב – של דורון מדלי, בצורה הטובה ביותר, והשיר, שהוגדר על ידי כה רבים כשיצא לאור כ"שיר שייצג את ישראל באירוויזיון" כשיר לא חזק מספיק, לא "אירוויזיוני" מספיק, אישש את דעתי מתחילת דרכו, מרגע שיצא אל אוויר העולם, שאכן, מדובר בשיר מצוין, בבלדה חזקה שכוחה הוא דווקא במתינותה ובאנרגיה שהיא אוצרת בתוך המלודיה והטקסט המפעימים.

על פי הופעתו של סטאר אמש, כולנו, במידה זו או אחרת, עשויים מכוכבים. או לכל הפחות – מאבק כוכבים.

אני מקווה שנמשיך עוד שנים רבות לשמוע מהאמן החשוב והייחודי הזה, חובי סטאר.

אני ללא ספק הראשון שאקנה את אלבומו, לכשזה יראה אור.

וגילוי נאות, לסיום: אני נטלתי חלק בתכנית המציאות "הכוכב הבא לאירוויזיון" השנה. אותה תכנית שבה זכה לבסוף חובי סטאר. למן ההתחלה הוא היה הפייבוריט שלי בתחרות – בה אני עצמי כשלתי בפרק האודישנים, אך אינני מצר לרגע על השתתפותי בה, וזאת בעקבות תפישת ה"קרפה-דיים" הכה נוכחת בחיי.

הייחוד של סטאר, ה-מה שהוא מקרין כלפי חוץ – לעומת הפגיעות הפנימית בה חשתי כשצפיתי בו עוד בפרק הראשון… אין ספק – קיים כל כך הרבה יופי ורגש בחובי סטאר, ושניהם ראויים להערצה, ואף לכבוד.

באחד הראיונות שנתן סטאר לפני התחרות, הוא אמר שהוא איננו בקשר עם אביו. גם עובדה זו נגעה מאוד ללבי. אני קורא כאן לסטאר לסלוח לאביו. ממש כך: לסלוח ולשחרר את כל הטינה. זה יכול להעצים אותו ולהנסיק אותו לגבהים שכמוהם הוא אפילו לא חלם. הסליחה, ויחד איתה השחרור, מעניקים לנו חופש עצום להמשיך הלאה, מחולים ומוחלים, ואז מוכנים אל השלב הבא באבולוציה האקזיסטנציאליסטית שלנו.

האירוויזיון הוא רק חלק מהדרך הסלולה עבורו, בעיניי.

רק דרך אחת, מוצלחת, מעוד רבות שעוד יגיעו.

 

 

 

רשף לוי: אמן האלתור הדינמי

בעודי צופה במופע-הקסם של להטוטן המילים המוכשר רשף לוי, תהיתי ביני לביני: מה בעצם צריך רשף לוי הסטנדאפיסט?

האם הוא צריך מילים? האם הוא צריך טקסט כתוב? האם הוא צריך בכלל… מיקרופון?

בעודי מביט בו הבנתי זאת באופן נחרץ: כל מה שלוי זקוק לו, זה בעצם – קהל.

הדרך שבה הוא יוצר מטעמים "יש מאין" מן הקהל, היא דרך שפרחי-סטנדאפ צריכים ללמוד. לוי מצליח בקלילות להפוך שאלות טריויאליות כגון: "מאיפה אתם?" – ותשובות טריויאליות לא פחות כמו "מגן יבנה" – למטעמי סטנדאפ קולינאריים משובחים לעילא ולעילא.

הוא בעצם, בדרך מבריקה מאין כמוה, מצליח להפוך את הקהל הצמא לתשומת לב – אם תרצו, ל"ריאליטי נוכח" – לחלק אינטגרלי, פעיל מאוד, מהמופע.

מה גם, שהמופע הנוכחי שלו הצליח להביא קהל מגוון ביותר למקום בו ראיתי אותו, במקרה זה – היכל התרבות המרשים של פתח תקווה: חבר'ה צעירים בשנות העשרים לחייהם מחד, וזוגות דתיים בשנות השישים לחייהם מאידך. וזו ללא ספק עובדה מעניינת. היכולת של רשף לוי לחבר, באמצעות ההומור הייחודי שלו, קהלים שונים, מגוונים, מעידה על יכולותיו הקומיות, על השונות היצירתית שלו, ומעל הכל – על כישרון האלתור הייחודי שלו. האלתור, אותו אני מכנה "אלתור דינמי", המייחד והמבליט אותו – משאר הסטנדאפיסטים בני דורו.

