המתיחות הגוברת מול עזה מוציאה מהפוליטיקאים הבטחות בחירות על מערכה מכריעה בעזה. אבל כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. והמלחמה שישנה מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויהיה נחוש לבצעה. 

השבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, בראיון לעיתונאים ירון דקל ועמית סגל בתכניתם ב"כאן ב'", כי ככל הנראה לא תהיה ברירה אלא לצאת ל"מלחמה אחרת" בעזה. נתניהו ציין שארגון החמאס מתקשה לשלוט ברצועה ולרסן את הפלגים הסוררים וכי "לא תהיה ברירה להיכנס למערכה, מלחמה, מול עזה".

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת

המציאות ברצועת עזה בשבועות האחרונים היא אכן מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה מהרצועה לשטח ישראל, של חוליות של פעילים חמושים פעילי מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי.

החוליות חוסלו, אמנם, בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת, אולם הם מלמדים, כמאמר רה"מ נתניהו, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה, ויכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, יו"ר "הליכוד", ויריבו העיקרי יו"ר מפלגת "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי יצאו למערכה מכריעה בעזה. זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבטיח זאת.

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן לפתור כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את חידת הקשר הגורדי (הוא חתך אותו באמצע באבחת חרב אחת).

יכולתו של החמאס לשמר שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועה, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, היא, אולי, הנכס המרכזי שבגינו נמנעת ישראל ממערכה רחבה ברצועה.

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (אם אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון של מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (בהנחה שהיא אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות, בעת שפעלו ארגוני טרור משטח לבנון כנגד יישובי הצפון.

אין חלופות טובות

כאמור, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה – אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לחייליו.

ההישג, פגיעה בפעיל טרור בכיר, עשוי להיות חיובי. אבל החסרונות ברורים. ראשית, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והצד השני מסלים את המצב בעיתוי הנוח לו, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שישהו במסתור. שלישית, לאורך זמן קמים מנהיגים חדשים, ולא פעם הם יעילים וקיצוניים מקודמיהם.

לחלופה של הפעלת אש מנגד, החל בירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אף שאין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים.

החלופה הנוספת היא המערכה הקרקעית, אולם מהלך קרקעי מתמרן הוא יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. יתרה מכך, לצד פגיעה בפעילי חמאס רבים תכלול המערכה גם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. מערכות שכאלה נוטות להמשך זמן רב וקשה לסיימן בתחושת הישג ברורה.

אבל למרות המורכבות והמחירים שטומנת בתוכה הסוגיה העזתית (שבסוף, כמאמר אלוף במילואים, "מתבטאים בבתי הקברות"), הבטחות בחירות, כך מתברר, הן זולות. אחרי הכל, המועמדים לא הבטיחו לקיים.

שלילת יכולות האויב

אם תצא ישראל למערכה בעזה, יידרש צה"ל לפעול אמנם בזירה מוכרת, אך כלל לא בטוח שיהיה ביכולתו להפגין ביצועים טובים יותר מאלו שהפגין במבצע "צוק איתן". בעיקר יידרש הצבא להשיג את הפגיעה בכוח הצבאי של החמאס ופעיליו מהר יותר ובאופן נמרץ יותר מבעבר, בהנחה שיקבל די חופש פעולה לכך מהדרג המדיני.

יתרה מכך, כלל לא בטוח שצה"ל יילחם רק בחזית אחת, והמתיחות לפני שבוע בגבול לבנון הוכיחה שצה"ל עשוי להידרש ללחום במקביל הן בדרום והן בצפון. להבנה הזו ישנו ביטוי בתכנית האימונים והשבוע קיים הצבא את התרגיל המטכ"לי השנתי, "האבן הראשה", שדימה תרחיש לחימה במתאר רב-זירתי בדגש על חזית הצפון.

הצורך להתאים את הצבא למערכה ולבאר מראש מה יהיו ההישגים שאותם יחפש הצבא להשיג עומדים במוקד עיסוקו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. במאי האחרון הוא קיים שיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שעתידים בהמשך דרכם להיות מפקדי גדודים ויחידות בצה"ל.

בשיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח

בשיחה שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח.

בעבר, ציין, היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפישה שזהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים לפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה, אמר, "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח".

עברו כשלושים שנה מאז שכוכבי, אז רס"ן בצנחנים, השלים את פו"ם ברק, תכנית הכשרה ייחודית שיזם ראש מה"ד דאז, האלוף דורון רובין, בסיוע בנימין עמידרור ואל"מ חנן שוורץ, ותמיכת הרמטכ"ל דן שומרון.

שוורץ, שב-1973 לחם כקצין הקשר של חטיבת השריון 188 ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ורובין, שכקצין צעיר בצנחנים ובוודאי כאלוף נהג לבעוט במוסכמות ולערער על הנחות יסוד במטרה לשפר את הכוחות שעליהם פיקד, יצרו תכנית הכשרה שונה שעודדה את חניכיה לחשוב אחרת, לא רק טקטית אלא גם אסטרטגית.

רובין, שנהג גם לשחק כדורסל עם החניכים, ביקש מהם גם לבחון את צה"ל בראייה ביקורתית. כך למשל השוותה עבודה סמינריונית של אחד החניכים בקורס, "מלחמת שלום הגליל בראי האימונים", את האימונים שקדמו למלחמה והמציאות שפגשו הכוחות בלחימה. מסקנתו, "אין קשר בין האימונים ובין מה שהתרחש במלחמה".

עתה כוכבי הוא הרמטכ"ל, ומוטל עליו לוודא שהאימונים יהיו בהתאם למערכה שבה יפעלו הכוחות. ההיגיון הישן, קבע, כבר לא מתאים, ו"הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב, כשעשית את התנועה מא' לב'. הרי כשאריק שרון, חזרנו אליו, כובש את אום-כתף – המערך קורס. המערך קורס, וממשיכים הלאה מערבה. עכשיו בואו נעשה תרגיל: אנחנו נכנסים וכובשים עד צור, כולל צור. ואז מסתכלים אחורה ואומרים: 'השמדנו עשרים אחוז'. מה קורה עם העוד שמונים אחוז רקטות? ב'עופרת יצוקה', עד היום האחרון, שכונת הסביבון ירתה רקטות על שדרות ועל מדינת ישראל. הלכנו אליה בלפיתה, אגב. הלכנו אליה בלפיתה. רק באום כתף – לפיתה – עשרים אחוז – המערך קורס. 'עופרת יצוקה' – עשרים אחוז – לא קורה שום דבר. ולכן אתם חייבים להבין את העניין הזה", הדגיש לחניכים.

ההשוואה בין הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום-כתף שבלב מדבר סיני במלחמת ששת הימים, שניהלה אוגדתו של אריק שרון, לבין הלחימה כנגד מתחם של החמאס בשכונה צפופה בעזה, היא מעט מאולצת, אבל המסר נשאר נכון, ואתו הולך הרמטכ"ל מתרגיל לתרגיל, מכנס לטקס.

אם מפעילים כוח, אז בנחישות

אולם למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולת של צה"ל לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ויכולות צבאיות של החמאס (או חזבאללה), אלא בדרג המדיני.

למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולות של צה"ל מול חמאס וחיזבאללה, אלא בדרג המדיני

בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), כתב האלוף (מיל') והשר לשעבר מתן וילנאי, שהסתייע בכתיבה בעיתונאי יניב מגל, כי "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14). ומה שתקף לכוחות בשטח, בוודאי תקף לדרג המדיני.

ראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לגבש מדיניות של ממש מול עזה, ולא רק הצהרות לוחמניות, עם אסטרטגיה והבנה ברורה מה ברצונם להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי, בין שמוגבל ובין שלמטרת מיטוט החמאס. משנקבעו מטרות שכאלה יש להחליט על מימושן הנחוש.

