בלק: לאמץ את שעון הפלאות

לאמץ את שעון הפלאות

עין בוחנת יש לו לזלמן הפונדקאי, ובמהירות הוא עומד על טיבם של אורחים. כך יכול היה לזהות כי האורח שהגיע היום, הוא אדם בעל שיעור קומה. והוא כמובן לא טעה. היה זה הצדיק רבי בֶּר מרַדוֹשִׁיץ.

"יאמר לי כבודו", פנה זלמן הפונדקאי לאורחו, עת בא זה האחרון לשלם ולצאת לדרכו. "מדוע רקדת כל הלילה. כל שעה עגולה, ממש בכל פעם שהשעון מצלצל אני שומע אותך מתעורר ופוצח בריקוד נלהב. לשמחה מה זו עושה?". "טוב ששאלת" – משיב האורח, רבי בֶּר, לפונדקאי – "לא אענה לך עד שלא תשיב לי על שאלתי שלי: מנין לך שעון הקיר המופלא התלוי שם בחדר?".

"אה... זה סיפור מעניין, הסכת ושמע:

"יום אחד מתגלגל לכאן אורח, אברך צעיר בעל פנים כחושות, הוא נכנס לכאן רעב עד מאוד, נתתי לו ארוחה חמה, והצעתי לו מיטה. מיד יכולתי לראות כי הוא עני בן טובים, ואתה בוודאי מבין שלא ביקשתי תשלום, ברור גם היה לי שליהודי הזה אין דבר בכיס. לפני שיצא והמשיך בדרכו, הוא נכנס להודות לי, ואמר: הצלת את חיי, אם לא הארוחה הטובה אמש, כמו המיטה החמה – מי יודע היכן הייתי היום, אין לי ממש מה לתת לך, ומשום כך החלטתי להיפרד מאחד החפצים היקרים ביותר הקיימים ברשותי, ולהעניקם לך כתשורה. האברך רטט מבכי כאשר הוציא מילקוטו את השעון שראית בחדרך – זהו שעונו של זקני, "החוזה מלובלין", אמר".

"אכן נודע הדבר", צהל רבי בֶּר, "קדוש השעון הזה, ושונה הוא מכל שעוני תבל. כל שעון המצלצל עת חולפת לה שעה, מזכיר לנו כי עוד שעה חלפה מחיינו, עוד שעה הלכה ולא תשוב עוד, ואנחנו מתקרבים בצעדי ענק אל הסוף העצוב. צלצולו של שעון רגיל מעביר בלבנו תחושה של אי-נוחות ושל דכדוך. אבל שעונו של ה"חוזה" הקדוש, מצלצל אחרת לחלוטין: בכל שעה אנחנו שומעים בצלצולו את פעמי הגאולה – הנה עוד שעה חלפה מהגלות, ואנחנו מתקרבים בעוד שעה אל הגאולה הממשמשת ובאה. הלא תבין בעל בית יקר, מדוע קמתי לרקוד?".

-

את נבואת הגאולה מנסח בלעם בפרשתנו "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב". אך שלש וחצי אלפי השנים שחלפו מאז, רק קרבו אותה, והנה הנה היא עומדת לפתחנו. כן, הגאולה.

השבוע יצאו מאות אלפי ילדים ובני נוער לחופשת הקיץ, מה שמעורר מחדש את השיח על "הדור הצעיר" ומגרעותיו, על הסכנות הרבות הטמונות להם, ועל חוסר האונים של המבוגרים. וגם כאן, אפשר להשתמש בשעון רגיל, שעון הרואה את הזמן רץ לנו מתחת לעיניים, את חוסר היכולת שלנו לעמוד בקצב, את תחלואי הדור. "אוי, המצב".

ויש לנו אפשרות להיזכר בדברי חכמינו זכרונם לברכה על "דור עקבות המשיח", והנה הם ככתבם וכלשונם (תלמוד בבלי, סוף מסכת סוטה): בעקבות המשיח  החוצפה תגדל, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה - והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת; בית וועד  יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת; נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים; בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה: אויבי איש - אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב. הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען - על אבינו שבשמים.

הרבי מליובאוויטש אמר על סמך הקטע התלמודי הזה, ועל סמך דברי חז"ל נוספים כי המשיח קרוב מאוד מאוד. עלינו לאמץ את שעונו של "החוזה", ולראות בכל המתרחש סביבנו, אות גלוי לאחרית הימים, לסוף הגלות – כי אם גרוע יותר כבר לא יכול להיות, כנראה שאנחנו על סף הטוב המוחלט. רק שיבוא כבר!

חוקת: הרועה הנאמן

הרועה הנאמן

סבתא שלי, סבתא שרה, נסעה לראשונה לרבי בשנת 1960.

