אחת המילים השנואות בשיח הישראלי היא ״אפרטהייד״. אותו משטר מושמץ שהחיל חוק שונה על אוכלוסיות באותו שטח בהתאם למוצאם האתני. בשיח הפוליטי בישראל, מהימין הקשה ואפילו עד לשמאל הרך, נוהגים ללגלג על אלו שבכלל מעזים להעלות את המונח הזה על דל שפתותיהם, ומתייגים אותם כשמאלנים הזויים. אבל האמת היא שכבר היום קשה שלא לכנות את מדינת השטחים מדינת אפרטהייד על כל המשתמע מכך, ואירועי השבוע המחישו זאת היטב.

מהימין הקשה ועד לשמאל הרך נוהגים ללגלג על מי שמעז להעלות את המונח אפרטהייד על דל שפתיו. אבל האמת שכבר היום קשה שלא לכנות את מדינת השטחים מדינת אפרטהייד, ואירועי השבוע המחישו זאת היטב

היישוב הערבי אל-רכיז נמצא בדרום הר חברון בשטח C. אין לבתים שם אישורי בנייה, ולכן צה״ל מגיע להרוס את המבנים, אשר טכנית בנויים בניגוד לחוק. אבל האמת היא שהחוק כל כך ציני, שקשה להאמין שהוא קיים: למה אין אישורי בנייה? כי לא נותנים להם אישורי בנייה. ככה פשוט.

כאשר הגיעו השבוע חיילים לעצור בנייה פלסטינית בשטח, נוצר עימות בין חיילי צה״ל לכמה פלסטינים במקום עקב הניסיון להחרים גנרטור. תוך כדי העימות, נורה הארון אל עראם בצווארו. הוא נפצע אנושות, וגם אם יישאר בחיים, יוותר משותק לכל שארית חייו.

חיילים הגיעו להחרים גנרטור מתושבים באל-רכיז בדרום הר חברון שניסו לבנות מחדש את ביתם ההרוס. הארון אל עראם, שביתו נהרס לפני חודש, התנגד, ונורה מטווח אפס. ככה זה כשמנסים להעלים את הפלסטינים משטחי C https://t.co/8DrOahp8Op

— שיחה מקומית (@mekomit) January 2, 2021

נכון, הירי לא היה מכוון, ונראה כי מדובר בפליטת כדור. עם זאת, קשה שלא לתמוה מדוע מדינת ישראל ביד אחת לא נותנת לפלסטינים אישורי בנייה, וביד שנייה מענישה אותם שאין להם אישורי בנייה, ובאה לאכוף הרס בתים בגין בנייה בלתי חוקית. 

המצב הזה מקומם במיוחד, כאשר אנו מודעים לתמונת הראי של הבנייה הבלתי חוקית בשטחים: לפני שבועיים נהרג יהודי צעיר, נער גבעות, בשם אהוביה סנדק. הוא נהרג לאחר שהוא וחבריו זרקו אבנים על שוטרים ולאחר מכן ברחו משם ברכבם.

נסיבות מותו של סנדק עדיין מהוות נושא למחלוקת, כאשר חבריו טוענים שהמשטרה נהגה באלימות בוטה ואף בהעלמת ראיות. הכעס שלהם מן האירוע, הוביל אותם להכריז בתום השבעה על מות חבריהם על הקמתו של מאחז ״מעלה אהוביה״, בסמוך להתנחלות כוכב השחר ולמקום התאונה.

כמו כל מאחז, קודם כל בונים, קובעים עובדות בשטח, ואחרי זה מבקשים היתר. בינתיים אולי יוצא צו פינוי, אבל מי מתייחס לזה בכלל. סיכוי לא רע שיינתן היתר בסופו של דבר, כי אתם יודעים איך זה: למתנחלים הנחושים יש ייצוג פוליטי פעלתן וכוחני, שיודע להזיז דברים. מבחן המציאות מלמד כי כך או אחרת, מאחזים על פי רוב לא מפונים. 

