צניעות – כן! הצטנעות – לא!
רבי
יואל כהן, מי שלימד וחינך אותנו על הבנה נכונה
בתורה, ובעומק דבריו של הרבי מליובאוויטש, רצה פעם להסביר לנו מהי מידת הענוה:
ענוה יש ללמוד ממעשה שהיה ברבי חיים מבריסק.
רבי
חיים מבריסק היה לא רק גאון מבריק, או ידען מופלא,
רבי חיים היה קודם כל מורה טוב. רעיונותיו של רבי חיים מתבדרים בבתי המדרש,
כשהתובנות שלו, ותבניות
המחשבה שפיתח משמשות כלי ושיטה בלימוד העיוני בישיבות
בימינו.
רבי חיים היה אדם פיקח מאוד, ירא שמים
גדול וידיד קרוב של רבי שלום דוב, הרבי מליובאוויטש דאז. יחדיו הם לחמו כתף בכתף
ברוחות זרות שאיימו לפגוע במסורת ישראל.
באחד מאסיפות-הרבנים – סיפר לנו רבי יואל –
שהיו נערכים בפקודת הממשלה הרוסית, עלו על השולחן שאלות והצעות שונות, חלקם הגיעו
מאנשי הממשלה הצארית, שחיפשו לקעקע ולאבד את נצח ישראל. חלק אחר הגיע מאנשי תנועת
ההשכלה שביקשו גם הם לשנות ולעקור מורשת אבות. לא תמיד יכלו משתתפי האסיפה להבין
מדוע יש להסכים או להתנגד לרעיונות שונים. היו זקוקים למוח מבריק וחשיבה למרחוק
כדי להריח בעיה. וכך תמיד נוצרה קואליציה שבה היו חברים רבי שלום דוב ורבי חיים,
כשבדרך כלל שאר הרבנים יראי-ה' הצטרפו לדבריהם.
ואז עלתה על השולחן הצעה, תמימה מאוד, אך
רבי חיים זיהה סכנה. הוא לא ידע כיצד הוא יוכל לשכנע את חבריו הרבנים לדעתו, אך
ברור היה לו שההצעה הזו אסור בשום מחיר שתעבור. הוא נעמד, דפק על השולחן ואמר
בסמכותיות שאיננה משתמעת לשתי פנים: "רבותיי! מקווה אני שזוכרים אתם מי אני!
אני הוא רבי חיים הגדול מבריסק. חידושי התורה שלי נאמרים בכל מקום, וגם תלמידים יש
לי לאלפים, ראוי היה שתקשיבו לדבריי – ובכן דעתי הברורה והנחרצת היא להתנגד להצעה
זו!". כמובן שאחרי דיבורים שכאלו לא העיז אף אחד להתנגד או להשמיע דעה שונה.
"זו ענוה של אמת!" סיכם רבי
יואל את סיפורו, בנימת הערצה לדמותו הנאצלת של רבי חיים.
ואנחנו העזנו ושאלנו: "ענוה?! איזו
ענוה יש כאן?".
"אכן, זו בדיוק ענוה" הסביר לנו
רבי יואל – "לא היה לו קל לרבי חיים להשמיע את הדיבורים הללו. הוא אמר אותם
כי הבין, שזה הדבר הכי נכון לעשות בנקודת הזמן ההיא. הנשמה של הדברים היא התחושה
"עבד אני לעם הזה", הידיעה שאסור לי לחשוב כיצד אני נשמע, כיצד אני נתפס
בעיני הסביבה, וכיצד זה מקדם אותי לעבר המטרות האישיות שלי – אלא רק מה נכון כעת
לעשות, ולפעול רק על פי זה – זוהי דוגמה להתבטלות מוחלטת בפני ריבון העולם!"
-
פרשת השבוע היא פרשת "בהר", על
שם הפסוק הפותח "וידבר ה' . . בהר סיני". הר סיני נבחר להיות המקום עליו
תינתן התורה, על אף שלא היה הגבוה או היפה מבין ההרים. המדרש מספר כי דוקא בשל היותו
נמוך, צנוע ועניו זכה שתינתן עליו התורה. אך המדרש הזה מוקשה מתוך עצמו – לו ענוה
היא התכונה הנחוצה לקבלת התורה, מדוע לא העדיף הבורא לתת לנו את התורה בבקעת ים
המלח, הר הוא בכל זאת הר?
והתשובה: ענוה של אמת, צניעות פנימית, לא
מתבטאת בהצטנעות ובבריחה מאחריות. להיפך, רופא שחצן יחפש תמיד כיצד להשתמט מפעולות
שאינם מקדמים אותו, לעומת רופא צנוע ועניו, שיחפש תמיד כיצד הוא יכול לסייע
ולפעול, בלי לחשוב מה הוא מקבל מכל הסיפור הזה.
רובינו לא רופאים, וגם לא רבנים. אבל לכל
אחד מאתנו ישנה הזדמנות להיות "הר סיני". לכל אחד מאיתנו יש נושא שקרוב
ללבו, שיש לו את היכולת והכישורים לפתח לכיוון הנכון. אל לנו להצטנע, עלינו להיות
"הרים" מחד, ו"סיני" מאידך. לדעת, כי בורא העולם שלח את
נשמותינו לעולם עבור מטרה – לשנות את העולם. ועלינו לעשות זאת בהתמסרות של אמת.
וזו ענוה!
-
ו"המשפיע" החכם רבי מענדל,
כשהיה רוצה לשבח את אחד החסידים הקדמונים שהכיר, היה אומר: "הוא היה חסיד של
אמת, ללא שמץ של גאוה, ואף ללא שמץ של ענוה!".
