נצבים וילך: קצת בושה

קצת בושה

"רבי יהודי! מאוחר כבר. עוד מעט חצות. אולם בית הכנסת מלא באנשים. קום, קום!".

-         "איזו הכנסת אורחים היא זו, להפריע לאורח זקן באמצע הלילה, תנו לנוח".

"איך יכול אתה לישון, ר' שמואל, הלילה מתחילים לומר 'סליחות'. הלילה הוא מוצאי השבת שקודם ראש השנה. ר' שמואל איך יכול יהודי לישון הלילה הזה?! קום ר' שמואל, קום!".

-         "מדוע אתה מפריע לי לישון, אינך רואה שמאוחר כעת? בחוסר דרך-ארץ שכזה מזמן לא נתקלתי. מה זה ה"סליחות" הזה שאתה, אשתך, וכל הילדים, התעוררתם כך באמצע הלילה, כנמלטים מפני קוזק?!"

"פלא על יהודי בעל צורה, נשוא-פנים כמוך, שלא יֵדע 'סליחות' מהם!

"ובכן, השבוע יחול ראש השנה. יום הדין. הקב"ה יֵשב על כסא דין, ויבדוק האם ראוים אנחנו לשנה טובה ומתוקה. האם תהיה הפרנסה בשפע, ויהיו הדרכים מלאות באנשים ובסחורות; או שמא, חלילה, תהיה זו שנה קשה, חורף קר, ומעט אורחים ופרנסה. ביום הדין הגדול, יקבע בורא העולם את גורלנו, האם נחיה או שמא נמות. האם נהיה בריאים או שמא חולים. וזהו. עכשיו "סליחות". כעת קמים באמצע הלילה, והולכים לבית הכנסת, לבכות ולהתחנן בפני בורא העולם שיכתוב אותנו בספר של פרנסה וכלכלה, חיים ושפע רב! קום רבי יהודי, הזדרז לבית הכנסת, ובקש מבורא העולם שנה טובה...".

ר' שמואל, שהיטב שידע מהן 'סליחות', התיישב על המיטה, ונתן מבט פיקח בבן-שיחו: "יהודי יקר. כבר אינך ילד. כמדומה שאוחז הנך במחצית השניה של החיים. האם נראה לך נורמלי לאדם בגילך לקום באמצע הלילה כדי לבקש אוכל?!...".

-

הסליחות כשמן, הן: סליחות. אנחנו מבקשים סליחה ומחילה. בלי שום קשר ליום הדין, בלי שום שייכות לפסק הדין. בעזרת השם כולנו ניכתב ונחתם לשנה טובה ומתוקה. לא משום כך אומרים סליחות.

אדם בעל מצפון, יהודי בר-דעת היודע מעט את ערך עצמו, וחושב מעט על ערך בוראו. יודע מה חָטָא, ובפני מי חָטָא, למה חָטָא, וכיצד חָטָא. וכשהוא חושב על כך ברצינות, יאמר מכל הלב והנשמה:

לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים. מה נתאונן ומה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק. נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך, כי ימינך פשוטה לקבל שבים.

כן, בושת הפנים. הבושה האמתית. זו הנובעת מתוך הבנה, מתוך כאב לב אמתי ועמוק. מידת הבושה הטובה, זו שהולכת לה ונעלמת ממחוזותינו, היא היא מה שאמורה להוביל אותנו אל היכלי בתי הכנסת באישון ליל, כדי לעמוד בפנים מושפלות, ובלב נשבר, ולבקש, מכל הלב: סליחה.

-

ואחרי ה'סליחות' יוצאים החסידים בריקוד נלהב.

יש לנו ממי לבקש סליחה. יש לנו אבא טוב, אוהב וסולח. מבין ומכיל. נכון, "חטאנו". נכון, "חטאנו לפניך". אבל ה"לפניך" הזה הוא מי שאוהב אותנו הכי הכי בעולם.

כי תבוא-ח"י אלול: כך הכל התחיל

מקור: מוזיאון הכט

כך הכל התחיל

היחיד ששם לב להלך שנכנס באמצע הסעודה, היה בעל הבית הישיש, רבי אליעזר. בפתח ניצב איש גבוה בעל זקן לבן ארוך, על שכמו תרמיל דרכים, ובימינו מקל נדודים. רבי אליעזר נגש אליו במהירות: "בוא בְּרוּךְ השם, שב בבקשה, הנה כאן יש מקום, מיד אגיש לך כל צרכי שבת, אכול יהודי, אכול וברך, שבת היום. אבל קודם, כוס מים צוננים, הנה לך...".

