בספרו קבע פרופסור הנסון שהמערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו. אך האם במחקרו לא ירה את החץ ורק אז סימן את המטרה? כך או כך ספרו טומן בחובו כמה לקחים שמדינות מערביות, והצבאות שלהם, חייבים לאמץ אם ברצונן להוסיף לנצח.

בתקופה האחרונה פופולרי מאוד בקרב מפקדי צה"ל מאמר שכתב בשעתו פרופסור ויקטור דיוויס הנסון, סופר ומרצה נחשב להיסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד. במאמר, שפורסם לפני כשנתיים באתר "מידה", הסביר הנסון היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש שתורגם לעברית עולה השאלה האם הוא ניתח את המלחמה נכון?

פרופ' הנסון, סופר ומרצה נחשב להסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד, הסביר היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש עולה השאלה האם ניתח את המלחמה נכון

בספרו "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) טען הנסון כי המערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו.

"אומץ בשדה הקרב הוא תכונה כלל-אנושית. אולם היכולת לייצר כלי נשק בייצור המוני כדי לסכל גבורה כזאת היא תופעה תרבותית. קורטס ואלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חואן מאוסטריה ומצביאים אחרים במערב השמידו לעיתים קרובות ללא רחם את יריביהם הרבים מהם, לא משום שחייליהם היו לוחמים טובים יותר, אלא משום שמסורת החקירה החופשית, הרציונליות והחשיבה המדעית שלהם בהחלט הייתה עדיפה בשעת מלחמה" (עמוד 289).

הנסון ניתח בספר תשעה קרבות גדולים לאורך ההיסטוריה כדי להוכיח את טענתו. הראשון שבהם הוא קרב סלמיס (480 לפנה"ס) בין האימפריה הפרסית לערי הפוליס היווניות. היה זה אחד משני הקרבות שבהם הביסו היוונים את הצבא הפרסי העצום שפלש ליוון. למרות הכוח הפרסי העצום היו היוונים עדיפים במפקדים האיכותיים שהעמידו בראש הכוחות, במשמעת המבצעית של חייליהם וביכולת הלחימה של הצי.

תיאור הקרב, בניגוד לקרבות אחרים בספר, תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. "בכל התיאורים הקצרים של הקרב במקורות העתידים נזכרת המשמעת של היוונים בשעת התקפתם – אוניותיהם התקדמו לפי סדר, והצוותים חתרו, נסוגו, ונגחו לפי פקודה – בניגוד לתוהו ובוהו ולבלבול אצל הפרסים, שניסו באקראי וללא הצלחה לפלוש לסיפוני האוניות היווניות ולהרוג את צוותיהן" (עמוד 70). שמונה שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו.

תיאור קרב סלמיס בספר תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. 8 שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו

ירה חץ ואז סימן מטרה

הנסון הוא היסטוריון יסודי ומעמיק, ולא פחות חשוב מזה הוא יודע לספר סיפור באופן שמחבר את הקורא למתרחש ולשלב את הפרטים הקטנים בטענה הכללית שהציג בספר. הבעיה היא שהטענה אינה עומדת בהכרח במבחן המציאות. נראה שהמחבר ירה את החץ ורק אחר כך סימן את המטרה. כוחות מערביים נוצחו לא פעם בידי כוחות שאינם כאלו. כך למשל, הביס הצבא המונגולי של ג'ינגיס חאן את האבירים הטבטונים בשנת 1241.

כשניתח את מתקפת הטט המפתיעה בה פתחו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג בינואר 1968, התעקש הנסון להציג את הניצחון הצבאי שהשיגו הכוחות בפיקוד הגנרל וסטמורלנד. הגנרל צדק כשראה בה "שגיאה של האויב שאפשרה לכוחותיו הזדמנות נדירה להילחם בצפון וייטנאמים בגלוי, אך רק מעט ממתקפות האויב במהלך טט הניבו התנגשות מערבית מסורתית של קרבות הלם" (עמוד 483).

כדי להדוף את המתקפה על קה סאן למשל, שם היה נצור כוח נחתים, הקצה וסטמורלנד סיוע אווירי צמוד בכמות ניכרת ויזם את מבצע "פגסוס", הנחתת סער של כוחות דיוויזיית הפרשים הראשונה במסוקים, שהפתיעו והביסו את כוחות צבא צפון וייטנאם.

