זכיתי לראיין השבוע את רועי לב, אחד האסטרולוגים הטובים בארץ, אשר פתח עבורי צוהר אל עולמו העשיר: עולם האסטרולוגיה.

לב בן ה-52, אלמן ללא ילדים המצוי בזוגיות וגר בגבעתיים, שיתף אותי בתובנותיו המרתקות בנוגע לעיסוקו – בו, לדבריו, הוא עובד מזה 36 שנים.

"ספר לי איך עבודתך כאסטרולוג מתנהלת הלכה למעשה," שאלתי.

"אני מקבל לקוחות וקורא את מפות הלידה שלהם," ענה לב.

"מה זה בדיוק אומר?"

"הלקוח נותן לי את תאריך הלידה שלו, שעת הלידה ומקום הלידה. אלו שלושת הקריטריונים להרכבת מפת לידה. על פי שלושת הקריטריונים האלו אני רואה בעצם הכל – ענייני בריאות, זוגיות, עבודה, פרנסה, ועוד."

"האם אתה מאמין שפגישה איתך יכולה לשנות חיים – או לכל הפחות לתת הדרכה והכוונה לחיים?"

"בהחלט. אני נותן ייעוץ, אני מעלה מודעות, וזה נותן כיוון ללקוח."

"האם אתה מאמין בגורל?"

"כן. לכל אדם יש גורל משלו. לא נולדנו לחינם. כל אדם ואדם צריך לעבור משהו ייחודי לו בחיים שלו."

"האם אתה מאמין במשפט 'הכל רשום – והרשות נתונה'?"

"כן. יש דברים שיקרו לאדם כי הם הגורל שלו, אבל בכל זאת לכל אדם יש את אפשרות הבחירה שלו."

"מה דעתך על נוסטרדמוס?"

"הוא ניבא הרבה דברים. הוא ללא ספק אחד מאבות האסטרולוגיה."

"האם אתה רואה שבעתיד יהיה שלום בישראל?"

"כן. אני רואה שהמדינה שלנו הולכת לאט לאט לכיוון של רוגע ושלווה וגם שלום – אבל כל דבר לוקח זמן. בסופו של דבר – יהיה פה שקט."

"איך היית מגדיר את העידן הנוכחי?"

"אנחנו נמצאים עכשיו ב'עידן הדלי', זאת אומרת, שאנחנו באים לקראת כל אחד ואחד. העם מקבל את החוזק לידיים בעידן הנוכחי."

"ספר לי על המקרה הכי יוצא דופן שהיה לך עם לקוח כזה או אחר שלו עזרת."

"היו הרבה מקרים… עזרתי להרבה לקוחות. אבל היה מקרה אחד עם לקוחה שאמא שלה הייתה על סף מוות והיא גרה בארצות הברית. נפגשתי עם הלקוחה הזאת כאן, בישראל, ואמרתי לה שאמא שלה היא על סף מוות. בזכות זה היא עזבה את הארץ, טסה לארצות הברית, אל אמא שלה, פגשה אותה בדיוק ביום האחרון לחייה וכך הן הספיקו להיפרד. אותה לקוחה הודתה לי על כך מאוד."

"זה מדהים. עם זאת, זה מעלה בי שאלה: האם אתה אומר ללקוחות את כל מה שאתה רואה על פי המפה האסטרולוגית שלהם – גם בנושאים רגישים במיוחד – כמו במקרה שהזכרת?"

"אני רואה דברים ואני משתדל תמיד לומר אותם – אבל לומר אותם בטקט. אני דווקא בעד להגיד גם את הדברים הקשים – ולנסות לתקן אותם, לטפל בהם. אם, נניח, אני רואה שמישהי חולה, אני אגיד לה את זה כדי לעזור לה. אבל אני אגיד את זה בטקט וברגישות רבה."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לקבוע פגישה עם האסטרולוג רועי לב ולזכות במפגש מרתק עם איש מקצוע ייחודי.

טלפון לקביעת פגישה: 054-8041123.