אם לא, אז לאחר תצוגת יכולות מרשימה של הצבא בראשית המערכה, תהיה הפעלת הכוח מגומגמת, מבולבלת ומתמשכת בנוסח המערכות בקיץ 2006 ובקיץ 2014. יתכן שכמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. אך אם בכל זאת ישנה כזו, הרי שלצד חשיבות רוח הלחימה והמקצוענות של הגייסות, היא מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויוציא אותה בנחישות אל הפועל.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע בו אהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות בתנועה נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע שאהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות שם נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה

החיים הדתיים מאורגנים ומובנים בתוך חיי קהילה אינטנסיביים במיוחד. השכונה, הישוב ובית הכנסת יוצרים מעטפת מארגנת ותומכת ומאפשרים לחוות בתוכה רגעי שיגרה ורגעי שיא וקושי.

החיים הקהילתיים מסיטים את חוויית הבדידות הקיומית לשולי התודעה או לפחות ממתנים אותה. תמיכה חברתית נמצאה כגורם משמעותי בהתמודדות עם משברי חיים ומחלות.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מחזק ומרפא אך לצד כל היתרונות הללו יש בהם גם פוטנציאל נזק עצום. כאשר קהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, כאשר היא מכחישה סכנות ופגעים שקיימים בה, כאשר היא נטולת יכולת לביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות.

במקרים של פגיעה מינית הקוטביות הזו מופיעה באופן בולט. פגיעה מינית מתרחשת תמיד בתוך הקשר חברתי. הנפגעות והנפגעים זקוקים לטיפול מקצועי ואחראי אבל לא פחות מכך הם זקוקים למענה משמעותי בתוך הקהילה. הן זקוקות לאמון, לתמיכה ולהכרה בעוול שנעשה להן. מהמטופלות והמטופלים שלי אני לומדת כמה חשובה להם ההכרה הממסדית בעוול שנגרם להם.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מרפא אך גם פוטנציאל נזק עצום. כשהקהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, מכחישה סכנות ופגעים בתוכה ונטולת ביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות

פגיעה מינית על ידי דמות סמכות נחוות כבגידה אולטימטיבית, היא גורמת לקריסה של כל העולם הרגשי ויחד איתו של העולם החברתי. לאחר ההלם הראשוני הקורבן מתעשת ומחפש קרשי הצלה להאחז בהם. הוא מבקש לתקן את הסדר החברתי שנפגע, ובמקרה של מי שנפגע על ידי דמות סמכות הוא מבקש לתקן את גם את עולמו הדתי והרוחני שנפגע.

הוא מבקש להיווכח כי הפגיעה שחווה הייתה טעות מרה, סטייה מהדרך. הוא מבקש להוכיח לעצמו שהעולם הוא מקום מתוקן שאפשר לחיות בו, שלחברה יש דרכים לטפל במי שסרח וניצל את מעמדו לרעה. לכן הוא פונה לסמכויות. כאשר הממסד בוגד בו ומשיב את פניו ריקם הוא חווה בגידה על בגידה, שבר על שבר.

או אז הוא נוכח שהחברה כולה חולה, שלחברה בה הוא חי אין רצון לתקן את עצמה, שהמבוגרים האחראים לא מזדעזעים ממה שקרה לו ומה שעשוי לקרות לאחרים.

מניסיוני בקליניקה השבר בשלב זה קשה מנשוא, התקפי החרדה גוברים, הלילות הופכים ליותר ויותר לבנים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי מגיעים לשפל חסר תקדים. זהו גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים.

להבנתי זה השלב בו הפער בין מה שאת כנפגעת יודעת על העולם לבין מה שמספרים לך – נעשה קשה מנשוא ומוביל לתחושת שיגעון. תחושת הבדידות מתעצמת לממדים שקשה לשאת אותם.

מניסיוני בקליניקה, כשהממסד בוגד בנפגע/ת – השבר קשה מנשוא. התקפי החרדה גוברים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי בשפל חסר תקדים. זה גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים

לכן חשוב  כל כך לתת מענה חברתי וקהילתי בכל מקרה ובכל פרשה שנחשפת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנפגעת שמתייצבת בתוך קהילה סגורה ונוקשה, קהילה שמשתיקה באופן שיטתי את הנפגעות והנפגעים שבתוכה.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי מינית, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות".