דקות ארוכות עברו עד שהסועדים הרבים הרגישו בתכונה של בעל הבית סביב האורח. כמה מהנוכחים סובבו את ראשם והביטו כלא-מאמינים. הראיתם אי פעם דבר שכזה, יהודי המעז לחלל את השבת, ובפרהסיא?! כך, להיכנס לביתו של רבי אליעזר מכניס האורחים, ללא כל בושה, עם מקל נדודים ותרמיל דרכים המעידים על השבת שחוללה זה עתה[1]? כמה מהצעירים לא יכלו לשתוק, זעקת "שבת"  כמעט שהתפרצה מגרונם. אלא ששוב היה זה רבי אליעזר שהבחין ראשון.

במבטים חדים הסביר לכל הנוכחים, כי לבית הזה יש בעל-בית, ורק הוא יחליט מי נכנס ומי לא, וכיצד יש לנהוג כלפי מחללי שבת ומרשיעי ברית בתוך ביתו שלו. מבטיו של רבי אליעזר, עשו את שלהם. האנשים נרגעו, אם כי לא הבינו. אך אם רבי אליעזר, מאיר הפנים וטוב הלב, נעשה כה קשוח בענין זה, מוטב להם שישתקו.

השבת יצאה. האורחים הרבים התפזרו למקומותיהם, ורק האורח-הפורח, מחלל השבת, נשאר בחדר האוכל הגדול. "החסר לך משהו?" פנתה אליו שרה, בעל הבית. "החפץ אתה בצידה לדרך, או שמעדיף אתה לעשות עמנו את הלילה? שמענו שהגעת מדרך רחוקה, עדיף שתנוח מעט, אל לך למהר".

"אכן, מדרך רחוקה מאוד באתי" – פתח לראשונה האורח את פיו. "קראי לבעלך, דבר לי עליכם".פניו של האורח האירו לפתע באור יקרות, והוא סיפר:

"אין לי צורך לספר לכם, רבי אליעזר ושרה הצדיקים, על צרותיהם של ישראל. השבר הגדול שעבר העם בעקבות גזרות חמלניצקי ורציחות הקוזקים, התקווה הגדולה שנטע שבתי צבי, ומפח הנפש הגדול שאחריהם – העמידו את יהודי הגולה במצב קשה ביותר מבחינה נפשית. אספר לכם, כי בתקופה הקרובה עתיד העולם לעבור שינויים מפליגים. גלוי וידוע לפני ריבון כל העולמים, כי עם ישראל בכוחותיו שלו לא יוכל לעמוד בחבלי משיח שהגיעו עתה לשיאם וימשכו עד לבואו. עלול הוא חלילה, זרע ישראל, להתערבב ולהיטמע בעמים.

"בשמים הוחלט, לשלוח לעולם הזה נשמה מיוחדת, איש פלאים, שיהיו לו הכוחות והידע להושיע את ישראל. הוא יפיח רוח-חיים בעצמות היבשות, ילמד את בני יהודה שמחה ורגש, אמונה ואהבת ישראל, ביטחון בבורא-עולם ואת מעלתם שלהם, של בני ישראל. הוא יגלה מחדש את פניו המאירות של היהודי הפשוט, בעל המלאכה. הוא יחנך וידריך את תלמידי החכמים לדרך של אמת. סביב אותו איש פלאים יתקבצו תלמידים, ככוכבים המאירים סביב הירח, ולאט לאט יקיפו את כל העולם היהודי ויכינו אותו, הכנה פנימית ועמוקה לביאת המשיח.

"גם שם ניתן לה לאותה נשמה מיוחדת. כשמו של העם שעליה להחיות: ישראל.  כאותו אדם מעולף שמעירים אותו באמצעות הזכרת שמו באוזניו – כך יבוא רבי ישראל, ובשמו הטוב – בעל שם טוב – יעורר את עם ישראל מהתעלפותו".

רבי אליעזר ואשתו שומעים. וההלך ממשיך:

"השאלה הגדולה שנשאלה בשמים, מי יזכו לגדל את אותה נשמה מיוחדת. ובין ההצעות המרכזיות עמד השם שלכם, רבי אליעזר הצדיק והצדקנית שרה. שמכם הטוב, אהבת ישראל הבוערת שבכם ניכרה היטב לבית הדין של מעלה. וכמעט שהוחלט שנשמתו של ישראל בעל-שם-טוב תבוא אצלכם.