כשהיתה ילדה בת שמונה נרצח אביה בידי סטלין, באשמת הפצת תורה. כנערה במלחמת העולם, שרדה בלנינגרד הבוערת ממנה ברחה ברכבת האחרונה. נישאה לסבא ז"ל, עטור הזקן וירא-השמים, תוך סיכון אישי רב. ולבסוף הצליחה יחד אתו להימלט מרוסיה הארורה, רודפת הדת, ולהגיע לארץ ישראל. להתיישב בכפר-חב"ד ולהיות ממייסדיו על כל קשיי הבראשית. והנה, הגיעה השעה. במשך תקופה ארוכה, אספו, היא וסבא ז"ל, פרוטה לפרוטה, עד שהצטבר בידיהם סכום הגון המתאים לכרטיס נסיעה זוגי לניו יורק אל הרבי.

היא עמדה בתור לפגישה אישית עם הרבי. היא לא סיפרה לי מה היא חשבה, או מה היא כתבה לרבי. אבל מהכירות עם הסבתא הטובה בעולם, ברור לי שהיא מילאה שם דפים ארוכים ארוכים של בקשות, של צרכים ומשאלות, וגם של ברכות. היה לה הרבה מה לכתוב לרבי.

ואז כשסוף סוף היא נכנסת לחדר הקדוש, היא עומדת בהתרגשות עזה, והרבי עונה על שאלותיה, מברך אותה. ומפתיע בשאלה: בתך הבכורה, צביה, לומדת בכיתה ט'? – "כן", עונה סבתא מופתעת. "יש לה בכיתה נערה, עם בעיות חברה מסוימות, החברות לועגות לה. נצלי את כשרונותיך וראי להשפיע על בתך וחברותיה לקרב את הנערה ההיא למרכז הכיתה, ולערב אותה בחיי הפנאי שלהן".

לרבי, אם מותר לומר, היה הרבה מאוד על הראש. אבל כשנכנסה אשה מכפר חב"ד, שהיה רחוק מאוד אז, בתחילת שנות השישים, מארץ ישראל, הוא מצא הזדמנות לדאוג לנערה בגיל ההתבגרות, הלומדת בכיתה של הבת...

-

את הפוסט השבועי אתם רגילים לקבל ממני בסוף השבוע, ביום חמישי בדרך כלל. השבוע הוא התעכב עד עכשיו. אני יושב וכותב, יושב ומוחק. וחוזר ושואל את עצמי את השאלה: "איך כותבים את זה?".

יש עוד אלפי סיפורים כאלה על התמסרותו ורגישותו העצומה של הרבי לכל יחיד בעם ישראל, יהיה מי שיהיה, יהיה איפה שיהיה. בחרתי בסיפור קטן, פשוט, מהמשפחה הקרובה שלי. אבל המסר הוא ברור: לרבי שהיה מעורב בכל מהלך ביטחוני בארץ (כעדותו של אריק שרון, ועוד), שניהל את חיי היהדות באלפי מקומות סביב הגלובוס, ולא רק במקומות בהם היו לו שלוחים מוצהרים, לרבי שניהל קהילה אדירה והשפיע על חייהם של מליונים, יהודים וגוים כאחד – יש דאגה גדולה בראש: ישנה ילדה, בת ארבע עשרה, עם בעיות חברתיות.

הערב ומחר אנחנו מציינים עשרים שנה לפטירתו, בג' תמוז תשנ"ד (1994). הרבי, נוכח בחיים שלנו בדיוק כמו קודם. אנחנו ממשיכים לכתוב לו, ולקבל תשובות בדרך שמיימית שרק הוא יודע להעביר. ממשיכים לבצע את הוראותיו ואת שליחותו, וממשיכים בדרכו לאהוב כל יהודי, יהיה מי שיהיה.

ביום ההילולא הגדול רציתי לכתוב רק את זה: ידע כל יהודי, תדע כל יהודיה, כי יש אדם אחד, שאוהב אותו, מכבד אותו, ואכפת לו ממנו באמת. תמיד, בכל רגע נתון, אנחנו אורחים של כבוד אצלו. הוא זמין כדי לשמוע אותנו, כדי להעביר את הבקשות שלנו ליושב במרומים, ולהתפלל עבורנו מכל לבו.

בשבועות האחרונים אנחנו קוראים בתורה על מנהיגותו של משה רבינו, הרועה הנאמן, המתפלל עבור העם גם אחרי שחוטאים (ואפילו אחרי שחוטאים כנגדו באופן אישי), שדואג באכפתיות והתמסרות לא אנושיים לכל צרכי העם, רוחניים כגשמיים.

ביום ההילולא, נכתוב מכתב לרבי, נבקש את בקשותינו ונשלח אל מקום מנוחתו בפקס: 17187234444+ או בדוא"ל:[email protected].

(המכתבים מתקבלים ומודפסים באמצעות מחשב, ומועברים ישירות אל מקום מנוחתו בלי שאף אחד יכול לקרוא אותם).