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הווייטקונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטט המחישה שלמערכה יש נדבכים שהנסון התעלם מהם אבל הם חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב. אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. הכוח המערבי (במקרה זה האמריקנים) אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, אך לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה. הכוח המערבי אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה

הנסון תיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא לשעבר טראמפ (וגורמי ימין בישראל) כנגד התקשורת כיום. אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה המערבית, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.

הספר יצא לאור בשנת בארצות הברית בשנת 2001, בטרם פיגועי 11 בספטמבר, שבעקבותיהם פלש הצבא האמריקני לאפגניסטן. באחרית דבר שהוסיף לספר, היה הנסון אופטימי באשר לתוצאות המערכה ההיא. הוא ציין כי האמריקנים בחרו לפלוש לאפגניסטן, "לאתר שם את כוחות הטליבאן ואל-קאעידה, ואחר כך לתקוף אותם ישירות באמצעות מטוסים, בעלי ברית מקומיים וכוחות מיוחדים, ולהרוג רבים מהם ככל שאפשר" (עמוד 561).

הנסון היה, כאמור, אופטימי מדי ובדומה למה שהתרחש בווייטנאם, צבאות המערב למדו באפגניסטן ובעיראק שיעורים כואבים שאינם מתיישבים עם התזה של הנסון.

"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו יו"ר המטות המשולבים, גנרל קולין פאואל, שבעצמו לחם בווייטנאם. כשחוטאים לכלל הזה, כל העליונות הצבאית והטכנולוגית לא תעזור.

לקחים חיוניים לצבא מנצח

למרות הביקורת, הספר כולל כמה לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב, והצבאות שלהן, להוסיף ולשמר אם ברצונן להוסיף ולנצח במלחמות. הראשון שבהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני" (עמוד 450). הביקורת וקריאת הכיוון שמשמיעים אלו, קבע, היא הכרחית לצבא התקפי ומנצח ויש לייצר תרבות ארגונית המעודדת דעתנות וביקורתיות וקשובה לה.

יש בספר גם לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב וצבאותיהן לשמר, אם ברצונן לנצח במלחמות. הראשון בהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני"

הלקח השני נוגע לחשיבות היוזמה, הן בדרגים הזוטרים והן בדרג הבכיר. המחבר לא טען שהמפקדים האמריקנים בקרב מידוויי, למשל היו יזמים אינדיבידואליסטים, ואילו היפנים רובוטים נטולי מחשבה. אולם, בניגוד לצי היפני, "מערכת הפיקוד האמריקנית הייתה גמישה הרבה יותר, ופקודות הצי היו ביסודן רחבות דיין לאפשר שינוי ככל שיתפתח הקרב על מידוויי" (עמוד 464).

לתפיסת הנסון מצביאים מערביים כמו תמיסטוקלס וסקיפיו אפריקנוס, "ומצביאים מודרניים כמו ג׳ורג׳ פטון או קרטיס לה מיי הסתכסכו עם מדינתם שלהם, היו מוקפים בפיקודים עצמאיים בחשיבתם לא פחות מהם, והיו להוטים לנצל את היוזמה ולא רק לאכוף משמעת קפדנית בקרב כוחותיהם" (עמוד 473).

דוגמה בולטת ליוזמה שכזו, היא קרב ההתקדמות שניהל הגנרל פטון, קצין פרשים ושריון, באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת. הארמיה השלישית בפיקודו שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. פטון, שהאמין בהתקדמות נועזת ובניצול מהיר של כל הזדמנות, העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים.

לקח נוסף נוגע להכרח לחתור למגע בלחימה. במאי 1969, במלחמת וייטנאם, יזם גנרל מלווין זייס, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, מבצע לכיבוש גבעה 937 ("גבעת המבורגר"). חייליו כבשו את הגבעה לאחר קרב קשה, שבמהלכו נהרגו 56 מהם ויותר מ-500 לוחמי אויב.

לאחר הקרב, בתגובה לביקורת מצד פוליטיקאים ועיתונאים, אמר גנרל זייס כי "הגבעה הזו הייתה בשטח הפעולה שלי, ושם היה האויב, ושם תקפתי אותו… אם אמצא אותו על גבעה אחרת… אני מבטיח לכם שאתקוף אותו… זה נכון שגבעה 937, כשטח מסוים, לא הייתה בעלת חשיבות מיוחדת. עם זאת, העובדה שכוח האויב התמקם שם הייתה" (עמוד 527).