 

 

 

 

 

"המסעדה": הרבה יותר ממסעדה

זכיתי השבוע לחוויה קולינארית יוצאת דופן, כאשר חברתי הטובה, אורית, הזמינה אותי לחגוג את יום הולדתי שחל ב-2 במאי, במסעדה, שעוד בדרכנו אליה, היא אמרה לי שהיא מצוינת ושאנחנו חייבים להפוך אותה למסעדה החדשה "שלנו".

מה אני יכול להגיד? כשאורית צודקת – אז אורית צודקת.

הגענו בשעת אחר צהריים ל"המסעדה" הממוקמת ברחוב הארבעה 18 בתל אביב, והמקום היה עמוס בלקוחות שנראו לי מאושרים. הצלחות שעל השולחנות נראו כל כך מעוצבות שאני מודה: בלוטות הרוק התחילו לעבוד.

התיישבנו לנו בחוץ, ואורית הוציאה את הסיגר שלה והתחילה לעשן אותו.

לדבריה, "הכל פה טעים – וגם זול". הופתעתי לגלות שמחירן של המנות הראשונות הוא רק 15 ש"ח ושל העיקריות 30 ש"ח בלבד. האם זה הגיוני? האם אני בתל אביב היקרה להחריד או באיזו פריפריה נשכחת מלב?

מסתבר שאכן, אלו הם המחירים הכה שפויים ב"המסעדה". אוכל מצוין לא בהכרח חייב להיות יקר. במקרה של "המסעדה", אף נהפוך הוא.

פתחנו בשתי מנות: כרובית אפויה וחציל בטחינה. מה אומר לכם – פשוט תענוג לחך. טעמים מהסוג שפשוט לא ניתן לתאר במילים, בעלי עושר קולינארי ואף יופי צורני יוצא דופן. הכרובית בושלה בדיוק במידה הנכונה, החציל היה נימוח בצורה מדויקת. כאמור, ורבאלי ככל שאני – נותרתי ללא מילים.

לעיקרית הזמנתי סלמון נורבגי ואורית הזמינה "דיאטה". קרי: שום דבר.

הסלמון היה מופלא והפירה שמתחתיו מושלם בכל קנה מידה.

מוזר, אבל אפילו מיץ התפוזים שהזמנתי היה משובח.

לשמחתי, זכיתי לפגוש את אמיר בן שטרית, בעל המקום (או אחד מהבעלים, לא ביררתי זאת לעומק). בן שטרית, גבר צעיר ונעים הליכות ניגש ושוחח איתי ואף הזמין בסוף הארוחה אותי ואת אורית לקינוח שוקולד – שהיה אף הוא מעדן.

החשבון הראה 70 ש"ח בלבד והשארנו 10 ש"ח טיפ. (גילוי נאות: בדרך כלל הייתי משאיר הרבה יותר, אבל אולי בגלל שישבנו בחוץ, והיה עמוס, אז פגשנו ארבעה מלצרים שונים: אחד מקסים וחייכן (לדבריו, "חצי תימני – חצי מרוקאי"), מלצרית יפהפייה, עוד מלצר, שכמדומני, היה מנהל המקום, ומלצר רביעי, צעיר, יפה-תואר ועם קעקוע ענק באותיות באנגלית על הזרוע שעשה את עבודתו, אך איך לומר בעדינות מירבית – לא נתן לי ולאורית את תחושת האקסטרה שכה קיווינו לה. אם הוא היה מחייך מעט, אולי לא הייתי מציין זאת. בכל זאת, כשהאוכל כל כך טוב, חובה, לעניות דעתי, על המלצרים לחייך ולשדר אופטימיות קוסמית. מה גם, שבסוף הארוחה ביקשנו משלושה אנשים שונים לקבל עודף משטר ה-100 ש"ח שלנו והמתנו דקות ארוכות עד שאכן העודף הגיע. חבל.