"אלא, שאז טענה מידת הדין, שאינכם ראויים לשכר כה גדול, ויש להעמיד אתכם בניסיון ולבדוק האם אכן מתאימים אתם לגדל את הנשמה הגבוהה והקדושה הזו. ואני, אליהו הנביא, נשלחתי על מנת לבדוק את מידת הרגישות שלכם ליהודי מחלל שבת. עמדתם בנסיון. מזל טוב!"

-

ח"י באלול הוא יום ההולדת של רבי ישראל הבעל שם טוב (נולד 1698). חמישים ושמונה שנה אחר כך, נולד גדול מנחילי דרכו, ומי שכתב למעשה את רעיונותיו של הבעל שם טוב, בשפה של שכל והסברה – רבי שניאור זלמן בעל התניא (1745). השבת, ח"י באלול, זו ההזדמנות לחשוב שוב על המבט שלנו, כיהודים, על יהודי אחר. שלא חושב כמוני ולא נראה כמוני. איך היה הבעל שם טוב רואה אותו?

---

[1] בשבת אסור להלך מהלך של יותר מאלפיים אמה (קילומטר) מחוץ לעיר. ובהיעדר 'עירוב' אסור גם לטלטל שום חפץ ברשות הרבים.

כי תצא: אבל למה עם פיג'מה?

חתונה יהודית בגלציה. ארכיון יד ושם.

אבל למה עם פיג'מה?

"מעשה בשני אחים" – פתח הצדיק מרוז'ין את משלו:

כמנהג משפחות רבות, לא שררו ביניהם השלום והשלוה. מריבה ישָׁנה היתה ביניהם, כה ישנה, עד שאיש כבר לא זכר מדוע ולמה הם רבים. והכל ידעו: יַנְקְלֶה ובֶּרַלֶה לא מדברים. נקודה.

ויהי היום, ובתו היחידה של ברלה באה בקשרי השידוכין, ונעשתה כלה. והחתן, הוא לא אחר מברוך הטוב והמוצלח. הגיעה השמועה לאוזניו של ינקלה, ושמחה את לבו. ינקלה הכיר היטב את הבחור, וידע כי הוא הזיווג המתאים ביותר לשָׂרָלֶה המוכשרת, האחיינית היחידה. אך שמחה לחוד ומריבה לחוד. לא עלתה על דעתו של ינקלה לגשת ולברך את אחיו על השמחה במעונו.

גם ברלה לא היה רגוע. גם הוא טען: מריבה לחוד ושמחה לחוד, אנחנו אמנם רבים כל השנה, אבל בעת שמחה, חשוב לי לראות את אחי בא ומשתתף. הלך ברלה והכין הזמנה מהודרת ושיגרה לבית אחיו.

כשקיבל ינקלה את ההזמנה התבלבל לגמרי. האם באמת מתכוון אחיו לשכוח את כל האיבה, ולהזמינו לשמחת הנישואין. לא יעלה ולא יבוא! אני לא אבוא לשמחתו של הברלה הזה, כל כך הרבה צער השביע אותי משך השנים, איך אוכל לשכוח את המריבה הנושנה בינינו. יהי אשר יהי, אני בשמחה הזו לא משתתף!

וכאן החלה לה מסכת הלבטים. כל בוקר כשהתעורר ינקלה, היה נזכר בשמחה הגדולה שבמשפחה. היה נזכר באבא ובאמא ז"ל, שבוודאי יבואו מהעולם העליון לקחת חבל בשמחה. ורק הוא, ינקלה, לא יהיה שם...

וברלה, גם הוא, מידי ערב, תחת השמיכה, קודם שנרדם, היה נזכר. בעוד כמה ימים תתקיים החתונה הגדולה. כל העולם יבואו להשתתף בשמחתו, ורק אחיו יחידו, בן אביו ובן אמו, לא ירקוד אתו יחדיו?

