יהודי הוא יהודי הוא יהודי
ר' מענדל מרוזוב, הוא מוזיאון מהלך על שניים.
שריד אמת לדור דעה. גילו נושק כיום למאה, ולא נס ליחו. פיקחותו החסידית מופלגת ונדירה, על השפתיו חיוך תמידי, וכל חזותו אמונה יוקדת. חסיד של פעם. ממנו שמעתי את הסיפור הבא:
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הייתי ילד קטן,
משפחתנו ברחה מהעירה ליובאוויטש עמוק לתוך אוקראינה, שם התמקמנו יחד עם עוד אלפי
פליטים יהודיים בעיר דניפרופטרובסק. ועד ההצלה המקומי דאג לרווחתנו (אמו של הרבי,
הרבנית חנה, הייתה מראשי הועד הזה), וכך מצאנו את עצמנו, הרבה משפחות יהודיות, מתגוררים
יחדיו בבנין משותף וגדול.
בקומת הכניסה התגוררו ב"דירת
רווקות" שתי בחורות יהודיות בגילאי העשרים. הנהגתם לא היתה העתק של שרה רבקה
רחל ולאה. וגם הצניעות שלהן לא הייתה משהו. נראה, שגם בין האינם-דתיים של אותם
ימים, ההתנהגות של הבנות הללו פרצה גבולות.
תארו לעצמכם, יהודים של מזרח אירופה לפני
קרוב למאה שנה, נאלצים לחיות בכפיפה אחת עם "שיקצס"... מה גם שמעבר
היציאה מהבנין היה דרך הדירה שלהם, שם תמיד חגגו גוים צעירים בהוללות. היהודים
החרדים, יושבי הבית, נהגו דרך קבע כאשר עברו דרך דירתם, לומר איזו מילה קשה, לירוק
על הרצפה בעצבנות, ולעשות הכל כדי שהן תבינה שהן אינן אהודות יתר על המידה על
תושבי הבית...
כך עד ללילה נורא אחד.
בימי המהפכה הקשים ההם, כאשר השלטונות
ברוסיה על נספחיה לא היו יציבים. מלחמות האדומים והלבנים ברחובות, כמו הכנופיות
והמיליציות זרעו אימה ופחד על תושבי רוסיה, בדגש כמובן על היהודים. הרבה הרבה
יהודים נהרגו אז, בידיהם האכזריות צמאות-הדם של האוקראינים, שהאנרכיה סיפקה להם
תירוצים מצוינים לפגוע ביהודים.
ובאותו הלילה, הילכה ברחוב חבורת בנדיטים אוקראינית,
בראשם צעד כומר אכזר וחמום מוח. הם עברו בנין בנין, כשכלי נשק בידיהם, והם שואגים
בקול: אם יש כאן יהודים ניכנס ונהרגם. אם אין, מוזמן אחד הדיירים לצאת ולהשבע בצלב
כי אין יהודים, ואנו נמשיך בדרכנו.
כל יהודי הבית התמקמו במרתף, הפחד היה
נורא. אחי הצעיר, ר' משה ז"ל, היה אז ממש עולל, והוא בכה. אמא סתמה את פיו
כדי שלא ישמעו... ותוך כדי היא בוכה חרש "אני הורגת את בני בידיים!"
(לפועל, הוא האריך ימים).
כשהקולות התקרבו לבית, החרדה היתה בשמים,
כולם קראו פרקי תהילים בלחש, והתכוננו לגרוע מקול. יכולנו לשמוע היטב את הכומר
והחבורה עומדים בחוץ, וצועקים. ואז שמענו את הבנות יוצאות מהבניין, ניגשות אל
הכומר ונשבעות בצלב כי אין יהודים בבניין!
החבורה קיבלה את דבריהם, והמשיכה הלאה...
אותן בנות, יהודיות בעצמן, הציבו את עצמן
בסכנה בלתי נתפסת עבור שכניהם היהודים, איתם מעולם לא הסתדרו. "אין זאת"
– היה אומר אבי, החסיד הנודע ר' חוני, "אין זאת אלא, שיהודי הוא יהודי הוא
יהודי"!
-
הפטרת השבוע פותחת בפסוק: "עם זו
יצרתי לי, תהילתי יספרו". הרבי הסביר פעם, עם ישראל, כפי שהוא, "עם
זו", גם אם הוא היום לא שומר תורה ומצוות, גם אם הוא היום לא נוהג כהלכה –
"יצרתי לי", הריהו "יצירה שלי" יצירתו של בורא העולם. ולא סתם
יצירה, אלא "תהילתי יספרו" – הנהגתו והילוכו אינם אלא שבח והילול לריבון
העולם, המתפאר בנו, בַּפָּחוּת ובקל שבנו, ואומר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!