עם אוכל לא פחות ממושלם, במחירים כה עממיים, גם השירות חייב להיות מושלם. אולי בפעם הבאה.)

בשורה התחתונה: רוצו ל"המסעדה" עוד היום. אה, כן. ותיאזרו בקצת יותר סבלנות מאיתנו.

 

 

 

"אדוני שר האוצר": בזכות אלוהי הפרטים הקטנים של שלמה משיח, בזכות אלוהי הפרטים הקטנים של יהורם גאון

לעתים אני מוצא עצמי צופה כמהופנט בתכנית הקאלט "קרובים קרובים" – המשודרת בלופ בטלוויזיה החינוכית.

התכנית, ששודרה באייטיז – בעידן של ערוץ טלוויזיה יחיד – היא הרבה מעבר לתכנית בלבד עבורי. היא עולם שלם של זיכרונות, של היזכרות בשאיפות. של תום-של-תקופה: חנות מכולת. פלאפל. בירה שחורה. לוטו. נסיעה באוטובוס ל"עיר". (ולא ל"עיר" תל אביב או ל"עיר" ניו יורק, אלא דווקא למכורתי, ה"עיר" פתח תקווה).

הייתי ילד אז, כשהתכנית שודרה בשיא אונה, עם שאיפות אדירות, עם תכניות בריחה מתוכננות בקפידה, עם תקוות עצומות, אבל גם עם חרדות לרוב, ופחדים – בעיקר מאבי.

כשאני צופה ב"קרובים קרובים" היום, אני נזכר בגעגוע, שלא לומר בערגה, באותו אדם ממנו כה חרדתי בילדותי. אני כמו מתבונן במי שהייתי אז, פעם, ומבין את "עצמי" טוב יותר – בהבנה חומלת, במעין השלמה.

יהורם גאון, שכיכב ב"קרובים קרובים", הוא סמן עבורי. סמן של תקופה. סמן של דמות אב – כפי שגילם ב"קרובים קרובים" את אביהם הנעים והחומל של אביתר, אפרת ומולי.

דמותו הייתה של אב טוב, מכיל, מקבל. אב – ללא ספק מודרני. כזה שלי מעולם לא היה. אם תרצו, דמותו של "יורם" (ולא יהורם) של "קרובים קרובים" המיתית הייתה דמות אב בסגנון ביל קוסבי (לפני שלל הפרשיות שדבקו בו עם השנים…), אב מ"הסגנון החדש".

כשהוזמנתי ל"אדוני שר האוצר", הקומדיה בכיכובו, אני מודה: התרגשתי.

לראות את גיבור התרבות הנפילי הזה על במה – לראשונה בחיי? להיזכר…? האם אני רוצה בזה כעת? האם אני מוכן לזה?

כן, החלטתי. It's about time.

וכמה שאני שמח שעשיתי זאת.

אין ספק. גאון הלהיב אותי, ריגש אותי, ואף הימם אותי בכישורי המשחק הווירטואוזיים שלו. גאון ממזג בתוכו תכונות-על רבות, ההופכות אותו לכוכב הסטואי שהוא: הדיוק הקומי, המקצוענות, השמת הדגש בדיוק במקומות הנכונים, התנועות, הסגנון-הקול הייחודי שלו, והעוצמה הבימתית, אם תרצו – הכריזמה האדירה, הכוחנית משהו, הגלומה בו, הופכים אותו לגאון קומי.

אכן, יהורם-גאון-קומי.

אך מלבד גאון, ישנו כוכב נוסף ב"אדוני שר האוצר", כוכב-של-מאחורי-הקלעים, שקולו חזק וצלול מאין כמוהו. קול שהזכיר לי את טובי כותבי הקומדיות לדורותיהם, ומעל כולם את ניל סיימון. זהו קולו של המחזאי הגאון שכתב את "אדוני שר האוצר", שלמה משיח.

