הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד. אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.
אכילה היא פעילות חברתית, תענוג הדוניסטי, נושא מועדף לשיחה וויכוח והרבה פעמים פרמטר מצוין להגדרה עצמית. מה אומר משפט כמו "אני לא אוכל חומוס" על המשמיע אותו? משהו אחד בישראל ומשהו אחר לגמרי בשוודיה אני מניח.
ישנן שתי דרכים עיקריות ליהנות מארוחה. הראשונה היא הבישול בבית, בין אם תוך השקעת מאמצים ויצירתיות ובין אם על ידי חימום במיקרו של שניצלים מהפריזר. הדרך השנייה היא "היציאה" לאכול במסעדה. גם כאן יש כמובן אינסוף אופציות לכל חיך ולכל כיס.
רחוק משתי האופציות הסטנדרטיות קימות הארוחות המיוחדות שמצדיקות ניתוח נפרד. יש אוכל של בתי חולים, אוכל של חתונות, אוכל של חדר אוכל צבאי וכמובן אוכל של מטוסים.
הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד. אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.
עם טעם הלוואי האגרסיבי של היין הזול בבקבוק הירוק, עם הפקק המתברג שנוכח עדיין בפה לאחר ארבע שעות, בין צרחות של התינוק מאחור והנחרות שמגיעות מן השורה שלפני, עולים בראשי מספר רעיונות לדיון בנושא העצוב של חווית האכילה בגובה 30,000 רגל.
ברור שבכל סיטואציה נורמלית, בין אם בבית ובין במסעדה, לא היינו מעלים על דעתנו לבלוע את העיסה הפושרת של מרכיבים תפלים, דחוסים במיומנות בקופסת אלומיניום, אבל כאן למעלה אנחנו מחסלים את הבליל הבלתי מזוהה עד לגרגר האורז הצהוב האחרון.
אנחנו טורפים תוך כדי שהרכבת האנושית דוהרת במעברים: זקנות חביבות נשענות לנו על הכתף בניסיון מעורר חמלה לגרור את גופן העייף לכיוון השירותים, משפחה חרדית בהרכב מלא של 11 ילדים בגילאי שנתיים עד שבע (איך עושים את זה?) מתרוצצת מצד לצד עד שאחד מהם מצליח להתנגש לך במרפק ולקשט את החולצה שלך באטריות ברוטב שמנת עם פטריות.
מה גורם לנו לשבור את השיניים בניסיון נואש לפתוח את שקית הניילון של הסכו"ם ולהשתתף בטקס המשפיל הזה? איך אנחנו מצליחים לאכול תוך הפגנת גמישות שלא הייתה מביישת לוליין של הסירק דו סוליי? ולמה לעזאזל אנחנו סולחים לאוכל מטוסים את מה שהיה גורם לנו לקטר אפילו בבית חולים?
האוכל במטוסים ממלא עבורנו את אותה הפונקציה של הסרטים בטיסה. מצונזרים, בלי תרגום ובכלל כבר ראינו את אותם בטיסה הקודמת – הפונקציה של שרפת זמן. זו פעולה טקסית שגורמת לנו לשכוח לרגע את שתיים עשרה שעות הסבל שמחכות לנו.
כשאנו פותחים בזהירות רבה את שקית המלח המיקרוסקופית, התקווה הנאיבית לשפר במעט את הטעם של הארוחה העלובה שלנו מקלה לרגע על הכאב הנורא בעצם הזנב, על זרימת הדם המופחתת ברגלינו ועל הפחד הבלתי נשלט שהמשופם המתעטש מאחורה הוא מקסיקאי נגוע בשפעת החזירים.
אם השאלה "בשר או פסטה?” מככבת גם אצלכם בסיוטים כמו אצלי, יש לי טריק לחלוק אתכם. לא, אני לא מתכוון להמליץ לכם לשלם שלושת אלפים דולר ולטוס במחלקת עסקים, ככה כל אחד יכול ליהנות בטיסה, מדובר בטריק קטן שעשוי להפוך את החוויה לקצת יותר נסבלת.
בתור נוסע מתמיד (מאד..) למדתי שהדרך הטובה ביותר לאכול במטוס היא להזמין מראש ארוחה מיוחדת. זו יכולה להיות ארוחה נטולת גלוטן לחולי צליאק, ארוחה צמחונית, ארוחה נטולת מלח או כל דבר אחר שמציעה חברת התעופה.
בנוסף להיות הארוחות האלה קצת יותר נסבלות מן הרגילות היתרון הגדול שיש בהן הוא העובדה שבדרך כלל הן מוגשות לפני הארוחות הרגילות והן מזכות אותך ביחס מיוחד מן הדיילת – אתה כבר לא "אדון בשר או פסטה" אתה "אדון אוכל מיוחד”. לפעמים הם אפילו יקראו לך בשמך ויהפכו אותך מסרדין אנונימי לבן אדם עם זהות, זה הבדל גדול.
בנוסף אתה זוכה לאכול תוך שימוש בשתי ידיך, בלי להתנגש במרפק של השכן שלך, שנועץ בך מבטים ספוגי רעב וקנאה בעוד הוא מחכה למגש שלו יחד עם שאר בני התמותה שלא הזמינו אוכל מיוחד. התענוג הגדול ביותר הוא בכלל לראות את הפנים המופתעות של הדילת כשאתה מבקש ממנה תוספת לחם לאוכל נטול הגלוטן שלך. התענוגות הקטנים האלה מנעימים מעט סיטואציה בלתי אפשרית.
אנחנו נוסעי מחלקת התיירים חולמים קבוע על upgrade למחלקת עסקים. “מר נבו" תלחש הדילת בקול מפתה, רציתי להזמין את אדוני להצטרף אלינו למחלקת עסקים. “סוף סוף" אתה אומר בליבך, סוף סוף הם הבינו שאני לא שייך לכאן, זה לא בשבילי. קבלו את פני עם כוס שמפניה צוננת, שקדים חמים ובלאדי מרי כמתאבן ואחר כך אבחר מן התפריט את המנה החביבה עלי. די כבר עם "בשר או פסטה" הבו לנו שאטובריאן עם עשבי תיבול אקזוטיים.
בעשר שנים כנוסע מתמיד, החלום התגשם לי פעם או פעמיים, אבל בהזדמנויות אחרות ובנסיבות שמעורבות בהן כמויות מסחריות של "מיילים" זכיתי להשתייך לא אחת לכת הנוסעים המאושרים של מחלקת עסקים. הנוסעים האלה שנראים מגוהצים ומסורקים אחרי עשר שעות טיסה, אוכלים אוכל איכותי ומלווים אותו במבחר יינות איכות.
יש לי סוד לגלות לכם – שום מסעדת יוקרה לא מסתתרת לה בקדמת המטוס. נוסעי הביזנס לא יודו בכך לעולם, מכיוון שחלק גדול מההנאה בלטוס ביזנס היא לחוש את הקנאה מן השורות האחוריות, אבל מנה כמו שיגישו לכן במחלקת עסקים הייתה מוחזרת למטבח בשאט נפש ברוב המסעדות הסבירות שאני מכיר.
החוויה הכללית במחלקת עסקים נעימה הרבה יותר, לא אשקר לכם בעניין הזה, אבל האוכל עדיין טעון שיפור ברוב המקרים. זה לא קל כנראה לבשל אוכל ברמה בתנאים שיש במטוסים המסחריים, ואפילו היין המשובח ביותר מאבד ארומה וטעם בקבינה מווסתת הלחץ.
בכל מקרה, מנקודת המבט של מושב 30j האוכל הבינוני של מחלקת עסקים נראה כמו התגשמות כל המאוויים. אני מבקש מהדיילת עוד כוס מהיין האיום בבקבוק הירוק. זה לא שהוא מצא חן בעיני חס וחלילה, זה רק כדי לשטוף פנימה את שני כדורי השינה שאני הולך לבלוע.
ברחבת מוזיאון תל אביב נוסדה ברית האופוזיציה החדשה
בהפגנה הערב מפלגת כחול-לבן החלה להגשים את ייעודה - להוביל אופוזיציה לממשלת נתניהו שטרם קמה ● מאיימן עודה ועד בוגי יעלון - זו ברית אופוזיציה שטרם ראינו כמוה ● אמיר בן-דוד התרשם מעשרות האלפים שהגיעו להפגנה - ואפילו לא מצא את השלט התורן שכולם יתנצלו עליו למחרת
בפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית קמה אופוזיציה עוד לפני שהושבעה ממשלה.
אמנם היו בישראל הפגנות גדולות מהפגנת הרבבות הערב (מוצ״ש) ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל גם היסטוריונים של המחאה החברתית בישראל יתקשו להיזכר בהפגנה גדולה כל כך שמתקיימת זמן קצר כל כך אחרי מערכת בחירות צמודה כל כך.
מהבחינה הזו, מפלגת כחול-לבן יצאה הערב להגשים את ייעודה ואת הבטחות ראשיה אחרי שנודעו תוצאות הבחירות. היא מתחילה להוביל אופוזיציה מעט מוזרה לעין, שמשתרעת במרחב הפוליטי שפרוש מאיימן עודה דרך תמר זנדברג ואבי גבאי ועד לבוגי יעלון ויועז הנדל. זו אופוזיציה שלא ראינו כמוה לפחות מאז שבנימין נתניהו עצמו הנהיג בישראל את האופוזיציה.