 

כבר זמן רב שאני עוקב אחר יצירתה האמנותית הברוכה והייחודית של הציירת גליה דידור. בעיניי, דידור היא ציירת חשובה בעלת חותם אישי יוצא דופן. עבודות שלה מוצגות בצרפת ובשווייץ וניתן לראות אותן גם בגלריית "אלאדין למפ" ביפו.

ביצירותיה אני עצמי רואה מעוצמתו של פיקאסו. עד כדי כך.

דידור, ילידת 1961, תושבת חולון, נשואה ואם לילד, אשר למדה אמנות מונומנטלית דקורטיבית באוקראינה ואשר את עבודת הפרסקה שלה ניתן לראות על תקרת מלון הילטון באילת, התראיינה היום ל"חי תרבות", ושיתפה אותי בתובנותיה הרבות.

"משהו ביצירתך, גליה, נותן לי לעתים מעין תחושה של 'פיקאסו עם טוויסט'. מה דעתך על הגדרה זו?"

"פיקאסו מאוד שונה כי הוא בינו לבין עצמו. אם לקחת את אחד ממקורות ההשראה של פיקאסו, המסכות האפריקאיות, אז באיזשהו מובן, זה קרוב אליי. אבל זה לא רק פיקאסו אלא גם מודליאני. גם הוא חלק מההשראה."

"מי מהווים עוד השראות עבורך?"

"עכשיו אני יוצרת בהשראת פאולו אוצ'לו, אמן מתקופת הרנסנס. יש לו עבודה של פרסקה שנקראת "מבול". יש עבודות שלו ב'לובר'."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית? לאן היית רוצה להגיע?"

"הייתי רוצה להגיע לחופש, ולהאמין בעצמי יותר. אני רוצה להיות אמנית חופשייה. בעצם… אני כבר אמנית חופשייה. צייר רוסי אחד אמר פעם שתמונה, באיזשהו שלב, מתחילה להיות הגורל של הצייר. אבל מעבר לזה – הגורל מתחיל להיות התמונה שלו. לדעתי, יש חיבור בין הציור לגורל."

"כשאת מציירת את מרגישה חופשייה?"

"אני מרגישה חופשייה מהזמן. הציור זאת העצירה של הזמן, ובזה יש חופש מסוים."

"אך היית מגדירה את הסגנון הכה ייחודי בעיניי שלך?"

"אני קוראת לזה אבסטרקט פיגורטיבי."

"מה דעתך על הקשר שבין אמנות לאהבה?"

"זה אותו דבר. אהבה ואמנות זה אותו דבר. בלי אהבה אין אמנות, וגם שני המושגים האלה, 'אהבה' ו'אמנות' הם מושגים אבסטרקטיים. יש אהבה פיזית, יש אהבה רוחנית, יש רמות שונות של אהבה."

"אם שרה נתניהו הייתה פונה אלייך ומבקשת שתציירי דיוקן שלה, היית מסכימה?"

"אני לא מציירת פורטרטים."

"ומה דעתך על שרת התרבות שלנו, מירי רגב?"

"אני מחוץ לפוליטיקה."

"אני באופן אישי מאוד אוהב את הסגנון ואת הציורים שלך. מה זה עושה לך לדעת שאנשים אוהבים ומעריכים את העבודה שלך?"

"זה לא כל כך חשוב כמה אנשים אוהבים את האמנות שלך, אלא מה שחשוב זה לעשות את מה שאני אוהבת. ללכת בדרך שלי. להיות נאמנה לדרך שלי. זה לא מה שמניע אותי מי אוהב אותי ומי לא, אלא להמשיך בדרך שבה בחרתי."

 

 

 

 

 

לובה משולם למקוביץ', ציירת ריאליסטית ואימפרסיוניסטית נפלאה ומוכשרת מאין כמוה, מציגה אומנם בחו"ל (צרפת, ובקרוב באיטליה) יותר מאשר בארץ (על אף שציוריה מוצגים בימים אלו גם בגלריית "אלאדין למפ" ביפו), אך כשרונה הרב ודבקותה, ללא ספק צריכים לזכות אותה בהכרה בפי כל שוחר אמנות בכלל, וציור, בפרט.