כמו צבאות מערביים אחרים, גם צה"ל לא שמר תמיד על העיקרון הזה. בשנות השהייה בלבנון, ולא פעם גם אחר כך, ביכר צה"ל את הפעלת האש (לרוב מן האוויר) ונמנע מלפגוש את האויב בשטחו, על הקרקע. בספטמבר 1996, כחצי שנה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהיה מבוסס רובו ככולו על הפעלת אש מנגד, ביצע צה"ל את אחת הפשיטות הקרקעיות האחרונות שלו בלבנון.

השטח ההררי התלול, המבולדר והסבוך של ג'בל (הר) סוג'וד אפשר לחזבאללה להקים בו עמדות מוסוות, לירות בבטחה אש מקלעים, מרגמות ונ"ט לעבר מוצבי צה"ל, ולצאת ממנו לפעילות חודרת ברצועת הביטחון. מפקד יק"ל, תא"ל אלי אמיתי, ומפקד החטיבה המזרחית, אל"ם יאיר גולן, יזמו את מבצע "חובק עולם", שמטרתו הייתה לטהר את ההר ממאחזי הארגון.

אמיתי וגולן, שניהם קציני צנחנים שלחמו שנים ארוכות בלבנון, ביקשו להפעיל במבצע את יחידת אגוז, עליה פיקד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13. באותה עת רק לאגוז הייתה המיומנות בלוחמת סבך בצד יכולת הפעלת אש מסייעת בדומה לגדוד חי"ר, והרעיון היה לנצל זאת ולהפעיל את היחידה בסריקות במעלה הרכס שמטרת לאתר ולהשמיד חוליות ועמדות אויב.

קצין המבצעים של פיקוד הצפון, סא"ל משה "צ'יקו" תמיר, יוצא גולני, ציין בספרו כי הסתייג משיטת הפעולה שנבחרה בטענה כי הפעולה אינה מבצע מיוחד אלא התקפה סדורה של גדוד חי"ר, ויש לתכנן ולבצע אותה בהתאם. אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, לא קיבל את טענתו ואישר את המבצע.

הכוח של אגוז נתקל מטווחים קרובים בפעילי חזבאללה ובקרב שהתפתח נהרגו כעשרה מחבלים ושני חיילי צה"ל. שמונה חיילים נוספים נפצעו. במהלך הלחימה סייעו לכוח אגוז פלוגת טנקים בפיקוד סרן שאול אבידוב (שכמו צוקרמן עוטר בצל"ש אלוף על האומץ שהפגין במבצע), מסוקי קרב, אש סיוע ארטילרית, וכן כוח מגדוד הצנחנים 202, בפיקוד הסמג"ד רס"ן אהרון חליוה, שסייע בחילוץ הפצועים וההרוגים תחת אש.

היה זה המבצע מבוסס מגע ישיר (ולא אש מנגד) הגדול ביותר בהיקפו מאז הפשיטה במיידון ועד למלחמת לבנון השנייה. למרות הצלחת צה"ל בקרב, אסר אלוף הפיקוד, עמירם לוין, על המח"ט, גולן, להשאיר כוחות בהר ולהמשיך לתפוס אותו כעמדה של צה"ל. למעשה סיפר גולן לימים, "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג׳וד כמעט באין מפריע".

למרות הפסקת המבצע, אמר גולן, "החטיבה המשיכה בפעילותה בעומק השטח" והוסיפה לפגוע בחזבאללה גם לאחר מכן. אבל הלקח שחזבאללה למד מהקרב היה ברור – צה"ל חשש מנפגעים ומבקש להימנע מהם ככל שניתן, גם במחיר ויתור על הישגים מבצעיים.

לימים סיפר גולן, מח"ט המבצע: "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג׳וד כמעט באין מפריע"

אמנם היעדים שאותם תוקפים צריכים תמיד להיות חלק ממהלך סדור שמאחוריו אסטרטגיה ומדיניות, אך בכל פעם שבצה"ל זנחו את העיקרון הזה בעת לחימה, כמו ב"צוק איתן" למשל, התוצאות היו לא משכנעות בלשון המעטה.