בני גנץ, שכנראה מרגיש נוח יותר במשרד הביטחון שמעבר לכביש, עוד יזדקק לתקופת הסתגלות לתפקידו החדש כראש האופוזיציה, תפקיד שלא תפור על מידותיו. אבל נדמה שהוא לומד מהר. הוא נהג בתבונה כשפנה בשבת אחר הצהריים ליו"ר חד"ש-תע"ל והזמין אותו להצטרף לרשימת הנואמים.
היה מעט מוזר לראות את עודה נואם בצל השלט הגדול עם הסיסמה הביטחוניסטית "חומת מגן לדמוקרטיה", שנבחרה להוביל את הקמפיין החדש. עודה לפחות לא נזקק לדימויים צבאיים ואמר בפשטות, "אני נמצא כאן היום כי אני מאמין ששותפות ערבית-יהודית היא הדרך היחידה לתקווה ולשינוי בארץ ובמדינה. אני מבין היטב את המשוואה שאנחנו האזרחים הערבים לא יכולים לבד, אבל בלעדינו זה בלתי אפשרי".
רבים מהם חבשו תרבושים אדומים, בסגנון עדות טורקיה של ארדואן. התרבושים האלה עומדים כנראה להפוך לסמלה של המחאה
אלפים הריעו לו. רבים מהם חבשו תרבושים אדומים, בסגנון עדות טורקיה של ארדואן. התרבושים האלה עומדים כנראה להפוך לסמלה החדש של המחאה.
"לא ניתן להפוך את ישראל הממלכתית לאחוזה פרטית של משפחה מלוכנית או סולטנית", אמר בני גנץ. "לא ניתן לך להיות ארדואן, לא יהיה פה רודן טורקי", אמר לפיד. ותמר זנדברג הרחיקה את עדותה עד מעלה המלך, התריעה שהחורף מגיע, ועודדה את הקהל לקרוא ביחד "בושה-בושה-בושה".
האם הסלט הזה – של מפלגת מרכז ביטחוניסטית בעלת יכולת ארגון מוכחת וחיבה לסיסמאות צה"ליות, עם שתי מפלגות שמאל יהודיות קטנות שסובלות ממשבר הנהגה חמור וחיבה ל"משחקי הכס", ומפלגה ערבית שלא בטוחה איך עליה לנהוג בנסיבות החדשות – יכול להוביל מחאה עממית, שתחרוג מגבולות המשולש התל אביבי המוכר שבין שדרות רוטשילד – מוזיאון תל אביב – כיכר רבין? קשה לדעת.
בני גנץ חזר למיקרופון והבטיח להמונים שההפגנה הזו היא רק התחנה הראשונה במסע התעוררות אופוזיציוני
רגע לפני שהקהל הזדקף והחל לשיר את "התקווה", בני גנץ חזר למיקרופון והבטיח להמונים שההפגנה הזו היא רק התחנה הראשונה במסע התעוררות אופוזיציוני.
בדרכי החוצה נכשלתי בניסיון לזהות את השלט המטופש, עם הסיסמה המיותרת, שכל ראשי ההפגנה יידרשו להתנצל עליו מחר בשידורי האקטואליה של הבוקר. אני בטוח שבבלפור יסרקו את התמונות מהאירוע וימצאו משהו.
הכותרות הראשיות עכשיו
עבודה זרה יוזמה חינוכית חדשה מעניקה לפליטים הכשרה בהיי-טק
מה הסיכוי של תכלית ביאנה, אריתריאי בן 28, להשתלב בשוק התקשורת הישראלי? ● תכנית חדשה מכשירה פליטים להשתלב בתעשיית התקשורת וההיי-טק ● עכשיו רק חסרים ישראלים שיסכימו להעסיק אותם ● כלכלת מבקשי המקלט - כתבה רביעית בסדרה
אווט קבדום נולד לפני 35 שנה בכפר Adikeih שבאריתריאה. כשהיה בן 8 אביו נעלם, ולאווט נאמר כי הוא נכלא מסיבות פוליטיות. קבדום עצמו, כך הוא מספר, חמק מגורל דומה ברגע האחרון.
"יש לי תואר ראשון בניהול וחשבונאות מאוניברסיטת אסמרה", הוא אומר, "ובמשך כמה שנים עבדתי עבור הממשלה כמפקח על התקציב במשרד האוצר. אבל בשלב כלשהו הסתבכתי עם הממשלה. הפלו אותי על רקע עמדותי הפוליטיות נגד השלטון, מנעו ממני קידום והייתי תחת מעקב מתמיד. היו לי חיים נוראיים, בלי זכויות בסיסיות. בסוף הייתי מוכרח לברוח מהמדינה".
ב-2009 לקח קבדום את ארוסתו מביתה, והצטרף לכמה מחבריו שהיו באותו המצב. יחד הם ברחו מהמדינה, כשהם מותירים מאחור את משפחותיהם. הם חצו את הגבולות בין אריתריאה, סודן ולוב במסע מסוכן וארוך מאוד, ובמשך כשנתיים היו בדרכים. לישראל הגיע קבדום באמצע נובמבר 2010.
המפגש הראשון שלו עם המציאות המקומית היה מטלטל. בהתחלה הוא ישן ברחובות דרום תל אביב, עד שחבר אריתראי אסף אותו לדירתו. חצי שנה לאחר שהגיע לארץ, התחיל להסתגל למציאות החדשה ומצא עבודה במפעל ביצים קטן באשדוד, העיר שבה גם התמקם.
הוא נישא לארוסתו ב-2012, ומאז הם מתגוררים באזור ב' בעיר, יחד עם עוד כ-3,000 מבקשי מקלט ומהגרים מאריתריאה ומסודן. לדבריו, חברי הקהילה שנפגשים מדי פעם באופן לא רשמי, מאוחדים בדבר אחד: מאבק בגילויי הגזענות והדחייה שהם חווים מהאוכלוסייה הכללית.
אווט: "יש לי תואר ראשון בניהול וחשבונאות מאוניברסיטת אסמרה, ועבדתי כמפקח על התקציב במשרד האוצר באריתראה. אבל בשלב כלשהו הסתבכתי עם הממשלה".
קבדום יוצא מדי בוקר מביתו בחמש, עולה על אוטובוס לאזור התעשייה באשדוד, ומסיים את עבודתו ב-16:00. מיד לאחר מכן הוא לוקח אוטובוס לקורס בתכנות שמתקיים בתל אביב, וחוזר לביתו סמוך לחצות. בסופי שבוע הוא מבלה במחיצת משפחתו ומשלים את שיעורי הבית של הקורס.
אווט אומר שהלימודים שינו את חייו: הוא כבר היה בטוח שלעולם לא יעסוק בעבודה שאינה פיזית, כאשר ראה פרטים על קורס ראשון מסוגו שנפתח במרכז לקידום פליטים אפריקאים, ARDC.
הוא זכה למלגה של Developers institute, הוסיף עוד כ-1,700 שקל לשכר הלימוד ונרשם לקורס שנמשך שלושה חודשים, שלוש פעמים בשבוע, יחד עם 20 מהגרים ומבקשי מקלט נוספים.
קבדום לא הסתפק בכך, ובתום הקורס הבסיסי, שבו למד ג'אווה סקריפט, html ו-spss, הוא המשיך לקורס מתקדם בתכנות שנמשך כ-10 חודשים. השיחה איתו מתנהלת באנגלית שוטפת, בבית הספר שאליו הגיע ללמוד לאחר עוד יום עבודה ארוך, ועולה ממנה רצון עז להצליח בארץ ולהגשים חלומות.
באילו עבודות עבדת כשהגעת לכאן?
"עבדתי בניקיון חדרי מלון, במפעל למרצפות ובעוד כמה עבודות כפיים. מה שהכי אהבתי זה להיות בקר CnC (מכונות לעיבוד שבבי). כעת אני עובד באותו תפקיד במסגרייה באשדוד תמורת 40 שקל לשעה. הבעיה היא שהמעמד שלי לא קבוע, כך שאני צריך לחדש את הוויזה הזמנית שיש לי כל חצי שנה. אני מקווה לעבור לתפקיד משמעותי יותר אחרי שאסיים את הקורס המתקדם".
מה מטרתך?
"לפני שהתחלתי את הקורס, אמרו לי שאני לא אצליח, ושכדי ללמוד את שפת התכנות צריך אינטליגנציה גבוהה, ידע טכני ורקע במחשבים. אבל בעיני, כשאתה רוצה להגשים חלום, דבר אינו בלתי אפשרי. אנשים תמיד יגידו לך שאין לך את מה שדרוש ושאתה לא יכול, אבל אם אתה רוצה להצליח וחש זאת בליבך, דבר לא יעצור אותך. זה מה שהניע אותי להתחיל ללמוד תכנות".
האם יש לך, לדעתך, סיכוי להצליח?
"אני תמיד אנסה להגשים את החלום שבוער בי. כבר רכשתי את הטכניקות של העבודה וגיליתי את היכולות והאפשרויות של השוק הישראלי. כשאסיים את הקורס, אני בטח אצטרף לסטארט-אפ ישראלי. מצאתי שיש כמה חברות שמאוד מעוניינות בעובדים מסוגי".
חיים בסיטואציה אומללה
מעל החלומות הצנועים מתנוססת, כאמור, שאלת המעמד. ב-2015 הגיש קבדום בקשת מקלט לרשות ההגירה, אך הוא מעולם לא הוזמן לראיון. למעשה, ובדומה למבקשי מקלט נוספים, בקשתו כלל לא נבדקה. עד היום, פחות מ-1% ממגישי הבקשות האלה קיבלו מעמד של פליט, או במספרים – 11 בלבד. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה ל-2019, כ-800 מבקשי מקלט זכו למעמד ארעי.