יום נוקף יום, שעה רודפת שעה, והנה מגיע יום הכלולות. העיר כולה לובשת חג. אין זה דבר של מה-בכך, שָׂרָלֶה המהוללת נישאת בשעה טובה ומוצלחת עם ברוך המוצלח. איזו שמחה! הכליזמרים כבר הגיעו העירה, ואולם בית הכנסת כבר סודר לשמחה. ורק ינקלה, הדוד, נשאר בבית, עצוב מאוד. כי הוא כבר החליט: בשמחה הזו הוא לא ירקוד.

הכלה יושבת על מקומה, והכליזמרים החלו להשמיע את ניגוניהם המרטיטים. החתן לבוש בחליפה מהודרת, וכולם ממתינים לאבא, ברלה, שיבוא להוביל את בתו לחופה. אך ברלה, לא היה שם. הוא היה עסוק במשימה אחרת.

על המיטה בבית, שוכב לו ינקלה, ולא נרדם. הוא הזדרז ולבש את בגדי הלילה שלו, ונכנס לישון מוקדם מהרגיל, בתקוה להירדם. כך יוכל לצלוח את הערב הזה, בלי שלבו יגבר עליו, חלילה, ויקח אותו בעל כורחו לחתונה. אבל השינה הייתה ממנו והלאה. הוא מתהפך מצד לצד ולא מצליח להירדם. "הלילה, אחי מחתן! ואבא, אוי אבא ז"ל, אבא בא מהעולם העליון. רגע... האם זה דמיון? אני שומע היטב את ניגונו של אבא... הניגון המיוחד שאבא היה מנגן בכל ליל שבת! הרגשות מציפים אותי... הניגון... הניגון...".

הכנר שעמד ליד החלון, ידע בדיוק מה שהוא עושה. רק אחרי שהבחין בינקלה קופץ מהמיטה ומתחיל ללכת לקול הניגון, התחיל ללכת לכיוון החופה, וינקלה בעקבותיו.

והחופה כבר מוצבת, החתן והכלה עומדים תחתיה, ההורים המלווים מחזיקים בידיהם לפידי אש לקבל את הנשמות הבאות מהעולם העליון. והכל ממתינים לאח החסר. ואז לנגד כולם התקיימה הפגישה המרגשת בין ברלה המחויט, לאחיו היקר ינקלה בפיג'מה.

"אוי ינקלה, ינקלה" – סיים הרבי מרוז'ין – "הלוא היטב ידעת שבסופו של דבר תבוא גם אתה לחתונה, מדוע לא יכולת להתכונן, ולבוא בבגד קצת יותר מכובד....".

-

ביום הכיפורים נבוא כולנו לחופה. נרצה או לא נרצה. נתנגד כמה שנתנגד. נאמר לו ליצר הרע שלנו מה שנאמר. ברגע האמת, בשעת נעילה, נעמוד כולנו, כל אחד לחוד, בינינו לבינינו, ונכה 'על חטא' מר, בינינו לבינינו נדע גם בדיוק על מה. ביום כיפור נהיה בין כה וכה בחופה – חודש אלול הוא הזמן להתכונן ולהגיע לבושים כהוגן...

שופטים: למי שיודע לנצל הזדמנויות

מקור: אודי שטיינוול מתוך אתר פיקיויקי

למי שיודע לנצל הזדמנויות

וכך מסביר בעל התניא את מהות ימי חודש אלול:

המנהג היה שטרם בוא המלך לעירו וארמונו, היה עובר דרך השדות המקיפות את העיר. באותן הזדמנויות, היה יוצא המלך מהכרכרה אל השדות, ונפגש באופן בלתי אמצעי עם נתיניו, מעבדי השדות, וגם בני העיר הרבים שהיו מנצלים את ההזדמנות ויוצאים לשדות, לחזות בנועם פני המלך.

וידעו הכל, כי בעת ההיא, כשהמלך בשדה, הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם.

בסופו של יום, היה המלך והפמליה כולה, נכנסים לעיר, לארמון, וללשכה המיוחדת של המלך. ואז... לפגוש את המלך היה סיפור מורכב עד מאוד. מעטים היו האנשים שהצליחו להגיע עד לשם. היכולת הזו הייתה שמורה רק למובחרים שבעם, אנשי סגולה, שהיו לומדים ומשננים חוקים ונימוסים שונים, על מנת להיכנס לפגישה קצרה עם המלך.

-

כנראה שהיום, בטח בעולם המערבי, אין מציאות אמתית של מלך. ובכל זאת, על סמך הסיפורים וההיסטוריה שצברנו, הבה ונחשוב, וסליחה על ההתפלספות: מתי הפגישה עם המלך "שוה" יותר?