קשה שלא לתמוה מדוע ישראל לא נותנת לפלסטינים אישורי בנייה, ואז מענישה אותם על היעדרם, ובאה לאכוף הרס בתים בגין בנייה בלתי חוקית. בעיקר לנוכח תמונת הראי של הבנייה הבלתי חוקית של המתנחלים בשטחים

בקיצור, הבנתם: כשערבים רוצים לבנות על קרקע אשר בבעלותם, אך ללא היתרי בנייה, מגיע צבא כדי להרוס את המבנים, ולטהר את שטחי C מערבים. יום אחד, כשייספחו את שטחי C, לא יצטרכו לתת להם זכויות או משהו. אבל כשיהודים רוצים סתם לעלות על קרקע שמתחשק להם עליה, מגיע שר התחבורה לשעבר, בצלאל סמוטריץ׳ ועולה ביחד איתם. האמת, אם לא מדובר בקרקע פרטית, בית המשפט גם לא יתערב ויורה על הפינוי.

זו מן מציאות שכזו, שבה כולם מעמידים פנים שישראל היא מדינה בה כולם שווים בפני החוק, ובג״ץ הוא בכלל ״שמאלני״, אבל בפועל האוכלוסייה הפלסטינית ללא זכויות אזרח, ללא ייצוג פוליטי, וללא תקווה שמשהו בעתיד שלהם אי פעם ישתנה. 

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע בו אהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות בתנועה נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע שאהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות שם נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה

החיים הדתיים מאורגנים ומובנים בתוך חיי קהילה אינטנסיביים במיוחד. השכונה, הישוב ובית הכנסת יוצרים מעטפת מארגנת ותומכת ומאפשרים לחוות בתוכה רגעי שיגרה ורגעי שיא וקושי.

החיים הקהילתיים מסיטים את חוויית הבדידות הקיומית לשולי התודעה או לפחות ממתנים אותה. תמיכה חברתית נמצאה כגורם משמעותי בהתמודדות עם משברי חיים ומחלות.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מחזק ומרפא אך לצד כל היתרונות הללו יש בהם גם פוטנציאל נזק עצום. כאשר קהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, כאשר היא מכחישה סכנות ופגעים שקיימים בה, כאשר היא נטולת יכולת לביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות.

במקרים של פגיעה מינית הקוטביות הזו מופיעה באופן בולט. פגיעה מינית מתרחשת תמיד בתוך הקשר חברתי. הנפגעות והנפגעים זקוקים לטיפול מקצועי ואחראי אבל לא פחות מכך הם זקוקים למענה משמעותי בתוך הקהילה. הן זקוקות לאמון, לתמיכה ולהכרה בעוול שנעשה להן. מהמטופלות והמטופלים שלי אני לומדת כמה חשובה להם ההכרה הממסדית בעוול שנגרם להם.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מרפא אך גם פוטנציאל נזק עצום. כשהקהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, מכחישה סכנות ופגעים בתוכה ונטולת ביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות

פגיעה מינית על ידי דמות סמכות נחוות כבגידה אולטימטיבית, היא גורמת לקריסה של כל העולם הרגשי ויחד איתו של העולם החברתי. לאחר ההלם הראשוני הקורבן מתעשת ומחפש קרשי הצלה להאחז בהם. הוא מבקש לתקן את הסדר החברתי שנפגע, ובמקרה של מי שנפגע על ידי דמות סמכות הוא מבקש לתקן את גם את עולמו הדתי והרוחני שנפגע.

הוא מבקש להיווכח כי הפגיעה שחווה הייתה טעות מרה, סטייה מהדרך. הוא מבקש להוכיח לעצמו שהעולם הוא מקום מתוקן שאפשר לחיות בו, שלחברה יש דרכים לטפל במי שסרח וניצל את מעמדו לרעה. לכן הוא פונה לסמכויות. כאשר הממסד בוגד בו ומשיב את פניו ריקם הוא חווה בגידה על בגידה, שבר על שבר.

או אז הוא נוכח שהחברה כולה חולה, שלחברה בה הוא חי אין רצון לתקן את עצמה, שהמבוגרים האחראים לא מזדעזעים ממה שקרה לו ומה שעשוי לקרות לאחרים.

מניסיוני בקליניקה השבר בשלב זה קשה מנשוא, התקפי החרדה גוברים, הלילות הופכים ליותר ויותר לבנים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי מגיעים לשפל חסר תקדים. זהו גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים.

להבנתי זה השלב בו הפער בין מה שאת כנפגעת יודעת על העולם לבין מה שמספרים לך – נעשה קשה מנשוא ומוביל לתחושת שיגעון. תחושת הבדידות מתעצמת לממדים שקשה לשאת אותם.