איך אפשר להגביה עוף ולחלום בזמן שאתה חסר מעמד וניירות?
"אנחנו חיים בסיטואציה אומללה. לרבים מאיתנו, סביבת העבודה אינה ידידותית, והמדינה מנסה בכל כוחה לדחוף אותנו לעזוב את הארץ. אבל ב-ARDC יש חבר'ה מדהימים, שמנסים לעזור לנו להתפתח ולהגשים את עצמנו, באמצעות מתן מלגות או הצמדת מנטורים בעתיד. זה מחזק אותנו".
מה דעתך על ההתקדמות הכלכלית של הקהילה שסביבך?
"אני רואה רבים שסובלים מחוק הפיקדון, שלפיו אמורים המעסיקים לנכות 20% מהשכר ולהעביר את הכסף לקופה מיוחדת, שתועבר לעובדים רק כשהם יעזבו את הארץ.
"בסופו של יום, החוק הזה נועד להקשות על המעסיקים ודוחף אותנו לחפש עבודות בשחור. רבים מבין העובדים הזרים נאלצים להסתמך על עבודות בסטטוס נמוך, ללא זכויות וללא ביטוח רפואי".
אולי הקשיים האלה בעצם נותנים דחיפה לחברי הקהילה לפתוח ביוזמות עסקיות?
"אני מכיר אנשים שהחליטו לפתוח מינימרקט, אבל העירייה סגרה להם את העסק, והם הפסידו את כל הכסף שהשקיעו. עכשיו אנחנו נעזרים בתיווך של ישראלים, שהעסקים רשומים על שמם.
"צריך להבין שמדובר בקהילה שאף אחד לא לוקח עליה אחריות, ושאיש לא מדריך את חבריה. כל אחד צריך להסתגל למצב בכוחות עצמו ולהתמודד לבד עם נושאים כמו רווחה ובריאות, כך שלא מפתיע לראות את מי שנמצאים בתחתית הסולם החברתי מיואשים וללא כל תקווה לעתי״.
פעילות קהילתית בפייסבוק
אבל יש כמה חלוצים שמצליחים להתקדם במציאות הזאת. אחד מהם הוא תכלית ביאנה, רכז הקהילה האריתראית ב-ARDC. ביאנה, בן 28, השתתף בקורס מנהיגות של המרכז, שכלל גם היכרות עם עולם הניו מדיה. בעתיד הוא רוצה להפוך לעיתונאי רשת, שידווח לכל קהילות הפליטים האריתראים ברחבי העולם. עד אז, הוא משמש כחוליה המקשרת בין ארגוני הסיוע לבין הקהילה.
תכלית: "הייתי רוצה להיות בטוח בישראל. רק אז אוכל לראות את עצמי כאדם שווה, כבן שווה לאנושות, כאדם חופשי שיש לו חלומות ושלגיטימי עבורו לרצות ולרדוף אחריהם"
מהם ערוצי המדיה המרכזיים של הקהילה בישראל?
ביאנה: "יש תחנת רדיו ברשת שמשדרת מצרפת בשפה שלנו, טיגרינית, ושאחת התוכניות שלה עוסקת בקהילת מבקשי המקלט בישראל. כמו כן, יש גם כמה עמודי פייסבוק של הקהילה בישראל".
על אילו נושאים מדווחים שם?
"יש בעיות רבות שמבקשי המקלט מתמודדים איתן, כמו בקשות להגנה וקבלת המקלט, קשיי אינטגרציה עם הסביבה ובעיות כלכליות".
איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?
"הייתי רוצה להיות בטוח בישראל. רק אז אוכל לראות את עצמי כאדם שווה, כבן שווה לאנושות, כאדם חופשי שיש לו חלומות ושלגיטימי עבורו לרצות ולרדוף אחריהם.
"החלום הפרטי שלי הוא להיות עיתונאי. עוד כשהייתי באריתראה התחלתי ללמוד עיתונאות ותקשורת המונים, בניתי אתרים לקהילה, ועסקתי במדיה חברתית".
דגש על הכשרה מקצועית
כמו רבים ממבקשי המקלט, גם תכלית מחכה ליום שבו משטר הרודנות באריתריאה ייפול, ושהוא יוכל לשוב לארצו. עד אז, מי שדואג לעתידם של מבקשי המקלט, הם ארגוני החברה האזרחית.
"אנחנו עמותה קהילתית שהוקמה על ידי מבקשי מקלט וישראלים וחברי הוועד המנהל שלנו הם ברובם מבקשי מקלט", אומר אורי להט, מנכ"ל ARDC.
"נוסף על מקלט פיזי שאנחנו מספקים, אנו פועלים להנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיה זו, ולפתיחת כיתות ללימודי עברית. אנחנו מנסים להתאים את הפרויקטים שלנו לצורכי מבקשי המקלט.
"בשנתיים האחרונות, הדגש הוא על הכשרה מקצועית. אנו רואים שהאוכלוסייה נקלטת טוב יותר בארץ, וחבריה מחפשים אופציות למוביליות כלכלית, ולא רק לעבודה כמנקי רחובות או שוטפי כלים".
האם מדובר בפעילות פוליטית, שנועדה להיטיב את קליטתם של מבקשי המקלט?
"יותר מכל דבר אחר, הפעילות שלנו טובה למדינה מהבחינה הכלכלית".
לדברי להט, היסטוריה העולמית מלאה בדוגמאות של שילוב מהגרים בכלכלה. גרמניה וצרפת פתחו את שעריהן ורצו לקלוט מהגרים אחרי מלחה"ע השנייה, וגם בארה"ב היו תקופות שנטו להכניס מהגרים, לנוכח העובדה שמדובר בכוח עבודה שהכלכלה המערבית זקוקה לו. הכלכלה המודרנית צריכה ידיים עובדות מחו"ל, הוא מסביר, ולישראל יש אותם כבר פה.
מה הניסיון שנצבר בעולם על קידום כלכלי של מהגרים?
"התוכניות שאנחנו מאמצים קיימות בכל העולם. ההבדל הוא, שבעולם הן נרקמות אחרי שכבר יש הכרה משפטית בפליטים. לסוכנות האו"ם לפליטים יש תוכנית ששמה Livelihoods and economic inclusion, וכוללת גם לימודי תכנות מחשבים. בירדן מלמדים תכנות בבתי ספר לפליטים".
אתם מאמינים שהכשרה בתכנות עשויה לשפר את מצבם הכלכלי?
"מי שרוצה לעבוד במסעדנות או בחקלאות לא צריך הכשרה מאיתנו. אנחנו מספקים הכשרה לתחומים שדרושים בשוק העבודה ומצריכים הכשרה, כדי להוציא יותר ויותר עובדים זרים ממעגל העוני ולאפשר להם לחיות בכבוד. במקביל, פתחנו גם קורס למניקור ולטיפוח, לנוכח דרישה שהגיעה אלינו, בעיקר מנשים חד הוריות. אבל צריך לזכור שלא כל דבר אפשרי. לימודי גננות, חשמלאות או משפטים, למשל, מחייבים תעודה מטעם המדינה, ומכיוון שמעמדם של מבקשי המקלט אינו מוכר, בלתי אפשרי להכשיר אותם למקצועות אלה".
אורי להט: "צריך לזכור שחלק נכבד מהמהגרים שהגיעו לפה מאפריקה הם אנשים עם יכולות ועם תארים אקדמיים – גם אם לחלק מאיתנו הם נראים אותו הדבר"
האם כבר יש סיפורי הצלחה? ניצנים לצמיחת מעמד ביניים זעיר בורגני?
"מוקדם מדי לדבר על בורגנים של ממש. אבל צריך לזכור שחלק נכבד מהמהגרים שהגיעו לפה הם אנשים עם יכולות ועם תארים, גם אם לחלק מאיתנו הם נראים אותו הדבר. לאחרונה סיימו 15 סטודנטים מבקשי מקלט את לימודי התואר הראשון שלהם, ועוד 27 לומדים כרגע באוניברסיטאות השונות. יש סטודנטים שנמצאים בשלבי השמה שונים בענף ההיי-טק, וכמה נשים מקורס המניקור-פדיקור שהשתלבו בעבודה. כל מי שמסתובב בדרום העיר יכול לראות עסקים בבעלות פליטים. הרצון שלנו הוא להיטיב עם החיים שלהם, אף אחד לא מתעשר מזה. אנחנו לא מדברים כאן על שאיפה לרמת חיים גבוהה, אלא על סיוע שיאפשר להם לעמוד על הרגליים כמו בן אדם נורמלי".
ביססה ספר שלם על אי הבנה - ונתפסה בשידור חי
נעמי וולף, מי שהיתה היועצת הפוליטית של ביל קלינטון ואל גור, והפכה לסופרת מצליחה, פרסמה ספר שכולו מבוסס על חוסר הבנה במונחים משפטיים ● בראיון רדיופוני שהפך לשיחת היום באנגליה, המראיין המנומס עימת אותה עם הטעות ● כרוניקה של פייק ניוז ידוע מראש
זה היה אמור להיות ראיון שגרתי שנועד לקדם ספר חדש של הסופרת האמריקאית נעמי וולף, אבל הפך בזמן קצר ללא פחות מאסון מבחינתה – והכל בשידור חי. התגלית באותו ראיון אף מעמידה בספק את המשך הוצאת הספר ומצריכה תיקון מהותי או אפילו את גניזתו.