יש לציין כי הנסון התרשם עמוקות מצה"ל. הצבא הקטן של ישראל "הצליח לשלוח לשדה הקרב שוב ושוב כוחות שעלו על יריביהם בארגון, בציוד ובמשמעת" (עמוד 546). היחידות הקרביות של צה"ל, כתב, הורכבו "מחיילים מאומנים היטב ועצמאים בחשיבתם. ישראל עצמה היא חברה דמוקרטית וקפיטליסטית, הנהנית מבחירות חופשיות ומחופש ביטוי. אויביה פשוט לא היו כאלה" (עמוד 547). אבל אויביה של ישראל למדו והשתפרו עם השנים, ועל צה"ל לשמור כל העת על יתרונו האיכותי באנשיו ובאמצעים שלרשותם.

לבסוף ראוי לזכור שהצלחות משטרים רודנים שקמו במערב, כמו זה של אלכסנדר או הרייך של היטלר, היו קצרות מועד. יש לזכור, כתב הנסון, "שקרב ההכרעה, העליונות הטכנולוגית, הקפיטליזם והמשמעת המעולה יכולים להעניק לצבאות המערב רק ניצחונות זמניים, כל עוד אינם נשענים על החירות, ערכי הפרט, הביקורת האזרחית ושלטון החוקה, כולם מערביים אף הם" (עמוד 123). זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע בו אהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות בתנועה נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע שאהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות שם נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה

החיים הדתיים מאורגנים ומובנים בתוך חיי קהילה אינטנסיביים במיוחד. השכונה, הישוב ובית הכנסת יוצרים מעטפת מארגנת ותומכת ומאפשרים לחוות בתוכה רגעי שיגרה ורגעי שיא וקושי.

החיים הקהילתיים מסיטים את חוויית הבדידות הקיומית לשולי התודעה או לפחות ממתנים אותה. תמיכה חברתית נמצאה כגורם משמעותי בהתמודדות עם משברי חיים ומחלות.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מחזק ומרפא אך לצד כל היתרונות הללו יש בהם גם פוטנציאל נזק עצום. כאשר קהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, כאשר היא מכחישה סכנות ופגעים שקיימים בה, כאשר היא נטולת יכולת לביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות.

במקרים של פגיעה מינית הקוטביות הזו מופיעה באופן בולט. פגיעה מינית מתרחשת תמיד בתוך הקשר חברתי. הנפגעות והנפגעים זקוקים לטיפול מקצועי ואחראי אבל לא פחות מכך הם זקוקים למענה משמעותי בתוך הקהילה. הן זקוקות לאמון, לתמיכה ולהכרה בעוול שנעשה להן. מהמטופלות והמטופלים שלי אני לומדת כמה חשובה להם ההכרה הממסדית בעוול שנגרם להם.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מרפא אך גם פוטנציאל נזק עצום. כשהקהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, מכחישה סכנות ופגעים בתוכה ונטולת ביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות

פגיעה מינית על ידי דמות סמכות נחוות כבגידה אולטימטיבית, היא גורמת לקריסה של כל העולם הרגשי ויחד איתו של העולם החברתי. לאחר ההלם הראשוני הקורבן מתעשת ומחפש קרשי הצלה להאחז בהם. הוא מבקש לתקן את הסדר החברתי שנפגע, ובמקרה של מי שנפגע על ידי דמות סמכות הוא מבקש לתקן את גם את עולמו הדתי והרוחני שנפגע.

הוא מבקש להיווכח כי הפגיעה שחווה הייתה טעות מרה, סטייה מהדרך. הוא מבקש להוכיח לעצמו שהעולם הוא מקום מתוקן שאפשר לחיות בו, שלחברה יש דרכים לטפל במי שסרח וניצל את מעמדו לרעה. לכן הוא פונה לסמכויות. כאשר הממסד בוגד בו ומשיב את פניו ריקם הוא חווה בגידה על בגידה, שבר על שבר.

או אז הוא נוכח שהחברה כולה חולה, שלחברה בה הוא חי אין רצון לתקן את עצמה, שהמבוגרים האחראים לא מזדעזעים ממה שקרה לו ומה שעשוי לקרות לאחרים.

מניסיוני בקליניקה השבר בשלב זה קשה מנשוא, התקפי החרדה גוברים, הלילות הופכים ליותר ויותר לבנים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי מגיעים לשפל חסר תקדים. זהו גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים.

