“אילו רק יכולתי ללחוץ על כפתור הזוי ואוטופי שירסן קצת את גילויי השנאה והטינופים, ינמיך את להבות העוינות”, כתבתי בפתחו של סיבוב הבחירות החמישי, ביולי אשתקד. ואף ציטטתי את חיים חפר מתוך “שיר הצהובים” ששרה להקת התרנגולים המהוללת אי-אז בשנות השישים של המאה הקודמת:

“דבר אחד עוד לא אבד חנו
החשק המוזר הזה לשנוא
לשנוא הרבה חזק וטוב,
לשנוא עד שתהיה צהוב”.

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ציטטתי אז גם את דברי חיים גורי על “תרבות המשטמה” כלשונו. על עוצמת השנאה ההדדית, התהומית, לפרקים כמעט עיוורת בין שמאל לימין – ולהיפך. לפי גורי, “הכול השתנה ללא היכר. רק השנאה, כמו המנגינה, תמיד נשארת”.

חיים גורי דיבר על “תרבות המשטמה”. על עוצמת השנאה ההדדית, התהומית, לפרקים כמעט עיוורת בין שמאל לימין – ולהיפך. לפי גורי, “הכול השתנה ללא היכר. רק השנאה, כמו המנגינה, תמיד נשארת”

אלא שחיים וחיים כתבו כך לפני “ששת הימים”. לפני שהוויכוחים סביב “הכיבוש” תפסו את מרכז הבמה. וכיום איך אפשר להימנע מזעם, מקרעים ושסעים בעם, בעימות עם חסידים פנאטיים של שיבה ל”נחלת אבות” והתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל השלמה.

הלוא גדולים וחכמים ממני כבר הוכיחו והבהירו שלא תיתכן דמוקרטיה ליברלית עם כיבוש, עם אפרטהייד, עם אתנוצנטריות ואפליית אזרחים ערבים. שהכיבוש משחית והרסני גם מבחינת החברה הישראלית. אמנם הסכסוך עם הפלסטינים נראה עכשיו בלתי פתיר, אבל נשארת השאלה: איך לנהל את הסכסוך בלי להכניס להם אצבע בעין, בלי לשפוך שמן על המדורה.

*  *  *

ואז שוב מגיע יום ירושלים עם מצעד הדגלים בעיר הקודש. שוב אותם דיבורים על “העיר שחוברה לה יחדיו” ו”החג המאחד את כולם”. המצעד המתריס נראה כתזכורת – מי כאן בעל הבית.

“זה היום שבו כ-40 אחוזים מתושבי הבירה מודרים מחיי היומיום שלהם. המוני רוכלים פינו את דוכניהם לטובת המצעד. תושבי המקום נדחקו אל מאחורי מחסומים”, דיווח אורי לוי בערוץ כאן 11 למחרת המצעד. הפעם דווח שמצעד עבר בשלום. אבל הכול כמובן יחסי. בכתבה נשמעו גם קריאות עולצות כמו “מוות לערבים”, “שיישרף לכם הכפר”, “כל הערבים זונות”. הושלכו בקבוקים ואבנים, המשטרה עצרה שמונה מעורבים באלימות.

הפעם דווח שמצעד עבר בשלום. אבל הכול כמובן יחסי. בכתבה נשמעו גם קריאות עולצות כמו “מוות לערבים”, “שיישרף לכם הכפר”, “כל הערבים זונות”. הושלכו בקבוקים ואבנים, המשטרה עצרה 8 מעורבים באלימות

“מי לא שמח בגאוות ירושלים?” צהל צעיר חובש כיפה. ועיתונאי ימני, נועם פתחי, שצעד עם הדגלים, השתתף למחרת בפאנל המתדיינים בערוץ כאן 11. הוא קבע נחרצות: “בתקשורת מתנהל מסע הסתה. יש איזושהי אנטי לאומיות שמאפיינת כ-90 אחוזים מהתקשורת. היא מתרכזת רק באירועים האלימים, הספורדיים. המצעד הזה צריך להיות חג!”.

“כפי שירושלים מאוחדת (בדיחה בת 56 שנים) כך יום ירושלים הוא חג ואבני הכותל הן ‘ליבו הפועם של עם ישראל'”, הגיב טוקבקיסט על טורו הקבוע של ישראל הראל ב”הארץ” שפורסם למחרת המצעד.

