 |
| מקור: אודי שטיינוול מתוך אתר פיקיויקי |
למי שיודע לנצל
הזדמנויות
וכך מסביר בעל התניא את מהות ימי חודש אלול:
המנהג היה שטרם בוא המלך לעירו וארמונו, היה עובר דרך השדות
המקיפות את העיר. באותן הזדמנויות, היה יוצא המלך מהכרכרה אל השדות, ונפגש באופן
בלתי אמצעי עם נתיניו, מעבדי השדות, וגם בני העיר הרבים שהיו מנצלים את ההזדמנות
ויוצאים לשדות, לחזות בנועם פני המלך.
וידעו הכל, כי בעת ההיא, כשהמלך בשדה, הוא מקבל את כולם בסבר פנים
יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם.
בסופו של יום, היה המלך והפמליה כולה, נכנסים לעיר, לארמון, וללשכה
המיוחדת של המלך. ואז... לפגוש את המלך היה סיפור מורכב עד מאוד. מעטים היו האנשים
שהצליחו להגיע עד לשם. היכולת הזו הייתה שמורה רק למובחרים שבעם, אנשי סגולה, שהיו
לומדים ומשננים חוקים ונימוסים שונים, על מנת להיכנס לפגישה קצרה עם המלך.
-
כנראה שהיום, בטח בעולם המערבי, אין מציאות אמתית של מלך. ובכל
זאת, על סמך הסיפורים וההיסטוריה שצברנו, הבה ונחשוב, וסליחה על ההתפלספות: מתי הפגישה
עם המלך "שוה" יותר?
התשובה מורכבת: השאלה מאיזו בחינה.
מצד אחד, כשהמלך בהיכלו, הוא מלך בכל הדרו. כדברי הפסוק: "מלך
ביופיו תחזינה עיניך". מעמד הכניסה אל הצאר הרוסי לשם דוגמה, היה הופך את
הנכנס, בכיר ככל שיהיה למאובן בתוך רגע. אנשים לא היו מרגישים את עצמם, היו שוכחים
היכן הם נמצאים. נוכחותו של המלך, על הכתר, השרביט, החרב הנוצצת, והמבט המלכותי –
היה ממלא את כל ההיכל, אין שם מקום לשום דבר אחר. ולאדם שגדל על הערצה למלך, ואהבה
כנה אליו – זו היתה חוויה שלא ישכח ולא ירצה לשכוח כל ימי חייו.
ואילו כשהמלך בשדה, עם טי-שירט, וגישה פתוחה ומקבלת – החוויה הרבה
פחות מרשימה, הרבה פחות נחשקת, והרושם שלה הוא יחסית מועט.
אבל מתוך ההנחה שזהו אותו המלך, יש גם צד שני: כשהמלך בהיכלו הוא
לא נגיש. הוא לא מאפשר מקום לנוכחות שלנו. כשהוא בשדה, כל אחד יכול ורשאי לגשת,
והוא אכן מקבל את כולם, ושומע הכל. זו הזדמנות מצוינת – אבל רק למי שיודע לנצל
הזדמנויות.
אם נקח דוגמה שקצת יותר קרובה לעולם שלנו, נצטרך להרחיק לשנות
הילדות, כאשר הערצנו, פחדנו ואהבנו את המנהל הגדול של בית הספר. כניסה לחדר המנהל
לוותה בפחד נוראי, כשהלב "נופל למכנסיים". פגישה עם אותו מנהל על ערוץ
נחל בגולן היא כבר סיפור אחר לגמרי. וילד חכם יודע לנצל את זה.
-
הנמשל: בתוך הנשמה של כולנו יש חלקים פנימיים ואיכותיים ביותר.
החלקים העדינים והיפים הללו נכנסים ל"פגישה עם המלך" – בורא העולם –
ביום כיפור. הפגישה הזו מזעזעת אותנו, וגורמת לכל חלקי הנפש שלנו להתנהל אחרת
לחלוטין. זו הסיבה לכך שביום כיפור אנחנו מתחרטים, מבקשים סליחה, ומתעלים – כל אחד
בדרכו – ולמחרת יום כיפור, כאילו כלום. חלקי הנפש הפנימיים היו "בפנים",
אבל ה"אני" הנורמלי, שותק, הוא נכנס להלם, ובעצם במקום מסוים ביום כיפור
אנחנו לא האנחנו של כל השנה, אלא אנחנו אחר.
חודש אלול, המקדים את הימים הנוראים, הוא ההזדמנות לחכמים. בחודש
הזה – כך נאמר בהלכה ובקבלה, ה' קרוב אל כל אחד מתמיד. למעשה ממש באותה רמת קרבה
של יום כיפור. אבל הפעם הקירבה היא לא רק לחלקים הפנימיים של הנפש, אלא גם לכל
חלקי הנפש הגלויה. ל"אני" הרגיל שלנו. וזו הזדמנות שאפשר גם להחמיץ, אין
כאן את ההילה של הפגישה ב"היכל המלכות" של יום כיפור, אבל יש כאן רצון
כנה ואוהב, של "אבינו מלכנו", לשמוע אותנו, להקשיב לנו, ולסייע לנו
להתרומם ולהתקרב אליו באמת.
-
וזהו ניגונו של הסבא משפולי:
קול ביער אנכי שומע / אב לבנים קורא:
"בנַי בנַי, היכן הלכתם, / אשר עלַי כך שכחתם?!
בנַי בנַי, לכו לביתי, / כי לא אוכל לשבת יחידי בביתי".
"אבינו אבינו, איך נלך – כשהשומר (היצר הרע) יושב בשער המלך?..."