להבנתי זה השלב בו הפער בין מה שאת כנפגעת יודעת על העולם לבין מה שמספרים לך – נעשה קשה מנשוא ומוביל לתחושת שיגעון. תחושת הבדידות מתעצמת לממדים שקשה לשאת אותם.

מניסיוני בקליניקה, כשהממסד בוגד בנפגע/ת – השבר קשה מנשוא. התקפי החרדה גוברים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי בשפל חסר תקדים. זה גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים

לכן חשוב  כל כך לתת מענה חברתי וקהילתי בכל מקרה ובכל פרשה שנחשפת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנפגעת שמתייצבת בתוך קהילה סגורה ונוקשה, קהילה שמשתיקה באופן שיטתי את הנפגעות והנפגעים שבתוכה.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי מינית, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות".

נחמה תאנה עושה זאת כבר 4 חודשים. מי שמקשיבה לה ולמשפחתה מבינה שהמניע המרכזי שלה הוא תיקון חברתי. מידי שבוע היא מתייצבת עם אביה, אחיה ואחיותיה מול הכנסת, מספרת את סיפורה ומציגה תוכנית פעולה.

נחמה תאנה, מופת של אומץ לב, יצאה לאחד הקרבות הקשים עם מחירים בלתי נתפסים. התלוננה על הרב טאו החלאה שפגע בה, לא סתם אחד, אלא מי שיש לו כוח של 14 מדנטים בכנסת וכמה לא מפתיע, צבא שלם של מאמינים משתיקים. כמה לא מפתיע #2, הוא תמך פומבית באינסוף פוגעים מינית מפורסמים מהשנים האחרונות. pic.twitter.com/xcNTYcyFhH

— Stav Arnon (@StavArnon) November 28, 2022

בפוסט שפרסמה בשבוע שעבר היא כתבה "קביעות לריפוי, קביעות למוגנות, קביעות לתיקון". כך היא תמצתה פרקים רבים שלמדתי בספרי פסיכולוגיה בשלוש שורות. המאבק שלה ושל משפחתה ראוי להילמד בקורסים העוסקים בטראומה והחלמה.

בעיני המאבק שלה  הוא מאבק חוצה מגזרים. פגיעה מינית היא מגיפה אפידמית ברמה בין לאומית, עוד לא פותחה האפליקציה שהצליחה למגר אותה. מידי שבוע אני מקבלת פניות על פגיעות חדשות. בין אם מדובר בקהילות דתיות סגורות ובין אם בעולם האקדמיה, בעולם המשחק, בעולם העסקי, בצבא, במערכת החינוך, בתנועות הנוער, בעולם הטיפול ועוד ועוד.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי באופן אכזרי, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות"

תמיכה במאבק של נחמה היא הזדמנות לומר לנפגעים ולנפגעות באשר הם – אנחנו אתכן, אנחנו רואים את העוול והעיוות הזה ואיננו מקבלים אותו, אנו שותפים לתחושות שלכם, הצורך לתקן את העוול הוא גם צורך שלנו. הצורך לדרוש ממוסדות החברה והמדינה להציב את הטיפול במגפה הזו בראש סדר העדיפויות הוא צורך של כולנו.

"קוראים לי נחמה תאנה, אני בת 38 עוד מעט, גרושה, ואמא ל5 ילדים. ולקח לי כמעט 30 שנה כדי להצליח לספר את האמת". ככה פתחה אישה אמיצה אחת פוסט בפייסבוק לפני 3 חודשים. "אני יודעת כמה קטנים הסיכויים שהקול שלי יישמע ובכל זאת, אני בוחרת להשמיע אותו. הרב טאו פגע בי מינית בתור קטינה" >> pic.twitter.com/MWamau0Rf2

— kereneubach (@kereneubach) November 13, 2022

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

הפסיקה האחרונה של בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים, ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה או לא.

פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה

המקרה הנדון עסק בעובדת שהגישה תביעה נגד המעסיקה שלה לאחר 6 שנות העסקה, וטענה, בין היתר, כי לאורך כל התקופה בה שהתה בשמירת הריון ולאחריה בחופשת לידה, היא נדרשה לבצע משימות ולהמשיך לתת מענה ללקוחות.

לטענתה, המעסיקה הבהירה לה שכדאי לה להמשיך לעבוד אם היא רוצה לשמור על מקום העבודה שלה. אבל המעסיקה הכחישה את הטענה, והשיבה שהעובדת היא זו שביקשה להיות מעורבת, וכי מאחר שבין השתיים שרר קשר ידידותי, היא נעזרה בה "ממש מעט ורק כדי לסגור קצוות".