אז – כדי שתכירו כישרון ראוי וכדי ששמה יהיה שגור בפיכם, הסכימה משולם למקוביץ' להתראיין היום ל"חי תרבות".

משולם למקוביץ', אשר ביקשה שלא לחשוף את גילה, נולדה בקישינב אשר במולדובה וגרה כיום בבאר יעקב. היא נשואה ואם לשניים. את סגנונה היא מתארת, כאמור, כריאליסטי ואימפרסיוניסטי, ומוסיפה, "אני חסידה של האסכולה הרוסית באמנות הריאליסטית."

"את גם מציירת אבסטרקט?"

"עכשיו לא, כי עברתי לצייר פורטרטים. הייתה לי בעבר בעיה, לא יכולתי לצאת מהסגנון הריאליסטי ורציתי מאוד לצייר אבסטרקט, אז הלכתי לראות את הסרט על ג'קסון פולוק, ראיתי איך שהוא מצייר, ואחרי זה הייתי כאילו… עם כנפיים אחרי זה, והרגשתי שזהו, שהבנתי. פולוק היה ההשראה שלי לעשות את הציורים האבסטרקטיים שלי. כשאני מציירת אבסטרקט, אני מתנתקת מהכל ונותנת לתת-מודע לעבוד. היד עובדת מעצמה."

"מהן ההשפעות שלך?"

"ההשפעות הן בעיקר מהאסכולה הרוסית ובראשה הצייר סרוב. גם מודליאני, שלא שייך לאסכולה הרוסית, כמובן, והאימפרסיוניסטים. ואן גוך וגוגן."

"את מציגה יותר בחו"ל מאשר בארץ. מדוע?"

"נכון. הצגתי בתערוכות בצרפת ויש לי תערוכה באיטליה בקרוב. בארץ הצגתי בעין הוד ובעוד מקומות אבל בארץ יותר קשה. פחות מקבלים אותי בארץ כי אני לא ילידת הארץ, וחבל. למען האמת, הכי אני רוצה להציג בארץ, כי זה המקום האהוב עליי ביותר, זה המקום שלי, זאת המולדת שלי, למרות שלא נולדתי פה. אני מרגישה שהאדמה בארץ זאת אדמה שנותנת לי השראה, פה נמצא כל מה שחלמתי עליו – וכל מה שאפילו לא חלמתי עליו."

"את ממש ציונית."

"נכון. אני יודעת להעריך את מה שיש. והארץ זה המקום היחיד בשבילי."

"אם היית יכולה לבחור בצייר אחד שהוא האהוב עלייך מבין כל הציירים, במי היית בוחרת?"

"בסרוב. הוא האהוב עליי ביותר."

"את מצליחה להתפרנס מציור?"

"כרגע לא ממש. אני מלמדת ציור ומוכרת פה ושם, אבל אי אפשר להגיד שאני ממש מתפרנסת מציור."

"ולסיום, לובה, איך היית רוצה שיזכרו את לובה משולם למקוביץ' בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני לא חושבת על זה בכלל. אני חושבת שאני צריכה רק לעשות דברים טובים, להשתפר כל הזמן, כי אין סוף להעלאת הרמה. האגו הוא בכיוון של לעשות דברים הכי נפלאים שרק אפשר בציור. אני פשוט – מאוד אוהבת אמנות."

 

 

חנה אשורי, מהאמנים הייחודיים ביותר שאני מכיר, מציגה בימים אלו בבית האמנים בתל אביב (אלחריזי 9), את תערוכתה "כל חמודותיי תוצגנה" (מה-23 ביוני 2016 ועד ה-16 ביולי 2016).

אשורי, במקור מקיבוץ משגב הגרה כיום ברמת גן, התראיינה היום ל"חי תרבות", ושוחחנו על אמנות בכלל ועל תערוכתה הנוכחית בפרט.