וולף, מי שהיתה בשנות התשעים היועצת הפוליטית של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ושל סגנו אל גור, היא כיום עיתונאית וסופרת בולטת, פמיניסטית מעוררת ענין ומחלוקת, הידועה גם בשל הביקורת הנוקבת שהיא מותחת על ישראל בכל הקשור לסכסוך הפלסטיני.
ספרה האחרון של וולף, נקרא Outrages: Sex, Censorship and the Criminalization of Love, והוא עוסק בקשר בין מין ומשפט בתקופה הוויקטוריאנית באנגליה במאה ה-19. בין היתר, וולף טוענת בספרה כי עונש המוות שהוטל על קיום יחסי מין הומוסקסואלים השפיע על התרבות ועל יוצרים הומוסקסואלים של אותה תקופה.
וולף הסתמכה על נתוני בתי המשפט באנגליה, וציטטה נתון לפיו בוצעו עשרות הוצאות להורג באותה עת. הספר בוחן את השפעת החוק שהתקבל ב-1857 על יוצרים ומשוררים דוגמת ג'ון אדינגטון סימנדס, ו-וולף טענה שהחוק היווה נקודת ציון ביחס לגייז בבריטניה.
"אנשים מאמינים שההוצאה האחרונה להרוג של מעשה סדום היתה ב-1830", היא אמרה ל״אובזרבר״, "אבל קראתי את מסמכי בית המשפט במאה ה-19 ואני יודעת שלא רק שהן לא פסקו, הן אף החריפו".
לחרדתה, במהלך ראיון רדיו בתחנת BBC3, תיקן אותה המגיש מת'יו סוויט והסביר לה שהמונח Death Recorded – אותו היא פרשה כהוצאה להורג – הוא בעצם ההיפך הגמור ופירושו בלשון המשפטית של המאה ה-19 כי הנאשם זכה אמנם נידון למוות, אך זכה לחנינה.
Everyone listen to Naomi Wolf realize on live radio that the historical thesis of the book she's there to promote is based on her misunderstanding a legal term pic.twitter.com/a3tB77g3c1
— Edmund Hochreiter (@thymetikon) May 23, 2019
סוויט המשיך בראיון, ומאוחר יותר בטוויטר, והדגים כיצד שוחררו אסירים ולא הוצאו להרוג אחרי שזכו לאותה חנינה. "אני לא חושב שההוצאות להורג שכתבת עליהן אכן התרחשו", הוא אמר לוולף ההמומה.
במילים אחרות, לא רק שוולף טעתה בתחקיר הבסיסי של ספרה, גם הנחת היסוד שלו שגויה וייתכן שהספר כולו אינו ראוי לדפוס.
לזכותה של וולף יאמר שהיא קיבלה את החדשות המרות באופן ראוי. היא הכירה בטעותה והודתה לסוויט על התיקון, אבל החוגים האינטלקטואלים מיהרו לחגוג את כשלונה.
לזכותה של וולף יאמר שהיא קיבלה את החדשות באופן ראוי. היא הכירה בטעותה והודתה לסוויט על התיקון, אבל החוגים האינטלקטואלים מיהרו לחגוג את כשלונה
"וולף טעתה באופן בסיסי", אמר ההיסטוריון ריצ'רד וורד ל״גרדיאן״. "אם כל האנשים שנכנסו להגדרה של ‘death recorded’ היו מוצאים להורג, הגרדומים היו מוצפים בדם. כל אחד עם ידע בסיסי בפשע ומשפט במאה ה-19 יודע שזה לא המקרה".
אחרים ציינו את משיכתה של וולף לתיאורית קונספירציה מגוכחות. היא טענה בעבר שמגיפת האבולה היא מזימה לחמש את אפריקה, שתוצאות משאל העם בסקוטלנד זויפו, ושבני הערובה של דאע"ש לא הוצאו להורג ומדובר בשחקנים ובהוצאות להורג מבוימות בכדי לקדם מזימות של המערב. או משהו כזה. בקרב עיתונאים רבים לא נרשמה הבעת צער על נפילתה של וולף.
דובר ״יוטון מיפלין הארקורט״, הוצאת הספרים האמריקאית של וולף – שם אמור הספר לצאת בחודש הבא – מסר כי "ההוצאה מעסיקה עורכים ובודקי עובדות בכל פרויקט אבל סומכת על יושרתם, תחקירם ובדיקת העובדות של הסופרים עצמם.
״למרות הטעות המצערת אני מאמינים שהתזה הבסיסית של הספר עדיין תקפה. אנו דנים עם המחברת על התיקונים הנדרשים".
איימן עודה: שותפות עם הערבים היא התקווה היחידה לשינוי במדינה
מפלגת כחול - לבן מובילה ברחבת מוזיאון ת״א הפגנה הכוללת את נציגי העבודה, מרצ וחד״שׁ - תע״ל ● המפגינים מוחים כנגד כוונת נתניהו לבקש חסינות מהכנסת ולחוקק פסקת התגברות שתמנע מבג״צ להתערב ● יאיר לפיד: ״נתניהו הורס את המדינה״ ● בני גנץ: ״מנסים להחליף את שלטון העם בשלטון יחיד״
לעיתים נדמה כי בנימין נתניהו יכול היה לחדור לדירה, לפרוץ לכספת התכשיטים ולא להוריד מים בשירותים – ובני הבית עדיין יצביעו לליכוד. קצת כמו טראמפ, שהתפאר שהוא יכול לירות במישהו בשדרה החמישית ולא לאבד שום קול בקלפי.
השמאל (סליחה, "מרכז-שמאל") מיואש ממש מיכולות היפנוזה אלו של הארדואן הישראלי, ומתפלץ מכך שהימין נראה כבלתי-מנוצח למרות ההרס שהוא זורע. אבל למעשה הימין נאבק תדיר בפגיעות כפולה שמשתקפת בעת הזו בדמות הצמד המוזר, אביגדור ליברמן את משה כחלון.
ראשית, העניין החרדי. ללא 16 המושבים של המפלגות החרדיות לימין יש רק 49 מנדטים, פחות בהרבה מה-61 הדרושים לשלוט. המצב תמיד דומה, וכך הם סוחטים את הזכות למנוע חינוך בסיסי מילדיהם, למלט את הנוער הישיבות מאימת הגיוס הצבאי, לגרוף סובסידיות ענק המאפשרות למבוגרים לא לעבוד. בינתיים, הרוב הלא-חרדי נאלץ לעמוד בדריכות מתמדת נגד סכנת הכפייה הדתית: איומי איסור סחר בשבת, הפרדה בין המינים, דיכוי נשים, שמרנות מכל הסוגים.
שנית, העניין "החברתי". התמיכה בימין חזקה במיוחד בקרב המשכילים פחות, העניים יותר, התלויים במיוחד בחסדי המדינה. הימין פוגע בהם בשלוש דרכים: הסטת כספים להתנחלויות (סקטור מסובסד כמעט כמו החרדים); פגיעה בכלכלה באופן כללי, שכואבת לעניים יותר; ומדיניות ניאו-ליברלית של הקפיטליזם שמרני. האחרון נכון מתמיד בעידן נתניהו, שנראה בעיני רבים כמעין רפובליקאי ישראלי (האנגלית שלו, וגם הידע הבסיסי, טובים בהרבה מרוח חברי המועדון ההוא).
שתי הבעיות מתחברות יחדיו בסוגיית התחבורה הציבורית בשבת, שנאסרת ברוב הארץ בלחץ החרדים. זה משפיע במיוחד על השכבות החלשות. שם גם רוב אוהדי הכדורגל שמתמודדים מול לחצים דתיים להעביר את המשחקים ליום אחר מאשר היום היחיד שבו הם חופשיים להגיע ליציעים.
הליכוד נאלץ לחשב תמיד באילו להטוטים שומרים על קואליציה שבירה שכזו. וכאן תפקידם של צמד המכובדים.
תפקידו של כחלון היה לשמר מצביעים "חברתיים" איכשהו בשורות הימין (וכבן ליוצאי לוב הוא בכלל שימושי למנהיגות האשכנזית של מפלגה עם בייס מזרחי). הוא בחור רגיל שלא משדר אידיאולוגיה אך העמיד פני מתנגד להתנתקות מעזה כשהיה בזה רווח מסויים, קנה את שמו הטוב בפתיחת שוק הסלולר כשר תקשורת, ועזב את הליכוד בתואנה כלשהי.
לקראת בחירות 2015 הבליח כחלון עם מפלגה חדשה בשם "כולנו" ובפיו בשורה שאיננו עוד שייך לאף אחד מהגושים – כל מעייניו "חברתיים". לא מעט פראיירים שמאלנים בעלי מצפון חברתי תמכו בו. שנייה לאחר סיום ההצבעה הסתיימה גם אחיזת העיניים: פתיים אלו צפו בכחלון מעביר בצייתנות לנתניהו את עשרת מנדטיו, שבלעדיהם לא היה רוב לימין.