התשובה מורכבת: השאלה מאיזו בחינה.

מצד אחד, כשהמלך בהיכלו, הוא מלך בכל הדרו. כדברי הפסוק: "מלך ביופיו תחזינה עיניך". מעמד הכניסה אל הצאר הרוסי לשם דוגמה, היה הופך את הנכנס, בכיר ככל שיהיה למאובן בתוך רגע. אנשים לא היו מרגישים את עצמם, היו שוכחים היכן הם נמצאים. נוכחותו של המלך, על הכתר, השרביט, החרב הנוצצת, והמבט המלכותי – היה ממלא את כל ההיכל, אין שם מקום לשום דבר אחר. ולאדם שגדל על הערצה למלך, ואהבה כנה אליו – זו היתה חוויה שלא ישכח ולא ירצה לשכוח כל ימי חייו.

ואילו כשהמלך בשדה, עם טי-שירט, וגישה פתוחה ומקבלת – החוויה הרבה פחות מרשימה, הרבה פחות נחשקת, והרושם שלה הוא יחסית מועט.

אבל מתוך ההנחה שזהו אותו המלך, יש גם צד שני: כשהמלך בהיכלו הוא לא נגיש. הוא לא מאפשר מקום לנוכחות שלנו. כשהוא בשדה, כל אחד יכול ורשאי לגשת, והוא אכן מקבל את כולם, ושומע הכל. זו הזדמנות מצוינת – אבל רק למי שיודע לנצל הזדמנויות.

אם נקח דוגמה שקצת יותר קרובה לעולם שלנו, נצטרך להרחיק לשנות הילדות, כאשר הערצנו, פחדנו ואהבנו את המנהל הגדול של בית הספר. כניסה לחדר המנהל לוותה בפחד נוראי, כשהלב "נופל למכנסיים". פגישה עם אותו מנהל על ערוץ נחל בגולן היא כבר סיפור אחר לגמרי. וילד חכם יודע לנצל את זה.

-

הנמשל: בתוך הנשמה של כולנו יש חלקים פנימיים ואיכותיים ביותר. החלקים העדינים והיפים הללו נכנסים ל"פגישה עם המלך" – בורא העולם – ביום כיפור. הפגישה הזו מזעזעת אותנו, וגורמת לכל חלקי הנפש שלנו להתנהל אחרת לחלוטין. זו הסיבה לכך שביום כיפור אנחנו מתחרטים, מבקשים סליחה, ומתעלים – כל אחד בדרכו – ולמחרת יום כיפור, כאילו כלום. חלקי הנפש הפנימיים היו "בפנים", אבל ה"אני" הנורמלי, שותק, הוא נכנס להלם, ובעצם במקום מסוים ביום כיפור אנחנו לא האנחנו של כל השנה, אלא אנחנו אחר.

חודש אלול, המקדים את הימים הנוראים, הוא ההזדמנות לחכמים. בחודש הזה – כך נאמר בהלכה ובקבלה, ה' קרוב אל כל אחד מתמיד. למעשה ממש באותה רמת קרבה של יום כיפור. אבל הפעם הקירבה היא לא רק לחלקים הפנימיים של הנפש, אלא גם לכל חלקי הנפש הגלויה. ל"אני" הרגיל שלנו. וזו הזדמנות שאפשר גם להחמיץ, אין כאן את ההילה של הפגישה ב"היכל המלכות" של יום כיפור, אבל יש כאן רצון כנה ואוהב, של "אבינו מלכנו", לשמוע אותנו, להקשיב לנו, ולסייע לנו להתרומם ולהתקרב אליו באמת.

-

וזהו ניגונו של הסבא משפולי: 

קול ביער אנכי שומע / אב לבנים קורא:

"בנַי בנַי, היכן הלכתם, / אשר עלַי כך שכחתם?!

בנַי בנַי, לכו לביתי, / כי לא אוכל לשבת יחידי בביתי".

"אבינו אבינו, איך נלך –  כשהשומר (היצר הרע) יושב בשער המלך?..."