"התערוכה "כל חמודותיי תוצגנה", סיפרה אשורי, "מציגה אוסף דחוס וכפייתי של אלפי שרבוטים – ציורים שנעשו בהיסח הדעת ללא מחשבה, ורוב הדימויים הם של נשים מוזרות ומעוותות, אשר יוצרות קרנבל מקאברי, עולץ ופרוורטי. יש לי אוספים של מחברות מיותר מעשרים שנה, והחלטתי לחשוף אותם, כי לדעתי זה חומר מעניין וחזק."

"איך היית מגדירה באופן כללי את האמנות שלך?"

"אני אמנית מיצב ווידיאו."

"מה דעתך על מרינה אברמוביץ'?"

"בוא נעבור לשאלה אחרת."

"או.קיי. מהן ההשפעות שלך?"

"אני מושפעת מבודלר, המשורר הצרפתי, ומברונו שולץ, הסופר. מבחינה אמנותית – רפי לביא. יש הרבה השפעות, אבל אני בעיקר מושפעת מספרות."

"את יכולה לספר לי על תערוכה נבחרת שלך? כזו שאת אוהבת וזוכרת במיוחד – מלבד התערוכה הנוכחית, כמובן?"

"הייתה לי תערוכה שנקראה "שפיכת השיפחה". זה מיצב עם עבודות שמורכבות מחפצים, מאות חפצים. זה היה סוג של "תשליך" כזה. אני מנסה להראות את הדברים היותר עסיסיים מבחינה ויזואלית, כמו פצעים, כמו דברים פגועים."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"

"הייתי רוצה שיהיו לי מספיק תנאים טכניים, שאני אוכל ליצור כמה שעות בכל יום, ליצור בזמן אמיתי. אני רוצה לעשות אמנות שתהיה באינטראקציה תמידית עם הסביבה. אמנות שתהיה זמינה. וגם – הייתי רוצה שישדרו את הסרטים שאני יוצרת בטלוויזיה."

"ושאלה אחרונה, חנה: היכן היית רוצה לראות את עצמך בעוד עשרים שנה מהיום?"

"בעוד עשרים שנה אני רוצה להיות מלכת היופי. זה הכיוון. אני נעשית יותר ויותר יפה עם השנים."

*

אירוע טרום הנעילה לתערוכה, אותו מקיימת חנה אשורי, יתקיים ב-13 ביולי 2016, בין השעות 6 עד 10 בלילה, בבית האמנים בתל אביב.

בנוסף, ניתן לראות את שלל יצירותיה המצוינות בפייסבוק שלה, תחת השם "חנה אשורי".

מומלץ ביותר, כבר אמרנו?

 

 

מספר הביכורים של ניצה סקולניק, "שלום לך מסה הקטנה", יצאתי נפעם.

הספר, השמור אצלי במקום של כבוד על מדף הספרים – בין הספרים האהובים עליי בכל הזמנים – גדוש בסימונים בעטים מצבעים שונים, של משפטי-חיים. משמע: משפטים כה חשובים, המשפיעים באופן יום-יומי על חיי.

ספרה השני של סקולניק, "פרפר שחלם להיות אריה", ריגש אותי בעוצמותיו בצורה שקשה להגדיר, שלא לומר לתחום, במילים.

זהו ספר מרגש מאין כמוהו, אמיץ מאוד, עצום וגדוש בתעצומות נפש, אך, בעיניי, מעל הכל – זהו ספר חשוב.

נכון. זהו איננו ספר קל. זהו ספר על החיים – על כל מורכבותם, עושרם-יופיים, ועם זאת, מכאוביהם הבלתי-נתפשים. אכן, יש בו כאב רב, אך גם תקווה ואף השראה לצאת מחוזקים לעולם, "גדולים עליו", "חזקים ממנו", ובריאים.

כן. למרות אינספור תהומות הצער והכאב – בריאים נפשית.

סקולניק, בדרכה הייחודית – ודרך סיפורה האישי – מצליחה לרפא. ללמד. לטעת תקווה.