כשר האוצר הוא לא השיג הרבה, אבל כן שיחק תפקיד אחר דיי מעניין, כקרן האור הכמעט יחידה בקואליציה חשוכה, חוסם המזימות נגד שידור ציבורי, בתי המשפט, ליברלים היכן שיימצאו, ומה לא. ציניקנים חשדו שגם זה סוג של מיצוב, קולט ברקים לימנים ששמרו על צלם אנוש: לכחלון יצביעו כדי "להעניש" את הליכוד, ובימין, נעבעך, שאר ישארו. בבחירות כינה עצמו "ימין שפוי"; זה נראה כהומור שלא בכוונה, הכרה בכך שהיתר לא שפויים, ושפיותו שלו ייחודית, ראויה לציון ממש. אבל זה לא מצחיק עכשיו.
כחלון אמר פעמים רבות שהוא לא יכהן תחת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. נתניהו עומד כעת בפני שלושה סעיפים של שוחד והפרת אמונים (בכפוף לשימוע שעוכב שוב על ידי היועץ המשפטי הנוח לממשלה, לאחר תמרונים קרקסיים שבהם עורכי דינו של נתניהו סירבו לקבל חומרי חקירה ופרשו לאחר שסירב לשלם להם, והמיליונר המרושש נותר ללא ייצוג באודו מבקש סיוע כספי מקרובי משפחה באישור פקידים מאיזו ועדה). מבחינה טכנית החוק מאפשר לראש ממשלה להמשיך לכהן תחת משפט ואפילו הרשעה עד תום כל ההליכים – בדיוק כפי שהוא מאפשר לנשיא ארה"ב להסתיר דו"חות מס ולגרוף הון בזמן אמת מתפקידו. פעם זה לא היה בא בחשבון, אבל זו תקופה שונה, והעמדה האתית של כחלון הייתה קצת מרשימה.
עכשיו כל זה מגיע לידי למבחן. לפני הבחירות הכחיש נתניהו שינסה להימלט מאימת החוק. הוא אמר בטון סמכותי שבשימוע הוא יסביר הכל – והחששות יתמוטטו כמגדל קלפים. האמת היא כמובן שנתניהו כבר הסביר שבועות כחודשים אצל חוקריו המרובים, והליך השימוע לא משנה דבר לרוב. אבל מספיק פתיים קנו את הספין כדי לאפשר לליכוד תיקו של 35 מנדטים עם מפלגת האופוזיציה המאוחדת כחול לבן. ובדיוק כמו בפליק-פלאק של כחלון לפני ארבע שנים, לאחר ההצבעה האמת יצאה לאור: נתניהו וסריסיו מתכננים מגוון מהלכי חסינות כדי לשמור על כסאו ולמלטו מאימת הדין.
אבל ייתכן שהגזימו עם "פסקת ההתגברות", שתאפשר לכנסת לבטל החלטות בית המשפט העליון – כמו, למשל, החלטה לדרוש הסרת חסינותו של נתניהו. משמעות הדבר היא קץ לביקורת השיפוטית על שאר הרשויות, שהיא המפתח לשימור מקומה של ישראל במשפחת העמים המתורבתים (ולמנוע, בין היתר, העמדה לדין של קצינים ישראלים בהאג). גם ישראלים ציניים בדרך כלל – כמו עורכי דין ועיתונאים – יוצאים מגדרם בהבינם כי אם גם זה יעבור הדמוקרטיה הישראלית תתחיל להיראות כמו טורקיה או רוסיה; לא רצינית, קצת אפלה.
לאחר שלא הצליח לעבוד שוב על שמאלנים נותר כחלון עם 4 מנדטים. מה יעשה בהם?
תפקידו של ליברמן היה למשוך מצביעי הימין השונאים כפייה דתית, ואז למסור אותם פק"ל, לאחר כאילו מקח וממכר, חזרה לקואליציית הימין. הוא מתעמת כעת עם המפלגות החרדיות שרוצות להוביל את המדינה עוד כמה צעדים לכיוון משטר נוסח איראן, ונלחם כארי, כך זה נראה, בעד שימור חוק הגיוס המוצע (כנדרש על ידי בג"צ).
שומר הבארים לשעבר ממוצב כבריון ולאומן קיצוני, אבל לא אחד טיפש. על אף שהוא עצמו מתנחל בגדה המערבית, הוא מרבה לדבר על הצורך לחלק את הארץ כדי לשמר את הרוב היהודי – עד כדי כך שהוא הציע פעם למסור גם אזורים בתוך קווי 67' אם יש בהם ערבים. באופן מוזר, זה ממקם אותו בסוג של שמאל, בקריאת הדמוגרפיה אם לא באופי ההתנהלות. ללא 5 המושבים שלו אין לביבי ממשלה. מה יעשה בהם?
שני ה"מנהיגים" לא מצמצו עד רגע זה, וישראל נמצאת במצב חסר תקדים של היעדר הסכמים קואליציוניים עם שום מפלגה ימים ספורים לפני פקיעת המנדט שקיבל נתניהו. אם עד יום שלישי לא יציג לנשיא ריבלין קואליציית רוב, המון דברים יכולים לקרות. התרחישים כוללים מתן הזדמנות להקים קואליציה לליכודניק אחר שמוכן לקחת על עצמו מלחמת עולם נגד נתניהו, או למנהיג כחול-לבן בני גנץ, או לאחד משני הגיבורים (באירופה כבר היו ראשי ממשלה ממפלגות קטנות).
יש שילעגו לעצם המחשבה שה"מיקוח" של השניים הוא יותר מעוד ועוד שקרים. אבל אני הייתי שם, בכנס הרצליה בדצמבר 2003, כשאריאל שרון הפך מול עינינו לסוג של שמאלן. מעטים האמינו לו, אבל אני דווקא כן, כי פינוי עזה היה כל כך הגיוני אפילו כאמצעי להמשיך ולהחזיק בגדה.
הממסד והאליטות בישראל בוערים מרוב להט להיפטר מנתניהו – אפילו יותר משרצו להפטר מהרצועה. הם יקבלו כל תכסיס שיוביל לכך, מגוחך ככל שיהיה, ויגידו תודה. הרבה ליכודניקים, בשקט בשקט, יאמרו תודה גם כן.
פוסטים אחרונים
נכנעו ללחץ: איימן עודה ינאם בהפגנת האופוזיציה הערב
אנשי כחול-לבן סרבו בהתחלה לאפשר לעודה לנאום מעל הבמה והסבירו כי הוא פנה אליהם באיחור ● בחד"ש-תע"ל טענו כי מדובר בתירוץ ● בנוסף אמורים לנאום עפר שלח, בני גנץ, יאיר לפיד, אבי גבאי, איציק שמולי, בוגי יעלון ותמר זנדברג ● עודה: ״המאבק נגד ניסיונותיו של נתניהו להחריב את המרחב הדמוקרטי הוא מאבק משותף לכלל הכוחות הדמוקרטיים״
בשנה האחרונה חל שינוי בולט ביחס של "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה. יותר ויותר תצלומים של השניים,…
פורסם על ידי העין השביעית ב- יום שבת, 25 במאי 2019
למקרה שפיספסת
אמנות פוליטית גם רחל ולאה לא זזות מרמת הגולן
פרויקט צילומי הנשים המקראיות של האמנית דקלה לאור עולה מדרגה ● המטרה: להנציח את כל הנשים שמוזכרות בשמן בתנ"ך - בגולן
קל להתבלבל ולחשוב שהתצלומים של דקלה לאור הם ציורים.
המחוות הדרמטיות, התאורה השופעת, התלבושות הצבעוניות והמשתפלות – הדימויים רבי הרושם הללו מזכירים את עבודותיהם של המאסטרים הגדולים מתקופת הבארוק. אך עבודות האמנות של לאור צולמו בשנים האחרונות באמצעות מצלמה דיגיטלית ברמת הגולן.
לאחרונה, תצלומיה של לאור – המתארים דמויות נשיות מסיפור יציאת מצרים, בהן בת פרעה, אשתו המדיינית של משה, ציפורה, והמיילדות שפרה ופועה, יחד עם עשרות נשים אחרות מהתנ"ך – הפכו להיות זמינים במלואם בספר חדש.
"נשים בתנ"ך בנופי הגולן" מכיל את 42 היצירות הראשונות בפרויקט מתמשך, השואף ליצור דימויים של כל הנשים הנזכרות במקרא. הספר הוא שיאו של השלב הראשון של הפרויקט, שנכלל בכמה תערוכות. לאור, שהחלה בפרויקט ב-2013, מעריכה שהיא כיסתה עד כה רק כשליש מהנשים המוזכרות בשמן בתנ"ך.
ללאור, 42, מצפה עוד עבודה רבה – והמשימה רק הולכת ונהיית קשה יותר: הפרשנויות הרבניות הקלאסיות שבהן היא משתמשת כמקור מידע והשראה לדמותן של הנשים המקראיות אינן מתייחסות לכולן.
בחלק מהמקרים, המידע היחיד שמספק הטקסט המקראי הוא שמה של האישה, מה שדורש מלאור להמציא את הפרשנות הוויזואלית שלה לגמרי מהתחלה.
"הגולן הוא הבית שלי"
לאור, שהייתה יכולה לצלם את רוב התצלומים המרשימים שלה באתרים שבהם התרחשו הסיפורים המקראיים המתוארים בהם, בחרה שלא לעשות זאת.
היא מצלמת אך ורק באתרים שונים ברמת הגולן, שם היא מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיהם בגבעת יואב.
"הגולן הוא הבית שלי. אני אוהבת אותו, והוא מאתגר אותי טכנית ואמנותית", היא מסבירה. "יש לי שם רקע ייחודי ומגוון: היובש מייצג את המדבר, הירוק מייצג את הפוריות והנעורים, והרים חשופים לחלוטין מתחברים לסופיות של המוות".