הראל הוא מוותיקי גוש אמונים ומי שהיה היו”ר הראשון של מועצת יש”ע. רשימתו גררה עשרות תגובות, כולן נזעמות. גם אני חשתי זעם גואה ומציף. צר לי שלא אוכל להזדהות עם דברי המשפטן שוחר הפשרות יובל אלבשן. הוא קבע השבוע ש”הציבוריות הישראלית מתעבת פוליטיקה של שנאה”.

“ולירושלים עירך באחדות תשוב” – זאת כותרת המאמר מאת ישראל הראל. הוא חוזר אל “האירוע הכביר” כלשונו של איחוד ירושלים ומזכיר איך אליטות תרבותיות חילוניות אף הן חשו התעלות והקדישו לאיחוד את מיטב היצירות המוזיקליות, הספרותיות, האמנותיות. אבל לפי הראל “עד מהרה שככה אווירת הפסגות. אזלה האנרגיה לזרמים האידיאולוגיים והפוליטיים שהעצימו את ההתעלות…כיום החוגגים, רובם ככולם, הם בני הציונות הדתית”.

ישראל הראל מתעלם, כמובן, מעובדות ידועות. לא בגלל “אובדן אנרגיה” חדלה התעלותן של אליטות תרבותיות חילוניות, אלא בעקבות ההתפכחות. בין המתפכחים היו גם אישים שנודעו כחסידים מובהקים של חזון “ארץ ישראל השלמה”. וביניהם המשורר חיים גורי, איש ידיעת הארץ עזריה אלון. הם שינו כיוון לאחר שתפסו את אימי הכיבוש ונזקיו.

ישראל הראל מתעלם, כמובן, מעובדות ידועות. לא בגלל “אובדן אנרגיה” חדלה התעלותן של אליטות תרבותיות חילוניות, אלא בעקבות ההתפכחות. בין המתפכחים היו גם אישים שנודעו כחסידי חזון “א”י השלמה”

אותה אופוריה ראשונית שקדמה להתפכחות אכן סחפה תחילה חילונים ואנשי שמאל רבים וטובים. התחושה הניסית שהציפה את רובנו נראית כיום מובנת למי שחווה את הטלטלה הגדולה של קיץ 1967.

המעבר החד מימי “ההמתנה” המסויטים שקדמו לפרוץ הקרבות, עם אימת ההשמדה – לניצחון הבזק. סיוטי הקרבות שחוו הגברים והשמות המוכרים, הרבים מנשוא שבמסגרות השחורות – לצד השמחה הגדולה באלו שחזרו. וכן, גם החזרה הכה מרגשת אל ירושלים והכותל ואל חבלי ארץ תנ”כיים.

כל זה יחד היה רב מהכיל. עדיין היה קשה להתפנות למחשבות מרחיקות לכת על הכיבוש והשלכותיו. המפלגות טרם התוו תוכניות ברורות בנוגע ל”שטחים” – הכבושים או ה”משוחררים”. לוחמים עדיין לא תרגמו את סערת רגשותיהם לעמדות פוליטיות מגובשות.

ביטויי התפעמות עם החזרה אל הכותל ןאל חבלי ארץ תנ”כיים חלחלו אפילו לקובץ הנודע “שיח לוחמים” שיצא לאור כחצי שנה לאחר המלחמה ותויג לימים כ”ספר שמאלני”. לצידם הובעו תחושות ניכור כלפי אדמות קדושות ואבנים. הקובץ מכיל שיחות של כ-140 לוחמים קיבוצניקים. עורכיו אמנם הסתייגו מהאופוריה ששטפה את הארץ אבל מיעטו לגעת באופן ישיר ומפורש בבעייתיות של שלטון כיבוש.

אותה אופוריה ראשונית שקדמה להתפכחות אכן סחפה תחילה חילונים ואנשי שמאל רבים וטובים. התחושה הניסית שהציפה את רובנו נראית כיום מובנת למי שחווה את הטלטלה הגדולה של קיץ 1967

עדות מוחשית ואופיינית לאותו תהליך התפכחות כלולה באחד ממוספי “שבעה לילות” האחרונים של “ידיעות אחרונות” מסוף השבוע שעבר. הכתב רז שכניק שוחח עם השחקנית שושיק שני, אלמנתו של הזמר אריק לביא, ועם שתי בנותיו על הסיפורים שמאחורי שירים ידועים של הזמר. וביניהם השיר “שוב לא נלך, רחל” שחיבר החידונאי שמוליק רוזן ב-1967. אפי נצר הלחין. השיר פונה אל רחל אמנו הקבורה לפי המסורת בבית-לחם.