נחמה תאנה עושה זאת כבר 4 חודשים. מי שמקשיבה לה ולמשפחתה מבינה שהמניע המרכזי שלה הוא תיקון חברתי. מידי שבוע היא מתייצבת עם אביה, אחיה ואחיותיה מול הכנסת, מספרת את סיפורה ומציגה תוכנית פעולה.

נחמה תאנה, מופת של אומץ לב, יצאה לאחד הקרבות הקשים עם מחירים בלתי נתפסים. התלוננה על הרב טאו החלאה שפגע בה, לא סתם אחד, אלא מי שיש לו כוח של 14 מדנטים בכנסת וכמה לא מפתיע, צבא שלם של מאמינים משתיקים. כמה לא מפתיע #2, הוא תמך פומבית באינסוף פוגעים מינית מפורסמים מהשנים האחרונות. pic.twitter.com/xcNTYcyFhH

— Stav Arnon (@StavArnon) November 28, 2022

בפוסט שפרסמה בשבוע שעבר היא כתבה "קביעות לריפוי, קביעות למוגנות, קביעות לתיקון". כך היא תמצתה פרקים רבים שלמדתי בספרי פסיכולוגיה בשלוש שורות. המאבק שלה ושל משפחתה ראוי להילמד בקורסים העוסקים בטראומה והחלמה.

בעיני המאבק שלה  הוא מאבק חוצה מגזרים. פגיעה מינית היא מגיפה אפידמית ברמה בין לאומית, עוד לא פותחה האפליקציה שהצליחה למגר אותה. מידי שבוע אני מקבלת פניות על פגיעות חדשות. בין אם מדובר בקהילות דתיות סגורות ובין אם בעולם האקדמיה, בעולם המשחק, בעולם העסקי, בצבא, במערכת החינוך, בתנועות הנוער, בעולם הטיפול ועוד ועוד.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי באופן אכזרי, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות"

תמיכה במאבק של נחמה היא הזדמנות לומר לנפגעים ולנפגעות באשר הם – אנחנו אתכן, אנחנו רואים את העוול והעיוות הזה ואיננו מקבלים אותו, אנו שותפים לתחושות שלכם, הצורך לתקן את העוול הוא גם צורך שלנו. הצורך לדרוש ממוסדות החברה והמדינה להציב את הטיפול במגפה הזו בראש סדר העדיפויות הוא צורך של כולנו.

"קוראים לי נחמה תאנה, אני בת 38 עוד מעט, גרושה, ואמא ל5 ילדים. ולקח לי כמעט 30 שנה כדי להצליח לספר את האמת". ככה פתחה אישה אמיצה אחת פוסט בפייסבוק לפני 3 חודשים. "אני יודעת כמה קטנים הסיכויים שהקול שלי יישמע ובכל זאת, אני בוחרת להשמיע אותו. הרב טאו פגע בי מינית בתור קטינה" >> pic.twitter.com/MWamau0Rf2

— kereneubach (@kereneubach) November 13, 2022

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

הפסיקה האחרונה של בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים, ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה או לא.

פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה

המקרה הנדון עסק בעובדת שהגישה תביעה נגד המעסיקה שלה לאחר 6 שנות העסקה, וטענה, בין היתר, כי לאורך כל התקופה בה שהתה בשמירת הריון ולאחריה בחופשת לידה, היא נדרשה לבצע משימות ולהמשיך לתת מענה ללקוחות.

לטענתה, המעסיקה הבהירה לה שכדאי לה להמשיך לעבוד אם היא רוצה לשמור על מקום העבודה שלה. אבל המעסיקה הכחישה את הטענה, והשיבה שהעובדת היא זו שביקשה להיות מעורבת, וכי מאחר שבין השתיים שרר קשר ידידותי, היא נעזרה בה "ממש מעט ורק כדי לסגור קצוות".