ראה: ריח של אלול

ריח של אלול

וכך מתאר רבי יוסף יצחק את אוירת חודש אלול בעיירה ליובאוויטש:

בשבת מברכים^[1] אלול בליובאוויטש, למרות שהיה עדיין יום קיץ בהיר – האוירה כבר השתנתה. 'ריחו' של אלול החל להיות מורגש, והחלה לנשוב 'רוח' של תשובה. כולם נעשו מתונים יותר, עסוקים יותר במחשבותיהם, והחלו לשכוח את כל דברי החולין... וכשהגיעה שבת מברכים אלול החלו כבר לחוש באויר של אלול. ברצינות רבה חיכו ל"לדוד ה' אורי וישעי"^[2] ולקול השופר. לתקיעה הראשונה שהיה בה משום הודעה ששערי חודש הרחמים נפתחו.

מאמרי החסידות^[3] של שבת מברכים אלול, היו כבר גדושים ברוח של אלול. כל יום מימי חודש אלול אינו דומה כלל לימי השנה כולה.

כאשר שוכבים במיטה בשעה שש בבוקר, שומעים שמנין הותיקין[4] הראשון בבית המדרש כבר סיים תפלתו ותוקעים בשופר[5]. קול השופר מעורר: "הרי אלול בעולם!". ממהרים להתלבש, והאדם אינו שׂבע רצון עם עצמו מדוע איחר כל-כך בשנתו. ברעיונו חולפת המחשבה על משה רבנו ע"ה שהיה בימים אלה בהר, ועל כך שהימים הם ימי רצון ואפשר לפעול בהם באופן אחר לגמרי. צריכים להיות בן-אדם. אסור להפסיד את הזמן.

כשבאים לבית-המדרש כבר מוצאים קהל גדול במקום. חלקם אומרים תהילים; חלקם לומדים חסידות או אומרים 'תיקוני-זוהר', ואחרים – מתפללים בעמידה או בישיבה.

-

השבת אנחנו מברכים את חודש אלול. "אלול" (ארמית) מיתרגם בעברית ל"חיפוש". חודש החיפוש והביקורת העצמי. החודש האחרון בשנה מוקדש אצל יראי-שמים לבדק בית פנימי, כהכנה לשנה המתקרבת, ובעיקר לראש השנה – היום בו עומד כל יהודי בפני ריבון העולם, ומקבל על עצמו בתקיעת שופר "עול מלכות שמים".

צירוף המילים "שבת מברכין אלול" מעביר בכל גו חסידי רטט מיוחד. זר לא יבין זאת. בשנות גן-העדן שלנו בישיבה, היה הריח של האלול חזק ואיכותי. המבט הרציני בעיניים של החברים, התפילה הלבבית, ההתנהגות בין אדם לחברו, ה"התוועדויות" החברתיות בלילות חמישי ובשבת בצהריים – ועל הכל "ניגוני התשובה" מעוררי הלב של חודש אלול.

לראש השנה היינו נוסעים תמיד לרבי. לציון-הקבר הקדוש שבניו יורק רבתי. המחשבה שאיננה מרפה, שבעוד שבועות בודדים תעמוד פנים בפנים מול הרבי, הכריחה כל הזמן להתנהג אחרת. לפחות להשתדל.

בעל התניא אמר, כי בחודש אלול, מתקרב הקב"ה לבניו בהתקרבות מיוחדת. "הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם". יריית הפתיחה היא השבת, כאשר נכריז על גבי בימת קריאת התורה על החודש המתקרב, ועל "ירידתו" של הקב"ה – "המלך" לעולם שלנו, כדי לאפשר לכל אחד ואחת להתקרב אליו לקראת השנה החדשה.

הנה אחד מניגוני התשובה המרטיטים, לחן: בעל התניא. מילים: 'שיר השירים' –

            קול דודי דופק!

פתחי לי, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי.

---

[1] השבת שלפני ראש החודש, נקראת "שבת מברכין", לפי שבה "מברכים" בציבור את החודש המתחדש ובא.

[2] מזמור תהילים הנאמר בכל יום מראש חודש אלול ועד אחרי סוכות.

[3] דברי התורה שהאדמו"ר נושא בפני החסידים בשבת.

[4] מנין התפילה הראשון מכונה 'ותיקין'.

[5] בחודש אלול תוקעים מידי יום בשופר.

עקב- כ' אב: יש לנו תבלין

יש לנו תבלין

הפנים הנפוחות מרעב הסתירו מאחוריהם פיקחות, טוב-לב, ואישיות מופלאה וכובשת.