זהו ספר חשוב מאין כמוהו. ספר-מסע-חיים יפהפה.

אנא, רכשו אותו. אנא, קראו בו וקראו בו, תלמדו ממנו, תעבירו אותו הלאה, סמנו בו סימונים רבים ותחזרו על משפטי-החיים שבו שוב ושוב ושוב.

תנו סיכוי נוסף, אמיתי, לחיים – בהשראתה הברוכה, המכוננת, של ניצה סקולניק.

זכיתי להכיר את עדנה מיטווך-מלר בשבוע הספר 2016 בתל אביב. מדובר באישה, שההגדרה – במובן החיובי ביותר שלה – "גדולה מהחיים" – קטנה עליה.

נדיבות הלב, העוצמה והכישרון, הם מהגדולים שנפגשתי עימם בחיי.

מיטווך-מלר העניקה לי במתנה את ספרי שיריה "מגדל ג'י" ו"תיקון לפני חצות", ואני, בתמורה, הענקתי לה את ספר השירה שלי "האלוהים האדירים של הזיכרונות", שאומנם ראה אור ב-2016, אך מתעד את שיריי משנות העשרה והעשרים המוקדמות לחיי.

"מגדל ג'י" של מיטווך-מלר הוא ספר שירה יפהפה, ביקורתי ונוקב. הוא מתאר את שינויי האורבניות – הן של הפיזיות, של המקום, הן של הנפש – בצורה עוצמתית, אך בו-זמנית מכמירת לב מאין כמוה. שיריה בספר זה מתארים את הקמתו של מגדל ג'י בפינת הרחובות שאול המלך-אבן גבירול-השופטים, אשר הפכה את השכונה הנעימה והשקטה לרעש, לבנייה מואצת, למגדל בטון עצום.

מיטווך-מלר מתארת בדיוק צלול ומעורר השראה את העובדה שהכסף מעוור, שהרצון לשדרג את הבית משכיח מהאדם את יסודות החיים האמיתיים, אלו החשובים באמת.

שיריה "שם" ו"שקום שירה" גרמו לי להתאהב בכתיבתה היפהפייה, הכה-לירית. שירים אלו גרמו לי להתאהב בכתיבתה יוצאת הדופן, העתירה בחותם אישי של משוררת מסוגננת, מיוחדת במינה.

אני ממליץ בחום לקרוא את שיריה, את ספריה, של עדנה מיטווך-מלר. ללא ספק: אחת המשוררות הגדולות של ישראל.

סעודה במסעדה, עבורי, איננה רק חוויה קולינרית, כי אם גם – ובעיקר – חוויה תרבותית.

ב"טנדורי" של רינה פושקרנה, החוויה רק מתעצמת. נראה שפושקרנה מתייחסת אל כל אורח ואורח במסעדתה כאל אורח חשוב ומכובד בסלון ביתה הפרטי. היא דוגמה ומופת לדרך שבה ראוי לארח כל סועד בכל מסעדה בעולם: בכבוד, באורך רוח, במאור פנים – כאילו היה בן משפחה – או חבר טוב.

כך חשתי בביתה-מסעדתה הקסומה של פושקרנה בהרצליה, כאשר הגעתי השבוע לארוחת ערב יחד עם ידידתי הטובה, מאיה.

מאיה, בעלת חברת עיצוב, התרשמה לא רק מהאוכל המשובח – אליו עוד נגיע – אלא גם מעיצובן של המנות, מיופי המסעדה ומהעושר החזותי של המאכלים.

למנה ראשונה הזמנו מבחר מטוגנים: בצל, בטטה, תפוח אדמה, ועוד. יחד עם הרטבים שהונחו על השולחן מבעוד מועד, המטוגנים התגלו כטעימים להפליא.