עבור כל צילום, לאור מאתרת את המיקום המושלם ומחשבת את העונה והשעה המתאימות ביותר למטאפורה הוויזואלית שהיא רוצה ליצור ולסיפור שהיא שואפת לספר. היא מתכננת כל פרט קטן מראש, מכינה את התלבושות בעצמה, מניחה בדים משתפלים על הדוגמניות ומהדקת אותם בסיכות.
-
- רחל ולאה (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
-
- רבקה (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
-
- בנותיו של איוב (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
-
- מלכת שבא (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
-
- ציפורה (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
-
- בת-שבע (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
לאור, אשר מעוניינת יותר להציג את הנשים המקראיות בסגנון רנסנסי מאשר לגרום להן להיראות כמו נשים מהמזרח התיכון, אינה מחפשת דיוק היסטורי.
בתחילה היא גייסה חברות וקרובות משפחה לשמש כדוגמניות. לאחרונה, מאגר הדוגמניות התרחב. הצלמת אף גייסה אישה שפגשה כשרכביהן של השתיים התנגשו קלות, כמלכת שבא. באחד התצלומים, לאור עצמה, בחצאית כחולה משתפלת, מגלמת את חנה, אמו העקרה של שמואל הנביא.
לאור מספרת כי הצילומים המאתגרים ביותר היו אלו שכוללים בעלי חיים. "אני תמיד מסיימת אותם עם שריטות וחבורות, אבל זה שווה את זה", היא אומרת.
עבור הצילום של בת שבע, לאור נאלצה לחכות שנה שלמה עד שעורב פצוע הגיע לפינת חי מקומית. היא רצתה שהעורב (שלא יכול היה לעוף) יעמוד על סלע בתמונה – אזכור לאגדה שלפיה הציפור הגיעה לבחון את דוד המלך. הצילום של חווה, הכולל נחש במשקל 70 ק"ג, היה האתגר הגדול ביותר שלה עד כה.
"פרויקט ראוי להערכה"
ד"ר איימי קלמנופסקי, דיקנית בית הספר ללימודי יהדות בקולג' אלברט איי ליסט ופרופסורית לתנ"ך בסמינר התיאולוגי היהודי (JTS), אומרת כי "ההצגה הפומבית של הנשים בתנ"ך ראויה להערכה רבה, בייחוד של הנשים הפחות מוכרות".
קלמנופסקי אומרת כי היא אוהבת את האופן שבו הצילומים של לאור לוכדים את החיוניות של הנשים המקראיות ואת הסיפורים שלהן, וכך מביעים את התפקיד המהותי שמילאו נשים בתנ"ך.
"יש בתורה הבדלים מגדריים והיררכיה, אך הטקסט משתמש בנשים באופן מכוון. הן דמויות חזקות ומשמעותיות. נשים נמצאות במרכז של סיפורי התנ"ך. האתגר עבור הקורא המודרני הוא להשאיר את הדעות הקדומות בצד", היא אומרת.
![ד"ר איימי קלמנופסקי (צילום: באדיבות הסמינר התיאולוגי היהודי)](https://web-archive.nli.org.il/National_Library/im_/https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/05/Approved-Headshot-640x400.jpg "ד"ר איימי קלמנופסקי (צילום: באדיבות הסמינר התיאולוגי היהודי)")
על פי קלמנופסקי, חמשת חומשי התורה וספרי הנביאים המוקדמים מכילים דמויות נשיות חזקות רבות. בספרים אלו, יחידת החברה הבסיסית היא המשפחה, כך שלנשים יש כוח אדיר. עם זאת, עם המעבר של ישראל למערכת ריכוזית – מונרכיה – נשים איבדו את התפקיד החשוב שלהן.
ללא קשר לספר שבו הן מופיעות בתנ"ך, לאור מציגה את הדמויות הנשיות כחזקות וחיוביות. לעתים הפעולה כוללת תוספות לטקסט המקראי, כמו הצגתה של דבורה הנביאה רכובה על סוס. במקרים אחרים, לאור מתירה לעצמה חופש אמנותי גדול אף יותר, כמו בהצגתה של איזבל כאישה עצמאית, חזקה וחיובית.
"בתצלום אין סימן לכך שאיזבל היא דמות של נבל כפי שהתנ"ך מציג אותה. בטקסט, היא מהווה איום משמעותי עבור אליהו, האויב הגדול שלה. היא דמות הבעל מול האלוהים", מציינת קלמנופסקי.
לדברי קלמנופסקי, הפרשנות של לאור היא לא רק יצירתית, אלא גם לגיטימית. כחוקרת, הפרשנויות של קלמנופסקי תמיד חוזרות לטקסט המקורי, אך ללאור, כאמנית, יש את החופש ליצור פרשנויות המתחילות בטקסט ואז מתרחקות ממנו: "היא יוצרת מדרש משל עצמה, הרואה את הנשים בעוצמה וביופי שלהן".
בהצגת הנשים לבדן – אין בתמונות דמויות גבריות, למעט נער צעיר פה ושם במידת הצורך – לאור מזמינה את הצופים ליישם את הרגישויות הפמיניסטיות המודרניות שלהם על הפרשנות המקראית הוויזואלית שלה. "לא הייתה לי כוונה לצאת בהצהרה פמיניסטית. זה פשוט צץ מהתצלומים עצמם", היא אומרת.
שר החוץ האיראני מוחמד ג'אוואד זריף אמר היום שההחלטה האמריקאית לשלוח תגבורת של 1,500 חיילים למזרח התיכון "מהווה איום לשלום העולמי וליציבות וצריך להתייצב כנגדה".
זריף אמר את הדברים לסוכנות הידיעות האיראנית הרשמית לפני שחזר הביתה מביקור בפקיסטן. אמש הודיע טראמפ על שליחת התגבורת לאיזור, לאחר שבשבועות האחרונים שלחו האמריקאים גם נושאת מטוסים, מפציצי B-52, משחתת אמפיבית ומערכת להגנה מפני טילים.
האש בשליטה, כל הכבישים ושמורות הטבע נפתחו
ירידת הטמפרטורות והעלייה בלחות מורידות את הסיכוי להתפרצות מחודשת של גל השריפות ● הלילה פרצו שריפות בעמק המעיינות וחלק מכביש 90 נסגר ● הסיבות לדלקות: מדורות שלא כובו, תקלות חשמל ● חשד: בשלושה מקרים מדובר בהצתה מכוונת
ארה"ב שולחת 1,500 חיילים למזרח התיכון
עיבוי הכוחות הוא חלק מהיערכות להסלמה מול איראן ● טראמפ: "לא חושב שהם רוצים להילחם ובטח שלא איתנו"
ארה"ב מתכוונת לשלוח תוספת של מאות חיילים ותריסר מטוסי קרב למזרח התיכון בשבועות הקרובים כחלק מההיערכות לאפשרות של הסלמה מול איראן. בפנטגון חוששים ממה שהם מגדירים כמערכה איראנית, שכבר יצאה לדרך, ונועדה לפגוע באינטרסים אמריקאים באזור וייתכן שגם בכוחות האמריקאים עצמם.
וכך קורה שלראשונה, בכירי הפנטגון היפנו אתמול אצבע מאשימה כלפי איראן ובעלות בריתה בקשר להתקפות שהיו לאחרונה על 4 מיכליות ליד איחוד האמירויות והתקפת הטילים שנורו לבגדד בעיראק. הנשיא דונלד טראמפ אמר אתמול ש-1,500 החיילים הנוספים נועדו בעיקר למטרות הגנתיות כחלק מעיבוי הכוחות שהחל בתחילת החודש בתגובה לאיום האיראני על ארה"ב.
ההכרזה מסכמת שלושה שבועות של מתיחות מול איראן במהלכה הצי האמריקאי שיגר לאיזור משחתות. עם זאת, בקונגרס יש מי שחוששים מכך ששליחת הכוחות לאיזור תגרום לעימות ודורשים הוכחות לאחריות האיראנית לפיגועים. אי הוודאות גוברת גם נוכח הרטוריקה הדו משמעית של טראמפ, שמזגזג בין הקשחת עמדות מול איראן לבין הדגשת היותו פתוח למשא ומתן עם הרפובליקה האיסאלמית.
נכון לאתמול, הנשיא הוריד את גובה הלהבות: "כרגע אני לא חושב שאיראן רוצה להילחם בכלל ובטח שלא להילחם איתנו". החיילים שיישלחו לאיזור כוללים 12 מטוסי קרב כאמור, מטוסי ביון עם וללא טייס, ומספר מהנדסים צבאיים. בנוסף, יישארו באיזור 4 סוללות פטריוט שהיו אמורות לעזוב. 600 מתוך ה-1,500 חיילים החדשים שייכים לגדודי הפטריוט. החיילים לא יוצבו בסוריה ובעיראק.
"אנחנו שולחים מספר קטן יחסית של חיילים, בעיקר למטרות הגנה. אנשים מוכשרים מאוד הולכים למזרח התיכון ונראה מה יקרה", אמר עוד הנשיא.
בתוך כך מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו הודיע על מכירת נשק לסעודיה, איחוד האמירויות וירדן בהיקף של 8 מיליארד דולר. המכירה נעשתה ללא צורך באישור הקונגרס שכן הממשל הכריז על מצב חירום מול איראן.