היא ישבה על סף הכניסה ל"בית", בצִ'יאִילִי המבודדת. לא ממש בית, ולא ממש כניסה – אבל שם היא ישבה לה בשקט, והרהרה נוגות.

היא נזכרה בחיים הטובים של "לפני". בעלה, הצדיק, הגאון, הקדוש – מנהיג ברמה את קהילת יקטרינוסלב (דנייפרופטרובסק), ואת כל יהדות אוקראינה. הבית שוקק אנשים ופעילות. וידיה שלה עמוסות עבודה. היא מנהלת ומארגנת את כל צרכי היהדות בעיר הגדולה. אז, עוד היו גם הבנים בבית, הו... הבנים... הצדיקים... המיוחדים כל כך שלה – אין כמוהם בכל העולם. כעת הם במקומות אחרים.

והזהירו אותם. בטח שהזהירו אותם. כמה פעמים נכנסו אליהם הביתה אנשי שלטון ומקורבים, ואמרו בקול ברור, שאם לא יחדלו מפעילותם יושם הרב מאחורי סורג ובריח. וכמה צחק להם. וכמה לעג להם. וכמה רק אמר, שביכולתם לשלוט רק בגוף – אך לא ברוח. ובכוח, לא ישיגו מאומה.

איך עמד בעלה הצדיק, רבי לוי יצחק, איתן, ועודד אנשים לחיות כיהודים, לגדול כיהודים, להינשא כיהודים ולמות כיהודים. וכמה התנכלו לו.

והנה... כבר תקופה לא קצרה, שנודע לה להיכן שלחו אותו הרשעים. והם "תקועים" כאן יחד, במקום לא מקום, בחברותא עם יתושים ועקרבים, 'שְׁקָצִים' בורים ותתי-אדם.

ערב שבת היום, וה"דירה" ריקה לחלוטין. אין כלום, כלום, כלום. לא יין  ולא דג, לא חלות ולא מרק, רק מעט מים דלוחים מהבאר. וזהו. אֶה, לא ממש ריקה, היא דוקא בצפרדעים ועכברים, יתושים ומחלות מסוכנות. אבל לשבת – אין כלום.

פניה התכסו בדמעות – "זו תורה וזו שכרה? הכך נאה לה לשבת המלכה, שכך יקבלוה בניה אוהביה? וכי כך נאה לו לבעלה הצדיק, החולה, המתייסר, לקבל את השבת?".

מבעד לדמעותיה הצליחה לרגע לראות את דמותו של בעלה הקדוש, רבי לוי יצחק, מתקרבת אל הבית. מיד התרוממה, וניסתה ככל הניתן להסתיר את מחשבותיה.

רבי לוי יצחק הולך ומתקרב אל הבית, צעדיו הולכים ונעשים מהירים ועליזים. הוא שם לב למצבה העגום של רעייתו, וכאילו לעצמו פתח בזֶמֶר: "יש לנו תבלין אחד – ושבת שמו! בתלמוד נאמר, שהשבת עצמה היא התבלין הטוב בעולם! יש לנו תבלין אחד – ושבת שמו!".

"גם אני" – סיפרה לימים – "נדבקתי בשמחתו הגדולה של הרב, והקושי הגדול כאילו נמחה מלבי".

-

את הסוף הטוב של הסיפור, לא זכה רבי לוי יצחק לראות. שכן הוא נפטר ממחלה קשה, בגלות. השבת, כ' במנחם אב, נציין שבעים שנה להסתלקותו.

דוקא האשה, הצדקנית חנה, זכתה לצאת "משם", ולהגיע לארצות הברית. ולראות במו עיניה, את בנה הבכור, מתמנה ל"רבי מליובאוויטש".

השבת, יציינו אלפי חסידיו של הרבי, את זכרו הטוב של אביו הגדול, וינסו, ולו במעט, לנסות ללמוד "מסירות נפש" מהי, "שמחה ביסורים" מהי, ואהבת התורה מהי.

ואתחנן-נחמו-ט"ו באב: לחזור הביתה, ומהר!

לחזור הביתה, ומהר!

"ראה, בחכמתך, להביא את בנך לכאן, ומה שיותר מהר!" – היתה תשובתו של רבי שניאור זלמן, בעל ה'תניא' להורה המודאג. חיימקה היה ילד פלא. כישוריו וכשרונותיו עלו בהרבה על בני גילו. וכשסר לפתע מדרך היהדות, היה השבר כפול ומכופל. מה שהריץ את אביו, ר' דוד, לנסוע בזריזות אל הרבי בליאדי.