לעיקרית בחרנו פלטת בשרים המיועדת לזוג, שכללה נתחי עוף אדום, נתחי עוף בתבלינים ירוקים, ובשר. מה אגיד ומה אומר? כל נתח היה טעים יותר מהאחר, עסיסי יותר מהאחר, או כפי שמאיה ציינה בהתלהבות: "זה כל כך רך, זה פשוט מעדן!" ואכן, פלטת הבשרים הייתה מעדן לשמו. העוף היה נימוח להפליא, עשוי בדיוק במידה הנכונה, או בעגת בני משפחתי: "דליקטס של ממש".

בצד הבשרים המצוינים, חלקנו אורז בתבלינים, תבשיל בקארי – שלדבריה של מאיה היה "מעולה", ולחם שום טעים – בעל ריח משכר.

ואפרופו משכר, גם היין האדום היה מן המשובחים. או כפי שמאיה – הבקיאה יותר ממני בתחום זה – ציינה: "היין איכותי ביותר. מהטובים ששתיתי בחיי."

לקינוח, מאיה טעמה בשמי גלידת פיסטוק, אשר מרגע שהיא טעמה אותה היא גלגלה את עיניה בעונג. לפעמים אין צורך להכביר במילים כאשר ניתן להסביר תחושה בתנועה.

ראוי לציין לשבח את המלצרית המקסימה בר ואת מפנה הכלים (באס-בוי, בלעז) האיכותי ונעים ההליכות מסרי לנקה, שהוסיפו נדבך חשוב של שירותיות נפלאה לחוויה התרבותית-קולינרית יוצאת הדופן שחווינו בערב קסום זה.

אך מעל לכל ולכולם – לפני ולפנים – ראויה לציון רינה פושקרנה עצמה, על שהקימה את מעוז התרבות-קולינריה החשוב הזה בלב ליבה של הרצליה.

פושקרנה: סמל מכונן לתרבות ההודית וליחסים האמיצים – הן הקולינריים, הן האנושיים – בין הודו לישראל.

פושקרנה: סמל לנדיבות, לאהבת אוכל ולאהבת אדם.

רינה פושקרנה: סמל לתרבות.

 

*

 

"טנדורי", רחוב משכית 32, הרצליה.

טלפון להזמנת מקום במסעדה: 09-9546702

 

אתמול העלה האסיסטנט המופלא שלי (פלא של אדם), עומרי, את הסרט התיעודי החדש שיצרתי, "והשחור היה שחור מאוד: אושוויץ בעיניים שלי – סיפור הישרדותה הלא ייאמן של חדווה רט-קליין במחנה ההשמדה", ליוטיוב. זה היה רגע מרגש עבורי. אם תרצו, מעין קרע היסטורי, או לפחות – סיום לעבודה ולרעיון שבאו אל קצם.

השואה מאז ומעולם הייתה קרובה ללבי. ספרי שואה – שלא לומר, תרבות שואה – מרתקים אותי תמיד.

ספרה של ינינה השלס, "בעיני ילדה בת שתים-עשרה", הוא דוקומנט-שואה מרהיב – לא פחות חשוב מזה של אנה פרנק. זהו יומן שראה אור לראשונה ב-1946 בפולנית, ורק כעת, 70 שנה אחרי, הוא רואה אור בעברית.

היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, על ידי ינינה השלס, בהיותה ילדה בת 12, כשזיכרונותיה עוד טריים, ולכן הוא כה אותנטי, כה חשוב. יש בו חשיבות אנושית והיסטורית. יש בו חשיבות לאומית ואישית. זהו ספר חובה בכל בית יהודי וישראלי.

ניתן לומר שינינה השלס-אלטמן, כיום בשנות ה-80 לחייה, סגרה מעגל – לטעמי – עם פרסום הספר בעברית. אף אני, בדרכי, אתמול, עם העלאת הסרט התיעודי שיצרתי – על ידי עומרי המופלא – סגרתי מעגל.

או שמא – גם אני וגם ינינה, איש איש בדרכו, פתחנו עוד מעגלים: של שאלות, של תהיות, של חוסר הבנה בסיסי לגבי הטבע האנושי אז, בימים החשוכים ההם. אז, כששיא הרוע התנקז אל תוך הישרדותנו כעם, כבני-אנוש.