נועה, הבת, אמרה: “זהו שיר של חגיגות הניצחון ואבא שר את זה בזמן האופוריה. אחר-כך, כשהתבררו המחירים של הכיבוש, אבא לא הסכים לבצע את השיר בהופעות. הוא הסביר שהוא לא מזדהה עם המילים, עם ההכרחיות של ארץ-ישראל השלמה”.

וכך שר אריק לביא בימי שיא האופוריה:

“ראי רחל, ראי
ראי ריבון עולם
ראי רחל, ראי
הם שבו אל גבולם

ראי רוחות אייר נושאות טורי פלדה
גם בנימין עמנו פה, וגם יוסף
כוכב בית-לחם מנצנץ ברעדה
גם החלוץ עמנו וגם המאסף

ראי רחל, ראי…

מנעי קולך רחל, מנעי קולך מבכי
כולנו פה רחל, עם התרמיל על שכם
שוב לא נלך, רחל, ואת שוב לא תלכי
שוב לא נלך רחל מני שדמות בית-לחם

ראי רחל, ראי…”

ומה אמר מאיר שלו ז”ל על עיר הקודש ירושלים? הוא כתב במדורו הקסום שפורסם ברציפות ב”ידיעות אחרונות” במשך יותר משלושים שנים:

“ירושלים היא הזהות המזוקקת ביותר של ארצנו. תולדותיה, דימומיה וטירופה. היא מיני ישראל האמיתית שמחזיקה בכפיפה אחת את כל מרכיביה האנושיים, ההיסטוריים והנופיים של ישראל. בעצם, חוץ ממים וחוץ מחקלאות. כי האדמה של ירושלים מתאימה יותר לגידול מקומות קדושים”.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בס”ד

דור הרבנים ששיקם את עולם התורה הלך בדרך כל בשר והנהגה באותו משקל אין בנמצא.

פטירתו של הרב גרשון אדלשטיין זצ”ל הופכת דף בהיסטוריה של העולם החרדי. “ראש הישיבה”, כפי שכונה בשל תפקידו בישיבת פוניבז’, היה למעשה השריד האחרון לגדולי התורה של הדור הקודם.

המנהיגים ההם, ילידי העולם הישן, עמסו על שכמם את מלאכת שיקומו של עולם התורה שכמעט נחרב בשואה, תוך שהם משרישים בתלמידיהם את תחושת ההמשכיות, את החובה ההיסטורית להעביר את הלפיד.

המנהיגים ההם, ילידי העולם הישן, עמסו על שכמם את מלאכת שיקום עולם התורה שכמעט נחרב בשואה, תוך שהם משרישים בתלמידיהם את תחושת ההמשכיות והחובה ההיסטורית להעביר את הלפיד

כשגדולי תורה אלו נאמו, שמעו מהם בני הישיבות המנסים להתחקות אחר הווייתה האולטימטיבית של תורה – לא רק דיונים הלכתיים בהגייה אשכנזית, אלא גם קול אותנטי, מוצל מאש, שהדהד מעולם שכבר איננו.

קבלת “דעת התורה” הנמסרת מפיו הקדוש של גדול הדור הייתה לרעיון המסדר של כלל בני המגזר, אשר ראה באישים דגולים אלו מעין נציגי העולם העליון. למרות רצונם העז שלא להיתפש כבעלי מופת, צבאו ההמונים על פתחי בתיהם הצנועים – לא רק כדי לשמוע תשובות הלכתיות, אלא גם כדי לקבל ברכות והבטחות.

גדולי הדור הישן הצליחו הן בשל אישיותם והן בזכות ההילה שהקנה להם מעמדם כ”מעבירי המקל”, לאחד את הזרמים השונים של היהדות החרדית, כשכל אחד מתתי הזרמים מקבל בהכנעה את סמכותם.

רק שבינתיים דור זה הלך גם הוא בדרך כל בשר, ותמורות עצומות חלו במגזר: ממיעוט זעיר המצוי במגננה, לאגף עוצמתי בעל כוח פוליטי המסוגל להקים ולהפיל ממשלות.