כעת כל מה שנותר לו זה רק לשבור את הראש, כיצד גורמים לחיימקה העקשן, לקום ולנסוע עד לרבי, לליאדי. אבל איך עושים את זה?

ממש כשכבר התקרב הביתה, הבריק לו לר' דוד רעיון "מחוץ לקופסא": "ככל נער בגילאי ההתבגרות, גם הוא אוהב להיראות רוכב כאביר על סוס. נכון, זה לא יותר מידאי יהודי, זה גם לא כל כך חינוכי – אבל אולי זו תהיה הדרך להביאו אל הרבי".

והרעיון הצליח. בתוך שעות בודדות, כבר היה חיימקה רכוב על סוס מהיר בדרכו המהירה לליאדי.

 כשהגיע חיימקה אל הרבי, כבר ידעו כל תושבי העיר כיצד הוא הגיע. ובאמת היה זה מחזה מוזר, נער יהודי על סוס. גם שיחתו עם הרבי פתחה בדיוק בנושא הזה:

"מדוע בחרת להגיע הנה על פרש, ולא ככולם, בעגלה מסודרת?" – שאל הרבי.

"זה פשוט. בזמן שעגלה נוסעת קילומטר, אני והסוס מרחפים שנים וחצי קילומטר!" ענה הבחור בחצי חוצפה.

"הכל טוב ויפה", חייך הרבי, וחידד את מבטו "הכל טוב ויפה כשהסוס נוסע בדרך הישרה. אבל אם טועים ותועים בדרך – אזי הטעות גדולה בהרבה... בזמן קצר יחסית אפשר להעמיק בטעות, ומאוד".

הבחור, הרהר רגע, והשיב: "נכון. אבל כאשר הפרש "תופס את עצמו" ומבין שטעה – הוא יכול לשוב הרבה יותר מהר".

חיוכו הרחום של הרבי התרחב, והוא רק העיר: "אבל זה, בתנאי שהפרש אכן "תופס את עצמו"...". רק אז הבין הבחור, שהוא משוחח למעשה על עצמו...

-

מעגל השנה היהודי פותח בחג הפסח – הלידה של העם היהודי. היהודי נחשב אז ל"קטן", והנסים והנפלאות שה' עושה אתו הינם חסד חינם. ומשם, בתהליך של התבגרות ובניה נפשית – ספירת העומר – מתקדמים לחג השבועות, בו אנחנו הופכים ל"מקבלי התורה". אנשים בוגרים ואחראים המסוגלים לקבל על עצמם עול תורה.

ואחרי האופוריה של "מתן תורה" מגיעה הנפילה הגדולה. בדיוק ארבעים יום אחרי קבלת התורה, מגיע שבעה-עשר בתמוז. במקור: עם ישראל חוטא בחטא העגל. וגם במעגל השנה, אחרי העלייה המטאורית של חג השבועות, וההרגשה של המיצוי, מגיעה הנפילה הגדולה, המתבטאת בימי "בין המצרים", שסופם הקשה הוא תשעה באב.

אחרי תשעה באב מתחילה "החזרה הביתה". מידי שנה, ברגע שמסתיים תשעה באב, מתנער עם ישראל, מנקה בזריזות את הפצעים הפתוחים, ומתחיל לטפס בחזרה הביתה, לאבא שבשמים. תהליך שמתחיל בימים אלו, ועיקרו בחודש אלול. שיא הטיפוס מגיע בחזרה המושלמת הביתה, ביום כיפור – ובשמחת החיבור-מחדש בשמחת-תורה.

חמשה עשר (ט"ו) באב הוא חג המציין את התחלת החזרה הביתה. הרגע שבו הפרש "תופס את עצמו", מתנער מהטעות, ומתחיל את הדרך הארוכה, אך הבטוחה, חזרה הביתה. "כי כל ירידה" – נאמר בספרי החסידות – "היא רק צורך עליה. וככל שהירידה עמוקה ותלולה – הרי היא אות והקדמה לעלייה הגבוהה עד מאוד שתבוא בעקבותיה".

חג "טו באב" – אם כן, הוא החג שלנו. של האנשים שיודעים ואוהבים לטעות. וגם יודעים להתרומם, להודות בטעות ולהתקדם. אז... חג שמח שיהיה לנו!