כשאני חושב על רוקנרול – אני חושב על ספר השירה "מלחמת עולם" של רועי צמח.

בזמן הקריאה בו מצאתי את עצמי נזכר, כמו-מתבונן, בקרעי זיכרונות מעברי.

הנה. עכשיו אני בן 16, יושב עם דורית ר. בחדר אותו היא חולקת עם אחיה אייל בדירת השיכון של הוריה בקריית אונו. היא מנגנת בגיטרה החשמלית שלה, אני שר. שנינו מחפשים שם ראוי ללהקת הפאנק-רוק שאנו כה רוצים להקים, ואז הוגים את השם "פאנקייק".

ההתבוננות – בזמן הקריאה בספר היפהפה "מלחמת עולם" – גרמה לי להבין את משמעות סרט הקולנוע החשוב "התבגרות" – אף יותר לעומק. הזמן עובר. אנחנו חיים כאן, עכשיו. אז – בואו נחיה. את הרגע, את משמעות ה"קרפה-דיים" לאשורו. בואו, אם תרצו, ונגדיר מחדש את האקזיסטנציאליזם של כל אחד ואחת מאתנו.

צמח הוא בעיניי, בדרכו הייחודית, האמיצה, משורר מכונן. דימוייו – מבריקים (ראה השיר המצוין "שבורה שלי": האם מתכוון המשורר לאישה או לעיר?), הוא בועט במוסכמות הליריות ("הרחם לא מקבל בחזרה" היונה וולכי בסגולותיו), הוא ביקורתי מאין כמוהו, מתריס-כנגד ("ג'ובסטאר" – אחד השירים העוצמתיים שקראתי מעודי, ו"היום צבעתי את הפנים בלבן"), אך מעל הכל – הוא מכמיר לב מאין כמוהו (ראה "שנת אי-היופי שלי" המקסים), ואמיתי, כפי שמשורר אמיתי חייב להיות ("יודע שאני לא יודע" היפהפה).

צמח הוא לא עוד-משורר ואיננו רק-משורר, כי אם אמן חשוב – שראוי שספרו ייקרא שוב ושוב. הוא משורר-רוקנרול אמיתי אשר אמירתו ראויה להישמע ברבים, להיזעק, להילמד, ומעל לכל – לגרום לשינוי.

עוד ראוי לציון הוא הצילום שעל העטיפה, המצליח לדייק את סגולות הספר לכדי תמונה.

אנא, רכשו את "מלחמת עולם" של רועי צמח וקראו בו שוב ושוב. האמינו לי: רועי צמח הוא משורר הרוקנרול החשוב ביותר שתקראו השנה.

 

ידידתי החדשה, הציירת המופלאה אתי לב, היא-היא זו שהכניסה אותי – אם תרצו, באבחה אחת – אל תוך נבכי עולמו היפהפה, העשיר והמגוון, של האמן החשוב אריה ברקוביץ'.

אריה ברקוביץ' הוא ללא ספק אחד האמנים הפלורליסטיים החשובים הפועלים כיום בישראל.

הוא יוצר אמנות מעוררת השראה – הן בציור, הן בפיסול, הן במיצב. בנוסף, הוא גם אוצר ומלמד אמנות. מישהו אמר "איש אשכולות"? הגדרה זו בהחלט תואמת את הרנסנסיות ואת הלך הרוח מעורר ההשראה של ברקוביץ' בזירת האמנות הישראלית.

ברקוביץ', יליד רומניה, 1953, נשוי ואב לשניים, גר בתל אביב.

זכיתי היום לראיין אותו ו"להתעורר מרוב השראה" למשמע דבריו החשובים. אין ספק, יצאתי חכם יותר אמנותית עם תום הראיון והוא אף – בלא ידיעתו – גרם לי לרצות בעצמי ליצור ולצייר. אכן. עד כדי כך.

"אריה, איך היית מגדיר את היצירה שלך?"