את בית הדין זה לא ממש עניין. מי יזמה או למה הן טענות לא רלוונטיות. זה נורא פשוט – חוק עבודת נשים קובע איסור גורף: אין להעסיק עובדת בחופשת לידה. נקודה.

"בסופו של דבר, גם אם בין מינץ לתובעת שררו יחסי קרבה חמים והתובעת בחרה לעבוד בזמנה הפנוי ומשיקוליה, הטענה שהתובעת היא זו שביקשה להיות מעורבת בנושאים הקשורים לעבודתה אינה רלוונטית, שכן האיסור המוטל על המעסיק בהעסקה בזמן תקופת הלידה והורות הוא מוחלט".

אם נבחן את תכלית האיסור, מובן שכוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בגידול וטיפול בתינוק/ת שלה בלי הפרעות ולחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, ישנן נשים רבות שהאיסור הגורף מתאים להן מאד.

הפרקטיקה, אגב, לא ממש סרה מן העולם למרות האיסור, ומעסיקות רבות נוהגות בדיוק כמו זו שבפסק הדין – נותנות משימות לעובדות כאילו "בקטנה", ואלה מבצעות אותן מתוך חשש. זה אסור. אין ויכוח.

כוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בטיפול בתינוק/ת שלה בלי לחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, האיסור הגורף מתאים לרבות

אבל אני רק שאלה – חוק עבודת נשים נחקק בשנת 1954. האם הסעיף (ה-מאד) פטרנליסטי לא איבד לפחות חלק מהלגיטימיות שלו?

לצורך הדיון נגיד את המובן מאליו: משנת 1954 קרו דברים. "דברים", רוצה לומר, נשים התקדמו. הן התפכחו, צמחו וגדלו במימוש העצמי שלהן, באמונה בעצמן, בעצמאות שלהן, בקריירה שלהן ובבחירות שלהן. הנשים של שנת 2023 הן לא הנשים של שנת 1954.

מה למשל עם כל אותן נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת וכל הכרוך בו, מה עם נשים שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן (בלי אבחנה לצורך הדיון של דרג, משרה או ענף). מה עם נשים שאשכרה בוחרות ורוצות (גם) לבצע משימות ולשמור על קשר רציף עם מקום העבודה ו(גם) לא לוותר על חופשת הלידה, אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

בתור מי שמצויה בעולם העבודה, יש נשים כאלה, המון, ובפועל הן אכן פעילות. הן מגיעות עם התינוק/ת מדי פעם למקום העבודה ועובדות מרחוק, הכל מבחירה מודעת ובלי שום כפיה. אבל הנה הבעיה – הנשים הללו לא מתוגמלות (לכל הפחות פורמלית) משום שהדבר אסור.

אז מה המסקנה? הסעיף המיושן צריך לעבור תיקון. תיקון ולא ביטול. להשאיר את האיסור אבל לצדו לאפשר אופציה לבחירת הצדדים ולפי הסכמתן ההדדית.

מעסיקה ועובדת שתרצנה להמשיך בקשר עבודה במתווה כלשהו, ולא כמשרה מלאה, יהיו זכאיות לעשות כן לפי מתווה מוסכם או לפי אחד המתווים שייקבעו בחוק.

העובדת תהא זכאית להיות מתוגמלת ללא פגיעה בדמי הלידה שלה (ואני חוזרת: ללא פגיעה בדמי הלידה שלה) ותיפתח בפניה האופציה להחליט אם מתאים ונכון לה או לא, כל עוד המעסיקה תאפשר זאת כנגד תגמול.

מה עם נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת? שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן? מה עם נשים שרוצות לשמור על קשר רציף עם מקום העבודה אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

כן זה מורכב, אפשר להגביל בשעות עבודה או במקום הפיזי בו תתבצע העבודה וכו', אבל זה אפשרי כל עוד ההסתכלות הפטרנליסטית תוחלף בהסתכלות שבוטחת בנשים, שרואה את הנולד – חברה שוויונית שמאפשרת הזדמנויות שוות (גם אם לא על מלא). כי בישראל 2023 צריך לאפשר לנשים לבחור! באמת שהן יודעות לעשות את זה.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)