לפחות 10 בני אדם נפצעו בפיצוץ בעיר ליון בצרפת, שנגרם ככל הנראה ממטען חבלה. לפי שעה לא ידוע על נפגעים ישראלים
המשולש הרומנטי המפתיע שאיפשר את הצהרת בלפור
אדווין מונטגיו, שהיה היהודי היחיד בקבינט הבריטי, התנגד בתוקף להקמת מדינה יהודית ● ראש הממשלה הרברט אסקווית' החזיק בעמדה דומה ● לאחר שמונטגיו התחתן עם האישה שאסקווית' אהב, ראש הממשלה הבריטי נקלע למשבר - ואיבד את השלטון ● השאר היסטוריה: "אם אסקווית' לא היה פורש, הצהרת בלפור לא הייתה יוצאת לפועל"
היה רק חבר יהודי אחד בקבינט הבריטי, בעת הדיון בבקשתו של חיים ויצמן, לתמיכה בהקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה, במהלך קיץ וסתיו 1917.
אולם בניגוד לציפיות, אדווין מונטגיו לא היה התומך הנלהב ביותר במסמך שנודע כ"הצהרת בלפור". למעשה, הוא היה המתנגד העיקרי לו.
מונטגיו זעם על "האמונה הפוליטית הנכלולית" של הציונות, תקף את עצם הרעיון של אומה יהודית, ולעג לרעיון שיהודים אשר "יובאו מכל קצוות תבל" יהיו מסוגלים לתקשר זה עם זה במדינה שיקימו.
במזכר זועם לחברי הקבינט האחרים באוגוסט 1917, הוא אף הצהיר כי להצעה העומדת בפני הממשלה תהיה "תוצאה אנטישמית, והיא תהווה כר פורה לאנטישמיות בכל מדינה ברחבי העולם".
כפי שכתב ההיסטוריון ג'ונתן שניר: "באופן אירוני, יהודי היווה את המכשול הגדול ביותר בפני אישור הצהרת בלפור בקבינט".
עם זאת, שלא במתכוון, מונטגיו ככל הנראה מילא תפקיד מכריע במימוש החלום הציוני. תפקיד זה לא היה קשור כלל לפוליטיקה גבוהה או לעקרונות נעלים.
הוא היה תוצאה של משולש אהבים מוזר, שכלל את המנטור הפוליטי של מונטגיו, ראש הממשלה הבריטי הרברט אסקווית', ואת אשתו לעתיד, ונישיה סטנלי.
קשרים פוליטיים משני חיים
כבנו של בנקאי עשיר שהפך לפוליטיקאי ליברלי, מונטגיו היה תלמיד ממוצע ולא מרשים במיוחד. עם זאת, הוא יצא מאוניברסיטת קיימברידג' עם קשרים פוליטיים עוצמתיים ומשני חיים, לאחר שהתחבר עם בנו של אסקווית', ריימונד.
כגורם מוביל במפלגה הליברלית, אסקווית' האב לקח את מונטגיו תחת חסותו, ותוך ארבע שנים היהודי הבריטי הצעיר כבר נבחר לפרלמנט. אסקווית' נתן למונטגיו דחיפה נוספת במעלה הסולם הפוליטי, כשבחר בו לעוזרו. היות שאסקווית' שימש כשר האוצר בממשלה הליברלית החדשה, היה זה מינוי נחשק.
בהמשך הגיעו עוד קידומים: לאחר שאסקווית' הפך לראש ממשלה ב-1908, הוא לקח איתו את מונטגיו למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג, וכעבור שנתיים מינה אותו לשר זוטר. ב-1915, כשהוא בן 36 בלבד, מונטגיו צורף לקבינט. גילו הצעיר, הפוליטיקה הרדיקלית שלו וקרבתו לראש הממשלה סימנו אותו ככוכב עולה.
שני הגברים ראו עין בעין את שאלת הציונות.
הקהילה היהודית בבריטניה הייתה חלוקה בנושא, לעתים אפילו בתוך משפחות. לפיכך, כאשר באביב של 1915 החל הרברט סמואל, שר יהודי בקבינט, בקידום המטרה הציונית בממשלה, הוא עשה זאת ללא תמיכת בן דודו, מונטגיו.
ויצמן, שנפגש כמה חודשים קודם לכן עם סמואל ועם דיוויד לויד ג'ורג', מחליפו רב העוצמה של אסקווית' באוצר, הופתע לגלות כי השנים "פתוחים" לטיעוניו.
לויד ג'ורג' הפציר בוויצמן ליצור קשר עם ראש הממשלה ועם ארתור בלפור, ראש הממשלה לשעבר ומנהיג מפלגת השמרנים שישבה באופוזיציה.
העצה של לויד ג'ורג' התבררה כמוצלחת: כעבור כמה חודשים חזר בלפור לקבינט כשהורכבה קואליציית מלחמה, ואף הפך לשר החוץ ברגע מכריע בדצמבר 1916.
אקסווית', לעומת זאת, התברר כמתנגד עיקש לכל רעיון של מולדת יהודית בפלשתינה. כשסמואל הציג לו מסמך בנושא בינואר 1915, הוא דחה אותו מיד.
עם זאת, כמה שבועות לאחר מכן אפשר אקסווית' לסמואל להביא לקבינט הצעה מרוככת בהרבה. בחדרי חדרים, לעומת זאת, הוא הביע חוסר סימפתיה לציונות.
"המזכר הנלהב" של סמואל, הוא ציין בשיחות פרטיות, דגל בכך ש"היהודים הפזורים בכל העולם ינהרו בחזרה מכל קצוות תבל ויקבלו לידיהם את השלטון בבוא הזמן". בקבינט, רק לויד ג'ורג' תמך נחרצות בסמואל. עמדתו של אקסווית' קיבלה חיזוק מהתנגדותו העזה של עמיתו היהודי הקרוב יותר, מונטגיו.
"אני לא יכול לדמיין שום יהודי שאני מכיר מגדל עצי זית או רועה כבשים", כתב מונטגיו לראש הממשלה. הוא הוסיף כי "לא קיים היום גזע יהודי הומוגני", וכי המולדת היהודית תורכב מ"אוסף רב-לשוני, מרובה-צבעים והטרוגני של אנשים מתרבויות שונות, מערכות חוקים שונות ומסורות שונות".
אולם החשש הגדול ביותר שלו היה כי הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה תוביל לגירושם של יהודים ממדינות המוצא שלהם.
לדברי שניר, הציונים אולי הפסידו בסיבוב הזה, אבל "המזכר של סמואל ודחייתו על ידי בן דודו, המחישו לשרי הקבינט כי הקהילה היהודית הבריטית מפוצלת".
יתרה מכך, אף על פי שכלל לא היו מודעים לכך ולא מילאו בכך תפקיד כלשהו, ויצמן ועמיתיו הציונים קיבלו דחיפה משמעותית הודות לפעולותיו של מונטגיו.
חופשה משפחתית בסיציליה
ב-1912, שנתיים לפני שאירופה נכנסה למלחמה עקובה מדם שבה הייתה שקועה לקראת פרסום ההצהרה, משפחת אקסווית' נפשה בסיציליה. מונטגיו הצטרף. בתו של ראש הממשלה, ויולט, הזמינה את חברתה בת ה-25, ונישיה סטנלי.
סטנלי, בת של קולגה, הייתה כבר חלק ממה שאשתו של ראש הממשלה, מרגוט, כינתה "ההרמון הקטן" של בעלה. אך לאחר החופשה, אקסווית' כתב לוונישיה, "לפתע עיניי נפקחו, והייתה לי תחושה עמומה שהגעתי לנקודת מפנה בחיי".
הן ראש הממשלה והן בן חסותו היהודי פיתחו כעת משיכה גורלית כלפי ונישיה. על אף שאסקווית' לא לקח אותה כמאהבת, הוא הפך אובססיבי לחלוטין לגביה.
בביוגרפיה של אקסווית' מאת רוי ג'נקינס, נכתב כי במהלך שלושת החודשים הראשונים של 1915 כתב ראש הממשלה הלהוט לסטנלי ב-141 הזדמנויות שונות. ביום אחד במרץ 1915 הוא חיבר ארבעה מכתבים, באורך כולל של 3,000 מילים.
התוכן של "רומן במכתבים" היה חסר זהירות לחלוטין, שכן אסקווית' שיתף את האישה הצעירה גם בהערכותיו הצבאיות, במהלכיו הפוליטיים ובהערכתו הנמוכה לשרין. ונישיה, כפי שאמר לה אסקווית' במאי 1915, הפכה ל"כוכב הצפון של חיי".
אך גם מונטגיו התאהב בוונישיה בסיציליה. היא הסכימה – ואז סירבה – להצעת הנישואים שלו כמה חודשים לאחר מכן, בעיקר בשל העובדה כי הירושה של מונטגיו הייתה תלויה בכך שיתחתן עם יהודייה, מה שהיה דורש ממנה להתגייר.
אסקווית', שהיה מודע לדחייתה של ונישיה את הצעתו של מונטגיו, הופתע לחלוטין כשגילה במאי 1915 כי היא הסכימה לבסוף להינשא לשר הצעיר. שלושה חודשים לאחר מכן, זמן קצר לאחר השלמת תהליך הגיור שלה, הזוג נישא.
הנישואים לא היו מאושרים. מונטגיו התמודד עם בגידות אשתו, עם הוצאותיה הגבוהות, ועם האפשרות שמעולם לא אהבה אותו ושהילד שלהם לא היה שלו.