משיח כתב מחזה מבריק, שנון מאין כמוהו, צבע אותו באזכורים מדויקים על הפוליטיקה המושחתת, המנוונת, בה אנו חיים יום-יום בנקודה הקטנה שלנו כאן. במילים כאלה או אחרות, אומר מחזאי זה, "כו-לם מושחתים", "כו-לם גנבים", ועכשיו – "לך תגיד שאין לך אחות…" (בהקשר ישיר לטקסט המחזה). משיח הוא ללא ספק מגדולי המחזאים שקמו לנו.

בנוסף, גאון מוקף בקאסט מושלם של שחקנים גדולים. גלעד פרלמן בתפקיד הורס ומדויק של "בר חלוף" (איזה שם רב-רבדים בחר משיח לדמותו של העוזר הנאמן, הרופס, העושה-כל-למען, של יואל תפוחי, אותו מגלם בחן כה רב גאון). תפקיד שתפור למידותיו, שמתאים בול ליכולותיו הקומיות האדירות. פרלמן מלהטט על הבמה במעין מחול שדים מרהיב של מימיקה ותנועה שטרם ראיתי – מושלמת ומצחיקה להפליא כמותה – על במות ארצנו, והופך את "בר חלוף" לדמות מעוררת מחשבה ורגש, לדמות עמוקה. דמותו של פרלמן-בר חלוף איננה משנית כלל וכלל, כי אם ראשית בעיניי, והוא-הוא נושא הכלים האמיתי של המחזאי.

גם גילת אנקורי הפציצה בדמותה השרה-נתניהוהית משהו של חביבה תפוחי, אשתו של שר האוצר המיועד גאון. "האם האישה הזאת לא מתבגרת?" תהיתי, בעודי מביט בה ונפעם מכישוריה המשחקיים. אין ספק. גילת אנקורי איננה רק שחקנית טובה, אלא אף אישה מצודדת, מהיפות שבשחקניות בנות גילה.

לסיכום, "אדוני שר האוצר" היא מההצגות (או ליתר דיוק, מהמחזות) הטובות ביותר שראיתי מעודי. היא מושחזת – הן בכתיבה והן במשחק, מותאמת כמו כפפה למידות ממחישיה-שחקניה העושים חסד עם מילותיו של המחזאי המופלא שיצר אותה, אך בעיקר – נותנים לקהל הצופים חומר רב למחשבה על מצבנו העגום כחברה הצופה במנהיגיה שוב ושוב נופלים עם שלל בכיסיהם, מחופרים בתוך בורות – שהם כורים לעצמם – עם תאוות הבצע שלהם שלא יודעת שובע, עם הגרידיות האינסופית של תאוותם חסרת הגבולות. מבטלים את כל מעשיהם הטובים עם נפילות מן הסוג הזה, הופכים בעצמם, בעל כורחם, לסמן של תקופה, שחוזרת על עצמה, כמו בלופ, שוב ושוב, שוב ושוב.

איציק (יצחק) נעימי: מדריך הטיולים האידיאלי

בחול המועד פסח (2016) יצאתי לטיול עם ידידתי טובה, למצדה.

הטיול – שאורגן על ידי זיוה גאון, המארגנת טיולים מקסימים למקומות נבחרים בארץ ובעולם, ואשר טיוליה תמיד מצליחים להעשיר אותי – הן במראות, הן בתחושות, והן בידע – הפגיש אותי עם אדם נפלא ומיוחד: מדריך הטיולים איציק (יצחק) נעימי.

נעימי, אדם נעים הליכות מאין כמוהו ובעל ידע עצום, הצליח ללמד אותי כה רבות בטיול בן יום אחד.

הידע שלו מרתק, ומעל הכל – חובק-נושאים. למשל, הוא חינך אותי – ואת יתר המטיילים ברי-המזל בטיול הזה – לגבי סוגי אבנים, טופוגרפיה, על מראות של מקומות שונים (ערד, באר שבע ומצדה) – לא רק בימינו אנו, אלא כפי שהם נראו בעבר הרחוק ביותר, במאות קודמות, ואף – לפני אלפי שנים.

בנוסף, שמחתי עד מאוד שהוא לא ניסה להצחיק אותנו, המטיילים, כפי שכה מדריכי טיולים רבים עושים – או ליתר דיוק – מנסים לעשות – אלא שימש כמעין מגדלור לפן התרבותי, האינטליגנטי, החוקר את עברנו כדי לדעת טוב יותר על מהות ההווה בו אנו חיים, ואז, לכוון היטב את דרכנו אל עבר עתידנו.