מניסיוני בקליניקה, כשהממסד בוגד בנפגע/ת – השבר קשה מנשוא. התקפי החרדה גוברים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי בשפל חסר תקדים. זה גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים

לכן חשוב  כל כך לתת מענה חברתי וקהילתי בכל מקרה ובכל פרשה שנחשפת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנפגעת שמתייצבת בתוך קהילה סגורה ונוקשה, קהילה שמשתיקה באופן שיטתי את הנפגעות והנפגעים שבתוכה.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי מינית, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות".

נחמה תאנה עושה זאת כבר 4 חודשים. מי שמקשיבה לה ולמשפחתה מבינה שהמניע המרכזי שלה הוא תיקון חברתי. מידי שבוע היא מתייצבת עם אביה, אחיה ואחיותיה מול הכנסת, מספרת את סיפורה ומציגה תוכנית פעולה.

נחמה תאנה, מופת של אומץ לב, יצאה לאחד הקרבות הקשים עם מחירים בלתי נתפסים. התלוננה על הרב טאו החלאה שפגע בה, לא סתם אחד, אלא מי שיש לו כוח של 14 מדנטים בכנסת וכמה לא מפתיע, צבא שלם של מאמינים משתיקים. כמה לא מפתיע #2, הוא תמך פומבית באינסוף פוגעים מינית מפורסמים מהשנים האחרונות. pic.twitter.com/xcNTYcyFhH

— Stav Arnon (@StavArnon) November 28, 2022

בפוסט שפרסמה בשבוע שעבר היא כתבה "קביעות לריפוי, קביעות למוגנות, קביעות לתיקון". כך היא תמצתה פרקים רבים שלמדתי בספרי פסיכולוגיה בשלוש שורות. המאבק שלה ושל משפחתה ראוי להילמד בקורסים העוסקים בטראומה והחלמה.

בעיני המאבק שלה  הוא מאבק חוצה מגזרים. פגיעה מינית היא מגיפה אפידמית ברמה בין לאומית, עוד לא פותחה האפליקציה שהצליחה למגר אותה. מידי שבוע אני מקבלת פניות על פגיעות חדשות. בין אם מדובר בקהילות דתיות סגורות ובין אם בעולם האקדמיה, בעולם המשחק, בעולם העסקי, בצבא, במערכת החינוך, בתנועות הנוער, בעולם הטיפול ועוד ועוד.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי באופן אכזרי, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות"

תמיכה במאבק של נחמה היא הזדמנות לומר לנפגעים ולנפגעות באשר הם – אנחנו אתכן, אנחנו רואים את העוול והעיוות הזה ואיננו מקבלים אותו, אנו שותפים לתחושות שלכם, הצורך לתקן את העוול הוא גם צורך שלנו. הצורך לדרוש ממוסדות החברה והמדינה להציב את הטיפול במגפה הזו בראש סדר העדיפויות הוא צורך של כולנו.

"קוראים לי נחמה תאנה, אני בת 38 עוד מעט, גרושה, ואמא ל5 ילדים. ולקח לי כמעט 30 שנה כדי להצליח לספר את האמת". ככה פתחה אישה אמיצה אחת פוסט בפייסבוק לפני 3 חודשים. "אני יודעת כמה קטנים הסיכויים שהקול שלי יישמע ובכל זאת, אני בוחרת להשמיע אותו. הרב טאו פגע בי מינית בתור קטינה" >> pic.twitter.com/MWamau0Rf2

— kereneubach (@kereneubach) November 13, 2022

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

הפסיקה האחרונה של בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים, ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה או לא.

פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה

המקרה הנדון עסק בעובדת שהגישה תביעה נגד המעסיקה שלה לאחר 6 שנות העסקה, וטענה, בין היתר, כי לאורך כל התקופה בה שהתה בשמירת הריון ולאחריה בחופשת לידה, היא נדרשה לבצע משימות ולהמשיך לתת מענה ללקוחות.

לטענתה, המעסיקה הבהירה לה שכדאי לה להמשיך לעבוד אם היא רוצה לשמור על מקום העבודה שלה. אבל המעסיקה הכחישה את הטענה, והשיבה שהעובדת היא זו שביקשה להיות מעורבת, וכי מאחר שבין השתיים שרר קשר ידידותי, היא נעזרה בה "ממש מעט ורק כדי לסגור קצוות".