התגובה של משפחת ראש הממשלה לחדשות הייתה שזורה בנימה לא נעימה של אנטישמיות. ויולט, הבת, כתבה על בעלה של חברתה כי הוא "דוחה מבחינה פיזית", וש"לא רק שהוא לא כמו כל אדם אנגלי אחר – או אירופאי לצורך העניין – אלא גם ממש לא כמו אדם… אין לו חוסן, און, אומץ, יכולת פיזית".
עם זאת, היא קבעה כי מונטגיו ניחן ב"אמביציה, אש בבטן (המעלה המועדפת עליי!), נדיבות ועוצמה של דבקות במטרה. יותר חבר טוב ממאהב, הייתי אומרת".
אסקווית' היה שותף לקושי של בתו להבין מדוע בחרה ונישיה להינשא למונטגיו, ורמז, בדומה לה, על היותו יהודי. "הכול חוץ מזה!", הוא כתב לאחותה של ונישיה. "זה לא רק הצד הפיזי (רע ככל שיהיה) – ולא אגיד שום דבר על גזע ודת אם כי לא מדובר בגורמים שוליים. אבל הוא לא גבר: גיבוב של מילים ועצבים ותסמינים, שקוע בעצמו ברמה קיצונית ו… אבל אני לא אמשיך ברשימה השלילית".
"מכת מוות עבורי"
החדשות על נישואיה של ונישיה, הודה אסקווית', היו "מכת מוות עבורי", ואילו הביוגרף ג'נקינס מתאר את השפעתן על ראש הממשלה כ"כמעט בל תתואר".
בכל זאת, אסקווית' נותר בתפקיד 18 חודשים נוספים. נפילתו בדצמבר 1916 לא נבעה באופן ישיר ובלעדי מהעצב הגדול שלו לנוכח נישואיה של ונישיה.
חולשה פוליטית, מות בנו ריימונד במלחמה והקנוניות של אויביו בממשלה ובתקשורת הובילו בסופו של דבר להתפטרותו ולהחלפתו על ידי לויד ג'ורג'. אך עדיין אין להכחיש כי אובדנה של ונישיה שלל ממנו תמיכה נפשית חיונית.
ההשפעה של גורל השאיפות הציוניות הורגשה בתוך זמן קצר. כפי שהרולד וילסון, ראש ממשלה בריטניה לאחר המלחמה ותומך נלהב של ישראל, כתב על תפקידה של בריטניה בייסוד המדינה היהודית: "בהתנגדותו, (מונטגיו) בהחלט הצליח לדחות את ההצהרה. לנישואיו לוונישיה סטנלי הייתה השפעה הפוכה.
"אסקווית' כבר לא היה יכול לפעול כראש ממשלה בזמן מלחמה. אילו היה נשאר, ניתן לטעון כי שום שילוב כוחות בקבינט לא היה מוציא לפועל את הצהרה בלפור. השילוב של לויד ג'ורג' ובלפור דאג שזה יקרה".
מונטגיו, שפרש מהקבינט עם התפטרותו של אסקווית', אך זמן לא רב לאחר מכן הסכים להצעתו של לויד ג'ורג' לחזור לממשלה, ללא ספק השיב מלחמה.
כפי שתיאר שניר, הממשלה כבר קיצצה את טיוטת ההצהרה שהכינו הציונים לבקשתו של בלפור. הוסרו, למשל, ההתייחסויות לפלשתינה בתור "הבית הלאומי של העם היהודי", והוחלפו ב"בית לאומי לעם היהודי". סעיפים המבטיחים "זכויות אזרחיות ודתיות לקהילות הלא-יהודיות בפלשתינה" נוספו גם הם.
אבל כל אלו לא ריצן את מונטגיו, שהיה כעת היהודי היחיד בקבינט, עם עזיבתו של סמואל ב-1916. הוא פתח במאבק נגד התכניות המתפתחות של הממשלה.
בסוף אוגוסט, מונטגיו, שקודם זמן קצר לפני כן למזכיר המדינה לענייני הודו, הכין מזכר ארוך ולהוט – "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית" – ובו הציג את טיעוניו בפני עמיתיו. הוא ראה בהם אנשים בעלי עקרונות ופרקטיים.
הוא כינה את הציונות "אמונה פוליטית נכלולית, ששום אזרח פטריוטי בממלכה המאוחדת לא יכול להגן עליה". ולמרות הליברליות המובנית שלו, הוא הציע לנקוט יד קשה כלפי תומכיה. "אני מוכן לשלול זכויות לכל ציוני. אני כמעט מתפתה להגדיר את התנועה הציונית כבלתי חוקית וכנוגדת את האינטרס הלאומי", כתב.
מונטגיו גם הכחיש את קיומה של אומה יהודית מלוכדת. "לומר שאנגלי יהודי ומורי יהודי הם בני אותו לאום, זה לא נכון יותר מאשר לומר שאנגלי נוצרי וצרפתי נוצרי הם בני אותו לאום", הוא אמר, בד בבד עם הכחשת עצם הרעיון שפלשתינה מחוברת ליהדות באופן היסטורי או דתי יותר מאשר לאסלאם או לנצרות.
עם זאת, חששו הגדול ביותר היה ש"כאשר יגידו ליהודים שפלשתינה היא הבית הלאומי שלהם, כל המדינות מיד ירצו להיפטר מהאזרחים היהודים שלהן".
"פלשתינה", הוא טען, תהפוך ל"גטו של העולם… מדוע שהרוסים יעניקו ליהודים זכויות שוות? הבית הלאומי שלהם הוא פלשתינה".
מונטגיו גם רמז כי הציונים הפכו שלא ביודעין לכלי שרת עבור אנטישמיים מבית.
חשש זה היה כרוך גם בשיקולים פרקטיים. "יש בעולם פי שלושה יהודים ממספר האנשים שיוכל להיכנס לפלשתינה, אם כל האוכלוסייה הנוכחית שם תגורש", הוא הזהיר. "כך שרק שליש לכל היותר יחזרו, ומה יקרה עם השאר?".
"למען המדוכאים"
מונטגיו פירט את טענותיו בפני ראש הממשלה החדש. הוא כתב ללויד ג'ורג' כי הוא מעריך "את נדיבותו ואת נכונותו לספוג את המהלומות למען המדוכאים".
אבל, הוא טען, "אם תפרסם את ההצהרה על פלשתינה כבית לאומי ליהודים, כל ארגון ועיתון אנטישמי ישאלו איזו זכות יש לאנגלי יהודי, שמעמדו במקרה הטוב יהיה של זר ניטרלי, להחזיק בתפקיד בכיר בממשלה של האימפריה הבריטית".
"המדינה שלמענה פעלתי מאז סיימתי את לימודיי באוניברסיטה – אנגליה – המדינה שלמענה נלחמה משפחתי, אומרת לי שהבית הלאומי שלי, אם ארצה להגיע לשם… הוא פלשתינה", הוא סיכם.
אולם יחסיו של מונטגיו עם לויד ג'ורג' לא היו קרובים כמו יחסיו עם אסקווית', ולפיכך הייתה לדעותיו השפעה פחותה הרבה יותר בעניינים חשובים.
אף על פי כן, בתחילת ספטמבר קיבל מונטגיו אישור לשטוח את טענותיו בפני קבינט המלחמה. התנגדותו הצליחה להביא להשהיית ההחלטה, מה שהוביל את ויצמן לפעול מול תומכיו בארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא וודרו וילסון להפעיל את כובד משקלו מול הממשלה הבריטית לטובת מטרתם. מונטגיו הצליח לעכב שוב את קבינט המלחמה בפגישה נוספת חודש לאחר מכן.
אולם הוא לא היה מצליח לעשות זאת בפעם השלישית. כאשר – כעת בתמיכת האמריקאים – קיבל קבינט המלחמה את החלטתו ההיסטורית לפרסם את הצהרת בלפור ב-31 באוקטובר, מונטגיו כבר עזב להודו. אולי כדי להרגיע את עמיתם שלא היה נוכח, התווסף להצהרה סעיף נוסף, המגבה את "הזכויות והמעמד הפוליטי של היהודים" מחוץ לפלשתינה.
אף על פי ששגה, הכאב של מונטגיו לנוכח התנהגות הקבינט היה אמיתי לחלוטין.
"מוזר להיות חבר בממשלה שיוצאת מגדרה, לדעתי, ללא סיבה ראויה שאני יכול לזהות, כדי לפגוע כך בקולגה שעושה כמיטב יכולתו להיות נאמן לה למרות ההתנגדות לו", הוא כתב ביומנו. "הממשלה גרמה נזק בלתי הפיך לבריטים היהודים, ופעלה להקמת עם שלא קיים".
מה היה קורה אילו
אם אסקווית' היה נשאר בתפקיד, ייתכן כי צורכי המלחמה ואמונתם של חברי הקבינט, כפי הנראה, בפוטנציאל של "הכוח והאחדות של היהודים" בעולם לעזור להם בהשגת ניצחון, היו מובילים להסרת התנגדותו לציונות.
יתרה מכך, בהינתן הפרות האמון של בריטניה תחת המנדט, הצהרת בלפור לא היוותה פתרון ממשי למדינה יהודית בארץ ישראל.
עם זאת, אם מונטגיו ואסקווית' היו מצליחים בדרכם, בריטניה אולי לא הייתה מקבלת על עצמה לעולם את ההתחייבות המוסרית שנכנסה אליה בסתיו 1917.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית עם גיא זהר ישירות לתיבת המייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם