לחזור הביתה, ומהר!
"ראה, בחכמתך, להביא את בנך לכאן, ומה שיותר מהר!" –
היתה תשובתו של רבי שניאור זלמן, בעל ה'תניא' להורה המודאג. חיימקה היה ילד פלא.
כישוריו וכשרונותיו עלו בהרבה על בני גילו. וכשסר לפתע מדרך היהדות, היה השבר כפול
ומכופל. מה שהריץ את אביו, ר' דוד, לנסוע בזריזות אל הרבי בליאדי.
כעת כל מה שנותר לו זה רק לשבור את הראש, כיצד גורמים לחיימקה העקשן,
לקום ולנסוע עד לרבי, לליאדי. אבל איך עושים את זה?
ממש כשכבר התקרב הביתה, הבריק לו לר' דוד רעיון "מחוץ
לקופסא": "ככל נער בגילאי ההתבגרות, גם הוא אוהב להיראות רוכב כאביר על
סוס. נכון, זה לא יותר מידאי יהודי, זה גם לא כל כך חינוכי – אבל אולי זו תהיה
הדרך להביאו אל הרבי".
והרעיון הצליח. בתוך שעות בודדות, כבר היה חיימקה רכוב על סוס מהיר
בדרכו המהירה לליאדי.
כשהגיע חיימקה אל הרבי, כבר ידעו כל תושבי העיר
כיצד הוא הגיע. ובאמת היה זה מחזה מוזר, נער יהודי על סוס. גם שיחתו עם הרבי פתחה
בדיוק בנושא הזה:
"מדוע בחרת להגיע הנה על פרש, ולא ככולם, בעגלה מסודרת?"
– שאל הרבי.
"זה פשוט. בזמן שעגלה נוסעת קילומטר, אני והסוס מרחפים שנים
וחצי קילומטר!" ענה הבחור בחצי חוצפה.
"הכל טוב ויפה", חייך הרבי, וחידד את מבטו "הכל טוב
ויפה כשהסוס נוסע בדרך הישרה. אבל אם טועים ותועים בדרך – אזי הטעות גדולה
בהרבה... בזמן קצר יחסית אפשר להעמיק בטעות, ומאוד".
הבחור, הרהר רגע, והשיב: "נכון. אבל כאשר הפרש "תופס את
עצמו" ומבין שטעה – הוא יכול לשוב הרבה יותר מהר".
חיוכו הרחום של הרבי התרחב, והוא רק העיר: "אבל זה, בתנאי
שהפרש אכן "תופס את עצמו"...". רק אז הבין הבחור, שהוא משוחח למעשה
על עצמו...
-
מעגל השנה היהודי פותח בחג הפסח – הלידה של העם היהודי. היהודי נחשב
אז ל"קטן", והנסים והנפלאות שה' עושה אתו הינם חסד חינם. ומשם, בתהליך
של התבגרות ובניה נפשית – ספירת העומר – מתקדמים לחג השבועות, בו אנחנו הופכים
ל"מקבלי התורה". אנשים בוגרים ואחראים המסוגלים לקבל על עצמם עול תורה.
ואחרי האופוריה של "מתן תורה" מגיעה הנפילה הגדולה.
בדיוק ארבעים יום אחרי קבלת התורה, מגיע שבעה-עשר בתמוז. במקור: עם ישראל חוטא
בחטא העגל. וגם במעגל השנה, אחרי העלייה המטאורית של חג השבועות, וההרגשה של
המיצוי, מגיעה הנפילה הגדולה, המתבטאת בימי "בין המצרים", שסופם הקשה
הוא תשעה באב.
אחרי תשעה באב מתחילה "החזרה הביתה". מידי שנה, ברגע
שמסתיים תשעה באב, מתנער עם ישראל, מנקה בזריזות את הפצעים הפתוחים, ומתחיל לטפס
בחזרה הביתה, לאבא שבשמים. תהליך שמתחיל בימים אלו, ועיקרו בחודש אלול. שיא הטיפוס
מגיע בחזרה המושלמת הביתה, ביום כיפור – ובשמחת החיבור-מחדש בשמחת-תורה.
חמשה עשר (ט"ו) באב הוא חג המציין את התחלת החזרה הביתה. הרגע
שבו הפרש "תופס את עצמו", מתנער מהטעות, ומתחיל את הדרך הארוכה, אך
הבטוחה, חזרה הביתה. "כי כל ירידה" – נאמר בספרי החסידות – "היא רק
צורך עליה. וככל שהירידה עמוקה ותלולה – הרי היא אות והקדמה לעלייה הגבוהה עד מאוד
שתבוא בעקבותיה".
חג "טו באב" – אם כן, הוא החג שלנו. של האנשים שיודעים
ואוהבים לטעות. וגם יודעים להתרומם, להודות בטעות ולהתקדם. אז... חג שמח שיהיה
לנו!