את בית הדין זה לא ממש עניין. מי יזמה או למה הן טענות לא רלוונטיות. זה נורא פשוט – חוק עבודת נשים קובע איסור גורף: אין להעסיק עובדת בחופשת לידה. נקודה.

"בסופו של דבר, גם אם בין מינץ לתובעת שררו יחסי קרבה חמים והתובעת בחרה לעבוד בזמנה הפנוי ומשיקוליה, הטענה שהתובעת היא זו שביקשה להיות מעורבת בנושאים הקשורים לעבודתה אינה רלוונטית, שכן האיסור המוטל על המעסיק בהעסקה בזמן תקופת הלידה והורות הוא מוחלט".

אם נבחן את תכלית האיסור, מובן שכוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בגידול וטיפול בתינוק/ת שלה בלי הפרעות ולחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, ישנן נשים רבות שהאיסור הגורף מתאים להן מאד.

הפרקטיקה, אגב, לא ממש סרה מן העולם למרות האיסור, ומעסיקות רבות נוהגות בדיוק כמו זו שבפסק הדין – נותנות משימות לעובדות כאילו "בקטנה", ואלה מבצעות אותן מתוך חשש. זה אסור. אין ויכוח.

כוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בטיפול בתינוק/ת שלה בלי לחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, האיסור הגורף מתאים לרבות

אבל אני רק שאלה – חוק עבודת נשים נחקק בשנת 1954. האם הסעיף (ה-מאד) פטרנליסטי לא איבד לפחות חלק מהלגיטימיות שלו?

לצורך הדיון נגיד את המובן מאליו: משנת 1954 קרו דברים. "דברים", רוצה לומר, נשים התקדמו. הן התפכחו, צמחו וגדלו במימוש העצמי שלהן, באמונה בעצמן, בעצמאות שלהן, בקריירה שלהן ובבחירות שלהן. הנשים של שנת 2023 הן לא הנשים של שנת 1954.

מה למשל עם כל אותן נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת וכל הכרוך בו, מה עם נשים שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן (בלי אבחנה לצורך הדיון של דרג, משרה או ענף). מה עם נשים שאשכרה בוחרות ורוצות (גם) לבצע משימות ולשמור על קשר רציף עם מקום העבודה ו(גם) לא לוותר על חופשת הלידה, אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

בתור מי שמצויה בעולם העבודה, יש נשים כאלה, המון, ובפועל הן אכן פעילות. הן מגיעות עם התינוק/ת מדי פעם למקום העבודה ועובדות מרחוק, הכל מבחירה מודעת ובלי שום כפיה. אבל הנה הבעיה – הנשים הללו לא מתוגמלות (לכל הפחות פורמלית) משום שהדבר אסור.

אז מה המסקנה? הסעיף המיושן צריך לעבור תיקון. תיקון ולא ביטול. להשאיר את האיסור אבל לצדו לאפשר אופציה לבחירת הצדדים ולפי הסכמתן ההדדית.

מעסיקה ועובדת שתרצנה להמשיך בקשר עבודה במתווה כלשהו, ולא כמשרה מלאה, יהיו זכאיות לעשות כן לפי מתווה מוסכם או לפי אחד המתווים שייקבעו בחוק.

העובדת תהא זכאית להיות מתוגמלת ללא פגיעה בדמי הלידה שלה (ואני חוזרת: ללא פגיעה בדמי הלידה שלה) ותיפתח בפניה האופציה להחליט אם מתאים ונכון לה או לא, כל עוד המעסיקה תאפשר זאת כנגד תגמול.

מה עם נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת? שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן? מה עם נשים שרוצות לשמור על קשר רציף עם מקום העבודה אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

כן זה מורכב, אפשר להגביל בשעות עבודה או במקום הפיזי בו תתבצע העבודה וכו', אבל זה אפשרי כל עוד ההסתכלות הפטרנליסטית תוחלף בהסתכלות שבוטחת בנשים, שרואה את הנולד – חברה שוויונית שמאפשרת הזדמנויות שוות (גם אם לא על מלא). כי בישראל 2023 צריך לאפשר לנשים לבחור! באמת שהן יודעות לעשות את זה.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)