את בית הדין זה לא ממש עניין. מי יזמה או למה הן טענות לא רלוונטיות. זה נורא פשוט – חוק עבודת נשים קובע איסור גורף: אין להעסיק עובדת בחופשת לידה. נקודה.

"בסופו של דבר, גם אם בין מינץ לתובעת שררו יחסי קרבה חמים והתובעת בחרה לעבוד בזמנה הפנוי ומשיקוליה, הטענה שהתובעת היא זו שביקשה להיות מעורבת בנושאים הקשורים לעבודתה אינה רלוונטית, שכן האיסור המוטל על המעסיק בהעסקה בזמן תקופת הלידה והורות הוא מוחלט".

אם נבחן את תכלית האיסור, מובן שכוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בגידול וטיפול בתינוק/ת שלה בלי הפרעות ולחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, ישנן נשים רבות שהאיסור הגורף מתאים להן מאד.

הפרקטיקה, אגב, לא ממש סרה מן העולם למרות האיסור, ומעסיקות רבות נוהגות בדיוק כמו זו שבפסק הדין – נותנות משימות לעובדות כאילו "בקטנה", ואלה מבצעות אותן מתוך חשש. זה אסור. אין ויכוח.

כוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בטיפול בתינוק/ת שלה בלי לחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, האיסור הגורף מתאים לרבות

אבל אני רק שאלה – חוק עבודת נשים נחקק בשנת 1954. האם הסעיף (ה-מאד) פטרנליסטי לא איבד לפחות חלק מהלגיטימיות שלו?

לצורך הדיון נגיד את המובן מאליו: משנת 1954 קרו דברים. "דברים", רוצה לומר, נשים התקדמו. הן התפכחו, צמחו וגדלו במימוש העצמי שלהן, באמונה בעצמן, בעצמאות שלהן, בקריירה שלהן ובבחירות שלהן. הנשים של שנת 2023 הן לא הנשים של שנת 1954.

מה למשל עם כל אותן נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת וכל הכרוך בו, מה עם נשים שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן (בלי אבחנה לצורך הדיון של דרג, משרה או ענף). מה עם נשים שאשכרה בוחרות ורוצות (גם) לבצע משימות ולשמור על קשר רציף עם מקום העבודה ו(גם) לא לוותר על חופשת הלידה, אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

בתור מי שמצויה בעולם העבודה, יש נשים כאלה, המון, ובפועל הן אכן פעילות. הן מגיעות עם התינוק/ת מדי פעם למקום העבודה ועובדות מרחוק, הכל מבחירה מודעת ובלי שום כפיה. אבל הנה הבעיה – הנשים הללו לא מתוגמלות (לכל הפחות פורמלית) משום שהדבר אסור.

אז מה המסקנה? הסעיף המיושן צריך לעבור תיקון. תיקון ולא ביטול. להשאיר את האיסור אבל לצדו לאפשר אופציה לבחירת הצדדים ולפי הסכמתן ההדדית.

מעסיקה ועובדת שתרצנה להמשיך בקשר עבודה במתווה כלשהו, ולא כמשרה מלאה, יהיו זכאיות לעשות כן לפי מתווה מוסכם או לפי אחד המתווים שייקבעו בחוק.

העובדת תהא זכאית להיות מתוגמלת ללא פגיעה בדמי הלידה שלה (ואני חוזרת: ללא פגיעה בדמי הלידה שלה) ותיפתח בפניה האופציה להחליט אם מתאים ונכון לה או לא, כל עוד המעסיקה תאפשר זאת כנגד תגמול.

מה עם נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת? שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן? מה עם נשים שרוצות לשמור על קשר רציף עם מקום העבודה אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

כן זה מורכב, אפשר להגביל בשעות עבודה או במקום הפיזי בו תתבצע העבודה וכו', אבל זה אפשרי כל עוד ההסתכלות הפטרנליסטית תוחלף בהסתכלות שבוטחת בנשים, שרואה את הנולד – חברה שוויונית שמאפשרת הזדמנויות שוות (גם אם לא על מלא). כי בישראל 2023 צריך לאפשר לנשים לבחור! באמת שהן יודעות לעשות את זה.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)