אך נדמה כי אליה וקוץ בה. כאשר רבע מהתלמידים היהודים בכיתה א’ רשומים במערכת החינוך החרדית, לא תוכל החברה החרדית להפטיר כבעבר. סביר לחלוטין שחלק משמעותי מהם יתפתה בעתיד לנטוש את הנרטיב הישן הדורש מכל בן תורה “להציל את עולם הישיבות שנחרב בשואה”, שהרי עולם התורה ניצל כבר מזמן.

רק שבינתיים דור גדולי התורה הזה הלך גם הוא בדרך כל בשר, ותמורות עצומות חלו במגזר: ממיעוט זעיר המצוי במנגנה, לאגף עוצמתי בעל כוח פוליטי המסוגל להקים ולהפיל ממשלות

אכן, רבים אחרים ימשיכו להקדיש את חייהם לפיענוח דפי גמרא, אך יהיה זה רק משום שכך היא נטיית נפשם. שאם לא כן, הללו יחפשו דרכים אחרות לממש את כישוריהם ולבטא את מאווייהם.

מעבר לכך, הריבוד הדמוגרפי וזליגתו של האתוס האינדבידואליסטי הרווח אל קרבו של העולם החרדי, מביאים לכך שהמגזר עצמו כבר אינו מאוחד מסביב לחזון חברתי משותף.

שאיפותיו של בן המגזר שרכש השכלה גבוה, שירת בצה”ל ומקווה לפתח קריירה מצליחה, שונות במהותן מאלה של האברך השוקד על תלמודו וגאה בכך שהוא חי בצמצום. בדור שחלף התפצל העולם החרדי לתתי-מגזר שונים, כך שאפילו בתוך העולם הליטאי, יש המפרשים אחרת מושגים כמו הגשמה עצמית ו”דעת תורה”.

העולם חרדי לא יתמוטט בקרוב. במהרה יתמנו גדולי תורה ראויים. אולם יכולתם לאחד את המגזר תחת אתוס מכונן אחד, לא תהיה כפי שהייתה פעם.

הסיטואציה החדשה מציבה אתגר משמעותי למגזר החרדי שעלול להתפצל לשסעים נוספים ולאבד את גיבושו. כדי להתגבר עליו תצטרך החברה החרדית להמיר את נרטיב “ההמשכיות” של העולם הישן, בנרטיב עדכני, בהיר יותר, המבטא את היותה חברה מגוונת ומבוזרת.

חילופי הדורות בהנהגה החרדית צפויים לאתגר גם את החברה הישראלית כולה.

אם עד עתה לקברניטי המדינה הייתה כתובת אחת ברורה, שאין ערעור על מנהיגותה, שאפשר “לסגור עניינים” מולה, הרי שכזו אין כיום בנמצא. כשראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה (בהצלחה מוגבלת) לשכנע את החרדים להימנע מהתקהלות בזמן הקורונה, הוא ידע למי לפנות כדי שבקשתו תתמלא. למי הוא יפנה בפעם הבאה?

מנגד, המצב החדש טומן בחובו גם הזדמנויות: למדינה קל יותר לרתום לצרכיה חלקים ממגזר מפוצל ולעשות “הפרד ומשול”. בשל אותו פיצול כמעט והצליחה “ממשלת השינוי” להביא להסכם עם חסידות בעלז על שילוב לימודי ליבה במוסדותיה. הרב אדלשטיין (בסיועו האדיב של נתניהו) הטיל את כל כובד משקלו ומנע זאת. האם יהיה מי שימנע זאת בעתיד?

העולם החרדי לא יתמוטט בקרוב. במהרה יתמנו גדולי תורה ראויים. אולם יכולתם לאחד את המגזר תחת אתוס מכונן אחד, לא תהיה כשהייתה. הסיטואציה מאתגרת את המגזר ואת החברה הישראלית כולה

“מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה”, נהג לצטט מספר “קהלת” אבי היהדות החרדית, החת”ם סופר. ובכל זאת, אפשר להעריך שהעתיד יהיה שונה מן העבר. המגזר שציית באדיקות לגדוליו זכה לגדולה דווקא כשאיבד אותם, והוא זקוק לאתוס חדש.

הרב ד״ר דב מימון עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי. מְרַכֵּז את פעילות המכון בתחום המאבק באנטישמיות והמשכיות החיים היהודיים באירופה.