"אני מפסל ומצייר. אני מתעסק באמנות די מינימליסטית, ולכן, הייתי מגדיר את האמנות שאני יוצר כ'מינימליזם'."

"אני מאוד אוהב את היצירה שלך "בית וזיכרון". ספר לי עליה."

"זה מיצב שנקרא "בית וזיכרון", שמראה מזרן ושטיח מגולגלים, שולחן, כיסא, והכל ארוז בסלוטייפ. זה נועד לתת את תחושת הדחיסות, איך שהכל נלחץ בכוח. זה גם מעיד על ארעיות, על נוודות. המיצב הזה הוצג בבית האמנים בתל אביב."

"זו עבודה יפהפייה בעיניי. חזקה מאוד."

"תודה."

"אתה למדת אמנות מעשית אצל רפי לביא. איך זה היה? איזה סוג של מורה הוא היה?"

"רפי לביא היה מקסים כמורה. כאדם – הוא היה איש קשה שדרש הרבה. אבל הוא היה מורה טוב. ממנו למדתי מה זאת אמנות בכלל – גם אמנות כאמירה. ממנו למדתי מה זה ליצור דרך אלמנטים ויזואליים, מה זה להיות מקורי ואישי."

"מה דעתך על האמנית מרינה אברמוביץ'?"

"אני מאוד אוהב אותה. כמעט קניתי עבודה שלה. מרינה היא אמנית טוטאלית. אמן אמיתי זה לא אמן-של-שבת. אמן חושב אמנות תמיד. גם אני אמן טוטאלי. כל היום אני מתעסק באמנות. אם זה באוצרות, בלימוד, וביצירת אמנות."

"אפשר לומר שאתה פלורליסט."

"התפישה שלי היא פלורליסטית. היא לא חד-גונית. כאוצר, למשל, חשוב לי להציג גם ציור וגם פיסול, גם אמנים בתחילת דרכם וגם מבוגרים ומוכרים יותר, גם מיצגי וידאו וגם מיצבים, וכו'. המוטו שלי אומר: "אני מיסיונר לאמנות. השליחות שלי היא להביא את האמנות לכמה שיותר קהל." 

"במה, בעצם, האמנות שלך עוסקת?"

"היצירה שלי עוסקת בבדידות של האמן ובבדידות של האמן מול איתני הטבע. תמיד בדבר האחד הקטן הזה – שיש לו כוח של רבים."

"מהו הפירוש האישי שלך להגדרה 'אמנות'?"

"הכל בעיניי הוא אמנות. אין משהו שלא יכול להיות אמנות. אמנות זה משהו שאתה שם בקונטקסט הנכון ואז הוא מקבל משמעות. השאלה היא מה אתה מעניק לו."

"מהן ההשראות שלך?"

"הדאדאיסטים, שהתעסקו ברדי-מייד ובקולאז'ים, ואני גם מתחבר ל'אמנות הענייה' של שנות ה-60 ולאמנות העכשווית, שמתעסקת בסביבה ובאמירה חברתית."

"אתה יליד רומניה. ישנה השפעה למקום שבו נולדת על העבודה שלך?"

"כנראה המקום שממנו אני בא משפיע עליי. אני עובד עם עץ – כי זה קיים במסורת הרומנית. יש משהו בחומר הזה, בעץ, שמזכיר לי את העצים הגדועים שאספו במחסני עצים בילדותי ברומניה."

"ולסיכום, אריה, אחרי כל התובנות שהרעפת עליי בראיון הזה: איך היית רוצה שיזכרו את אריה ברקוביץ' בעוד 100 שנים מהיום?"

"הייתי רוצה שיזכרו את אריה ברקוביץ' כאדם שהיה לו מה להגיד. כאדם – שהשאיר סימן."

 

אני ממליץ לכם בחום להיכנס לאתר של אריה ברקוביץ' וללמוד עוד על האמן החשוב הזה, שלא לומר – הנפילי. אני מבטיח לכם, חייכם יועשרו לאין ערוך.

http://www.arieberkowitz.co.il/