בעברית צחה, הדריך אותנו נעימי והעשיר את דרכנו – מפתח תקווה, דרך כביש 6, עבור בבאר שבע, ערד, ועד ליעדנו הסופי, הנכסף – מצדה.

אני ממליץ גם לכם להזמין את האדם המקסים הזה להדריך אתכם בטיוליכם הבאים, ובנוסף, לעשות בוקינג מיידי לאחד מטיוליה העשויים היטב, המהודקים, ובעיקר – הכל כך שמחים: מלאי מוזיקה ארץ-ישראלית ואף ים-תיכונית (ומי באמת היה יכול להאמין, שאני, מעריץ מושבע של מוצארט, בילי הולידיי וטורי איימוס, אמצא את עצמי מזמזם שיר של הזמיר הלאומי א. גולן במטבח, ביום-שאחרי-הטיול…) של זיוה גאון, מלאת המרץ והאנרגיה החיובית.

גאון, בדרכה, חינכה אותי ש"עממי" זה מחמאה. שלהיות בקרב "עם ישראל" זוהי זכות – וברכה. שדווקא אני הוא זה שצריך לצאת מעט יותר מתוך "הבועה" הניו-יורקית והשינקינאית שלי, ולהמציא את עצמי מחדש. לא להתבייש, אלא דווקא לזמזם – בגאווה לאומית, את "השירים ההם", וכך, להרגיש ישראלי – על כל המשתמע מכך.

להיות חלק מהרוב. מההמון. סוף סוף, להיטמע.

 

זיוה גאון, להזמנות טיולים, טלפון: 052-2325256

איציק (יצחק) נעימי, להזמנת הדרכות, טלפון: 052-3663161

אמיר שלומיאן: הרבה מעבר לזמר, הרבה מעבר למוזיקה

זכיתי לחוות את החוויה הייחודית של "הופעה ביתית" (להלן, הופעה בדירת מגורים) של הזמר והיוצר אמיר שלומיאן בדירתה התל אביבית של נטע, חברה של ידידתי הטובה, מאיה.

שלומיאן, זמר רגיש וייחודי – ופסנתרן מחונן – הגיש ערב מיוחד במינו של שירים מקוריים שלו, ובין לבין שזר את סיפור חייו האישי. בין היתר, סיפר שלומיאן שהוא חלה בסרטן, והוא מתמודד איתו באומץ רב – ובדרכו הטבעית. בנוסף, הוא סיפר על אביו שנפטר, ועל תחושת האובדן הקשה, ואף סיפר על שאיפתו לדו-קיום בין יהודים וערבים, ועל עבודתו כמורה באזור קריית טבעון, מקום מגוריו.

שלומיאן, שטוב הלב והרגישות שלו ניבטים מעיניו, נגע ללבי. הן בסיפורו האישי המורכב, והן בשיריו היפים. אך מעל הכל, מצאתי את עצמי מתרגש מנגינתו יוצאת הדופן בפסנתר. משהו בנגינתו הזכיר לי את טובי הפסנתרנים.

אני ממליץ גם לכם להזמין את שלומיאן ל"הופעה ביתית" בסלון דירתכם או ביתכם. כל מה שהוא צריך זה פסנתר.

למופע שלו קוראים "על רגעי הערות" – והוא נפלא.

אגב, כל מי שנכח ב"הופעה הביתית", בחוויה הייחודית שבה הייתי, תרם 50 ש"ח עבור שלומיאן, ועבור שליחותו – המוזיקלית והקיומית. בדירה נכחו כ-30 אנשים, כך שאני מקווה שבסוף הערב קיבל האמן הייחודי הזה 1500 ש"ח.

יפה יהיה אם להבא ייאמר לאורחים בהופעותיו שהמינימום "לתת" הוא 50 ש"ח – אך כל אחד יכול להוסיף לזה כראות עיניו. אם הדבר היה נאמר מראש, בשמחה הייתי נותן לכל הפחות 100 ש"ח עבור ההופעה היפה, המרגשת, ומכמירת הלב שבה זכיתי להיות.